פרופ' יצחק שי(איציקו) מסביר מה זה תרמודינמיקה

הרצאה>מה זה תרמו דינמיקה

רנה בת כתתה של יעל בריאלי  לפרק ב' של חייה, בדיוק כמו יעל שלי ,בחרה בן זוג מרחוב ד':גם קרייתי וגם מרחוב ד' -בחירה כמובן מאד מוצלחת ! איציקו הוא פרופ' יצחק שי ,נתן הסבר בפחות מ-10 דקות מה זה תרמודינמיקה-הרצאת מתנדב במסגרת מפגש זוטא של בני מחזור ל"ג בריאלי,מפגש המתקיים כ-3 פעמים בשנה.

 

משמאל  > איציקו ורינה

מימין >התכנסות במסעדת האורחים בעוספיא

גייזי

          

שי גדיש :סיפור אהבה נדיר

סיפור אהבתם של זוג צעירים שעלו ארצה מפולין, במסגרת תנועת גורדוניה , והתיישבו כחלוצים בקיבוץ נווה -ים. בעיר לודג' שבפולין,בשנת 1935,התארגנה חבורה של צעירים ציוניים לעלייה לארץ ישראל במסגרת תנועת "גורדוניה". היו אלה צעירים חדורי אהבה לארץ ישראל. כולם ממשפחות מבוססות שביקרו במהלך השנים מספר פעמים בארץ ישראל עם כל המשפחה בביקורים פרטיים. התארגנות הקבוצה, שכללה כ- 25 צעירים בני 24 שנה,לעלייה ערכה כשנה, וביניהם היו גם חנה וישעיהו,שהחליטו להקים בית ומשפחה בארץ ישראל. בקיץ שנת 1936 עדיין לא הסתיימו ההכנות של הקבוצה. חנה הייתה צעירה יפהפייה ,מלאת מרץ וחסרתסבלנות. אחותה הגדולה עלתה מספר שנים קודם לכן לארץ ישראל והתגוררה בתל-אביב. היא סיכמה עם ישעיהו , שהיא תסע לפני הקבוצה, כיוון שהיה לה היכן להתגורר, ועד שיסתימו כל ההכנות של הקבוצה וקבלת אישורי העלייה, הדבר עלול להתמשך עוד חודשים רבים. חנה עלתה בקיץ 1936 על אנייה בדרכה לארץ ישראל. כ- 5 ק"מ לפני חופי תל-אביב, עצרו את האנייה  והתכוונו לגרור/להשיט אותה לקפריסין. חנה לא איבדה את העשתונות. יחפה ושמלתה לגופה קפצה מהסיפון העליון למים והחלה לשחות לחוף. היא הגיעה רטובה ויחפה לביתה של אחותה, והודיעה לה – הגעתי לארץ ישראל.

שלושה חודשים מאוחר יותר, הגיעה כל קבוצת צעירי גורדוניה, והם קבעו את מושבם בקיבוץ נווה-ים, וחנה, כמובן, הצטרפה אליהם. רובם של הבנים השתלבו בענף הדייג, ואילו הבנות עברו לקיבוץ גניגר,כדי לקבל הכשרה בענפי המשק השונים בהם עבדו בעיקר בנות. ההכשרה נקבעה לפרק זמן של כ 3 – 4 חודשים.

