האתר החופשי של בני קרית חיים

ראיון עם טובה פורת

ראיון עם תת אלוף מיל. רן פקר  

הקרייתים

הקרייתים

שלום לכל חבריי וחברותיי.

 רציתי לשלוח לכם דמי חנוכה, אבל נגמר לי כל הכסף הקטן,  ולכן החלטתי לפצות אתכם בסיפור החדש הזה. שאפייתו הסתיימה רק עכשיו. זה יהיה נחמד אם תתכרבלו בשמיכה רכה  ביום גשום זה ותקראו. אשמח לקבל תגובות והערות. אשמח גם אם תעבירו אותו לחבריכם ולמכותביכם.

תיהנו

רותי .

שְנֵי חַיִים

היא יצאה עם בעלה לטיול גמלאים שגרתי בגליל, וכשהביטה במשתתפים היושבים זוגות-זוגות בתיבת-נוח מודרנית זו הנקראת בעלון הפרסומת "אוטובוס תיירים מפואר", השתדלה להתעלם מהואדיות שנחרצו בפניהם, מהשקיות המדולדלות מתחת לעינייהם ומכתמי הזקנה המכוערים. היא ידעה שגם פניה מצטיינים בכל אלה, והצטערה על שהזמן השחית את מראיה, אבל גם שמחה שזכתה להגיע לגילה המופלג בבריאות טובה ולהמשיך בשגרת חייה כמו בימי צעירותה.  מישהו מאחור תופף קלות על גבה, והיא הפנתה אליו את ראשה. "טיול מצוין! כל כך יפה ומיוחד! לא היינו יכולים להגיע למקומות כאלה בכוחות עצמנו," אמרה האישה שישבה מאחוריה. פניה הסדוקות כאדמת לס בסוף הקיץ היו זרועות בהרות שחומות, וקולה החרוך מעשן סיגריות גבר בקושי על גרגוריו המונוטוניים של האוטובוס, אבל עיניה זרחו בניצוצות של שמחה והתפעלות כעיניו של ילד קטן החווה עתה לראשונה נוף חדש ולא מוכר.  ואמנם, הטיול היה משופע באטרקציות מופלאות. הם ראו דגם מדויק של עיירה יהודית, ונפגשו עם האספן שבנה אותו והקים בחצרו מוזיאון קטן. אחר כך שוחחו עם אישה יוצאת אתיופיה שהקימה בית אתיופי בקיבוץ וסיפרה על חייה, צפו ברובוט משוכלל החולב בעדינות פרות ומחטא את עטיניהן, ונפגשו עם חרש נחושת, שהסביר מדוע הוא דבק במלאכתו ההולכת ונכחדת מהעולם. כל החוויות וההתנסויות האלה היו מעניינות, אבל היא לא הייתה מרוצה וחשה מועקה. מבעד לחלון האוטובוס ראתה תלמים ארוכים, כהים, זרועים תבואות חורף, שקוויהם נפגשים בפרספקטיבה סימטרית בקצה האופק כמכחישים את החוק הגיאומטרי האומר שקווים מקבילים לעולם לא ייפגשו, לידם השתרעו שדות מושקים, צבועים בכל גווני הירוק, ומרחוק קרצו גבעות מיוערות, מנומרות בלובן סלעי גיר. רק אתמול, כשהייתה צמודה במשך שעות ארוכות למחשב, וניסתה לשווא לדלות ממנו רסיסים מעטים של איכות, הרבתה להתגעגע אל נופי הסתיו הפרושים עתה לפניה, והנה היא צופה בירוק הירוק הזה, הרענן, המבהיק מרחוק ומשרה שלווה ורוגע שאליהם התפללה, ואין שמחה בלבה. דווקא עכשיו היא רוצה לשוב אל חדר העבודה ואל המחשב, שרק לפני ימים אחדים ראתה בהם אויבים וסלדה מהם, כי חשבה שהם חוצצים בינה ובין החיים האחרים, חיי היום-יום העשירים בניסיונות, בחוויות ובריגושים שהיא קראה להם בלבה "החיים האמיתיים". "הביתה… הביתה… אני רוצה  הביתה…" שקשקו גלגלי האוטובוס, והיא, כרגיל, כעסה על עצמה על שהצטרפה לטיול, והחמיצה ימים יקרים של עבודה. אלא שהפעם לא הייתה החרטה שלמה כמו בטיולים שהתנסתה בהם בעבר, כי כבר חודשים אחדים יבש זרם יצירתה, והיא חששה שלא תוכל לכתוב עוד. האם נעוצה האשמה בגילה המבוגר? היא התגעגעה אל דחף הכתיבה ואל שמחת הניצחון שאפפה אותה כשסיימה לכתוב את אחד מסיפוריה הרבים, ותהתה אם ישוב הלהט המוכר לפקוד אותה גם בעתיד. ואולי היא כבר לא מסוגלת ליצור דמויות חדשות ולרקום עלילות מרתקות? היא חייבת להתמיד, לא להתייאש, להכריח את עצמה לשבת ליד המחשב יום-יום, שעה-שעה, ולנסות שוב ושוב עד שתצליח… בעלה היושב לידה הבחין במבטה המוטרד ושאל: "מה קורה, רחלי, הכל בסדר?""בטח!" ענתה וניסתה לחייך. הוא הביט בה בספקנות, והיא ידעה שהפעם אינו מאמין לה. הוא הכיר אותה יותר מחמישים שנה, אהב אותה כנפשו, והביט במחשבותיה כאילו היה ראשה שקוף, אבל היא לא יכלה לספר אפילו לו על החיים הכפולים שהיא חיה כל ימיה. היא לא יכלה לספר לו שלצד חייה בעולם המעשה היא חיה גם בעולם אחר, נסתר, עולמם של גיבורי סיפוריה, שאת חייהם המציאה והעלתה על הכתב. הם היו חבריה הנאמנים, והיא אהבה לחלום בהקיץ שאולי יום אחד תפגוש בהם, תברך אותם לשלום, ותשאל על חייהם ועל המוצאות אותם מיום שסיימה את סיפורם ונפרדה מהם. היא ידעה שהחלום הזה לעולם לא התגשם, אבל לא הרפתה מן הפנטזיה, ולא פסקה להתגעגע אל יקיריה הדמיוניים.

