סיפור השבוע של רותי יצחקי-ריכטר : איך נוצר המפרש הראשון?

שלום לידידיי

 עונת הרחצה בעיצומה, ולכן אשלח השבוע וגם בשבועות הקרובים אגדות הקשורות בים. הן לקוחות מהפרק "מן הים הגדול"  שבספרי הדיגיטלי והחינמי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" בהוצאה הדיגיטלית עברית.  בפרק אגדות העוסקות בהפקת הארגמן והתכלת, בעוגנים עתיקים, בצבת הים, בגילוי הפנינים ועוד.

כרגיל, ניתן להוריד את הספר בחינם בקישור https://bit.ly/2HBq1oF הוא ניתן להורדה לטלפון הנייד, למחשב ולאייפד, וכך הוא זמין בכל עת בבית, בבית הספר ובהדרכה בשדה. כל אגדה מלווה בהסבר מדעי ובתמונות להמחשה שצילם הצלם אריה ריכטר ז"ל

תיהנו


סיפור השבוע: איך נוצר המפרש הראשון?

אגדה מאת רותי יצחקי ריכטר

על שפת הים, סמוך לראש הנקרה, התגוררו בעבר בני שבט זבולון. הם היו דייגים חרוצים ומומחים במלאכתם, והתפרנסו מדיג ומהפקת צבעי הארגמן והתכלת היקרים שהופקו מחלזונות ימיים הנקראים ארגמונים. 

בתו של ראש השבט הייתה נערה יפה, חכמה, חרוצה וטובת לב, וצעירים רבים רצו  לשאת אותה לאישה, אך היא דחתה את כולם, כי אהבה צעיר בן שכניה שהיה נכה רגליים והתקשה בהליכה. גם האיש הצעיר אהב אותה אהבת נפש ורצה לשאתה לאישה, אבל אבי הנערה סירב לנישואים, כי חשש שהצעיר לא יוכל לפרנס את בתו בגלל נכותו הקשה. הוא הועיד לבתו את אחד הדייגים שהיה חסון ובריא, אבל הנערה לא הסכימה לבחירה של אביה, וימים רבים ישבה בביתה וסירבה להיענות לאיש החסון או לאחד ממחזריה הרבים. כל חברותיה כבר נישאו והקימו משפחות, ורק היא ישבה בגפה בבית אביה בודדה ועצובה. יום אחד אמר הנער הנכה לאבי הנערה: "אני מבקש להתחרות בגבר החסון והבריא שבחרת לבתך. הבה נערוך תחרות דיג, ואם ינצח אותי האיש, תהיה בתך לו לאישה, אך אם אנצח אותו, תסיר את התנגדותך ואשא  לאישה את בתך." הסכים ראש השבט להצעתו של הצעיר הנכה, ולמחרת נאספו כל אנשי השבט על החוף כדי לצפות בתחרות שבין שני החתנים. האיש החסון רדף אחרי הדגים שהתחבאו בין הסלעים וניסה לתפוס אותם בידיו העירומות, אבל הם חמקו ממנו ושללו היה מועט ודל, אך האיש הנכה לא מיהר. הוא אסף אצות רבות וריפד בהן את הסלעים. דגים רבים נלכדו במלכודת האצות, והוא אסף אותם לסל נצרים שבידו וניצח בתחרות. אבי הנערה היה עקשן, וביקש להמשיך את התחרות גם בימים הבאים. למחרת  חזרו המתחרים אל החוף. האיש החסון הביא עמו חנית גדולה והטיל אותה לעבר הדגים שהתקרבו אליו, אבל האיש הנכה לא מיהר להשתמש בחנית. הוא בנה לו חכה קטנה, וחיבר לקצה החוט פיתיון ובו דגיגים, סרטנים מתים ואבקה מעץ הַלִּבְנֶה המכילה סם מרדים. אכלו הדגים את הפיתיון ונרדמו, והאיש  הנכה אסף את שללו הרב ושוב ניצח בתחרות. בלילה גרר האיש החסון בעמל רב גזע עץ עבה אל הים וישב עליו. הוא זרק לעבר הדגים חניתות וכידונים והצליח להמית דגים אחדים. אבל האיש הנכה לא גרר עמו גזעים עבים, חניתות חדות וכידונים ארוכים. הוא הביא עמו גזע עץ חלול וקל משקל ששימש לו כסירה, זרק רשת דייגים לים, והבעיר לפידים שמשכו את הדגים לסירה ולרשת. אחר כך גרף את הרשת ושלל דגיה לסירתו הקטנה, וגם הפעם היה שללו רב יותר משללו של האיש החסון והבריא .ביום הבא בנה האיש החסון דוברה גדולה וצייד אותה בשני משוטים עבים, כי אמר בלבו: "אפליג עם הדוברה שבניתי למים העמוקים מרובי הדגה, ושללי יהיה רב משל   האיש הנכה." אבל הצעיר הנכה לא בנה דוברה כבדת ממדים. הוא זכר שכאשר תלה את בגדיו הרטובים על התורן כדי ליבש אותם הכפילה הסירה את מהירותה, והחליט להשתמש ברעיון זה כדי לנצח את מתחרהו. הצעיר הנכה תלה על תורן סירתו הקטנה יריעת בד דקה, והיא שימשה לו כמפרש. סירתו הפליגה לשדות הדגה שבמרחבי הים במהירות רבה, וגם הפעם היה שללו של הצעיר הנכה רב משל מתחרהו. אז הבין ראש השבט שגדול כוחה של תבונה מכוחו של חוסן גופני, והסכים לתת את בתו לאיש הנכה. מאז מציידים הדייגים את סירותיהם במפרשים, ומפליגים בעזרתם למרחקים עשירי דגה. עד היום הזה.

.

מפרש בודד מלבין באופק…

המדע שמאחורי האגדה

שיטות דיג קדומות

הדיג היה אחת השיטות הקדומות שנקט בהן האדם כדי להשיג מזון. עוד לפני שלמד לגדל צמחים ניזון האדם מלקט פירות וזרעים, מציד ומדיג. הדייגים הקדומים לא הרבו להשאיר לנו מידע על שיטות הדיג שבהן נקטו, כי רוב הציוד שהשתמשו בו היה ציוד מתכלה שנעשה מקורות עץ ומחבלים שלא שרדו במשך הזמן, ולכן חוקרים את שיטות הדיג הקדומות על ידי הסתכלות בשיטות הנהוגות כיום בשבטים פרימיטיבים.כנראה שהשיטה הקדומה ביותר הייתה שימוש במלכודת אצות. האצות הונחו בשפכי נחלים או בין סלעי החוף, והדגים התקשו להיחלץ מהסבך. אמצעי דיג אחרים היו צלצלים, חיצים ופגיונות שנוצרו מאבני צור חדות. מכשיר הדיג שקדם לחכה נקרא בָּלִיעַ. הוא היה מורכב מחוט ארוך שבקצהו תלו עצמים חדים כגון חיצים או אבן צור חדה. החוד נתקע בגופו של הדג, והוא לא היה יכול לברוח. לרוב הוסיפו לבליע פיתיונות וצמחים רעילים שסיממו את הדגים, כגון אבקה שנעשתה מפירות הלִבְנֶה הרפואי או מעליו השעירים של הבּוּצִין המפורץ. החכה דומה מאוד לבליע, אבל בקצותיה לא שמו להבים ישרים אלא ווים מאונקלים וחדים. אלה פצעו את הדגים ולא הניחו להם להימלט. השימוש ברשתות דיג התחיל בארצנו רק בתקופת האבן החדשה. הרשת נתפרה לרוב מחוטי פשתן. צורתה של הרשת הקדמונית הייתה מלבנית. לחלקה העליון חוברו מצופים ולחלקה התחתון צורפו משקולות. הרשת הועמדה במים בצורה אנכית, ונגררה על דגיה אל החוף. לרשת זו קוראים רשת גְרִיפָה, והיא הייתה מכשיר הדיג העיקרי במצרים העתיקה. הדיג היה מפותח מאוד ליד הנילוס. כדים מלאים דגים מיובשים, חכות ורשתות דיג נמצאו בקברים עתיקים, כי המצרים האמינו שיש חיים אחרי המוות, וציידו את המתים בכל הדרוש לחייהם בעולם הבא. בקברים נמצאו גם ציורי קיר המתארים דגים, חכות, ובעיקר רשתות גריפה ענקיות. אורכן היה כשלוש מאות מטרים, ואנשים רבים נדרשו כדי להוציאן מהמים. אחרת הייתה רשת הקליעה שצורתה מעוגלת כמצנח. הדיג הטיל אותה על להקת הדגים, ואחר כך הרים אותה כלפי מעלה על הדגים שבתוכה. רשת מסוג אחר, הנקראת רשת הָרָמָה, הורכבה משק הנתון בין שני מוטות. לאחר שהתמלא השק בדגים, הרימו אותו בעזרת המוטות  וגררו את הרשת לסירה או לחוף. המכמורת היא רשת דייגים גדולה במיוחד, עשויה לרוב מסיבי פשתן. בגלל גודלה הרב נדרשו לפחות שני צוותים של דייגים ועבודת צוות קשה כדי להוציא אותה מהמים. שיטות הדיג העתיקות הועתקו ממצרים לבבל, לארם נהריים, לאשור, לפיניקיה  ולארצות אחרות השוכנות ליד הים התיכון. אלה הוסיפו למכשירי הדיג שכלולים רבים, כגון מצופים או משקולות. לפיניקים, שישבו בחוף הצפוני של ארץ ישראל, היו ספינות דיג גדולות מאוד שהפליגו לאזורים רחוקים עשירים בדגה. הם התפרנסו מהים, והדיג היה ענף חשוב  בכלכלתם.

