ללחוץ על הקישור>כריכת הספר: להיות או לא להיות
משלוליות הבוץ של נחל עוז אל אולפני CBS בניו-יורק
אחרי כמה ימים גשומים, קיבוץ נחל עוז שקוע בבוץ. פה ושם מובילה אומנם איזו מדרכה ממקום למקום, אבל רוב השטח הוא שלולית של מי בוץ, ואתה חייב לנעול מגפיים כדי לא לשקוע. הבוקר סוף סוף זורחת השמש, ואחרי לילה ארוך של חליבת פרות אני בדרך לארוחת בוקר בחדר האוכל.
למדתי בבית הספר החקלאי "עיינות" שפרות צריך לחלוב שלוש פעמים ביום כדי למקסם את התנובה. וכך, בעקשנות וללא פשרות, אני מתעורר לקולו של השומר התורן בשתיים לפנות בוקר, לובש את בגדי העבודה המצחינים והולך בחושך אל הרפת הקטנה שלנו. אין עדיין מכונות חליבה, ואני יושב על שרפרף בתוך הזבל, חוטף מדי פעם הצלפה מזנב פרה מושתן – וחולב. הן עומדות לכבודי בשורה ארוכה, ואני מתקדם פרה אחרי פרה. לבד ברפת. מפעם לפעם אני מדמיין מה יקרה אם אתקל במסתנן שחצה את הגבול (והיו רבים אז), ואני כאן בודד, ללא נשק. כל הקיבוץ ישן, ורק מרכז השמירה, כשהוא מביא קפה לשומרים בעמדות, מגיע לשאול לשלומי.
על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל אני מבחין במודעה של לייבוש המזכיר. "היום יגיע לקיבוץ פרשן הטלוויזיה האמריקאי הנודע אד מורו, העיתונאי הראשון שיצא נגד הסנטור מקארתי והביא לנפילתו". אני ניגש אל לייבוש, ושואל אם הוא צריך עזרה באירוחו של העיתונאי המפורסם (שעד אותו בוקר לא שמעתי את שמו). לייבוש שמח מאוד. השנה היא 1956, המסתננים לא נותנים לקיבוצי הגבול מנוח ולא חולף יום בלי אירוע ביטחוני. אל נחל עוז זורמים אנשי תקשורת מהארץ ומהעולם. מ"העמדה הקדמית" שלנו רואים את מבואות העיר עזה, ורק מכאן אפשר לצלם אותה. ויש סיבה נוספת. רוב הקיבוצים לאורך גבול הרצועה שייכים לקיבוץ המאוחד או לקיבוץ הארצי. בלשכת העיתונות הממשלתית לא אוהבים את העובדה שבחלק מחדרי האוכל שלהם תלויה תמונה גדולה של החבר יוסף סטלין. נחל עוז, לעומתם, שייך לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ואצלנו לא מתנוססות תמונות של "שמש העמים". עדיף, אומרים בירושלים, להביא את העיתונאים לקיבוץ שחבריו אינם סוגדים למנהיג ברית-המועצות. וכך, אנחנו מוצפים בעיתונאים, החברים כבר עייפים מהם, ולייבוש שמח שנפל לו לידיים משוגע, שמתנדב אחרי לילה של חליבה, בקור של חודש ינואר, ללוות את האורח התורן במקום ללכת לישון כמה שעות.
האנגלית שלי לא הבריקה.ב"עיינות" לא הצליחו למצוא מורה לאנגלית, והיום כבר מותר לגלות שנכשלתי בבחינת הבגרות. למזלי, האיכר שעבדתי אצלו בדנמרק שנה קודם לכן, בחילופי הנוער החקלאי, דיבר אנגלית רהוטה ושם התחלתי ללמוד את השפה. אני מסוגל ללוות את האורח ולהשיב לשאלותיו.
אבל הסיבה שאני מתנדב ללוות את אד מורו היא אחרת. התעניינתי מאוד בתיאטרון באותם ימים. רכשתי ספרי מחזות, הלכתי לראות הצגות ככל שיכולתי, וחלמתי להגיע יום אחד העירה וללמוד תיאטרון. לא רציתי להיות שחקן, חלמתי לביים. חשבתי שהפגישה הזאת תהווה הזדמנות לראות איך הדברים עובדים. איך מתרוממת הפקה מקצוענית. מורו הגיע עם צוות גדול, מלווה בנציגי לשכת העיתונות הממשלתית. מאחר שהיה מדובר בכוכב הגדול של רשת CBS, בא גם מנהל הלשכה, משה פרלמן, בעצמו. קיבלתי את פניהם ליד צריף חדר האוכל.