"הביתה… הביתה… אני רוצה הביתה!" המשיכו הגלגלים לשיר, והיא זכרה את היום שבו המציאה לראשונה את הגיבורים האלמונים האלה. היא הייתה אז ילדה בכיתה ד', שמנמנה, חולמנית, חסרת ביטחון ולא יפה. היא לא הייתה דחויה, אבל גם לא נמנתה על הבנות "המקובלות", וחברותיה לעגו לה כשניגנה בשיעורים על השולחן כאילו היה פסנתר, או כשהתקשתה להינתק מהחלומות ונראתה כעולה מתהומות שינה עמוקה כשפנה אליו המורה בשאלה. היא תיעבה את מאבקי הכוח שהתנהלו בכיתה, ומעולם לא הסכימה להצטרף לחרמות ולנידויים שהוטלו מדי פעם על ידי מלכת הכיתה הכוחנית ופמלייתה על אחת הבנות. הטלת חרם הייתה בעיניה מעשה אכזרי, וכשמרדה במלכת הכיתה ולא הצטרפה לנידוי, החרימו זמנית גם אותה.  אז מצאה ניחומים בחֲבֵרָה דמיונית שליוותה אותה בכל מעשיה. היא שוחחה אתה בשיעורים משעממים, חלמה אותה בשעות שלפני השינה, ומצאה בפגישותיהן ניחומים ופיצוי על עלבונות ומפחי נפש. החברה הדמיונית ניחנה בכל הסגולות שהיא, החולמת, רצתה להתברך בהן, אבל לא הצליחה לרכשן. החברה הייתה יפה, חכמה, רזה, ספורטאית, תלמידה מצוינת, ועיקר העיקרים – היא הייתה גיבורה! כן! גיבורה ממש! גיבורה אמיתית! ממש כמו חנה סנש! היא הייתה יתומה, פליטת שואה שעלתה ארצה לבדה, פרנסה את עצמה מעבודת כפיים שעבדה לאחר שעות הלימודים, ועל אף גילה הצעיר הצליחה לנהל בתבונה את חייה העצמאיים. בשבתות הן טיילו יחד בשדה הכלניות הסמוך, פגשו בדרכן נופים קסומים, רקפות עדינות ודרכים נסתרות, הרבו לצחוק ולהתבדח, ואפילו אזרו אומץ להטיח דברים קשים בילדים כוחניים ומעליבים.כעבור שנים אחדות, כשהגיעו שתיהן לגיל ההתבגרות, הצטרף אליהן חבר דמיוני. גם הוא היה פליט שואה, גיבור, חכם, טוב לב, יפה תואר, חזק ואמיץ. הוא אהב אותה בלא גבול, והיא השיבה לו אהבה, ורצתה בכל מאודה לפצותו על המרורים והסבל שידע בחייו. לפעמים הם אפילו התנשקו, והוא חיבק אותה, ליטף ברוך את מצחה ואת שערותיה, ונשבע כי רק אותה הוא אוהב. לפני שעלה לבדו לארץ ישראל סייע החבר הגיבור לאנשי עלייה ב' בעבודתם הקשה במחנות המעבר, היה יד ימינו של מפקד אוניית מעפילים, ולבסוף, כשהגיע עטור מעללי גבורה אחרי נדודים קשים ותלאות מרובות לארץ ישראל, הצטרף לאחד הקיבוצים כדי לברוא שם עולם טוב יותר ששוויון וצדק שולטים בו… מדי ערב, לפני שנרדמה, הוסיפה עלילות ומאורעות לסיפור, אבל מעולם לא  חשבה שהיא סופרת. כל הילדים חולמים  בהקיץ ואני אינני יוצאת דופן, אמרה לעצמה, והמשיכה