סירות דייגים במזח הדיג בעכו. בעת העגינה מקופלים המפרשים בתחתית הסירה.

מאורי יסוד : "קריית חיים שלי" , יצא לאור אלבום המאגד סיפורים וזיכרונות של בנות קריית חיים לדורותיהן.

קריית חיים שלי

לפני זמן קצר סיימנו בכוחות משותפים עריכתו והדפסתו של האלבום "קריית חיים שלי", המאגד בתוכו פרקי היסטוריית קריית חיים כפי שבאו לידי בכתיבתן המבורכת של בנות קריית חיים החברות ב"מתנ"ס גבי", הפועל בהצלחה רבה כבר כ-28 שנה .הנושא המוביל היה קריית חיים שלי וכל אחת מהכותבות בחרה את הנישה שלה המבטאת את המשמעות שלה לנושא. זו הייתה פעילות לא קלה של עבודת צוות מלוכד מאד ובשת"פ מעורר התפעלות הנאה רבה וחיקוי. במוצ"ש האחרון בפגישה שגרתית של הבנות במתנ"ס גבי הצגנו את האלבום, הייתה התרגשות רבה והתשבחות שהרקיעו שחקים גרמו שלא במכוון למבוכה מסוימת. הבנות כולן רכשו את האלבום (חלקן אפילו מספר עותקים).

מי שרוצה לרכוש יפנה בבקשה לאורי יסוד. המחיר -.200 ש"ח  

       אורי יסוד

        רחוב אוסישקין 9       קרית מוצקין 26324

04-8725497 ; 052-4290301[email protected]

איזי הוד : שיר " השטות " איזה מין רעש נשמע ומשמעותו ההיסטורית. מילים לגרסה בעברית: גרימי { צבי גלעד}

י

חברים שלום ושבת שלום,

השיר האוקראיני: Ой що ж то за шум учинився"-איזה מין רעש נשמע", שייך ל"שירי השטות" האוקראינים מפאת הסיפור שבמילות השיר, המתאר חתונה בין יתוש וזבובה, "שילוב אל טבעי" ולכן שזור אכזבות המביאות למותו של הזבוב, בין שזה קרה במקרה או בעקבות התאבדות, כאשר הזבוב נפל מענף בצמרת עץ והתרסק בהגיעו לקרקע…לכאורה "שטות" שלא שווה בכלל תשומת לב. אז למה זכה השיר לפרסום כה רב? ואף קבל ביטוי בארצנו בשיר: "רוח רד מן ההרים"? [ראו באתר זמרשת]. לכך כמה וכמה סיבות. "הסיבה האוקראינית" לפרסומו של השיר קשורה בעובדה ההיסטורית: הקשר "המוזר" שנוצר בין הזמר הקוזאק האוקראיני יפה התואר ובעל הקול היפה, אלקסיי רוזום ואליזאבאט פאטרובנה, שליטת רוסיה בין השנים 1741 ו-1762. הוא הובא לרוסיה על ידי אחד מקציני החצר הבכירים, שהתפעל מקולו הבס היפה, שבה את ליבה של אליזבט וכנראה אף נישא לה בסתר וזכה לשם חדש, אלקסיי גריגוריאביץ' ראזומובסקי ולמעמד גבוה בחצר השלטון ודאג לכך שגם אחיו, קיריל גרגוריאביץ' ראזומובסקי [קודם, קיריל רוזום], יגיע למעמד גבוה בחצר המלכה ברוסיה. לאחר מותה של פאטרובנה, עלתה השליטה, קטרינה השנייה, שנקראה אף, קטרינה הגדולה של רוסיה והיא ציוותה על אלקסיי ראזומובסקי, להשמיד כל מסמך רשמי המעיד על קשר כל שהוא, כולל נשואין, לאליזאבאט פטרובנה ואף העיפה את אחיו מחצר המלוכה…מעיין חתונה בין זבוב ויתושה שהסתיים בכי רע…והשיר הוא שיר מטפורי ציני על נישואין אלה…"הסיבה הרוסית" לפרסומו הרב של השיר, נעוצה בעובדה ההיסטורית: הבקשה של לנין מהמשורר דמיאן ביידני, שהיה אז מקובל מאד במערכות השלטון החדש המהפכני [קרה ב-1918] לשחזר את מילות השיר האוקראיני לשיר רוסי הנוגע למאורעות המהפכה ומלחמת האזרחים והשיר הי שגור בפיהם של יחידות לוחמות באזור קאזאן ובפיקודו של טרוצקי, בלחן האוקראיני אשר עובד מחדש לאחר מכן על ידי המלחין הרוסי, דמיטרי וואסילייב-בוגלי, שהכיר את השיר האוקראיני בזמן שגר במרכז אוקראיניה [קרה ב-1922]. כך זכה "שיר השטות" המקורי להיות שיר עם אהוב ומפרוסם גם ברוסיה וגם באוקראינה. [המקורת מהם שאבנו את המידע הזה נמצאים באתרים שלנו-איזי ומאיר].

מצורף הביצוע בעברית של מאיר ושלי בתרגום נאמן למקור של גרימי [צבי גלעד] והשיר בשפה המקורית:

השיר בעברית:

השיר בשפת המקור

והשיר רוח בהה מן ההרים מאתר זמרשת

רוח רד מן ההרים (zemereshet.co.il)

בברכה

איזי ומאיר

תגובה מאילה גלעד 29.10.21

אבל יותר נהניתי, איך לא, מהמילים של גרימי. מהחריזה החכמה ומהדיוק בהתאמה למנגינה.

נידמה שזה השיר הראשון שהוא תירגם בסדרה של 'שירים נאמנים למקור'.

אמש נערך במועדון הותיקים של עין גדי ערב השקה לספר החרוזים שלו "מעת לעט", מהתקופה הפרו-סובייטית, שהיוותה את עיקר כתיבתו במהלך חייו.

