היום לפני 80 שנה..העברה מ" זיכרונות קריית חיים ", 16.1.25.

מכתב אל הנהלת הטכניון העברי, חיפה, מאת א. בראולפן, מ"מ מנהל ביה"ס לילדי עובדים בקריית חיים, על קבלת ההזמנה לחגיגת יובל העשרים למוסד הטכניון, ינואר שנת 1945.

מאוסף ארכיון ההיסטורי של הטכניון .

אלי רביד , ליישי:

כותרת המסמך, שנכתב היום לפני 80 שנה , מצביעה על רוח התקופה ביישוב היהודי בפלשתינה- א'י , לקראת הקמת המדינה:

הוועד הלאומי לכנסת ישראל -מחלקת החינוך.

הוועד המפקח על זרם העובדים.

בית הספר לילדי עובדים קריית חיים.

איש החינוך ,אליקים בר אולפן ז'ל , היה אביה של חברתנו מילדות רינה ענבר { בר אולפן} ואחיה צבי בר אולפן ז'ל שהיו לימים גם הם מורים ומחנכים בישראל.

בתמונות , בנות ובני הקריה ,ילידי 1933 בסיום לימודיהם , מחזור 11 ,

בבית הספר העממי לילדי עובדים א' והמורים הראשונים , הזכורים לטוב ,

שעיצבו את מערכת החינוך בקריית חיים והטביעו חותמם על רבים מבני הקריה .

ניתן להבחין בזהות המוחלטת בשתי תעודות סיום לימודים אלה. חדי עין

יבחינו שברוח התקופה אז, מעמד הכתות { והתלמידים } היה שוויוני.

לא רשמו כתה ח'1 וכתה ח'2 כנהוג היום ,אלא הכתה " המקבילה".

התמונות מתוך ארכיון" האתר חופשי של בני קריית חיים."

העברה מ" מוסד הרצל לחקר הציונות" .קטע מספרו של יונתן גולן.

ראשיתה של רצועת עזה היה בתהליך שהביא לקבלת החלטת החלוקה של האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, עובדת קיומה נקבעה בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לבין מצרים בפברואר 1949 וגבולותיה כוננו בהסכם פשרת השעה שנחתם כשנה לאחר מכן. למרות הסכמים אלו המשיכה לשרור מציאות של אלימות לאורך הקו שחצץ בין הרצועה שאוכלוסייתה שולשה עם הגעתם של עשרות אלפי פליטים פלסטינים לתחומה לבין מדינת ישראל שעיבתה והרחיבה את מערך ההתיישבות היהודי בצפון ובמערב הנגב ויצרה סביב הרצועה את המרחב היישובי של ספר עזה. מצרים שהרצועה נותרה תחת שליטתה סירבה להכיר בקו שביתת הנשק כגבול קבע ובקיומה של מדינת ישראל בכלל. לאורכו של הקו התפתחה מלחמת גבולות שראשיתה באביב 1949 ושנמשכה עד לפרוץ מלחמת סיני בשלהי אוקטובר 1956. ישראל מצדה ערכה תוכניות לכיבוש הרצועה שכללו העברה חלקית או מלאה של תושביה הערבים אל מחוץ לתחומה. בימי מלחמת סיני השלימה ישראל את כיבושה של רצועת עזה בלחימה שנמשכה כיומיים. למרות שבקרב הציבור ובממשלה בישראל שרר קונצנזוס כמעט כללי בדבר הצורך בסיפוח הרצועה, לחצן של ארה"ב וברה"מ ושל המערכת הבינלאומית בכללה הביא לסיום תקופת השלטון הישראלי הראשון ברצועת עזה במרס 1957.

במהלך של כעשור התקבעה הרצועה כאזור גיאופוליטי מובחן בתחומה של ארץ ישראל המנדטורית לשעבר. רצועת עזה הייתה למרחב המאוכלס בצפיפות שמרבית תושביו פליטי מלחמת 1948, חסרי כול ונתונים לחסדי אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים שפעלה מטעם ארגון האומות המאוחדות. בספר עזה הוקם מערך יישובי יהודי שלמרות שהתפתחותו לא הייתה חפה מבעיות, היה הישג מרשים של האסטרטגיה ההתיישבותית הישראלית שתכליתה הייתה חיזוק השליטה באמצעות עיבוי  ההתיישבות היהודית בפריפריה ולאורך הגבול. רצועת עזה וספר עזה היו תוצר של השינוי המרחבי תולדת המלחמה שהביא לפיצול מרחב מישור החוף הדרומי לשני חבלי ארץ שבינם הפריד קו של איבה ואלימות. אך גורלם נותר כרוך יחד עת היו ונותרו מוקד מרכזי של הסכסוך הישראלי-ערבי.