ישעיהו שקיבל את הכינוי שייק, עבד בענף הדיג , והיה אכול געגועים לאהובתו חנה שהייתה בקיבוץ גניגר. כל בוקר בשעה 03:00 היה שייק קם עם שאר הדייגים כדי להכין את הספינה והרשתות. הם היו יוצאים עם הספינה בסביבות השעה 04:00 , פורשים את הרשתות, ובשה 10:00 היו חוזרים עם השלל אותו היו מוכרים בחיפה. כך במשך 6 ימים בשבוע, וביום השביעי שבת מנוחה. געגועיו של שייק לאהובתו חנה, היו ללא נשוא, ולכן  מידי יום ששי לאחר שחזר עם הדגה, מיין את הדגים לסוגיהם השונים, דאג למשלוח לשוק בחיפה, ניקה ושטף את הספינה להכינה לעבודה ביום ראשון, היה רץ להתקלח, החליף בגדיו, שם תרמיל על כתפו, והחל לצעוד מקיבוץ נווה-ים לקיבוץ גניגר, כדי להיות מספר שעות עם אהובתו. כלי תחבורה היו מצרך נדיר באותן שנים, ורק לעיתים רחוקות ניתן היה לתפוס טרמפ על-גבי עגלה הרתומה לסוס או חמור, כך שאת מרבית הדרך ,ולפעמים את כולה, היה צועד בשתי רגליו. היה מגיע בערב לגניגר, נשאר עד שבת אחר-הצהרים, וחוזר ברגל לנווה-ים להספיק לצאת בשעה 04:00 עם הספינה ליום עבודה ושבוע עבודה חדש בים. וכך מידי יום ששי במשך 4 חודשים היה שייק הולך את המסלול בין שני הקיבוצים בשתי רגליו כדי להיות עם אהובתו, שכמובן הפכה גם להיות אשתו. שבשנת 1944 כאשר חנה הייתה בהריון וכבר ידעה שתאומים בבטנה, היא ביקשה באסיפת החברים בקיבוץ, לאפשר לה להלין את ילדיה בביתה, כאשר יוולדו, ולא להשאירם ב"שישייה" בלילה. כמובן שהייתה התנגדות לבקשתה, כיוון שהדבר נגד את דרך החינוך של התנועה הקיבוצית. אספו חנה וישעיהו את מעט הבגדים שלהם בתרמיל גב , אמרו שלום לחברים, עזבו את הקיבוץ, ועברו להתגורר ברחוב ד' מס' 59 בקרית-חיים יחד עם עוד שתי משפחות בבית אחד. מספר שנים לאחר-מכן, התאפשר להם לקנות את בית מס' 69 בקרית-חיים.

סיפור אהבה שכזאת נדיר למצוא כיום אם בכלל.

ד"ר שי גדיש

0544580920

פקס' 03-7390725

 

מאבי צבעוני :לערן ידידי היקר

שמחתי לשובך בשלום מארצות שהן חלום. אשרייך שרבים אמצעיך ונהנית הנאה רבה מהחופש ומהשתיקה. אנחנו הרגשנו בחסרונה של לשונך השנונה . אנא נהג בנו ברחמים זו המציאות ואנו רגילים.   כמי שהיה לידך בטירונות אין לי אליך טרוניות      וכמי שיחד חיינו בקיבוץ נקודת זכות למעשה נחוץ.המשך לכתוב ובעיקר לחשוב. אני מאמין שיהיה כאן טוב                                                 

       אבי צבעוני

מאת > ערן גרף

רותי ריכטר:סיפור חדש- שְנֵי חַיִים

שלום לכל חבריי וחברותיי.

 רציתי לשלוח לכם דמי חנוכה, אבל נגמר לי כל הכסף הקטן, ולכן החלטתי לפצות אתכם בסיפור החדש הזה. שאפייתו הסתיימה רק עכשיו. זה יהיה נחמד אם תתכרבלו בשמיכה רכה  ביום גשום זה ותקראו. אשמח לקבל תגובות והערות. אשמח גם אם תעבירו אותו לחבריכם ולמכותביכם.

תיהנו

רותי .