תמשיך לשלוח חומרים,

שבת שלום,

אילה גלעד

האומן יגאל תומרקין { 1933-2021}

האמן יגאל תומרקין הובא למנוחות: "השפעתך על האומנות והתרבות תישאר לנצח"

תומרקין, אחד האמנים הבולטים בתולדות המדינה, נפטר בגיל 87. הבן דור ספד לו: "המחלה הארורה אכלה אותך חתיכה אחר חתיכה. לא היית ככל האבות, אבל היית אבא נפלא. לימדת אותנו לרדוף את האמת בלי פשרות". האמן יאיר גרבוז: "תומרקין היה קליבר ענק, כל תנועה שלו השפיעה על כל מי שחי בישראל"

סיון חילאי|

Brand logo

הפסל והאמן יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל ואחד האמנים הבולטים בתולדות המדינה, הובא למנוחות היום (ו') בבית העלמין בקיבוץ נען. תומרקין נפטר אתמול בביתו שבתל אביב בגיל 87. בנו, השחקן יון תומרקין, אמר ל-ynet כי אביו לא היה בקו הבריאות כבר תקופה ארוכה, אך מותו תפס את המשפחה בהפתעה

יגאל תומרקין

לפני הלוויה נערך בקיבוץ אירוע פרידה מתומרקין. האמנית שרי קלאוס אמרה בפתיחת האירוע: "חשבנו שיגאל יהיה איתנו לנצח". דור תומרקין, בנו, נשא דברי הספד: "רבות ידובר עליך כאמן. אתה תחסר לרבים והשפעתך על האומנות והתרבות תישאר לנצח. אבא שלי, לא היית ככל האבות אבל היית אבא נפלא בכל זאת. לימדת אותנו לרדוף את האמת בלי פשרות, לימדת אותנו שרעיונות שווים יותר מכסף, למדת אותנו איך להתבטא ואיך לא". הבן הוסיף: "הוא לא חינך אותנו כפי שמחנכים ילד, הוא פשוט התייחס אלינו כשווים. לא תמיד היה קל, אחרי המחלה בפריז, המחלה הארורה שאכלה אותך חתיכה אחר חתיכה, עד אתמול".

אחיו של דור, השחקן יון תומרקין, הודה לכל הנוכחים שהגיעו להיפרד מאביו. "תסלחו לי שלא אדבר על אומנות, יש כאן אמנים ומומחים שיעשו את זה הרבה יותר טוב ממני. אני יכול לדבר בעיקר על הגאווה העצומה שממלאת אותי בכל פעם שאני רואה את אחת מיצירותיו בכיכרות, במוזיאונים ובעיקר בבתים של אנשים. יצירות שימשיכו להיות כאן אחריו והאמת, אפילו אחריי. יצירתו שיזכירו לי אותו בכל יום, שיורידו לי דמעה אבל יעלו חיוך".https://lps.ynet.co.il/yframe/newsletter_article/

"אבא שלי דאג לנו לחיים הכי טובים שהיה יכול. הוא נהג לקחת אותנו למוזיאונים בחו"ל, לכל גלריה אפשרית בניו יורק. זה היה בית של תרבות ואומנות, ספרים, ידע ושיח והכל בליווי הומור ותעוזה". הבן הצעיר הוסיף: "כל החיים שאלו אותי איך זה לגדול עם אבא מבוגר, לפעמים אני שומע את הביקורת על פער הגילאים, אז אני אגיד, קודם כל תעשו ילדים. נכון, זה קשה להיפרד מאבא בגיל צעיר, אבל האם הייתי מוותר על זה? לא ולא. אבא אני אוהב אותך, נוח על משכבך בשלום".https://b9c44ecaafb204900fa78036b0b12290.safeframe.googlesyndication.com/safeframe/1-0-38/html/container.htmlהאמן יאיר גרבוז, חברו הקרוב של תומרקין, אמר באירוע: "לפני זה היה קשה מאוד ועכשיו זה בלתי אפשרי, אחרי שני ילדיך, אני לא יודע מה להגיד בכלל. אתמול הודיעו לי ודקה אחרי צלצלו מהרדיו וצריך להגיד משהו. המילה הראשונה שעלתה בדעתי הייתה 'קליבר'. תומרקין היה קליבר ענק, הייתה לו עוצמה, היה לו טווח, כל תנועה שלו נישאה למרחקים, השפיעה. לא רק על מי שעושה אומנות, אלא על כל מי שחי בישראל".

גרבוז הוסיף שתומרקין הביא רוח אחרת לאומנות הישראלית. "המילה 'אני' הייתה צריכה להיות בכל משפט, זו הייתה אנטיתזה מוגמרת. תומרקין הביא אלינו את הבהירות, הניגודיות, את המתח, את החוצפה, את האושר, את השימוש בחומרים, את הקולאז' – והביא את זה במינון מאוד מיוחד שהיה בנוי משלושה חלקים: האישיות המיוחדת שלו, התרבות הצרפתית שספג והפנים אותה ומעט מהאומנות האמריקאית שהייתה אמנם רחוקה ממנו אבל גם היא הרשימה אותו באותה עוצמה".

גרבוז הוסיף: "אני בדרך כלל לא אדם נוסטלגי, אבל אני מתגעגע מאוד לשולחן שלנו בכסית. על חלק מההתבטאויות שלו הייתי מוותר, אבל לא הייתי מוותר על האנשים שישבנו איתם שם. הוא כתב ספרים והוא כתב מאמרים מרתקים בעיתונים. לא תמיד הדברים האלה היו מתקבלים כפי שהיו צריכים להתקבל". הוא הוסיף: "היו יושבים שם משוררים, ציירים וסופרים, הם היו אנשי השיח שלנו וזה נעלם לגמרי. זה בלתי נסבל בראייה של הדור שלנו, היה לו ברור לגמרי הקשר בין כל המרכיבים האלה". עוד אמר גרבוז: "נניח שהתרבות הישראלית זה בניין, אז תומרקין הוא העמוד הראשי. יש הרבה אמנים בארץ אבל אין הרבה אמנים שהם תומכי תרבות כמוהו, הוא סיפר את התרבות הישראלית והוא נמצא בראש הרשימה הזו. הוא אהב גם אמנים וגם אמנות ולכן קל היה להיות חבר שלו וקל להצטער על זה שהוא כבר לא איתנו".https://b9c44ecaafb204900fa78036b0b12290.safeframe.googlesyndication.com/safeframe/1-0-38/html/container.html

מדרזדן לכיכר רבין

יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן שבגרמניה, ובשנת 1935 עלה לארץ ישראל עם אמו ואביו החורג. את אביו הביולוגי, מרטין הלברג, שחקן ובמאי תיאטרון לא יהודי, הכיר רק בגיל מבוגר כאשר נסע לפגוש אותו בגרמניה. לאחר תקופת שירותו הצבאי, התלמד אצל הפסל רודי להמן בעין הוד, ובשנת 1955 נסע שוב לגרמניה. שם פגש את אביו, עבד בבניית תפאורות בתיאטרונו של ברטולט ברכט, "האנסמבל הברלינאי", ויצר את פסלי הברזל הראשונים שלו. ב-1957 הוא התגורר בהולנד, ועבד בתיאטרון כמעצב תפאורות. כעבור שנה עבר לפריז, שם הציג תמונות בלט עשויות משיירים תעשייתיים, עירוניים ופוליאסטר, וכן פסלים מגרוטאות. הוא התיידד עם אמני דאדא כגון טריסטאן צרה ומאן ריי, הציג תערוכת יחיד ראשונה וב-1961 שב לישראל. באותם ימים התכתב תומרקין עם יצחק דנציגר על נושא פיסול חוץ ופיסול סביבתי והיה הפסל הישראלי הראשון שהעמיד פסלים סביבתיים במדבר (מצפור ערד 1968-1962 ועידן המדע בדימונה 1969-1962). בין הידועות שבאנדרטאותיו: האנדרטה לשואה ולתקומה שבכיכר רבין בתל-אביב (1975-1971) והאנדרטה לנופלים בבקעת-הירדן (1972).

משנת 1964 עסק תומרקין באמנותו גם במחאה פוליטית. הוא הפך כלי מלחמה לפסלים וביטא את הקשר של תושבי הארץ היהודים והערבים לאדמה ולמקום, ברישומים, בהדפסים ובפסלים עשויים אדמה מיוצבת וענפים. הוא ערך מסעות אל תרבויות ומסורות באפריקה, הודו, אסיה, דרום אמריקה, ארצות הברית ואירופה, ומסעות אלה השפיעו גם על עבודותיו. בשנת 1966 ביקר העיתונאי הצעיר יוסף (טומי) לפיד בתערוכתו של תומרקין והתפעל: "הוא מגיע אל התודעה דרך החושים, וגם זאת בראי העקום של הומור. הוא ביישן, מדבר ואינו מביט בעיניך, מדבר ונאחז בזקנו".