ראש הממשלה , דוד בן גוריון וחברים, ברצועת עזה. מלחמת סיני 1956.

עזה 2020.

מלחמת חרבות ברזל. בתמונה מימין אוקטובר 2023. בתמונה משמאל אוקטובר 2024.

עזה. ינואר 2025.

לו היו המפתחות בידי

הייתי ניגשת בצעדים כבדים

מול עיניהם האפלות של רוצחי הורי

אוחזת במפתח בידיים רועדות וגאות

במו ידי פותחת את סורגי כלאם

משחררת אותם – אחד אחד

כשברכי כושלות וגבי זקוף

נושאת את זכות ההצלה כמו כתר

כי אל מול נשימות ספורות באפלה

כל חשש היפותטי עתידי מחוויר

וחיים הנחנקים היום במחשכים

קודמים לסיוטי המחר

לא הייתי מהססת רגע

לא מחפשת תירוצים של אתמול

הייתי יורקת על צלם האנוש שאיבדו

ופותחת את השערים ברעד

הלב יתכווץ מכאב

על חיות האדם שישתחררו

על חיים שנגדעו וספק עוד יגדעו

אך באותה נשימה ירקוד הלב חיים

על נשמות נגאלות מן התופת.

בוודאות.

ואמלא בענווה ובגאון את הזכות הקדושה

להיות שליחה לפדיון נפש

בעוד שבחדרי השררה המרופדים

סופרים קולות במקום נשימות חנוקות

ומתוך הכאב אני נושאת תפילה

חרישית וזועקת

שיחושו גם הם את גודל השעה

קבוצת האתלטיקה של " הפועל " קריית חיים. בשנות ה-50. רמי זילברשטיין במרכז התמונה.

אלי רביד , ליישי : רמי היה פעיל בוועד קריית חיים וניהל שנים רבות ,כיושב ראש ,בצוותא עם רעייתו שולה, את "בית יד לבנים " בקריית חיים ,בית אשר שימש אותנו שנים רבות לפעילויות לשמירת מורשת הקריה, להנצחת בניה שנפלו במלחמות ישראל , להתכנסויות ,פגישות חברים ולפעילויות חברתיות ותרבותיות מגוונות. אנו משתתפים בצער בני המשפחה .

הודעת וועד קריית חיים מיום 14.1.25 {מתוך האתר הרשמי של ועד קריית חיים}

בצער רב ובכאב אנו מודיעים על לכתו של רמי זילברשטיין ז"ל

הנהלת ועד קריית חיים משתתפת בצער המשפחה

רמי זילברשטיין היה חבר הנהלת ועד קריית חיים במשך שנים רבות, ופעל למען הקריה בהתנדבות ובמסירות אין קץ. בזכות תרומתו האדירה לקהילה, זכה רמי לתואר יקיר הקריה כהוקרה על פועלו רב השנים בקרית חיים. בנוסף, כיהן רמי במשך שנים רבות כיו"ר בית "יד לבנים" קריית חיים, שם הקדיש את זמנו ומרצו לזכר הנופלים ולחיזוק הקהילה. הנהלת ועד קריית חיים, בראשות היו"ר צילה ברוך, מנכ"ל האגודה חיים סגל, עובדי האגודה ומתנדביה, מביעים את תנחומיהם הכנים והעמוקים למשפחת זילברשטיין. פועלו ייזכר לדורות, ותרומתו תמשיך להאיר את דרכם של רבים.
יהי זכרו ברוך.

העברה מ" חדשות בן עזר". גיליון מספר 2017 מיום 2.1.2025

המכתב הלילי צולל בזיכרונות. יש.

בפיקוד חיל הנח"ל נולדה לאחרונה היוזמה לזכור ולתעד את כל הנופלים של החטיבה מאז הקמתה ב-1949. רעיון יפה, מה גם שכבר לא נותרו הרבה זוכרים. הנח"ל הוא כיום בן 75. הוא הוקם בשעתו כיורש רעיוני ומעשי לפלמ"ח – זיווג של כוח לחימה עם יישוב הארץ (נוער חלוצי לוחם) . בשעתו זה היה נחוץ וגם אפשרי, אבל הדגם הפלמחי, כפי שהסתבר, לא התאים כלל למדינה מודרנית השואפת להיות ככל העמים. צה"ל בראשיתו היה חיקוי לצבא הבריטי, אשר ניצח במלחמת הגדולה ולכן הוא נחשב לטוב בצבאות. עד מהרה בלטו ההבדלים הגדולים בין החייל הבריטי לטוראי הישראלי. הלקחים נלמדו בדרך של ניסיון וטעות. מחלקות הנח"ל היו כבר יחידות גרעיניות מתוקף היותן חניכי תנועות נוער, והצירוף לקיבוצים צעירים חיזק את אלה ואת אלה. עם הזמן נצמד הנח"ל לחיל הצנחנים, והיה שותף להישגיו ולתהילתו. מעטים היום הזוכרים את צעדי ילדותו. יוזמת החיל עוררה זיכרון על הקרב הראשון היחיד של הנח"ל מאותם ימי בראשית (ניתוסף אליו הקרב המביש על תל מוטילה הסורית, כיום מושב אלמגור). הייתי מגויס במחזור ב' (הכשרת הצופים ח', חצרים-קֶלטָה) בשנתנו הראשונה בקלטה היינו עדיין במדים, וחיילים לכל דבר.