להוסיף לסיפור אירועים חדשים, מלאי ריגושים ונחמות. היא הייתה כבר נשואה לבעל אוהב ואם לילדים כשהעזה לעלות לראשונה על הכתב את סיפורם של חבריה הדמיוניים. עד אז היססה, כי חשבה שסופרים הם אנשים נעלים, יחידי סגולה, שהיא אינה נמנית עליהם. הכתיבה הייתה קשה, והיא כתבה ופסלה ומחקה וחזרה וכתבה, ולבסוף, רדופת אכזבה, תיעוב עצמי ומפח נפש, זרקה את הטיוטות הרבות לפח האשפה. היא השתמשה בלשון מליצית שנדמתה לה בטעות כלשון עשירה, והוסיפה על מעשי גיבוריה הרפתקאות חדשות ומרתקות, אבל כתב היד נדחה על ידי הוצאות הספרים הגדולות, ולבסוף נואשה ממנו וזנחה אותו. במשך השנים ויתרה על חלום הספר, ויצרה סיפורים חדשים. היא השתחררה מן המליצות, למדה לכתוב בשפה פשוטה, הוציאה לאור ספרים רבים שזכו להצלחה ולביקורות טובות, ומדי פעם, כשרקמה את עלילתו של ספר חדש, רכשה חברים דמיוניים חדשים. היא שוחחה אתם בלבה כשעסקה במלאכות הבית, בדרכה לעבודה ובשעות שלפני השינה, ונזהרה להפריד בין שני העולמות שבהם התנהלו חייה ולהתפכח בזמן מעולם הדמיון, כדי שלא יפריע לתפקודה בעולם האמיתי.והיו דברים ותופעות בחייה שלא ידעה אם לשייך אותם לעולם המעשה או לעולם הדמיון, כי לא עמד מאחוריהם סיפור, אבל הם ריגשו אותה עד דמעות, ועוררו בה התפעמות כמו בשעת הכתיבה. האם חיוכו של תינוק לא מוכר שנשלח אליה כשעברה ליד עגלתו בסופרמרקט שייך לעולם המעשה או לעולם האחר? ולאיזה עולם היא צריכה לשייך את הרקיע הקטיפתי, השחור, הזרוע מיליוני כוכבים כמו בימי ילדותה בכפר, שראתה בחשכת המדבר, רחוק מאורות העיר המעןרפלים? ולאן שייך הנרקיס הראשון שפרח בחורף בגינתה מבצלים שהעתיקה בימי ילדותה מהשדה הבוצי שליד בתי הזיקוק בימים שעוד מותר היה לקטוף פרחים ולהעתיק בצלים ופקעות ממקומם? לאיזה עולם שייך שיער השיבה של צמרות עצי הזית העתיקים כשמדבללת את צמרתם הרוח הגלילית? ולאן שייכת המוסיקה? לאן שייכים השירים שחיברה והלחינה? כל אחד מאלה נדמה לה כיושב על קו התפר שבין שני העולמות, ומהסס לאן עליו להשתייך. רגלם האחת מתחפרת בעולם הדמיון, ורגלו השנייה מתנדנדת בעולם המעשה, ומנסה לצבוע אותו בצבעים עזים ושמחים. לפעמים, כשמאסה במחשב או התייאשה מן הכתיבה, טענה בלבה שהיא מפסידה את עולם המציאות ועליה לחדול מחלומותיה. אז נהגה לצאת עם בעלה וילדיה לטיולים ארוכים בארץ ובחו"ל, לקטוף סיפורי מקום ונוףפים מהממים, ולומר לעצמה שהנה, גם היא חיה כמו כולם ומתנסה באירועים חדשים. אבל