יגאל תומרקין

בשנים 1977-1974 התגורר תומרקין ועבד בארצות הברית, ואז שב לישראל. במשך השנים השתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות והציג עשרות תערוכות יחיד בארץ ומחוצה לה. ב-1964 ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה, ב-1967 בביאנלה של סאו פאולו וב-1968 בביאנלה של טוקיו. עבודותיו מוצגות באוספים פרטיים, באוספיהם של מוזיאונים, בגני פסלים ובשטחים ציבוריים בתחומן של רשויות שונות וערים בארץ ובעולם. במהלך השנים זכה בפרסים רבים על עבודתו בארץ ובעולם. בנוסף, תומרקין עבד לעיתים בתיאטרון ובאופרה בישראל ומחוצה לה כמעצב תפאורות, וכן עסק בכתיבת טורים אישיים בנושאים שונים בעיתונים ובכתבי עת. הוא פרסם 11 ספרים בהם ספרי ילדים, ספרי מסעות וספרים העוסקים בתולדות האמנות והארכיטקטורה. https://b9c44ecaafb204900fa78036b0b12290.safeframe.googlesyndication.com/safeframe/1-0-38/html/container.html

"רוצה שישפטו אותי על האמנות שלי"

תומרקין כונה פעמים רבות "הילד הרע של האמנות הישראלית", הן בשל התבטאויותיו הפוליטיות הבוטות נגד מגזרים שונים בחברה הישראלית והן בשל נטייתו להסתכסך עם הממסד האמנותי בארץ. לאורך השנים הוא עמד במרכזן של סערות ציבוריות רבות. כך למשל, ב-1980 הביא חזיר עטוף בתפילין לכיכר מלכי ישראל במחאה נגד ההתנחלויות – מעשה שכמעט ועמד לדין בגינו. ב-1998 הוא זכה בפרס זוסמן מטעם יד ושם על עבודותיו בנוגע לשואה, אך מתן הפרס בוטל בשל המחאה נגדו.

תומרקין

כשזכה בפרס ישראל בתחום הפיסול לשנת 2004 אמר: "הפרס הזה מגיע לי ואני מתכוון לקבל אותו, נקודה". בנימוקים נכתב: "יצירתו הפיסולית כוללת כמה מהתרומות החשובות והמקוריות ביותר, ומהווה תרומה מרכזית לאמנות בישראל. תומרקין הוא מהחדשנים ומפורצי הדרך באמנות הישראלית, ויצירתו הטביעה את חותמה על תקופה שלמה. יצירותיו המונומנטליות מוצגות באתרים ציבוריים רבים בישראל ומחוצה לה".באותה שנה, אחרי שהוכרז שיקבל את פרס ישראל, אמר תומרקין: "אני רוצה שישפטו אותי על האמנות שלי ועל מה שתרמתי למדינה האומללה הזאת. אנחנו אומללים. אנחנו אוכלים אחד את השני, אוכלים את שכנינו והם אותנו והכל נעשה יותר ויותר אומלל. שלום שלום – ואין שלום".

האנדרטה לשואה ולתקומה בכיכר רבין

הוא הוסיף: "לא קיבלתי את הפרס מהממשלה. קיבלתי את הפרס מחבר השופטים, ואתם צריכים לשאול אותם למה הם נתנו לי. אם ועדת שופטים החליטה ושרת החינוך נותנת לי, אז אני לוקח. זה הכול. אני לא מבין מה הבעיה. אתם צריכים להתרגל שאמן יוצר מתוך אי-שביעות רצון ולא מפני שהוא מנשק את סביבתו. מתוך אי-שביעות רצון אתה מייצר". עוד אמר תומרקין: "אני לא מתכוון להיות עכשיו פוליטיקלי-קורקט. אני אמן יוצר. אם יהיה לי משהו פוליטי להגיד, אני אגיד, כמו תמיד. החזיקו אותי בארון יותר מדי זמן. פעם ראשונה שהמליצו עליי – וגם אז זה הגיע לי – זה היה בשנת 1974".

תומרקין

באותה שנה אמר ל"ידיעות אחרונות": "אם אגיד שאני רוצה להיזכר בזכות האמנות שלי, תגיד שאני שחצן, ושאני חושב שאני האמן הטוב ביותר בישראל – וזה נכון. אם אגיד שזה בגלל הרעש שאני יודע לעשות, תגיד: הוא שוב פעם מתחיל. לכן אינני יודע איך לענות לך". באותה הזדמנות הוסיף: "נכון שיש לי פה גדול, אבל אנשים בארץ לא יודעים להבחין בין הפה לבין המעשה".

תומרקין

תמונות מתוך ויקפדיה.