באותם הימים, לפני הקמת גדודי הצנחנים, היו חטיבת הנח"ל וגולני יחידות החי"ר היחידות של צה"ל. רמת האימונים שלנו בטירונות היתה עלובה לחלוטין, אבל את זה השלמנו בסדרת אימונים מפרכת ומחמירה בקיץ, בגבעות מנשה. בצדק או שלא בצדק נחשבנו כיחידה קרבית, ולכן נשלחנו למשימת אש נגד המשמר הלאומי הירדני, שבסיסם היה בכפר דוּוֵימה בגבול חבל לכיש, והם פלשו לתחומי הקו הירוק. תפקידנו היה לסלקם.

על אדמות הכפר דווימה שהוחרב , הוקמה היאחזות הנח'ל אמציה. היום מושב אמציה בחבל לכיש.

אינני זוכר מי היה המ"פ, אבל את הלחימה ניהל למעשה הסְגַן, דב גפני (דובה). הניווט הלילי בגבעות בית גוברין היה קטסטרופה (המ"מ אריה נתנזון נפל לבור ובנס שבר רק צלע, ונשלף משם בעזרת רצועות רובים קשורות). נחלצנו בחיל ופחד משדה מוקשים (דובה גישש וניווט) ותפסנו עמדות ירי בחומו של יום לוהט, בין הקוצים. הירדנים ניסו להסתער אבל עצרנו אותם בירי מכוון והם ברחו. דומני שלא נוצר מגע של ממש, אבל בצידנו היה הרוג אחד, ממחלקה אחרת. מחוסלים מעייפות של 48 שעות הליכה ולחימה חזרנו לבסיס היציאה שלנו, מחנה בית דָרָס, והתחלנו לפרוק ולהחזיר ציוד. ואז אירעה התאונה המחרידה: בעת פריקת הרימונים (רימוני מילס מיושנים, שטוענים אותם במצב דרוך) התפוצץ רימון באמצע חבורה של חיילים, הרג שלושה ופצע כ-7 (דני גלעדי איבד עין). שמיל (שמואל פלגי) העליז והחייכן, ומימי (משה נגרי) החסון, מתו כמעט מיד (אני חטפתי רק רסיסון).

כל המחלקה באה להלוויה בבית העלמין הצבאי בחיפה. הייתה תחושה של אפסות. בקרב העלוב הזה אף אחד לא היה צריך ליהרג. גם בשנים שאחר כך אירעו תאונות רימון לא מעטות, והלקחים נלמדו רק לאט. באותם הימים עוד לא היה מקובל שבוכים בהלוויות. רק האימהות התייפחו. התמונות האלה כה רבות עד כי היו לזרא, ואף על פי כן לא התרגלנו. למיטב ידיעתי לא נעשה דבר לזכרם של שמיל ומימי. רוב החברים החיפאים עזבו את הקבוץ תוך זמן קצר. הידידויות איתם היו טובות, אך קצרות קיום. צה"ל התעצם, וכיום הוא ידוע מלחמות, אך למרבה העצב גם אסונות.מעטים הזיכרונות ונתמעטו הזוכרים. אני הישיש אחד מהם. זו תרומתי.

אתמול , יום ששי 10.1.25 התכנסו בני המשפחה וחברים והעלו זיכרונות מאבישי.

בין היתר, הוקראה ברכה זו , של אבישי מיום 30.5.1999, למשפחות ברק-שפר להולדת נטע.

ושרנו ליד קברו את השיר " אתם זוכרים את השירים" שכה אהב לשיר.