שְנֵי חַיִים

היא יצאה עם בעלה לטיול גמלאים שגרתי בגליל, וכשהביטה במשתתפים היושבים זוגות-זוגות בתיבת-נוח מודרנית זו הנקראת בעלון הפרסומת "אוטובוס תיירים מפואר", השתדלה להתעלם מהואדיות שנחרצו בפניהם, מהשקיות המדולדלות מתחת לעינייהם ומכתמי הזקנה המכוערים. היא ידעה שגם פניה מצטיינים בכל אלה, והצטערה על שהזמן השחית את מראיה, אבל גם שמחה שזכתה להגיע לגילה המופלג בבריאות טובה ולהמשיך בשגרת חייה כמו בימי צעירותה.  מישהו מאחור תופף קלות על גבה, והיא הפנתה אליו את ראשה. "טיול מצוין! כל כך יפה ומיוחד! לא היינו יכולים להגיע למקומות כאלה בכוחות עצמנו," אמרה האישה שישבה מאחוריה. פניה הסדוקות כאדמת לס בסוף הקיץ היו זרועות בהרות שחומות, וקולה החרוך מעשן סיגריות גבר בקושי על גרגוריו המונוטוניים של האוטובוס, אבל עיניה זרחו בניצוצות של שמחה והתפעלות כעיניו של ילד קטן החווה עתה לראשונה נוף חדש ולא מוכר.  ואמנם, הטיול היה משופע באטרקציות מופלאות. הם ראו דגם מדויק של עיירה יהודית, ונפגשו עם האספן שבנה אותו והקים בחצרו מוזיאון קטן. אחר כך שוחחו עם אישה יוצאת אתיופיה שהקימה בית אתיופי בקיבוץ וסיפרה על חייה, צפו ברובוט משוכלל החולב בעדינות פרות ומחטא את עטיניהן, ונפגשו עם חרש נחושת, שהסביר מדוע הוא דבק במלאכתו ההולכת ונכחדת מהעולם. כל החוויות וההתנסויות האלה היו מעניינות, אבל היא לא הייתה מרוצה וחשה מועקה. מבעד לחלון האוטובוס ראתה תלמים ארוכים, כהים, זרועים תבואות חורף, שקוויהם נפגשים בפרספקטיבה סימטרית בקצה האופק כמכחישים את החוק הגיאומטרי האומר שקווים מקבילים לעולם לא ייפגשו, לידם השתרעו שדות מושקים, צבועים בכל גווני הירוק, ומרחוק קרצו גבעות מיוערות, מנומרות בלובן סלעי גיר. רק אתמול, כשהייתה צמודה במשך שעות ארוכות למחשב, וניסתה לשווא לדלות ממנו רסיסים מעטים של איכות, הרבתה להתגעגע אל נופי הסתיו הפרושים עתה לפניה, והנה היא צופה בירוק הירוק הזה, הרענן, המבהיק מרחוק ומשרה שלווה ורוגע שאליהם התפללה, ואין שמחה בלבה. דווקא עכשיו היא רוצה לשוב אל חדר העבודה ואל המחשב, שרק לפני ימים אחדים ראתה בהם אויבים וסלדה מהם, כי חשבה שהם חוצצים בינה ובין החיים האחרים, חיי היום-יום העשירים בניסיונות, בחוויות ובריגושים שהיא קראה להם בלבה "החיים האמיתיים". "הביתה… הביתה… אני רוצה  הביתה…" שקשקו גלגלי האוטובוס, והיא, כרגיל, כעסה על עצמה על שהצטרפה לטיול, והחמיצה ימים יקרים של עבודה. אלא שהפעם לא הייתה החרטה שלמה כמו בטיולים שהתנסתה בהם בעבר, כי כבר חודשים אחדים יבש זרם יצירתה, והיא חששה שלא תוכל לכתוב עוד. האם נעוצה האשמה בגילה המבוגר? היא התגעגעה אל דחף הכתיבה ואל שמחת הניצחון שאפפה אותה כשסיימה לכתוב את אחד מסיפוריה הרבים, ותהתה אם ישוב הלהט המוכר לפקוד אותה גם בעתיד. ואולי היא כבר לא מסוגלת ליצור דמויות חדשות ולרקום עלילות מרתקות? היא חייבת להתמיד, לא להתייאש, להכריח את עצמה לשבת ליד המחשב יום-יום, שעה-שעה, ולנסות שוב ושוב עד שתצליח… בעלה היושב לידה הבחין במבטה המוטרד ושאל: "מה קורה, רחלי, הכל בסדר?""בטח!" ענתה וניסתה לחייך. הוא הביט בה בספקנות, והיא ידעה שהפעם אינו מאמין לה. הוא הכיר אותה יותר מחמישים שנה, אהב אותה כנפשו, והביט במחשבותיה כאילו היה ראשה שקוף, אבל היא לא יכלה לספר אפילו לו על החיים הכפולים שהיא חיה כל ימיה. היא לא יכלה לספר לו שלצד חייה בעולם המעשה היא חיה גם בעולם אחר, נסתר, עולמם של גיבורי סיפוריה, שאת חייהם המציאה והעלתה על הכתב. הם היו חבריה הנאמנים, והיא אהבה לחלום בהקיץ שאולי יום אחד תפגוש בהם, תברך אותם לשלום, ותשאל על חייהם ועל המוצאות אותם מיום שסיימה את סיפורם ונפרדה מהם. היא ידעה שהחלום הזה לעולם לא התגשם, אבל לא הרפתה מן הפנטזיה, ולא פסקה להתגעגע אל יקיריה הדמיוניים.

