בשידור חוזר>הבחירה של אורה יוליוס/הנדל: קונצרט לכינור ולתזמורת מאת פגניני
קונצ'רטו לכינור ותזמורת מס' 1 ברֶה מאז'וֹר, אופוס 6, מאת נִיקוֹלוֹ פַּגָאנִינִי
לצפיה והאזנה בתחתית הדף
נִיקוֹלוֹ פַּגָאנִינִי (Niccolo Paganini, 1782- 1840), מראשוני הרומנטיקנים במוסיקה ו"אבי הנגינה המודרנית בכינור", נולד בגינואה, עיר הנמל שבצפונה של איטליה, שם היה אביו פעיל בשילוח מטענים והיטיב לנגן במנדולינה ובכינור. ממנו קיבל פַּגָאנִינִי את ראשית חינוכו המוסיקלי ואחר-כך המשיך ללמוד ממורים שהיו בעצמם כנרים מקצועיים מפורסמים, אבל בעיקר השתלם בעצמו. פַּגָאנִינִי הופיע לראשונה בפני קהל כשהיה בן אחת-עשרה ומהופעה להופעה גדל פרסומו. לאחר שבגר הקדיש הרבה מזמנו להימורים, למשחקי קלפים ולפרשיות אהבים, שרק הוסיפו לו פרסום. פעם נתן את כינורו בעבוט כדי לשלם חובות הימורים. סוחר צרפתי השאיל לו כינור גווארנֶרי כדי שיוכל לנגן בקונצרט ואחרי ששמע אותו מנגן נתן לו את הכלי במתנה. במשך חייו היו ברשותו של פַּגָאנִינִי מספר כינורות, ויולות וצֶ'לים מן המעולים ביותר, שנבנו בבתי המלאכה של משפחות אמאטי וסטראדיבַרי.
בשנות העשרים הראשונות לחייו חיבר פַּגָאנִינִי את הקאפּריצ'ות לכינור ללא ליווי, שהפגינו את טכניקת הנגינה החדשנית שלו ואת שש הסונטות לכינור וגיטרה, שכן למד לנגן גם בכלי זה כמו גם בוויולה. הדוכסית של לוּקָה, אחותו של נפוליאון אֶליזָה, מינתה אותו למנהל המוסיקה בחצר שלה בפּיוֹמבּינוֹ ואחר-כך בפירֶנצָה. אבל פַּגָאנִינִי, שיותר מכל רצה להיות עצמאי וחופשי, הִרבָּה להופיע ברסיטלים שבהם ניגן מיצירותיו בערים רבות באיטליה, והקסים לא רק את קהל מאזיניו, אלא גם מוסיקאים ידועי שם. פַּגָאנִינִי היה מלחין פורה וכנר וירטואוז מפורסם מאוד בזמנו, המחצית הראשונה של המאה ה-19. המהפכה שחולל בנגינה בכינור השפיעה על רבים ושינתה כליל את דרך הנגינה בכלי זה.
פַּגָאנִינִי זכה בחייו לכבוד רב: בשנת 1827 העניק לו האפיפיור ליאוֹ השנים-עשר את אות "מסדר דורבן הזהב". ככנר המנגן את יצירותיו שלו הופיע פַּגָאנִינִי בהצלחה עצומה בווינה, בפאריס, בוורשה, בברלין ובלונדון ובערים אחרות וגרם סנסציה. ממסע ההופעות שלו באנגליה ובסקוטלנד חזר איש עשיר והתיישב בפאריס, שם הזמין אצל בֶּרליוֹז קונצ'רטו לוויולה, שהפך להיות הסימפוניה "הָרוֹלד באיטליה", על-פי בלדה של לורד בַּיירוֹן. אבל פַּגָאנִינִי מעולם לא ניגן את היצירה משום שלא אהב את תפקיד הוויולה שלדעתו לא היה מרשים מספיק. פַּגָאנִינִי הקים לו בית בפּארמָה וניצח בעיר זו על תזמורת החצר של הדוכסית הגדולה מארי לוּאיז. לאחר כישלון בית ההימורים "קאזינו פַּגָאנִינִי", שבו השקיע כסף רב, עבר פַּגָאנִינִי למַרסֵיי ואחר-כך לניצָה שבריוויירה הצרפתית כשהוא כבר חולה בסרטן הגרון ושם נפטר והוא בן 58 בלבד.