פיטורים בימי קורונה

פיטורים בימי קורונה
סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר
כבר חלפו שבועות אחדים מתום הסגר השני שהוכרז במדינה בגין נגיף הקורונה, ואני חוששת ועוטה תמיד את המסכה. מדי בוקר אני מקדימה לבוא למשרד, מרחיקה את הכיסאות בחדר ההמתנה זה מזה, ומדביקה שלטים על כמה מהכיסאות שבהם כתבתי "נא לא לשבת על כיסא זה", כי אני מקפידה על כל תקנות משרד הבריאות באדיקות מופלגת. גם לצעירים, המוזמנים אלי לייעוץ לפני שהם מתכננים את טיול החלומות שלהם, אני מודיעה בעוד מועד בטלפון או במייל שעליהם לעטות מסכה בשיחתם איתי, כי אינני צעירה והמחלה הנוראה הזאת יכולה לפגוע בי בחומרה רבה ואולי אפילו לגרום למותי.
עדיין לא התחדשו במלואם לוחות הזמנים של הטיסות, ורבות מהארצות מוגדרות כארצות אדומות, ואף על פי כן גובר העומס במשרד. נדמה שכל צעירי המדינה רוצים למהר ולברוח לפני שיבוא גל חדש של המגפה. אני חוששת להם וחוזרת ומשדלת אותם שידחו את הטיול, אך הם מבטלים את דבריי בחיוך סלחני ואינם שומעים לעצתי.
שנים רבות אני עוסקת במתן ייעוץ לצעירים המעדיפים לחרוש את אירופה ברגליהם ובזים ליוצאים במסלולי הטיולים המאורגנים. לעיתים קרובות אני תמהה: מדוע הם באים דווקא אלי, האישה המבוגרת, הרצינית, בעלת הארשת הנזירית? הרי אינני בקיאה בסלנג שלהם ואינני מבינה את בדיחותיהם. מדוע אינם הולכים ללשכות הטיולים החדשות, המיועדות בעיקר לצעירים, שצצו בהמוניהן בשנים האחרונות?
גם עכשיו, בשעת צהריים מאוחרת, כשרוב אנשי המשרד עטו את המסכות ויצאו להפסקה או נחבאו בחדריהם, משתרך עדיין ליד חדרי תור ארוך של אנשים צעירים. אחדים מהם רוטנים מבעד למסכה החונקת על התור שלא נגמר ועל הזמן החולף לאיטו, ובכובד ראש הם פורשים על השולחן הקטן שבחדר ההמתנה מפות מפורטות של חבלי ארץ קסומים ומתווכחים על מחירי הטיסות והלינות.
סקרתי את הנאספים וחיוך של קורת רוח פשט על פניי. "עוד מעט," אמרתי בקול מנחם שחביבות אמיתית וסמכות מדומה נמהלו בו. "עוד מעט יגיע גם תורכם. אתם חייבים להזדיין בסבלנות." היטבתי את צווארון חולצתי הלבנה, המעומלנת ומגוהצת בדקדקנות, שאני נוהגת ללבוש קיץ וחורף מתחת לז'קט הכהה, וחזרתי וחייכתי, כי לפתע הייתי מאושרת מאוד. ימים רבים לא הייתי כאן, במשרד, ומתחילת ימי הסגר נאלצתי לשבת בביתי חסרת מעשה, ועתה חזרתי. כמנצחת חזרתי. אבל בל נקדים את המאוחר.
לפני שנכנסתי לחדרי עוד הספקתי לשמוע מאחורי הדלת הנסגרת צחוק של גיחוך על העברית המליצית שבפי. מישהו פלט הלצה על המילה "להזדיין" והזכיר את כפל משמעותה, וצעיר אחר ענה לו בבדיחה, אך לא קלטתי את תשובתו שניתנה מבעד למסכה אלא רק את הכינוי "טבעת שנתית" שהודבק לי בגלל הכישלון היחיד שנכשלתי בו בעת האחרונה. אבל על כך אספר לכם בהמשך הסיפור. לא נעלבתי מפני שאין בלגלוג הקל זלזול או בוז אלא סוג של הומור מלווה בהערכה, כאילו הייתי רופאה דגולה שהם מחכים למוצא פיה.
ואולי הצעירים האלה באים אלי כי תכונה משונה יש בי. כשאני מסתכלת במפה הפרושה לפני, אני רואה מיד בדמיוני את נוף האזור לפרטיו. אינני יודעת מתי צצה בי תכונה זו. האם הייתה בי מיום היוולדי? ואולי רכשתי אותה במהלך ימי חיי? תענוגי הגדול הוא להביט במפות של חבלי ארץ נעלמים ולראות אותם בעיני הדמיון. כבר יודעים הזבנים בחנויות הספרים שאני צמאה למפות, ולכן הם טורחים להשיג לי מפות מפורטות של אזורים שאינם מוכרים לרוב המטיילים. גם ידידיי החוזרים מטיוליהם מביאים לי כמתת תודה מפה מפורטת של ארצות שטיילו בהן לפני שפרצה המגפה, וכשאני מסתכלת במפה ורואה את מסלולי הנהרות ואת סימוני היערות, אני יכולה לשמוע את שאון הגלים ההומים בנהר כשמימיו מדלגים מסלע לסלע, לראות את הזרם המחליק במורד, גולש ממצוקים, ומרטיב את מגפיו של דייג זקן העומד על שפת הגדה, מתבונן במעגלים שמשרטטת חכתו במים, ומקווה להעלות בה פורל גדול. ויש שצצים אלי מתוך המשטחים הירוקים של המפה יערות אשוחים גבוהים, ואני שומעת את רחש הרוח העוברת ביניהם, מניעה את ענפיהם הסדורים קומות-קומות, ומפזרת במסתורי היער האפלולי ניחוח אצטרובלים וריח מחטים רמוסות הנושרות בהדרגה ומרפדות את הקרקע בלא להניח לעשב רך לעלות בה.
אולי תאמרו בלבכם: מה הפלא? רגילה היא בטיולים ובסיורים, ואין באלה דבר חדש! אבל אני לא יצאתי מגבולות הארץ שנים רבות. תחילה לא יכולתי לנסוע בגלל מחלתו הממושכת של בעלי, ואחר-כך הייתי חייבת לטפל באמי, שנפטרה זה לא מכבר בשיבה טובה שבועות אחדים לפני שפרצה המגיפה הארורה, ודווקא עתה, כשאני חופשיה ממוסרות המשפחה, פג לפתע קסמם של המסעות, שהרי די לי להתבונן במפה כדי ליהנות מנופים זרים ולגלות ארצות רחוקות, ואינני זקוקה למראות האמיתיים שיתגלו מול עיניי.
לעתים אני תוהה: האם ביקרתי פעם בארצות ההן שבנופיהן אני חוזה
מבעד למפה? האם נימנות הן על הארצות שביקרתי בהן עם בעלי לפני שחלה? ואולי לא ראיתי אותן מעולם, ורק דמיוני משטה בי? הרי מעולם לא הייתי בארצות טרופיות או במדבריות אסיה, ואף-על-פי-כן אני יכולה לתאר את המטפסים הגדלים ביער הגשם ואת צבעיו המתחלפים של המדבר החרב, והם חולפים מול עיניי כאילו ראיתי אותם בסרט טבע מרהיב או מבעד למכונית חולפת. טובים מסעות דמיוני מהמסעות שבמציאות, ולכן אני מעדיפה לשקוע בקריאה או לטייל ברגל בסביבת מגוריי ואינני מרחיקה לארצות רחוקות.
כך נהגתי גם בשנה האחרונה, לפני שפוטרתי מעבודתי כאן, במשרד ההומה הזה, ומצאתי עצמי לפתע טובלת בשפע של זמן פנוי שלא ידעתי מה אעשה בו. היה זה בעיצומו של החורף, בתחילת משבר הקורונה. עדיין היו טיסות לרוב ארצות אירופה, כי בימים הראשונים חשבנו שהמגפה מכה בעיקר בסין ובארצות המזרח הרחוק, ואנשים רבים מיהרו למשרד כדי לממש את חלום הטיול.
תחילתו של אותו יום לא הייתה שונה מתחילתם של ימים אחרים. מהבוקר פלטו מכונות הפקס תשדורות בהולות, וצלצולי הטלפונים שבמשרד החרישו אוזניים כאילו עשו כל המכשירים יד אחת כדי להוציא אותנו מדעתנו. טרודים ונחפזים נכנסו ויצאו לקוחות רגוזים, חוששים לביטולי הטיסות ורוטנים על הרוח הקרה הנוראה שבחוץ. גם מאחורי דלתי התרבו המחכים, ואני, כהרגלי, לא מיהרתי. בנחת התוויתי מסלולים, יעצתי בענייני טיסות ולינות, תיארתי נופים שנגלו לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, ולשעה קלה היו הצעירים האלה בניי… כן. לשעה קלה הם היו שלי, ויכולתי לייעץ להם, לתהות על קנקנם ואפילו לאהוב אותם קצת, כי אין לי ילדים משלי. רק טעם תפל של החמצה וחרטה כואבת יש בי, שאני מצליחה להתעלם מהן בשעה שאני יושבת כאן, במשרד הזה, והן חוזרות ותוקפות אותי כל ערב כשאני נכנסת לדירתי הריקה. בעמקי לבי אני יודעת ששעה קלה זו של קרבה מדומה, שבה אני יושבת מול הצעירים שלי ומסייעת להם לתכנן את טיול חלומותיהם, אינה הדבר האמיתי אלא רק אשליה של רגע שאין לה משמעות של ממש. אבל טובה לי קרבה זו משיממון חונק שאין בו דבר.