"הביתה… הביתה… אני רוצה הביתה!" המשיכו הגלגלים לשיר, והיא זכרה את היום שבו המציאה לראשונה את הגיבורים האלמונים האלה. היא הייתה אז ילדה בכיתה ד', שמנמנה, חולמנית, חסרת ביטחון ולא יפה. היא לא הייתה דחויה, אבל גם לא נמנתה על הבנות "המקובלות", וחברותיה לעגו לה כשניגנה בשיעורים על השולחן כאילו היה פסנתר, או כשהתקשתה להינתק מהחלומות ונראתה כעולה מתהומות שינה עמוקה כשפנה אליו המורה בשאלה. היא תיעבה את מאבקי הכוח שהתנהלו בכיתה, ומעולם לא הסכימה להצטרף לחרמות ולנידויים שהוטלו מדי פעם על ידי מלכת הכיתה הכוחנית ופמלייתה על אחת הבנות. הטלת חרם הייתה בעיניה מעשה אכזרי, וכשמרדה במלכת הכיתה ולא הצטרפה לנידוי, החרימו זמנית גם אותה.  אז מצאה ניחומים בחֲבֵרָה דמיונית שליוותה אותה בכל מעשיה. היא שוחחה אתה בשיעורים משעממים, חלמה אותה בשעות שלפני השינה, ומצאה בפגישותיהן ניחומים ופיצוי על עלבונות ומפחי נפש. החברה הדמיונית ניחנה בכל הסגולות שהיא, החולמת, רצתה להתברך בהן, אבל לא הצליחה לרכשן. החברה הייתה יפה, חכמה, רזה, ספורטאית, תלמידה מצוינת, ועיקר העיקרים – היא הייתה גיבורה! כן! גיבורה ממש! גיבורה אמיתית! ממש כמו חנה סנש! היא הייתה יתומה, פליטת שואה שעלתה ארצה לבדה, פרנסה את עצמה מעבודת כפיים שעבדה לאחר שעות הלימודים, ועל אף גילה הצעיר הצליחה לנהל בתבונה את חייה העצמאיים. בשבתות הן טיילו יחד בשדה הכלניות הסמוך, פגשו בדרכן נופים קסומים, רקפות עדינות ודרכים נסתרות, הרבו לצחוק ולהתבדח, ואפילו אזרו אומץ להטיח דברים קשים בילדים כוחניים ומעליבים.כעבור שנים אחדות, כשהגיעו שתיהן לגיל ההתבגרות, הצטרף אליהן חבר דמיוני. גם הוא היה פליט שואה, גיבור, חכם, טוב לב, יפה תואר, חזק ואמיץ. הוא אהב אותה בלא גבול, והיא השיבה לו אהבה, ורצתה בכל מאודה לפצותו על המרורים והסבל שידע בחייו. לפעמים הם אפילו התנשקו, והוא חיבק אותה, ליטף ברוך את מצחה ואת שערותיה, ונשבע כי רק אותה הוא אוהב. לפני שעלה לבדו לארץ ישראל סייע החבר הגיבור לאנשי עלייה ב' בעבודתם הקשה במחנות המעבר, היה יד ימינו של מפקד אוניית מעפילים, ולבסוף, כשהגיע עטור מעללי גבורה אחרי נדודים קשים ותלאות מרובות לארץ ישראל, הצטרף לאחד הקיבוצים כדי לברוא שם עולם טוב יותר ששוויון וצדק שולטים בו… מדי ערב, לפני שנרדמה, הוסיפה עלילות ומאורעות לסיפור, אבל מעולם לא  חשבה שהיא סופרת. כל הילדים חולמים  בהקיץ ואני אינני יוצאת דופן, אמרה לעצמה, והמשיכה להוסיף לסיפור אירועים חדשים, מלאי ריגושים ונחמות. היא הייתה כבר נשואה לבעל אוהב ואם לילדים כשהעזה לעלות לראשונה על הכתב את סיפורם של חבריה הדמיוניים. עד אז היססה, כי חשבה שסופרים הם אנשים נעלים, יחידי סגולה, שהיא אינה נמנית עליהם. הכתיבה הייתה קשה, והיא כתבה ופסלה ומחקה וחזרה וכתבה, ולבסוף, רדופת אכזבה, תיעוב עצמי ומפח נפש, זרקה את הטיוטות הרבות לפח האשפה. היא השתמשה בלשון מליצית שנדמתה לה בטעות כלשון עשירה, והוסיפה על מעשי גיבוריה הרפתקאות חדשות ומרתקות, אבל כתב היד נדחה על ידי הוצאות הספרים הגדולות, ולבסוף נואשה ממנו וזנחה אותו. במשך השנים ויתרה על חלום הספר, ויצרה סיפורים חדשים. היא השתחררה מן המליצות, למדה לכתוב בשפה פשוטה, הוציאה לאור ספרים רבים שזכו להצלחה ולביקורות טובות, ומדי פעם, כשרקמה את עלילתו של ספר חדש, רכשה חברים דמיוניים חדשים. היא שוחחה אתם בלבה כשעסקה במלאכות הבית, בדרכה לעבודה ובשעות שלפני השינה, ונזהרה להפריד בין שני העולמות שבהם התנהלו חייה ולהתפכח בזמן מעולם הדמיון, כדי שלא יפריע לתפקודה בעולם האמיתי.