עוד בימי חייו נקשרו בשמו ובדמותו של פַּגָאנִינִי אגדות. תרמו לכך אישיותו הרומנטית וההרפתקנית, התנהגותו המוזרה ונגינתו המיוחדת. הוא נהג להרבות בסלסולים, בטרילים וניגן פִּיציקָטוֹ, כלומר פרט על המיתרים, ביד שמאל; ה"גשר" שעל כינורו לא היה מקומר בראשו כמקובל, כי אם ישר, דבר שאיפשר לו לנגן על מספר מיתרים בבת אחת ולהשמיע אקורדים; אמרו עליו שהיצירות שלו הן כה קשות לנגינה שרק הוא מסוגל לנגן אותן. בזמננו כל אלה הם ביצועים מובנים מאליהם של כל כנר ראוי לשמו ולא בגללם אנו מתפעלים מן הווירטואוז. מה שהיה חידוש בזמנו, ואפילו מהפכני, איבד מאז מראשוניותו. פַּגָאנִינִי, בניגוד לקודמיו, ידע לנצל את כל האפשרויות הטמונות בכלי, אבל מכיוון שהיה גם בדרן, לא נמנע משימוש ב"טריקים" כדי להפליא את שומעיו וידוע שלא פעם החליש, או ניתק מראש, מיתרים אחדים כדי לסיים נגינה על מיתר יחיד. בני דורו אמרו שידע להפיק מכינורו קולות של כלי נשיפה, קול אדם, ציוץ ציפורים ואפילו נעירת חמור. בגלל יכולות אלה נפוצה האגדה שמכיוון שנגינתו היא מעֵבר לכוחו של בן אנוש מוכרח להיות כאן משהו על-טבעי, כלומר שיתוף פעולה, או ברית, עם השטן! אחרים חיפשו הסבר רציונלי וסיפרו שפַּגָאנִינִי ישב כביכול עשרים שנה בכלא בעוון רצח ושם התאמן ללא הפסקה על כינור שבור. לקראת מותו סירב פַּגָאנִינִי לקבל את ברכת הכנסייה ומשום כך עוד חמש שנים אחרי מותו לא נקברה גופתו באדמה מקודשת. בסופו של דבר נקבר פַּגָאנִינִי בפּארמָה ועל הקבר הוקם מאוזוליאום מהודר.
וכך תיאר את דמותו בן דורו הצעיר, המשורר היהודי-גרמני היינריך היינֶה, שראה אותו בקונצרט שנערך בהמבּוּרג ביוני 1830: "הוא לבש מעיל עליון אפור כהה ארוך שהגיע עד כפות רגליו, ובשל כך נראתה דמותו גבוהה עוד יותר. השיער הארוך והשחור נפל על כתפיו בתלתלים סתוּרים ויצר מעין מסגרת אפלה סביב הפנים החיוורים כמת שעליהם חרטו דאגות, גאוניות וגיהינום את עקבותיהם שאינם ניתנים להימחות". ידוע גם שהיו לו אצבעות ארוכות באופן לא רגיל ושפרקי ידיו היו גמישים מאוד. לעומת זאת סיפרו עליו שהיה קמצן גדול, דבר שאינו מתיישב היטב עם העובדה שתרם לא אחת כספים לצדקה, שתמך עד סוף ימיו בבן לא חוקי שילדה לו אחת מאהובותיו ושהעניק 20 אלף פרָנקים לבֶּרליוֹז שהיה נתון במצוקה. אפשר שכך ראה פַּגָאנִינִי לנכון לבוא לעזרתו של מי שהוא ראה בו את "יורשו של בטהובן".
נוסף על 24 הקאפּריצ'ות, 6 הסונטות לכינור וגיטרה, 12 הרביעיות לכינור, ויולה, צ'לו וגיטרה ו"הקרנבל הוונציאני" ויצירות נוספות, קטנות יותר, כתב פַּגָאנִינִי שישה קונצ'רטים לכינור ששלושה מהם לפחות עדיין מנוגנים: מס' 1 ברֶה מאז'ור, מס' 2 המפורסם לא פחות, המכונה "לָה קָמפּאנֶלה" (הפעמון) ומס' 3.
את הקונצ'רטו מס' 1, ברֶה מאז'ור שאני מביאה כאן, ואשר פרקיו הם אלגרו מַאֶסטוֹזוֹ – אדאג'וֹ – רוֹנדוֹ, אלֶגרוֹ ספִּירִיטוּאוֹזוֹ, כתב פַּגָאנִינִי ככל הנראה בשנים 1817- 1818 והוא נחשב קשה מאוד לנגינה עד שלא מעט כנרים מהוללים נמנעו מלנגן אותו. מנגנת אותו כאן ילדת הפלא היפנית לשעבר אַקִיקוֹ סוּבַאנָאי. ההופעה הוקלטה במהלך התחרות לכינור על שם צ'ייקובסקי שנערכה במוסקבה בשנת 1990, תחרות שבה זכתה אַקיקוֹ בת ה-18 בפרס הראשון.
הקונצ'רטו מחולק כאן ל-5 חלקים כאשר שלושת החלקים הראשונים מהווים את הפרק הראשון של הקונצ'רטו. החלק הרביעי הוא הפרק השני והחלק החמישי הוא הפרק השלישי