אתם זוכרים את השירים שר : חנן יובל מילים: יהונתן גפן לחן: חנן יובל אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז, אתם זוכרים בערבים מתחת גג של כוכבים עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים. אתם זוכרים את הטיול עם המדריך ההוא שאול ואיך אהרונצ'יק הבריון היה לוחץ אקורדיון וגם צועק בקול אדיר: "עכשיו כולם, כולם לשיר". ובלילות הכי קרים היינו סתם מאושרים עם בדל סיגריה ראשונה, לוקחים ללב ולריאות משתעלים ושואלים, ומחכים להפתעות. ביום שישי על הגדר עם הידיים בכיסים ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים, אבל בחושך לא ראו איך שהסמקנו וגם הוא. עומדים שעות ומביטים על אריאלה הקטנה ואיך עסיס אבטיחים מכתים את לובן חולצתה ואת ליבנו התמים אשר רוקד לעומתה. אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות, הכל עבר כל כך מהר וקצת קשה להיזכר איך פעם זה היה פשוט לשיר לחיות ולא למות. אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז, אתם זוכרים בערבים מתחת גג של כוכבים עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים.

דבורה { דבוי'שה } גוטמכר -סלפ:

שלומית חברתנו , אלמנתו של אהרון מינץ-ניצן ז'ל , חברנו מבית הספר בקריית חיים, בתנועת " הנוער העובד" ,

ובקבוץ עין גדי הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך.

אנו משתתפים בצער כל בני המשפחה.

העברה מ" פינת הנכד" בהוצאת" חדשות בן עזר " גיליון מספר 29 , דצמבר 2024.

יְרוּשָׁלַיִם

מילים ולחן רותי יצחקי ריכטר

יֵשׁ אֲנָשִׁים חַיֵּיהֶם צְלִיל וְשִׁירָה,

 עִם שַׁחַר יָקוּמוּ לְקוֹל מַנְגִּינָה,

וְאָזְנָם קַשּׁוּבָה וְעוֹרֶגֶת לַצְּלִיל,

וְהוּא לְנַפְשָׁם מִנְחַת חַג וְחָלִיל.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים – יְרוּשָׁלַיִם צְלִילָם,

חוֹמוֹתֶיהָ שִׁירָם, הַרְרֵיהָּ חַגָּם.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יְרוּשָׁלַיִם אִתָּם,

סִיפּוּרֶיהָ לָהֶם – צְלִילִים, קוֹל  וְתָו.

יֵשׁ אֲנָשִׁים – חַיֵּיהֶם קַו וּצְבָעִים,

מַרְאוֹת לָהֶם חַג וּמוֹעֵד הַנּוֹפִים.

רַק לִרְשֹׁם בְּקַוִּים, בִּצְּבָעִים, בִּדְמוּיוֹת

לַחְגֹּג עוֹלָמָם הַקָּסוּם בִּתְמוּנוֹת

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יְרוּשָׁלַיִם צִבְעָם 

חוֹמוֹתֶיהָ לָהֶם צֵל נְחֹשֶׁת וְעָב.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יְרוּשָׁלַיִם אִתָּם

 סִפּוּרֶיהָ לָהֶם – צְבָעִים אוֹר וְקַו.

אלי רביד, ליישי : בנין ג'נראלי , מהיפים מהבניינים שבמרכז העיר ירושלים. אימי , מרים {לבית אסטרחן} רבינובי'ץ וחברתה חיה דן{ לבית אליס} , חלוצות ב"גדוד העבודה ", פלוגת עין חרוד , עסקו בעבודות הריצוף בבניין זה בשנת 1927,

העברה מYNET

כשבועיים וחצי לאחר שמטוסים "ציירו" את הסמל באזורים נרחבים בשמי הארץ, תועד היום 4.1.2025 שוב סמל החטופים בשמי הגליל. 455 יום בשבי החמאס והגי'אד המוסלמי ברצועת עזה.

סמל החטופים מעל שמי איילת השחר. צילום יולי ריבק.

סמל החטופים מעל שמי יסוד המעלה. צילום לירון גדעוני.

העברה מ"שירונט"

שבו בנים לגבולם

דיקלה
מילים: דיקלה ושרית סרי
לחן: דיקלה ותמיר דורי

הנה באות דמעות טובות
מציפות וממלאות
מלטפות לי – שוטפות את הפנים
הנה שבו בנים.

הנה באות דמעות טובות
אני רואה תמונות עוברות
אני רואה אותך – חוזר בחלומות
על נהרות וסליחות.

תשוב – יודעת שתשוב
ושוב אל הגינה
לפרח שצמא לך
לבית שמוסר לך
"ושבו ושבו ושבו – בנים לגבולם".

עיניים לא נעצמות
על מה מילים שנִכתבות
מה מספרות לך? מה מבקשות?
הן לא שותקות.

תשוב – יודעת שתשוב…

…."מינעי קולך מבכי – ועינייך מדימעה…..
ושבו מארץ אוייב – ויש תקווה …
ויש תיקווה לאחריתך…ושבו בנים לגבולם"
תשוב (אני) יודעת שתשוב
ושוב אל הגינה
לפרח שצמא לך
לבית שמוסר לך
ושבו ושבו שבו – בנים לגבולם – ושבו כולם.