והיו דברים ותופעות בחייה שלא ידעה אם לשייך אותם לעולם המעשה או לעולם הדמיון, כי לא עמד מאחוריהם סיפור, אבל הם ריגשו אותה עד דמעות, ועוררו בה התפעמות כמו בשעת הכתיבה. האם חיוכו של תינוק לא מוכר שנשלח אליה כשעברה ליד עגלתו בסופרמרקט שייך לעולם המעשה או לעולם האחר? ולאיזה עולם היא צריכה לשייך את הרקיע הקטיפתי, השחור, הזרוע מיליוני כוכבים כמו בימי ילדותה בכפר, שראתה בחשכת המדבר, רחוק מאורות העיר המעןרפלים? ולאן שייך הנרקיס הראשון שפרח בחורף בגינתה מבצלים שהעתיקה בימי ילדותה מהשדה הבוצי שליד בתי הזיקוק בימים שעוד מותר היה לקטוף פרחים ולהעתיק בצלים ופקעות ממקומם? לאיזה עולם שייך שיער השיבה של צמרות עצי הזית העתיקים כשמדבללת את צמרתם הרוח הגלילית? ולאן שייכת המוסיקה? לאן שייכים השירים שחיברה והלחינה? כל אחד מאלה נדמה לה כיושב על קו התפר שבין שני העולמות, ומהסס לאן עליו להשתייך. רגלם האחת מתחפרת בעולם הדמיון, ורגלו השנייה מתנדנדת בעולם המעשה, ומנסה לצבוע אותו בצבעים עזים ושמחים. לפעמים, כשמאסה במחשב או התייאשה מן הכתיבה, טענה בלבה שהיא מפסידה את עולם המציאות ועליה לחדול מחלומותיה. אז נהגה לצאת עם בעלה וילדיה לטיולים ארוכים בארץ ובחו"ל, לקטוף סיפורי מקום ונוףפים מהממים, ולומר לעצמה שהנה, גם היא חיה כמו כולם ומתנסה באירועים חדשים. אבל השמחה לא הייתה שלמה, כי  הגעגועים למלאכת הכתיבה, לחדר העבודה הקטן ולמחשב הכל-יכול לא הניחו לה. מה את רוצה?! מה רע בטיול הזה? ולמה את מתגעגעת לכתיבה שאינה באה לך בקלות אלא בעבודת פרך של מחיקות ושחזורים?! הטיפה לעצמה מוסר, וכל אותו זמן ציפתה בקוצר רוח שהטיול יסתיים, והיא תמהר הביתה  כדי לכתוב. רק כשמלאו לה שבעים שנה אזרה אומץ וכתבה שוב את סיפורם של החברים הדמיוניים מימי ילדותה. עתה כבר לא היו כליל השלמות, והיא הוסיפה להם חסרונות אנושיים שרק הגבירו את אהבתה אליהם. הספר קצר הצלחה והיה לתסריט, והיא תיארה בו לא רק את ימי ילדותם של גיבוריה, אלא הוסיפה  מאורעות שאירעו להם בבגרותם ובימי זקנתם.. כשצולם הסרט הפכה הפנטזיה למציאות, והיא ראתה איך יוצאים גיבוריה מתוך הנייר, והופכים לדמויות אמיתיות מול המצלמה ומול עיניה המשתאות. בימי הצילומים הייתה מאושרת בלא גבול, וחשה את הולם הדם הזורם במהירות בעורקיה ובקצות אצבעותיה, את הדופק המהיר המכה בה עד גרונה, את נשימתה המתקצרת ואת השמחה האינסופית. הנה כך, באמצעות אמנות הקולנוע, פגשה סוף-סוף ביקיריה, והרגישה גאווה ושמחה על הישגיהם ועל שזקנתם לא ביישה את נעוריהם. עכשיו האמינה שחלומות עשויים להתגשם, אם ממשיכים לחלום אותם בלהט ובהתמדה. היא ידעה שאמונה תמימה זאת תזכה בקיתונות של לעג מצד חבריה, ואף על פי כן אימצה אותה בשמחה של הכרת תודה.  בעלה העיר אותה מזיכרונותיה. הוא העביר לידה עיתון שעבר בין המטיילים, ועתה הגיע עד למושבם בספסל שלפני האחרון. היא התקשתה לקרוא בגלל טלטלת האוטובוס, ולבסוף התמקדה במוסף הספרותי. "תקראי, רחלי, הדברים האלה כאילו נכתבו במיוחד בשבילך," אמר האיש שלה, וחיוך טוב נצנץ בעיניו. היא פרשה את העיתון על משענת המושב וקראה את דבריו של סופר ידוע, שהסביר לקהל קוראיו שהאמן, ובעיקר הסופר, חי חיים כפולים. בצד החיים הריאלים הוא חי את חייהם של גיבורי ספרו, ועליו לתמרן בתבונה בין שני העולמות כדי שיוכל לשרוד בשניהם.  היא טעמה בתאווה את המילים הטובות האלה, ואמרה לעצמה שכנראה גם היא נידונה לחיים כפולים, ועליה להשלים עם גורלה. אבל מדוע רק להשלים?! היא צריכה  לשמוח בגורל הזה! היא התברכה במתנה גדולה!  היא חיה פעמיים בכליחידת זמן! אחר כך שאלה את עצמה מי משני החיים האלה הוא חייה האמיתיים, ולא ידעה את התשובה. לבסוף החליטה שלא להחליט, וציפתה בקוצר רוח לסיום הטיול, כדי שתוכל לכתוב את הסיפור הזה שאתם קוראים בו עכשיו.