בשנים ההן הגיש מורו שתי תוכניות. אחת מהן נקראה "See it Now", והייתה תוכנית דוקומנטרית שהוא צילם ברחבי העולם, בעיקר באזורי מלחמה או לפחות קווי קונפליקט. הוא אהב לצלם בשדות קרב, ואת פרסומו הראשון קנה במלחמת העולם השנייה, כאשר שהה בלונדון המופצצת ושידר מגגות בניינים, בשידור רדיו ישיר לארה"ב. התוכנית השנייה הייתה "Person to Person". מורו ראיין בה סלבריטאים, כשהוא יושב באולפן בניו-יורק והם בבתיהם. השפעתו על הציבור האמריקאי הייתה עצומה, במיוחד לאחר פרשת מקארתי, הסנטור הידוע לשמצה. אד מורו היה הראשון וכמעט היחיד שהעז לצאת בפומבי נגד ג'וזף מקארתי. הוא סיפר לי כיצד הגיע לצלם את הסנטור באחת מישיבות "הוועדה לפעולות אנטי אמריקאיות", ואיך ברגע שנודע למקארתי שהכתב הלוחמני מגיע, הוא החליט פשוט לא לבוא לישיבה. במקומו צילם מורו את הכיסא הריק של היו"ר שחשש מעימות, ושם החלה נפילתו של הסנטור שהטיל את חיתִתו על האמריקאים ואיים על חירותם. ואכן, מורו קיבל נתח שמן מהאשראי על מיגור "משטרת המחשבות" של מקארתי. לפני כמה שנים יצא לאקרנים סרט בשם ""Good Night and Good Luck – המילים שבהן נעל אד מורו את התוכניות שהגיש ב-CBS. את מורו גילם שם דיויד סטראטאירן, ואת פרד פרנדלי, היהודי שהיה מנהל ההפקה שלו, שיחק ג'ורג' קלוני, שגם כתב והפיק את הסרט.
בחורף של 1956היו משה פרלמן וחבריו גאים ונרגשים מכך שאד מורו הגיע ארצה. הם אִרגנו לו פגישות עם דוד בן-גוריון, משה שרת, טדי קולק ואישים נוספים רבים.
מעבר לגבול, ברצועת עזה, צילם אחד הקולגות שלו, הווארד ק' סמית, והרעיון היה לשדר תוכנית שמשווה בין הנעשה בישראל לבין מה שמתרחש ברצועה. פרלמן רצה להיות בטוח שאני יודע את תפקידי. "אורי", הוא אמר, "בעיני העולם אנחנו מצטיירים כתוקפנים. Take it easy". הפנמתי את המסר. באותו ערב, לאחר שסיירנו בקיבוץ, ביקש ממני מורו לטפס איתו אל אחד ממגדלי השמירה. היינו כבר אחרי כמה שעות של סיור, כשמורו מבוסס בבוץ הכבד בתוך זוג מגפיים כבדים שהשגתי עבורו, לאחר שדיבר בטלפון עם ניו-יורק (איך הוא עשה את זה לא הבנתי אז – ואני לא מבין גם היום: אנחנו הרי לא הצלחנו להתקשר לתל-אביב באותם ימים). הוא כבר הספיק לשדר כתבה ברדיו, מספר למאזיניו מעבר לאוקיינוס על תחרות השחמט שהתקיימה באותו יום במשק – למרות הגשם, הבוץ, העבודה המפרכת והשמירות המתישות. אני, כזכור, הייתי אחרי לילה ללא שינה.
