על קיר בניין בקרית המלאכה בתל אביב אצר מחבר הרשימה תערוכה של כעשרה ציורי רחוב (גרפיטי) גדולים המוקדשת לחטופים.
לא נשכח ולא נסלח!
שלי פרי ציירה את הציור המרגש הזה: התינוק כפיר ביבס משחק במעין ארגז חול שבתוך מנהרה, את החול ממלא שעון שנשבר והחול אוזל ממנו. שני חיילי חמאס חמושים שומרים על התינוק שלא יברח…
שלי, בת ראש העין, היא סטודנטית לשימור. יצירותיה פזורות ברחבי הארץ, מראש הנקרה ודרומה, וכמובן גם בממלכת הגרפיטי של ישראל, קריית המלאכה בתל אביב. בקרית המלאכה יש לה שני ציורים ושלישי, שהיא שותפה בו עם ציירים נוספים, עובר שיקום בימים אלה.
שורדת השואה שהפכה ל"אמא של ההתעמלות הישראלית" נפטרה בבית החולים בבודפשט לאחר שסבלה מאי ספיקת לב. זכתה בעשר מדליות אולימפיות והייתה אלופת הונגריה במשך עשור אחרי שאיבדה את רוב בני משפחתה באושוויץ ולאחר מכן עלתה לישראל ופיתחה את ענף ההתעמלות. הוועד האולימפי ושר הספורט ספדו: "מורשתה היא השראה אינסופית לדורות" אבל בישראל, הונגריה, ועולם הספורט: אגנס קלטי, אחת הספורטאיות הגדולות בכל הזמנים, הלכה היום (חמישי) לעולמה בגיל 103. אגדת ההתעמלות ההונגרייה-ישראלית, שנחשבת ל"אמא של ההתעמלות הישראלית", הובהלה ביום שישי בערב לבית החולים בבודפשט, הונגריה בעקבות אי ספיקת לב וקשיי נשימה שהתפתחו כתוצאה מדלקת ריאות ממנה סבלה.
ה"אמא של ההתעמלות הישראלית" איננה. אגנס קלטי (AP Photo/Laszlo Balogh)
מספר שעות לפני שאושפזה, סיפר בנה של קלטי לתקשורת ההונגרית כי מצבה של אמו, שסבלה בתקופה האחרונה מדלקת ריאות, משתפר וכי "היא כבר מחייכת". עם זאת, בהמשך מצבה הידרדר והיום היא נפטרה – שבוע לפני יום הולדה ה-104. בוועד האולימפי ספדו לקלטי: "הוועד האולימפי בישראל מרכין ראש בלכתה של גדולת הספורטאיות היהודיות אי פעם, כלת פרס ישראל, ניצולת השואה אגנס קלטי – האלופה האולימפית המבוגרת ביותר בעולם. אגנס, אגי בפי חברותיה זכתה לאריכות ימים ובשנותיה האחרונות ריגשה כל פעם מחדש בזכות אישיותה המיוחדת. אגנס קלטי עלתה לישראל מהונגריה בשנת 1957 בעקבות השתתפותה במכביה החמישית והיתה ממקימות ענף התעמלות המכשירים בישראל, גידלה דורות של מאמנות וספורטאיות והיתה אייקון מצויינות שהיוותה השראה לרבים בספורט הישראלי. קלטי זכתה בעשר מדליות בהלסינקי 1952 ומלבורן 1956, חמש מתוכן מזהב, כשייצגה את הונגריה במשחקים האולימפיים – מה שהפך אותה למתעמלת היהודייה הגדולה בכל הזמנים ולמתעמלת ההונגריה המעוטרת ביותר. עד היום היא גם הייתה האלופה האולימפית המבוגרת ביותר שחיה. אבל הסיפור המדהים של אגנס קלטי הוא בעיקר סיפור של שורדת שואה, שנאלצה לאמץ זהות בדויה, נישאה נישואים פיקטיביים למתעמל הונגרי, וניצלה מהתופת הנאצית. כל זאת בדרך, כאמור, לקריירה ספורטיבית בלתי נתפסת. סגירת המעגל המרגשת הגיעה בחודש מאי 2017, כשקיבלה בחגיגות העצמאות ה-69 של ישראל פרס מפעל חיים בתחום התרבות והספורט מהמדינה היהודית. קלטי נולדה ב-1921 בהונגריה, קצת יותר מעשור לפני עליית הנאצים לשלטון. "זאת לא הייתה משפחה דתית", היא סיפרה לאחרונה בראיון. החיבור של קלטי לספורט היה ממש מיידי. בגיל ארבע, בנוסף לשחייה היא החלה להתנסות בהתעמלות, במועדון ספורט יהודי, עם דגש על התעמלות מכשירים. למעט רומן קצר עם נגינת צ'לו, הספורט הפך למוטיב מרכזי בחייה.