השמחה לא הייתה שלמה, כי  הגעגועים למלאכת הכתיבה, לחדר העבודה הקטן ולמחשב הכל-יכול לא הניחו לה. מה את רוצה?! מה רע בטיול הזה? ולמה את מתגעגעת לכתיבה שאינה באה לך בקלות אלא בעבודת פרך של מחיקות ושחזורים?! הטיפה לעצמה מוסר, וכל אותו זמן ציפתה בקוצר רוח שהטיול יסתיים, והיא תמהר הביתה  כדי לכתוב. רק כשמלאו לה שבעים שנה אזרה אומץ וכתבה שוב את סיפורם של החברים הדמיוניים מימי ילדותה. עתה כבר לא היו כליל השלמות, והיא הוסיפה להם חסרונות אנושיים שרק הגבירו את אהבתה אליהם. הספר קצר הצלחה והיה לתסריט, והיא תיארה בו לא רק את ימי ילדותם של גיבוריה, אלא הוסיפה  מאורעות שאירעו להם בבגרותם ובימי זקנתם.. כשצולם הסרט הפכה הפנטזיה למציאות, והיא ראתה איך יוצאים גיבוריה מתוך הנייר, והופכים לדמויות אמיתיות מול המצלמה ומול עיניה המשתאות. בימי הצילומים הייתה מאושרת בלא גבול, וחשה את הולם הדם הזורם במהירות בעורקיה ובקצות אצבעותיה, את הדופק המהיר המכה בה עד גרונה, את נשימתה המתקצרת ואת השמחה האינסופית. הנה כך, באמצעות אמנות הקולנוע, פגשה סוף-סוף ביקיריה, והרגישה גאווה ושמחה על הישגיהם ועל שזקנתם לא ביישה את נעוריהם. עכשיו האמינה שחלומות עשויים להתגשם, אם ממשיכים לחלום אותם בלהט ובהתמדה. היא ידעה שאמונה תמימה זאת תזכה בקיתונות של לעג מצד חבריה, ואף על פי כן אימצה אותה בשמחה של הכרת תודה.  בעלה העיר אותה מזיכרונותיה. הוא העביר לידה עיתון שעבר בין המטיילים, ועתה הגיע עד למושבם בספסל שלפני האחרון. היא התקשתה לקרוא בגלל טלטלת האוטובוס, ולבסוף התמקדה במוסף הספרותי. "תקראי, רחלי, הדברים האלה כאילו נכתבו במיוחד בשבילך," אמר האיש שלה, וחיוך טוב נצנץ בעיניו. היא פרשה את העיתון על משענת המושב וקראה את דבריו של סופר ידוע, שהסביר לקהל קוראיו שהאמן, ובעיקר הסופר, חי חיים כפולים. בצד החיים הריאלים הוא חי את חייהם של גיבורי ספרו, ועליו לתמרן בתבונה בין שני העולמות כדי שיוכל לשרוד בשניהם.  היא טעמה בתאווה את המילים הטובות האלה, ואמרה לעצמה שכנראה גם היא נידונה לחיים כפולים, ועליה להשלים עם גורלה. אבל מדוע רק להשלים?! היא צריכה  לשמוח בגורל הזה! היא התברכה במתנה גדולה!  היא חיה פעמיים בכליחידת זמן! אחר כך שאלה את עצמה מי משני החיים האלה הוא חייה האמיתיים, ולא ידעה את התשובה. לבסוף החליטה שלא להחליט, וציפתה בקוצר רוח לסיום הטיול, כדי שתוכל לכתוב את הסיפור הזה שאתם קוראים בו עכשיו.

רותי