רותי

דן רונן:פרס לנדאו לפרופ' עמוס חץ -בן קרית חיים

פרס לנדאו היוקרתי של מפעל הפיס בתחום המחול, הוענק השנה לפרופ' עמוס חץ (צלניקר לשעבר) , ממחזור 1933-1934 בגן בת שבע בקרית חיים.
 
עמוס חץ הוא דמות מובילה ומשפיעה בתחום התנועה והמחול בישראל ובעולם  עשרות שנים. עמוס חץ יצר חיבור מיוחד בין המחול, התנועה והכוריאוגרפיה,תרם רבות לגישה האנליטית לניתוח התנועה של כתב התנועה אשכול וכמן, וההתיחסות לגוף ולתנועותיו של פלדנקרייז. בשנות ה- 80 הקים את החוג לתנועה באקדמיה למחול ולמוסיקה בירושלים, ועמד בראשו כ- 40 שנה. בשנת 1981 יסד את פסטיבל "ריקודי חדר " בישראל, במה לריקוד קאמרי השואב מכתב תנועה. עמוס חץ מופיע כמרצה במסגרות אקדמיות שונות בארץ ובאירופה. עמוס חץ פעיל גם כצייר, כמאייר וכצלם.בהמלצה על מועמדותו של עמוס חץ, כתב ד"ר דן רונן חברו למחזור בגן הילדיםעמוס חץ אינו מבקש להיות מובן ואינו מקבל דברים כמובנים מאליהם, ביצירתו הוא מבקש לבטא את האמת שלו, לנתח את התנועה האנושיתולגלות את הכוח והסוד הטמונים בתנועה בגוף האנושי ואת ביטוייהם האמנותיים. כוח יצירתו בא לידי ביטוי בהעזה, באומץ לחדש ולהיות שונה, ובעיקר במאמץ להיות  "עצמך".הענקת הפרס לעמוס חץ היא ביטוי של הערכה ליוצר חשוב ולתחום התנועה וכתב התנועה,
שישראל זכתה בו למעמד חשוב בעולם.
בברכה,