ברחה מהנאצים והפכה לאחת הספורטאיות הגדולות בכל הזמנים. קלטי בצעירותה (רפרודוקציה)
"הבאתי איתי מכשירים ומקבילים, בישראל אפילו לא ידעו אז מה זאת התעמלות"(צילום: AP)
כשהכוחות הנאציים הגיעו להונגריה ומגיעה לשם גם רדיפת היהודים, חייה של קלטי משתנים ללא היכר. היא נאלצה להסתתר ולאמץ זהות בדויה – יוהאס פירושקה, עוזרת הבית של המשפחה. היא אפילו נישאה נישואים פיקטיביים למתעמל הונגרי. לרוב בני משפחתה לא האיר המזל. אביה, דודותיה ובני המשפחה המורחבת נתפסו על ידי הנאצים והוצאו להורג במחנה ההשמדה אוושויץ. אולם אמה ודודתה, ששרדו את השואה, זכו לראות אותה מתפתחת לאגדת ספורט, במהלך שנות ה-50. זה התחיל כשמלאו לה 24 שנים, היא חזרה למשטר אימונים מלא, וב-1946 החלה רצף לא נתפס של עשר שנים בהן היא זכתה בתואר אלופת הונגריה בהתעמלות. באליפות העולם ברומניה (1956) היא מוסיפה לארסנל התארים שלה שלוש מדליות נוספות. כאמור, את הפסגה האמיתית היא כבשה במשחקים האולימפיים בהלסינקי (1952) ומלבורן (1956) בהן היא קטפה לא פחות מעשר מדליות, והפכה לאגדה בחייה.
יהודה ליאון פוליקר (נולד ב-25 בדצמבר1950 בשם לֶאוֹנִידַ'ס פּוֹלִיקָארִיס[1]) הוא זמר-יוצר ומוזיקאיישראלי, היוצר במגוון סגנונות ובנושאים הקשורים לחברה הישראלית.פוליקר פרץ לתודעה הציבורית כסולנהּ ומנהיגהּ של להקת הרוק "בנזין" בשנות השמונים. לאחר פירוקה פנה לקריירת סולו מגוונת, המשלבת רוק, פופ ומוזיקה עממית יוונית. מלבד שירה, פוליקר גם מנגן במספר רב של כלים, מלחין, הן את שיריו שלו והן עבור אמנים אחרים. הוא כותב שירים, ואף עוסק בציור. חלק ניכר משיריו של פוליקר עוסק בהיותו דור שני לשואה ובטרגדיות אישיות שלו. ב-2019 נבחר להדליק משואה ביום העצמאות.
יהודה פוליקר נולד בקריית חייםכלֶאוֹנִידַ'ס פּוֹלִיקָארִיס (ביוונית: Λεωνίδας Πολικάρης) לשרה וג'קו, הורים ניצולי השואה יוצאי העיר סלוניקי שביוון.[1] ייתכן שמקור שם המשפחה "פוליקר" הוא מצפון קסטיליה שלפני גירוש ספרד.[2] בסרט התיעודי "הילד שבי" פוליקר סיפר שמביתם בקריות המשפחה קלטה שידורי רדיו מקפריסין, ומשם הגיעה החשיפה שלו למוזיקה יוונית. בגיל 13 נשלח יהודה לפנימיה החקלאית כפר גלים שמדרום לחיפה, אך לאחר שמצא אצל חבר גיטרה החל לנגן בה ופרש מהפנימיה. הוריו שיכנעו אותו ללמוד מקצוע והוא למד בבית ספר לספרות.[3] במקביל פתח בחצר הבית מספרה שם עבד בבקרים, ובערב ניגן.
בנעוריו היה חבר במספר להקות, ואף על פי שסבל מגמגום קל, הדבר לא ניכר כלל בשירתו. הלהקות בהן היה חבר הן "FBI", "הנמרים" ו"בָּרֶקֶת".[4] "בָּרֶקֶת" הוקמה ב-1975, וכללה גם את מיכה שובל ובנג'ו קמחי. הלהקה ניגנה להיטי רוק ושירים יווניים. הרכב הלהקה השתנה מספר פעמים, ולבסוף התגבש עם פוליקר, קמחי, קיטש אמסלם ואלי חדד.
יהודה פוליקר בווילה ואנזה. הוא מספר: ”באחד הערבים כשהייתי כבן שש ביקש ממני אבי לתת לו משהו לאכול. הבאתי לו לחם והוא בצע אותו במהירות ובלע חתיכות גדולות, מנהג שרכש באושוויץ. לפתע נתקעה לו חתיכת לחם בגרון והוא החל להחנק. אמי שלחה אותי להזעיק רופא. אני רצתי בפחד שאבי הולך למות ומאז התחלתי לגמגם.”
מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי צופה בי מבקש נפשי
מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי מביט בי מבקש נפשי
מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי אורב לי מבקש נפשי
העברה מ"עונג שבת" בעריכת והוצאת פרופ' דוד אסף .27.12.24כתב וצילם דנצ'ו ארנון.