אותו יום, סמוך לצהריים, כשהייתי כבר עייפה מאוד, נכנסו למשרדי בני זוג צעירים. היא הייתה רזה מאוד, גופה החוטי מחוטב ותמיר, ובעיניה עמד מבט מריר שאינו אופייני לאנשים צעירים. נחפזת הייתה, כרוצה להקדים את ענייניה בחדר זה ולברוח מכאן לביתה המבוצר, האפלולי, הרחוק מאדם, ואילו הוא היה היפוכה הגמור. חייכן וחביב היה, ובעיניו עמד זיק של חלום כאילו הערנו אותו זה עתה מחיזיון מתוק בהקיץ, והוא מנסה לאזור את כוחותיו ולחזור אל המציאות בלא לגלות לנו את חלומותיו. הוא הוציא מתיק צד קטן מפת דרכים מרופטת שלא קופלה כראוי, והסביר לי את המסלול שטווה בביתו. אלה הם האתרים שברצונו לראות, הסביר בחיוך כשהצביע על נקודות שונות במפה. הוא קרא על האזור, אבל הוא רוצה שמישהו מנוסה ייעץ לו ויאשר את התוואי, כי אין לו ניסיון בתכנון טיולים.
הבטתי במסלול ששורטט במפה בצהוב זוהר. האתרים, המסלולים וחלוקת הזמן העידו שהאיש הצעיר עשה את מלאכתו בכובד ראש, ורק עיקוף גדול אחד העיר את סקרנותי. הייתה זו נסיעה ממושכת לאזור משעמם וחסר ייחוד באוסטריה. הסתכלתי במפה ומיד הבנתי שאזור זה, המשופע ביערות של עצי מחט, אינו מצדיק נסיעה כה ארוכה.
"מדוע אתה רוצה לנסוע דווקא לאזור הזה?" שאלתי בסקרנות.
הוא הושיט את אצבעו אל המפה בתנועה בוטחת של ניצחון. "הנה, גבירתי, יש כאן מנסרה. את רואה?"
"ומה מיוחד בה?" שאלתי בספקנות.
הוא הסביר לי בלשון מתנצלת, כמודה על חטא קטן ולא מזיק, שהוא אוסף פרוסות של גזעי עצים. לא, הוא לא בוטנאי, אבל הוא אוהב עצים ופרחים, וכבר יש לו בביתו כחמישים פרוסות מעצים שונים, והוא רוצה לקנות במנסרה פרוסות נוספות מעצים שאינם גדלים בארצנו.
"אני מניחה שזה אפשרי," עניתי. "הפרוסות האלה יפות מאוד. יש בהן טבעות שנתיות רבות כי אלה עצים עתיקים, אבל הן לא סדורות בעיגולים אלא באליפסות, כי הפרוסות נחתכות באלכסון."
אשתו הביטה בו בשתיקה, ובמבטה עמד מעין זלזול קל מעורב בחיבה, כמבט שנותנת אחות בוגרת באחיה הצעיר הפולט דבר חוכמה.
"אפשר להגיע למנסרה הזאת בקלות בכביש הזה," התוויתי בידי על גבי המפה, "אבל זה סיבוב גדול ומיותר. תצטרכו לנסוע יום שלם כדי להגיע לשם ועוד יום אחד כדי לחזור לדרך הראשית. לא חבל על הזמן שלכם? וחוץ מזה…"
"אבל אנחנו רוצים לנסוע לשם," קטע האיש הצעיר את דבריי, ושמץ של קוצר רוח כבוש נשמע בקולו.
"ואשתך? היא מסכימה?" שאלתי בהיסוס, כי מיד ראיתי שפרוסות עצים אינם בראש מעייניה של האישה הצעירה, ולא רציתי שתשבית לבעלה ולעצמה את שמחת הטיול.
"היא כבר הסכימה," אמר הצעיר, ומיד הוסיף בקול תאב: "היית שם? את מכירה את המקום הזה?"
"אינני יודעת… אינני בטוחה בכך. אולי הייתי שם ואולי לא הייתי… אינני זוכרת. אולי ביקרתי שם לפני שנים רבות…" וכמו מתוך האפלה צצו מול עיניי מתוך המפה המקומטת נופי יערות של עצי מחט זקופים, עוטי שלג מעורב בבוץ כהה ובמחטים שנשרו. כפות הענפים היו פרושות כלפי שמיים כמתפללות, ולעתים נשמטו מטה בתנועה של כניעה, כאילו כורעים העצים הזקנים תחת נטל אצטרובליהם הרבים, שאחדים מהם עדיין ירוקים וקשקשיהם סגורים, ואחרים כבר השחימו, וקשקשיהם החלו להתפשק לצדדים. בדמיוני הרמתי את אחד האצטרובלים מתוך הסבך האפל, הטחוב, וידעתי שחלקו המופנה אל הקרקע יהיה כהה מאוד, כמעט שחור, ואילו חלקו העליון, הגלוי לעין, יהיה בהיר או ירוק. גם משטחי טחבים ירוקים ראיתי שם, ביער, ומרבדיהם מרפדים את הסלעים כשטיחי קטיפה כהים האוצרים את גשם הקיץ האחרון, ובכל שלטה דממה טובה, מטילה שלווה, שאינה נמוגה כשמרעידה הרוח את ענפי העצים.
בקושי רב הצלחתי להתנער מהמראות הקסומים ולחזור למציאות. האישה הצעירה הביטה בנו בחוסר סבלנות, ושמץ של בוז נמהל בעיניה. ידעתי שטיול זה לא יעלה יפה, אך לא יכולתי למנוע אותו או לשנותו. הבנתי שטעיתי. האישה הזאת, שמבט רע עומד בעיניה ולעג קל מעקם דרך קבע את זוויות פיה, לא נועדה לטיול הזה. היא תקפד את חלומו של בעלה, ותוציא את הרוח ממפרשיו בגעגועיה לעיר הסואנת ולמרכזי הקניות. הבטתי בהם והצטערתי שכך יעלה בגורלם, אך לא יכולתי להועיל ולעזור.
בימים הבאים התרבו החדשות על התפשטות הנגיף בארצות אירופה, ואני חרדתי לזוג הצעיר והתפללתי בלבי שלא נדבקו במגיפה הנוראה. הטיסות הנכנסות והיוצאות התמעטו מיום ליום, ובאחד הימים צלצל אלי האיש הצעיר מאירופה וביקש שאקדים את מועד החזרה לישראל. הדבר לא היה קל, והייתי צריכה למשוך בחוטים נעלמים ולהפעיל קשרים אישיים עד שהצלחתי להשיג למענם את הטיסה הרצויה. ידעתי שכשיחזרו יהיה עליהם להיכנס לבידוד ככל החוזרים לישראל, ושמחתי שהמחלה לא פגעה בהם.
הם חזרו למשרד לאחר שבועות אחדים, כשמשבר הקורונה שיתק את הארץ והסגר חגג. ליתר דיוק, היא לבדה ביקרה במשרד שלנו. היא עטתה מסכה כנדרש, וכפפות פלסטיק שקופות כיסו את כפות ידיה. בצעד בוטה נכנסה, ולא טרחה לברך אותי לשלום אלא נדחקה בלא לחכות לתורה למשרדו של המנהל, ועד מהרה עלה משם קולה הרוגז, החורק. "מנסרה של עצים היא אמרה! טבעות שנתיות היא אמרה! ואנחנו נסענו יום שלם וכלום לא היה שם! היה רק יער משעמם ולא הייתה מנסרה!"
ובכן, מסתבר שהמפה שהושיט לי האיש הצעיר הייתה מפה ישנה, וכבר שנתיים שוכן במקומה של המנסרה מגרש למכירת כלי רכב משומשים…
לפנות ערב קרא לי המנהל למשרדו. המשרד היה כמעט ריק. רק אני, המנהל ושתי מזכירות נותרנו בו, כי העובדים האחרים הוצאו לחופשה ללא תשלום. חשבתי שהוא מזמן אותי כדי להודיע לי שהוא נאלץ להוציא גם אותי לחופשה כפויה, אבל כאן חיכתה לי מכה קשה.
שנים רבות אני מכירה את המנהל כי עבדתי עוד אצל אביו הזקן לפני שפרש לגמלאות. ילד קטן היה המנהל שלנו כשבא לפעמים עם אביו למשרד, ישב ליד שולחני, ושרבט קווים מעוקמים על גבי אחד הניירות הלבנים שהנחתי לפניו. עתה הסתכל בי האיש במבוכה ומבט מוזר עמד בעיניו. "את מבינה, לילי, את טעית! טעית מאוד! אני חושב שאת צריכה לפרוש כבר. את כבר לא צעירה, ואת עלולה לטעות גם בעתיד. אני מציע שתצאי לפנסיה. שתפרשי מרצון… כמובן שנכבד את זכויות הפנסיה שלך, ואף נעניק לך מענק פרישה נדיב."
נדהמתי. אינני זקנה! לפני חודשים אחדים מלאו לי שישים וחמש שנה ולא הרביתי לטעות עד היום, ומדוע יקום האיש הצעיר הזה ויסלק אותי?! "זאת טעותי הראשונה במשך שנים רבות! אתה מפטר אותי כי אין עכשיו נוסעים?" ניסיתי להיאחז בקרש הצלה שלא ימיט עלי עלבון.
הוא הסתכל בי במבט נבוך. "גם וגם," מלמל בקול חרישי. "גם בגלל הטעות שלך וגם בגלל המצב הרעוע של הסוכנות שלנו עכשיו, כשאין נוסעים ואין תיירים."