עליתי אחריו כשאני מחזיק רובה, חבוש בכובע צבאי מצחיק. מורו החל להפנות אליי שאלות, כשהוא חוזר עליהן בסבלנות שוב ושוב, על מנת שיוכל אחר כך להוציא כמה קטעים שבהם האנגלית שלי לא לגמרי קלוקלת. ולבסוף שאל: "תגיד, אורי, אתה שונא את הערבים מעבר לגבול?". נזכרתי בהנחיה של פרלמן לא להתלהם. עניתי שאני לא שונא אותם. שאנחנו רוצים שלום ומצפים שיגיע בקרוב. "במקום לעמוד כאן, על המגדל", אמרתי לו ולצופים שלו, "הייתי מעדיף להיות בחדרי, לקרוא ספר ולשמוע מוזיקה". זה היה, כנראה, משפט המחץ, שהרשים יותר מכל תמונה או אמירה אחרת את 40 מיליון האמריקאים שצפו בתוכנית כמה שבועות מאוחר יותר. במיוחד כאשר הצעיר העזתי, שסמית הביא מהצד השני של הגדר, זעק שהגיע הזמן לזרוק את כל היהודים לים.
ירדנו מהמגדל ונפרדנו לשלום. לא ידעתי שאני עתיד לפגוש אותו שוב, ובקרוב.
לא חלפו כמה שבועות,וקיבלתי הודעה טלפונית: להגיע למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים. "תתכונן לטוס בקרוב לארצות-הברית, כדי להופיע מטעם המגבית היהודית המאוחדת בפני תורמים". הייתי המום. מהרפת המבוצצת של נחל עוז לעיר הנוצצת ניו-יורק בתוך כמה ימים. איך עושים את זה?
אנשי הסוכנות הרגיעו אותי. קיבלתי הקצבה כדי לקנות חליפה (שילבש לאחר מכן כל חבר קיבוץ שטס לחו"ל), והתייצבתי לכמה שעות של צילומים. הצלם ביקש שאחלוב פרה, אבל עם נשק עליי. התקוממתי. אמרתי שזה לא יהיה אמיתי. הוא הדף את ההתנגדות: "זה מה שהמזמין רוצה", אמר. שמו היה דוד רובינגר, והוא יזכה ברבות השנים והצילומים בפרס ישראל לתקשורת.
יום הטיסה הגיע. ל"אל על" היו אז מטוסי "בריטניה" חדשים, שטסו לניו-יורק עם חניות ביניים בפריז ובלונדון. אחרי שהמראנו מלונדון, התברר שאחד המנועים שבת. נחתנו נחיתת חירום ברייקיאוויק בירת איסלנד, ונחתנו בניו-יורק באיחור של למעלה מ-24 שעות. נציגי המגבית המתינו לי בשדה. הם שיכנו אותי במלון במרכז מנהטן, ועד היום אני זוכר את הרושם העז שעשו עליי העיר הסואנת וגורדי השחקים. בארץ עוד לא היו בניינים כאלה.
בבוקר נפגשתי עם מנכ"ל המגבית הרברט פרידמן ועם האחראי על ההסברה והמרצים ריי לוי. הוא הכין לי תוכנית עמוסה, אבל שאל גם מה אני רוצה לעשות למען עצמי. סיפרתי לו שאני מתעניין בשני נושאים: תיאטרון ורפת. תחילה הוא תיאם לי ביקור במשק חלב של איכר יהודי בניו-ג'רזי, אבל לאורך כל הארוחה שם שמעתי רק רכילות על חברי הקהילה ובמיוחד על הרב שלהם. על פרות לא התחשק למארחים שלי לדבר. למזלי, במה שנוגע לתיאטרון הצלחתי יותר: הוזמנתי ל"אקטורס סטודיו" של הבמאי לי שטרסברג, ערכו לי שם סיור והשתתפתי בהרצאה שנשא שטרסברג. באחת הפינות ישבה בשקט אישה עטופה במטפחת. "זאת מרילין מונרו", אמר לי המארח. את בתו של שטרסברג, סוזן, פגשתי בהצגת "אנה פרנק". היא שיחקה בתפקיד הראשי, ושוחחנו מאחורי הקלעים.ביקרתי כמובן את אד מורו, בבניין CBS. האיש שבזכות המפגש איתו הגעתי הנה קיבל את פניי בחמימות, והעניק לי שני תקליטים של התוכנית בה השתתפתי. על אחד מהם, עם תמונתו של דוד בן-גוריון הוא כתב הקדשה: "לאורי, ידיד וחבר איכר, מאד מורו". על התקליט השני התנוססה תמונתו של שליט מצרים נאצר. יצאתי החוצה והסתובבתי במנהטן, כשאני מציג את התקליט עם ההקדשה לראווה. תראו, קיבלתי תקליט מאד מורו. אבל כמובן שאף אחד בנהר האדם שזרם ברחובות לא הקדיש לי או לתקליט אפילו שנייה. מורו הזמין אותי גם לחווה שלו בפאולין, מצפון לעיר ניו-יורק. הוא סיפר לי שם על התקופה שבה שידר מלונדון המופצצת. הייתה לו ביקורת קשה על חברות הענק של אמריקה, וכיצד הן מנצלות את הציבור. מנהלי החברות מצידם איימו שוב ושוב על CBS, כי יפסיקו לפרסם ברשת אם מורו ימשיך לרדוף אותם.
