האתר החופשי של בני קרית חיים

משפחות יקרות,

במסגרת אירועים לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, ארגון "יד לבנים" מציג תערוכה מיוחדת בבית יד לבנים ולהגנה קרית חיים, לזכרם של חללי מלחמת יום הכיפורים. אמנים ממשפחת השכול, כלל אמני ישראל, סטודנטים מ"בצלאל – אקדמיה לאומנות ועיצוב ירושלים" מציגים את יצירותיהם בתערוכה בשילוב עם עבודות של חללי מלחמת יום, כשבכל אחת מהעבודות הללו ישנו הסיפור האנושי שלו.רצ"ב הזמנה לאירוע פתיחת התערוכה שתתקיים ביום 25/12/2013 בשעה 17:00 במעמד יו"ר ארגון יד לבנים, מר אלי בן שם, ונכבדים נוספים.

נודה לכם אם תיקחו חלק באירוע מסוג זה ותכבדו אותנו ואת האמנים בנוכחותכם.

בברכה,

מצורפת > ההזמנה 

סטלה שדות

מנהלת בית יד לבנים ולהגנה, קרית חיים

טל: 048415010, 048400295, פקס: 048400296   נייד: 052-2224996

http://www.youtube.com/watch?v=zs_GKny5Pg8

 מדהים! מוריד את הכובע לאלמוני שחיבר,

יש למסגר ולתלות על הקיר ליד מגילת העצמאות!

באהבה לילידי שנות השלושים והארבעים – –

הנה מבט לאחור לדור הזה שבכל זאת שרד

אם כי לפי הכללים המקובלים היום
פלא שבכלל הגיע עד הלום
ראשית להיוולד – כיצד היה זה בכלל יתכן
אם אימותינו בהריונן לא פסקו לעשן?
אכלו סרדינים מקופסא ולא נבדקו לסוכרת
לא עשו אולטרה סאונד ולא סקירת מערכת
כשגדלנו קצת מים שתינו מצינור בגינה
או מברז דולף שהיה חבוי בפינה
ולא מים מינראליים שעליהם קראנו רק
בספרים של מופסאן או של בלזק
ואם בקבוק "תסס" לידינו התגלגל
אסור מפה לפה כי בריאותך תתקלקל
חלקנו בו שלושה ילדים או ארבעה
ובאמת שום אסון לא קרה
בידיים מלוכלכות אכלנו פרוסות לחם עבות
מרוחות בריבה או גבינה בשכבות מאוד דקות
ואם היו עליהן קוליפורמים, לא ראינו אותם
ולא את תולעי המעיים שהיו שם מן הסתם…
אך כל אלה אותנו חיסנו כנראה
כי הסולפה בקושי הומצאה אז, ודרך אגב
דוקטור פלמינג על הפניצילין עדיין לא חשב
מגלגיליות וארגזים בנינו עגלות ובלי לדעת

פיסיקה את חוקי הכובד ניסינו לגלות
ורק כשנחבטנו לתוך קיר כואבים והמומים
גילינו ששכחנו להתקין גם בלמים
על אופניים רכבנו ללא קסדות, ואיש לא הבטיח
כי נצא מזה בשלום
אך שראש יבקע בגלל זה כאבטיח
לא עלה בדעתנו אפילו בחלום
ההורים לא הסיעו אותנו לבית הספר או לחבר.
ברגל הלכנו בכל מזג אויר, ואז גם התברר
כי לעיתים תפסנו טרמפ בחוצפה וללא היסוס
מאחורי איזו עגלה רתומה לסוס
שממנה לפעמים קפצנו בחיפזון
כדי לברוח משוטו הזועם של העגלון
נפלנו מעצים, נשרטנו ונחתכנו,
גם עצם לא פעם שברנו
אך אלה לא היו מעולם סיבה אמיתית
לפרנס עורכי דין בתביעה משפטית
ואם לא נבחרנו לקבוצת הכדורגל או הכדורסל
בלענו את העלבון, השתדלנו יותר, זה לא היה קל…
ואם נענשנו והעמידו אותנו בפינה בצד
הורינו ללא כל פקפוק עוד תמכו בממסד
ואת העונש החמירו, ועל דעתם לא עלה
למחות נגד המורה או לפנות למנהל בשאלה
לא שיחקנו בחדרים ממוזגים אלא בחוץ
נעלמנו לכל היום אך איש לא היה לחוץ
לא עקבו אחרינו בסלולרי מהדור האחרון
כי חוץ מבית מרקחת – למי היה אז טלפון?
לא היתה לנו טלויזיה עם מאה ערוצים,
בכל זאת היו לנו אלף סיבות להיות מרוצים.
במקום זה היו לנו חברים ממש ולא בצ'ט
כאלה שאיתם אפשר לרוץ ולהתרוצץ
ולא היה צורך לקבוע שבוע מראש
אם רצית את מישהו לפגוש
אלא פשוט דפקת בדלת ברחוב השכן
אם זו לא היתה ממילא פתוחה – על פי רוב כן
הבה נזכר בשנים ההן ונחלוק החווייה והמזל
שזכינו לגדול כילדים בריאים לפני שהפור נפל
כשפסיכולוגים, מוסדות, ממשלות ושרים
על חיי הילדים החלו מפקחים ומשגיחים
עד שמרוב חוקים, פיקוח והשגחה
מחיי הילדים נעלמו החופש והשמחה.
ההורים מסיעים אותך לכל מקום
ומה נשאר כבר מכל הילדות והתום?
כאשר שום מראה תועבה ממך לא נחסך
ואם תרצה, הכל גלוי לך על המסך
ובמקום בושה וסומק, ושיחות על פושקין ונפש
מתחילים בשרותי המועדונים ישר עם כל הרפש
חווינו חופש, חברות תמה, ניצחונות גם כישלונות
ועם אלה למדנו איך גם לסבול ולהמשיך לחיות
ועל כל מעשינו, הגרועים וגם הטובים באמת
לקחת אחריות מבלי להשתמט.
הדור שלנו יצר בלי הרף ולא רק שרד
הוציא מקרבו יזמים, מהנדסים, חוקרים ויוצרים
ומשפחות חדשות, דורות חדשים וצעירים
ואם עדיין יש לכם קצת זמן ורגעי פנאי אחדים

ספרו את הסיפורים האלה לסבתא, ואם לא – אז לנכדים