דן רונן

 

תוספת מגייזי :

עמוס חץ יליד 1933 היה הולך מגן בת שבע ,עם יעל חרלף לביתה, לטעום מן העגות המשובחות של שושי אימה של יעל. ימים רבים מאז נכנסנו לעניני הנוסטלגיה של הקרייתים, יעל חיפשה את עמוס,עליו נשארו לה בזיכרון רק שברי מידע. וכך באמצעות החיפוש באתר , גורי קרגמן חיבר את הקצוות החסרים והקשרים חודשו לפני כחמש שנים. קבלנו מכתב מעמוס חץ בו הוא מבשר לנו, כי הוא גולש באתר שלנו וגם ישמח לראותנו באירועים המתפרסמים.

מן המחזור הזה בגן, יצאו אנשי  חינוך ,אומנים בעלי שם עולמי,אנשי טכנולוגיה ופעילי ציבור לטובת הקהילה :בת שבע חת הייתה גננת יצירתית שהטביעה חותם בחניכיה.

  תמונה >  מחזור 1933-1934 מגן בת שבע

  בתמונה  : עמוס, יעל, דן רונן/רולניק ואחרים :  

 גייזי

 

תוספת מגורי קרגמן:

משפחתו של עמוס התגוררה ברחוב י"ח , בדירה שאחר כך גר בה בנימין שמעונוביץ(שמרון)  ידידנו.            אחיו של עמוס – שמוליק חץ ז"ל, אחד מבכירי  חיל האוויר, היה מפקד טייסת הפנטום הראשונה, נהרג במלחמת ההתשה ואז בא במקומו רן פקר"  

גורי

דן רונן : לגייזי שמחנו בהגיעך ל"גבורות"


שנאמר: "גבור מי שמגיע" (רשי)
ברכתנו "ברכת הנהנין" הבאים בשערי אתרך החם והפתוח,
המקרב בין דורות, בין עבר והווה, נותן מקום לזיכרונות, ומקשר בין קרובים ורחוקים.ברוכים מעשי ידיך, ברוכה מסירותך וברוך כושר יצירתך.
 
לך, ביום הולדתך, יאה השורה: "חן כל גיל על גילו הוא", (שזר)
ימי הולדת אינם שונים מימי חול
אלא בכך, שאנו נותנים בהם סימנים וסמלים, מקשטים אותם בטכסים,
במילות ברכה, בחיבוקים, בנרות דולקים, בעוגות וממתקים.
אנו אוהבים ימי הולדת במועדים עגולים כי הם "אבני דרך בזמן",
היוצרים את האשליה שיש סדר באי-סדר של החיים.
 
מה נברך למי שעשה והצליח הרבה?
ברכתנו שימיך ימשיכו להיות ימי עשייה, מלאי שמחה,
כי "אין טוב מאשר ישמח אדם במעשיו" וכן "כל אשר תמצא לאל ידך לעשות בכוחך עשה" (קהלת)
תמשיך בדרך שבה אתה הולך
ועם זאת גם תשתנה;
בידך הברירה אם להזדקן או לאו;
 
כי זקן הוא מי שאינו משתנה.
ביום הולדתך ראוי להזכיר לכולנו:
"
האדם אינו סופר את שנותיו כל עוד יש לו מה לספור בתחומים אחרים" (אמרסון)
נאחל לך "שהברק בעיניך לא יהיה השתקפות השמש במשקפיך".
זכור את תשובתה של הזמרת סופי טאקר שנשאלה"
מה המתכון לחיים ארוכים וענתה"
העיקר זה להמשיך לנשום".
 