אבל המלחמה על הדמוקרטיה האמריקאיתלא סיפקה אותו. מורו חיפש קרבות של ממש. "שמע, אורי", הוא אמר לי, "בפעם הבאה שיש אצלכם מלחמה, אני בא להילחם איתכם". זה היה בחודש יוני. באוקטובר פרצה מלחמת סיני. כמה ימים אחרי שהסתיימה, אני כרגיל חולב ברפת, ואד מורו מופיע. "מה קרה?", שאלתי אותו. "אורי", הוא השיב ב"כעס", "אי אפשר לסמוך עליכם. גמרתם את המלחמה בשבוע. לא הספקתי להגיע". שיא המסע הראשון שלי לאמריקה היה ערב מיוחד בבית מלון גדול במנהטן. קבוצת שחקנים בראשות ג'ון פורסייט, שיתפרסם אחר כך ככוכב הסדרה "שושלת", הכינה מצגת תיאטרלית על ישראל ונחל עוז, ואני הופעתי איתם. לאחר מכן התברר לי, כי בין הנוכחים היה גם מפקד טייסת מטוסי הקרב הסילוניים הראשונה של חיל האוויר, והוא דווקא כעס על אנשי המגבית. לא היה מקובל עליו שהם הפכו את הנושא הישראלי להצגה – ואת הרפתן מהקיבוץ הנאבק במסתננים לשחקן. ובכל זאת, אחד אחרי השני עלו התורמים אל הבמה והדביקו צ'קים על "מגדל השמירה" של נחל עוז. מיליוני דולרים נאספו באותו ערב למען ביטחונה של ישראל, למרות זעמו של הקצין. לימים הוא יתמנה למפקד חיל האוויר, יכהן כשר בממשלה וייבחר לנשיא המדינה. שמו היה עזר ויצמן.
הביקור כולו הוכתר בהצלחה. בסיומו קיבלתי אלבום גדול, שהכיל את כל הפרסומים עליי בתקשורת האמריקאית. מצאתי בו מאמרים שהופיעו ב"ניו-יורק טיימס" וב"הראלד טריביון", ותמונה שלי עם "מלכת החלב" של ארה"ב, כשאנחנו מוזגים חלב ודבש בתחנת הרדיו של האו"ם. את דמי הכיס שקיבלתי, 250 דולר, השקעתי בטייפ-רקורדר לקיבוץ ותקליטים עם כל הסימפוניות של בטהובן.
גם בארץ נמשכה החגיגה התקשורתית. כתבות על "כוכב הטלוויזיה מנחל עוז" הוסיפו להתפרסם, למורת רוחם של חבריי. אותי הדבר דווקא שִעשע – גם כאשר "ידיעות אחרונות" בחר את "אנשי השנה", ואני זכיתי בתואר "האיש הצעיר של השנה". עם כל הכבוד, אני לא כולל אותו ברשימת התארים שמופיעים בקורות החיים שלי.