לא רציתי להתחנן וגאוותי מנעה מילים מפי. מדוע להם, הצעירים, מותרת כל טעות, ולנו, המבוגרים, אסור לטעות?! מדוע כל שגיאה קלה נזקפת כאן לחובתנו ומיוחסת לגילנו המופלג? והרי גם עכשיו, בזקנתי, מעדיפים אותי הצעירים על היועצים שבחברות האחרות! בלא מילים יצאתי מהחדר. פניתי לשולחני, ארזתי את חפציי המעטים והלכתי הביתה.
כעבור ימים אחדים נפרדתי בעזרת אפליקציית הזום מידידיי במשרד. מסיבת פרידה מכובדת נערכה לי על הצג, ברכות ואיחולים הומטרו בשפע על ראשי הנבוך, ושבחים נאמרו בפני בלא בושה, כאילו הקדימו חבריי להספיד אותי בעודי בחיים. וכך, בחגיגיות שאין בה שמחה, שולחתי לביתי בלא למצוא עניין בחיי שהתרוקנו לפתע.
בימים הבאים ניסיתי להתנחם. אמרתי לעצמי שאוכל לקרוא, לצפות בטלוויזיה, להאזין להרצאות ולקונצרטים שהועברו באפליקציית זום, וכשתחדל המגפה אוכל ללכת להצגות ולקולנוע ולטייל בארץ ובחוץ לארץ. אוכל לראות את כל המקומות שהכרתי מהמפות, ולהיווכח אם בגד בי דמיוני או דייקתי בהסברים ובמראות שגלגלתי בדמיוני. אינני סובלת ממחסור כיס, ולכאורה אני יכולה לקום ולתור את העולם בנחת עד סוף ימיי, אלא שמתאוות הנדודים שלי ניטל עוקצה, וגם העיון במפות אינו משמח עוד את לבי. להיפך, מעין עקיצה של כאב הוא משאיר בי, ובלילות אני ישנה שינה משונה, טרופה. גופי ישן אך מוחי עובד וממשיך לחשוב את מחשבות היום כאילו ערות מתמדת עומדת בו, ורק ידיי ורגליי שקועות בשינה עמוקה. לפעמים נדמה לי שלא עצמתי את עיניי כל הלילה, כי מוחי אינו חדל לחשוב אף לרגע, כחושש שלא יספיק לחשוב את כל המחשבות שנועדו לו לפני שיבוא המוות המאיים. מיחושים משונים שלא חשתי בהם בימים שעבדתי במשרד פוקדים את גופי, ולעיתים אני נתקפת בכאב בחזי, ושיעול מוזר, טורדני, שהרופאים אינם מוצאים את סיבתו, מציק לי רוב שעות היום. "את צריכה לטייל בחוץ, באוויר הצח, בגינה שליד ביתך," יעצו לי הרופאים, ואני, שמעולם לא נזקקתי לעצתם, נשמעת עתה לדבריהם, יוצאת מדי בוקר וערב לגינה הסמוכה לביתי, ונזהרת לא להרחיק יותר מהמרחק שהתירו לנו אנשי משרד הבריאות.
בגלל משבר הקורונה מעטים המטיילים בגינה, ובבוקר היא כמעט ריקה מאדם, ורק אני והגנן השתקן משוטטים בשביליה השוממים. גם גן השעשועים, ההומה תמיד ילדים והורים צעירים, שומם עכשיו, סרט אדום-לבן שמשמעו "אין כניסה" גודר אותו מכל עבריו, ודווקא עכשיו פורחים בגן בשפע ורוד וסגול עצי סיגלון, כוריזיה ורודה וכליל החורש, אבל אשכולות פריחתם הקוראים תיגר מול שמיים אינם מצליחים לשמח אותי.
ושם, בגינה, אני רואה מדי ערב את האישה הצעירה. לעתים מונח ספר על ברכיה, ולעתים היא סורגת בשקידה רבה, ובד צמר ארגמני מתארך בהדרגה ונשפך מבין מסרגותיה המצקצקות. מרחוק היא נושאת את עיניה מעל סריגתה הנצחית ומביטה בי, אבל איננה ניגשת אלי וגם אני מתעלמת ממנה. לבדה היא באה לגן, ובעלה אינו נלווה אליה. האם ייבשה אישה זו לחלוטין את ניצוץ השירה שבעיניו? האם האיש הזה, שאהבתי כבן לשעה קלה, שותף עמה בהדחתי? אולי שלח את אשתו כדי להתלונן, והיא רק עשתה את דברו? אבל מדוע אני כועסת? מדוע אני מתלוננת? הרי אני כבר יודעת שאהבה זו של רגע אינה הדבר האמיתי, המשמעותי, ואיזו זכות יש לי להתלונן? הרי הצעירים שלי אינם חייבים לי דבר עבור חיבתי.
חלפו שבועות אחדים. האביב פינה את מקומו לקיץ, פריחת הסיגלון התחלפה בפריחה הלוהטת של כיפת הצאלון, ובטלוויזיה בישרו על הקלות בסגר ועל התחדשות קרובה של חלק מהטיסות. אני ממשיכה בטיולי הערב בגינה, ובמשך הזמן כמעט פסקתי להרהר באישה הצעירה, היושבת ובוהה בי בלא בושה בעיניה האפורות, הקרות. בשבועות האחרונים בטנה תופחת, וכתמים כהים מכערים את פניה. האם שם, ביער שליד המנסרה, נוצר התינוק העתידי הזה? ואם כן, אני אומרת לעצמי בלעג מר, הרי זכות גדולה עומדת לי! כי אם שם נוצר, הרי אני כמעט סבתא שלו! הנה, כמעט נגעתי סוף סוף בדבר האמיתי… והמחשבה הזאת מעלה חיוך מר של לגלוג על שפתיי ומייבשת את איבתי. אינני נוטרת עוד, ואני מעיזה להזות: אולי כשייוולד הילד תרשה לי האישה הזאת להחזיק אותו לרגע בזרועותיי? אולי תרשה לי להריח את ריחו, ריח תינוקות מתוק, ולהדביק נשיקה בפניו התפוחות? שהרי לולא עצותיי הכושלות לא היה התינוק הזה נוצר. רק בזכותי יבוא הילד הזה לאוויר העולם!
יום אחד היא ניגשת אלי. מבטה נתון ברצפה, כתפיה שמוטות, ומבעד למסכה היא ממלמלת במבוכה. "אני מבקשת סליחה… כן, אני יודעת, בגללי פוטרת ואני לא יודעת איך לתקן… אני מצטערת… באמת… אני כל כך מצטערת…" אני לא עונה והיא ממשיכה. "את צדקת. הוא אומר עכשיו שאני לא טובה בשבילו, שאני מסרסת אותו… הוא הפסיק לכתוב את שיריו אחרי הטיול הזה, וכל זאת בגללי. אני לא ידעתי לקבל אותו, לכבד אותו… בכל כוחי רציתי לשנות אותו, ועכשיו הוא כועס ואומר שאני ממיתה את שיריו. לולא התינוק הזה שנוצר שם, במלון שליד המנסרה שלא הייתה, היינו נפרדים, אבל הוא לא יעזוב אותי עכשיו. ואולי יסלח לי אחר כך… כי גם את סלחת. ממבט עינייך שהשתנה במשך השבועות הארוכים האלה אני יודעת שסלחת… ועכשיו אני יודעת איפה טעיתי. עכשיו אני רוצה שיחזור ויכתוב, אבל הוא טרוד רק במרוץ אחרי הכסף. שעות רבות הוא עסוק במשרד, ואלי יבוא רק בערב ויביט בי במבט אדיש…"
אני נחרדת. רציתי לחשוב ששניהם מאושרים, והנה גם כאן שיממון. גם כאן תוגה וחוסר נחת וחיים דלים! ואני מחייכת אליה חיוך של חמלה ומלטפת את ידה, אך איני יודעת מה לומר לה.
בערב מטלפנת עליזה, חברתי מהמשרד. "הבוס בצרות עכשיו!" היא מבשרת לי בקול רווי שמחה לאיד. "מחלקת אירופה כמעט שוממה. כשהצעירים שומעים שאינך עובדת איתנו הם פונים לסוכנויות אחרות. הבוס רוצה שתחזרי!"
ואומנם, כעבור ימים אחדים הוא מטלפן ומבקש ממני לחזור לעבודה. ועתה אני יושבת שוב במקומי הקבוע, מביטה באנשים הצעירים המייחלים למוצא פי ותולים בי את עיניהם בהערצה, וכשאני מתארת באוזניהם את ריחו של היער האפלולי, את הבונה השוחה במימי הנהר, את הסנאי המטפס במהירות על גזע האדר או את אוושת הרוח המגלגלת על קרקע היער אצטרובלים שנשרו, אני מנסה לחסום את התלהבותי, לרסן אותה מעט ולהאט את צעדיה. אבל אני כבר יודעת שקרב אבוד אני נלחמת, ואני מתארת בפרוטרוט את המראות הנגלים לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, כי הרי את ריחות המקום אני מכירה, את מרקם העלים יודעות אצבעותיי הזקנות, ואת מראות היער וקולותיו אני מכירה היטב. וכששואלים אותי הצעירים בהתפעלות: "גברת לילי, באמת היית בכל המקומות האלה?" אני עונה בעיניים חולמות: "אינני יודעת,,, באמת שאינני יודעת…"
רותי יצחקי ריכטר
24.10.2020