חברות קיבוץ עין השופט תופרות לאור מנורת נפט, 1934 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)
כתב וצילם דנצ'וּ ארנון
פותחים את דלת הבית בשעת לילה, היד מושטת למתג החשמל המוכר שעל הקיר, לוחצים ונדלק אור. דבר יום ביומו למיליארדי אנשים בכדור הארץ שאינם מודעים למשמעות העצומה של אפשרות פשוטה זאת. פעם, לפני מאתיים או אלפיים שנה, כששקעה השמש ירד החושך על העולם. מי שלא הסתפק באור הכוכבים והלבנה ורצה אור גדול יותר, היה עליו להדליק מדורה או לכל הפחות נר שמן שמצדו נתן אור דל ועלוב.
הנר של העניים דלק בתוך מתקן חרס שלא השתנה בצורתו במשך מאות שנים. העניים הדליקו את הפתילה בשמן זית וקיבלו בתמורה מעט אור והרבה פיח. אבל בעת העתיקה את השמן העדיפו לאכול ולא לבזבז על תאורה, וממילא לא היו להם עיתונים או ספרים לקרוא לפני השינה. על כן – כמו שאמי המנוחה נהגה לומר – 'הלכו לישון עם התרנגולות וקמו עם התרנגולות'.
נר החרס היה בשימוש רוב האוכלוסייה, כלומר העניים
לעשירים – ומאז ומעולם היו רק מעטים כאלה – היה מתקן תאורה עשוי מתכת. הם גם הדליקו את פתילת הנר בשמן משובח יותר שהאיר יותר וזיהם פחות. במזרח התיכון היה זה שמן שומשום, שבערבית נקרא סִירְג', וכך גם נקראה מנורת השמן. באירופה השתמשו לתאורה בעיקר בשומן לוויתנים. נרות עשו מדונג דבורים שהיה יקר ושימש בעיקר לצורכי פולחן.
נר שמן לעשירים בלבד
במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקנה בירושלים ועל פיה כל ההולך בסמטאות האפלות בלילה חייב לשאת עמו פנס דולק. זאת לא כדי לראות, אלא כדי להיראות, שאם לא כן ייחשב לגנב ויילך לקלבוש. לשם כך הותקנו עששיות מפח מצוידות בחלונות זכוכית. הנר דלק בפנים ושומרי החוק יצאו לדרכם בבטחה.
עששית עם חלון זכוכית
בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה – הנפט הגיע לארץ ישראל.
הנפט הגיע דרך הים, מבאקו בירת אזרבייג'ן ועד לנמל יפו. הנוזל השקוף, שרק נראה כמו מים עכורים אבל נדלק בקלות, הפחיד את הרשויות, ובצדק. אסור היה להחזיקו בנמל שמא יגרום לשריפה. ישר מהאונייה הובלו פחי הנפט לאחסון ב'גז חָאנֵה' (בית הנפט), מבנה מבוצר שעומד עד היום בפתח נמל יפו. היה גם חוק שאסר להחזיק בחנות מכולת יותר משני פחי נפט.
גז חָאנֵה, מבנה עות'מני מבוצר לאחסון נפט בפתח נמל יפו
הנפט הגיע בפחים, שניים שניים בארגז עץ, וגם לארגזים היה תפקיד היסטורי. מי שקורא את זיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית תוהה מן הסתם על טיבם של ארגזי הנפט ששימשו ריהוט באוהלי החלוצים. כמה ארגזים שהונחו על צידם זה על זה וחתיכת בד שנקבעה בשני מסמרים על העליון שבהם – והנה ארון עם וילון. ארגז הפוך זה שולחן או כסא, וכך הלאה. בארץ הדלה, חסרת חומרי הגלם, היה לכל דבר שימוש. גם מהפחים עשו דברים רבים: מנורות, מיכלי אגירה ואחסון, תנורים, מה לא? מהפחים המשוטחים עשו צריפי פח וגגות פח.
היה היה פנס בודד בקצה שכונה והוא האיר את ילדותנו הקטנה והוא האיר את משחקי המחבואים ולאורו היו הקדרים באים.
כש"השוטרים" כמעט תפסו את "הגנב" היה קולה של אמא רץ בתחנוניו: "הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר, כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר". "רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט את תמיד הורסת כשכבר כמעט לא הספקנו לשחק מעט אפילו" – אבל תחנונינו לא הועילו.
היה היה פנס בודד בקצה שכונה ועל ידו גדר, ושער וגינה, ושם אמרתי לה את שאומרים כולם על מפתני כל הבנות שבעולם. וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה, רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה – אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר, כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר". "רק עוד רגע, רינה, רק שניה אחת, את תמיד הורסת כשכבר כמעט לא הספקנו לפטפט מעט אפילו" – אבל תחנוני אז לא הועילו.
היה היה פנס בודד – חלפו שנים ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים והשכונות מצאו מקלט בפזמונים, אבל אותם קולות ברחוב ובגנים. וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו והחצר כולה מלאה בשריקותיו, אני יוצא אל המרפסת וקורא: "שמע ילד, לך הביתה או אני יורד". "רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט לא נורא, שחק קצת, צעק – אבל מעט". אז רציתי להפחיד אותו כאילו – אבל לא ירדתי אפילו.