שמרו אתה ויעל על הבריאות;
כדאי לזכור אמרתו של יאגו "באותלו" של שקספיר:
"
גופנו הגן ורצוננו הגנן".
ברכה חמה לך וליעל, אשר עמך, בשורה משיר של לאה גולדברג.
"
זוג מבוגרים צועדים מהרהרים ושואלים
איך זה שהזמן לאט לאט / עובר כל כך מהר".
שיהיו לכם עוד ימים רבים של חיים יפים שנאמר:
"
החיים הם האגדה היפה ביותר שיש בחיים" (אנדרסון)
בברכה ובהערכה,
דן רונן

 

גייזי: "רדיו חזק" ספרו החדש של מרדכי נאור

  תמונה>שער הספר   

בימים אלה ראה אור ספר חדש, "רדיו חזק", שחיבר חברנו עוד מימי נחל עוז, ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, שבין שאר תפקידיו הרבים שימש כמפקד גלי צה"ל בשנות ה-70. הוא מספר בספר על שנותיו בתחנה, על התקשורת הישראלית ועל מדינת ישראל באותן שנים סוערות (מלחמת יום הכיפורים, המהפך הפוליטי, ביקור סאדאת ועוד).הספר ראה אור בהוצאת "אבן חושן".  להלן קטע מההקדמה:

הסוד והקסם של גלי צה"ל – מאת מרדכי נאור

 תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל היא תופעה יחידה במינה בתולדות השידור במדינת ישראל ואולי אף בעולם כולו. דומה, שאין עוד תחנת שידור צבאית, במדינה דמוקרטית, התופסת מקום כה חשוב במערך התקשורת הלאומית ופועלת בצורה ייחודית זה שנים רבות, למעשה כמעט בכל שנותיה של המדינה.על הנושא הזה דובר ונכתב כבר לא מעט, והספר "רדיו חזק" בא להשלים את התמונה, אך מנקודת-מבט מיוחדת, של מי שעמד בראש התחנה במשך יותר מארבע שנים וחי את חייה עוד כשלוש שנים, ובסך הכל שבע שנים בדיוק.התמזל מזלי וזכיתי להימנות עם חבורת גלי צה"ל במהלך תקופה ארוכה. הכרתי מקרוב את התחנה ועובדיה ועמדתי בראשה בשנים סוערות, השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת אגרנט, המהפך הפוליטי של 1977 והסכם השלום עם מצרים.  כמעט כל אחד מהימים ההם היה סוער ומרתק. לא היה לנו בתחנה אף רגע אחד של שקט. גליה של תחנת גלי צה"ל היו גבוהים תמיד. קשה? בוודאי. מאתגר? ללא ספק.זהו סיפור כללי, על אחד מאמצעי התקשורת הבולטים בישראל, ועם זאת בעל נופך אישי. עשיתי מאמץ להקיף את שבע השנים שלי בגלי צה"ל, מהן ארבע ורבע בראש התחנה, מכל זווית אפשרית. משולבים בזיכרונות האישיים אירועים כלליים של ה"סבנטיז": המלחמות, אירועים פוליטיים מרכזיים, אירועי תרבות ועוד. לעיתים הרשיתי לעצמי לחרוג מעט מהמסגרת. כך עשיתי, למשל, בתיאור פעילות התחנה בעקבות מותו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הרחבתי את היריעה וסיפרתי על פגישותי אתו, שכל אחת מהן הייתה מעניינת ומאלפת. רוב אנשי התחנה וכל אלה שהיו קשורים אליה באותן שנים (1978-1971) מוזכרים בשמותיהם. עם זאת, ראיתי לנכון במספר מקרים – בעיקר קשים ומסובכים – להעלים שמות או לטשטש זהויות. מי שהכיר את הדברים יֵדע במה ובמי מדוברולגבי האחרים החידות יישארו בלתי פתורות.

   הדברים נכתבו לפי מיטב זיכרוני תוך היעזרות במסמכים ובדיווחים בני הזמן. הסתייעתי ברבים מאנשי התחנה ומאלה שליוו אותה באותן שנים, נפגשתי איתם וריעננתי את הפרטים. ייתכן שפה ושם נפלו טעויות. כל האחריות עלי. הוספתי גם תמונות ומסמכים המרחיבים – כך אני מקווה –  את היריעה. ועוד הרחבה – בפרקי הנספחים, המאירים את התחנה באור כללי יותר.  שם הספר לקוח משירהּ של להקת "תיסלם" אשר חובר על-ידי שלושה מבוגרי גלי צה"ל – דורי בן-זאב, יאיר ניצני, יזהר אשדות (וכן יושי שדה), והולחן על-ידי ניצני ואשדות, כך שהוא בהחלט "נשאר במשפחה". השיר אף הוקלט באולפני גל"צ.

הנכם מוזמנים להיכנס לאתרים שלנו:

  -מוטקה נאור     www.naormor.co.il

 לאה נאור              www.naorlea.co.il