את אד מורו פגשתי שוב ב-1960.למדתי אז בירושלים, וסיפרתי לו שהחלטתי ללמוד רפואה וטרינרית בארה"ב. מורו, בין שאר תפקידיו, היה חבר בארגון שתמך בסטודנטים זרים, ועזר לי לקבל סטיפנדיה – מה שקרוי היום מִלגה. גם פרידמן, מנכ"ל המגבית, סייע לי להגשים את החלום, כשהתחייב להעסיק אותי בהרצאות ואִפשר לי לזכות באשרת לימודים.ואכן, במשך כל שנות לימודיי הייתי טס מפעם לפעם לעיירת קטנות במערב התיכון, כדי להופיע בפני קהילות יהודיות ולדבר על ישראל. ללא ספק, פרעתי את כל חובותיי למגבית.בסופו של דבר עזב אד מורו את CBS בכעס, לאחר מריבות קשות עם נותני חסויות למיניהם. הנשיא קנדי מינה אותו למנהל רשות ההסברה האמריקאית וצירף אותו לקבינט שלו, אך הוא מת זמן לא רב אחרי שקנדי נרצח. ב-1965 גבר עליו סרטן הריאות, והוא רק בן 57. עד אז, אי אפשר היה לראות אותו ללא סיגריה – לא בטלוויזיה ולא בחיים. הוא שילם על כך את המחיר. לא פעם שאלו אותי מדוע הלכתי ללמוד רפואה וטרינרית, ומעולם לא הייתה לי תשובה טובה. אין לי גם מושג מדוע נמשכתי קודם לכן לרפת. בשנה הראשונה ב"עיינות" נתנו לי שם בעיקר לשטוף את הרצפות ברפת, ורק אחרי חודשים ארוכים הצלחתי לקבל קידום לתפקיד רועה. בוקר בוקר בחודשי האביב הייתי קם עם אור ראשון, ומוציא את העדר למרעה. בימים הראשונים זיהו הפרות שהגיע רועה חדש, והייתי רודף אחריהן בשדות כדי שלא יתפזרו לכל רוח, אבל אט אט למדתי לשלוט בהן. עם הזמן גם העפלתי בסולם הדרגות, זכיתי במעמד של "עובד קבוע" ואפילו קיבלתי רשות לחלוב! זה לא היה דבר של מה בכך, וזה גם לא היה קל. השרירים התכווצו בניסיונות לסחוט כל טיפה מכל עטין, עד כדי כך שהתקשיתי במשך שבועות להחזיק עט או לרכוס כפתור.
בתום השנה הרביעית ללימודים החלטנו, קבוצה של חברים, להצטרף לגרעין של התנועה המאוחדת שנקרא "הכשרת מעיין ברוך", לעלות איתם להיאחזות ולאזרח אותה. תחילה קראו למקום כפר עזה, אך לאחר זמן מה שונה השם לנחל עוז. היה זה היישוב הקרוב ביותר לגבול הרצועה, וה"גבול" היה בסך הכל תעלה לא עמוקה, שלא יכלה בשום אופן לעצור מסתננים. המגורים שלנו היו אוהלים שורצי עכברים, ותוך זמן קצר נאכל הסוודר החדש שאמא קנתה לי לקראת היציאה להתיישבות. רפת עדיין לא הוקמה, אבל את הפרה היחידה שלנו חלבתי באדיקות שלוש פעמים ביום, כמו שכתוב בספרים. עם הזמן הגיעו עוד פרות, זכיתי להקים מכון חליבה מודרני, וימי החליבה בידיים חלפו. לא יכלה לחזור שוב החוויה המטורפת, כשכל הרפתנים האחרים חלו בשפעת, נשארתי לחלוב לבדי בידיים את כל הפרות, ועד שסיימתי משמרת אחת הייתי צריך להתחיל את השנייה.
בסך הכל הייתי בנחל עוז חמש שנים. חלקן היו קשות מאוד, כאשר כל האזור רותח מפעילות הפדאיון. היו אלה שנים של עבודה מפרכת אבל עם סיפוק עצום, שהנה, אנחנו בונים משהו חדש. ב-1958 נישאתי לאשתי הראשונה, אורה, ולאחר כמה חודשים עברנו לקיבוץ בו גדלה, גבעת חיים איחוד. החברים שלחו אותה ללמוד בסמינר למורים, והיא הייתה חייבת לחזור לעבוד בקיבוץ. אבל החיים בגבעת חיים היו אחרים לחלוטין. קיבוץ שכולו צעירים, על גבול הרצועה, הוא יצור אחר לחלוטין מקיבוץ ותיק בעמק חפר. לא מצאתי את מקומי שם. החלטתי ללמוד באוניברסיטה.