לתגובות נא לכתוב אל רות ריכטר [email protected]

תוכנית לראש השנה תש"פ

תוכנית לראש השנה תש"פ

הפיוטים הקבועים בתוכנית: 

אנא אל נא רפא נא לה- עובדיה חממה

אנא בכח-עובדיה חממה

ונתנה תוקף – הגבעטרון

על הפיוט לראש השנה וליום כיפור > "ונתנה תוקף" 

נכסי צאן ברזל

"התקווה"                                                                

 תקיעה

 תקיעה נוסח תימן

ביצוע מרשים בשופר

מושגים

 דיון: "בין קודש לחול "  

 אדון הסליחות

ברברה סטרייסנד-אבינו מלכנו

בית הכנסת הגדול בקרית חייים  

קישור למצגת מועדים לשמחה

מהטכניון > ברכת שנה טובה

תפוח בדבש-הגששים 

אלתרמן – "פגישה אין קץ"

בגן של דודו פישר  

יהורם גאון > כמו חצב

 

מיטל טרבלסי > עוד חוזר הניגון 

מי שמאמין > שיר לראש השנה

חיה גמליאלי > שירים לראש השנה

שולי נתן > שירת העשבים

 נעמי שמר> בראש השנה

שנה טובה של נעמי שמר

ירמי קפלן  > ראש השנה

 

חגי תשרי עם התנועה הרפורמית

הפרברים של שנות ה-90

מי שחלם  

יוסי בנאי > על כל אלה

 יוסי בנאי >על הדבש

שלום חנוך > אדם בתוך עצמו

אסתר עופרים > היו לילות

חוה אלברשטיין > כמו צמח בר                                                                                                                      

מרינה בלומין > שירי ארץ

אסוף את המעשים

שירי ספנים

מיכל טל > וידוי (המקור)

מוש בן ארי ואביתר בנאי > בדרך

דוד ברוזה ויעל לוי > שי אהבה בדואי

שיר השכונה

 

 

געפילטע פיש > תיאטרון יידישפיל

ראש השנה ביידיש

לאונרד כהן ביידיש

 

 

                    ****

 במטרופולין אופרה של ניו יורק   

האידה >במטרופולין אופרה של ניו יורק  

"הכתבנית">מבצעים הלהקה הווקאלית

"קארוזו">בביצוע של סלין דיון ופלורנט פגני

 אנדרה בוצ'לי ושרה ברייטמן : טיים טו סיי גוד ביי   

 מייק ברנט   

 להקת אבבה

 

משמש מוזיקלי לחמשישבת- 26.9.2019

IkonMusic

 הקבועים בתוכנית:

 אנא אל נא רפא נא לה-עובדיה חממה

 אנא בכוח-עובדיה חממה    

ונתנה תוקף – הגבעטרון

  מקהלת העבדים = נבוקו

נכסי צאן ברזל   

                

קול המוזיקה (כאן)" היו היה קונצרט"

כנס תזמורות סימפוניות 2018 ברעננה  

תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית 2018- כוכב עולה מיכאל ונגה    

שוסטקוביץ>סימפוניה מס.7 "לנינגרד" חלק ראשון 

הכל >מכל

  כרמינה בורנה התזמורת הסימפונית ירושלים.

קטע מהסימפוניה ה-8 לדבוז'ק   

ז'רז' ביזה > הפתיחה ל"נערה מארל"

"באבא יגא"  >  מתוך תמונות בתערוכה למוסורגסי

 

 רביעית אמרסון האגדית חוזרת 

ארט  גרפונקל בישראל-2015

 Simon & Garfunkel – Kathy's Song

 

פיט סיגר:

גואנטנמרה

 אנו נתגבר

"מה למדת בבית הספר היום..."       

  עם "האורגים"

הפלייטרס > אתה בלבד

 

שירים ביידיש

 

 הרוסים באים:

גרימי: הפעם השיר 'אין זו הרוח'

 

ארוכה הדרך לטיפפרי הוא אחד משירי מלחמות העולם  מהנפוצים ביותר

מקהלת הצבא האדום  > ארוכה הדרך לטיפררי 

ג'ון מקורמיק >ארוכה הדרך לטיפררי

ארוכה הדרך לטיפררי 1914

 

ריהאנה בפעולה 

 

 מתי כספי   

נועה קירל  

 דודו אהרון > בואי הלילה

 מוקי > ילד של אבא 

למרגלותיך  שרה  > מירב פולק  

ולפני שתעצום עיניים 
שמור לי נשיקה אחת 
 לפני שניפרד לעולם

אור כשדים>דורמיקום

 אביב גפן מארח את "החברים של נטאשה" 

קרן פלס ואמיר דדון>"מחר הוא יגיע בחצות"

דוד ברוזה > האישה שאיתי 

נעמי שמר > הכל פתוח

שלומית אהרון > היו לילות

איה כורם > אל תאמיני

מירי מסיקה>באה אליכם   

 ירדנה ארזי > חפץ חיים

שולי נתן > גשר צר

שולי נתן ושי טוכנר > מי האיש

דוד וזכאי> ארץ ישראל יפה

הפרברים > רק הד קולך

ישראל דיין > מחרוזת

 קרן פלס > כל השירים  

אתי אנקרי> שירת העשבים

זיכרון יעקב שלי-אושיק לוי

זוהר  ארגוב

הטיפ

צ'רלי צ"אפלין>המטוס מהדיקטטור הגדול  

מתוך הסרט > פנטום האופרה

שבת שלום מגייזי

 

משמש מוזיקלי לחמשישבת 19.9.2019

IkonMusic

 הקטעים  הקבועים בתוכנית:

 אנא אל נא רפא נא לה-עובדיה חממה

 אנא בכוח-עובדיה חממה    

ונתנה תוקף – הגבעטרון

  מקהלת העבדים = נבוקו

          

בטהובן >סונטות לפסנתר 

בטהובן > "רוחות"

ביצוע למנדולינות

רוסיני – הפתיחה לאופרה הספר מסיביליה

יוהן סבסטיין בך >טוקטה ופוגה בדי מינור  

כרמן באופרה של פריז באורך מלא   

ברברה קוק >  היה טוב מ די

ברברה קוק >  שיר לארול פלין

האורגים >"צאנה צאנה"

כנר על הגג   

שירי גורפינקל~ כל הנשמה

 

 תיאטרון יידיש שפיל

אין עוד מלבדו

 

הרוסים באים:

צבי גלעד (גרימי) טרוייקת הוולגה : ככה זה נשמע במקור

אלי סט שיר על סטלין

 

שירים :

מחרוזת שירי גידי גוב

חדש > מירי מסיקה כפול 3

"לילה לא שקט" >  מחזמר משירי שלמה ארצי

"חיל מעץ" > שירו של אלי גנסברג ז"ל מלהבות הבשן

 הבורגנים > אלוהים נתן לך במתנה 

החברים של נטאשה>על קו הזינוק

יוסי בנאי מגיש אלתרמן

שושנה דמארי ובועז שרעבי > לשיר איתך

חוה אלברשטיין > אחרי מותי (ביאליק)

הראל סקעת-בואי

יוסי בנאי > אהבה בת עשרים

אריק סיני > הוא לא ידע את שמה

ירדנה ארזי > היא רוקדת

ירדנה > מחר

פוליקר > דברים שרציתי לומר

רמי קלינשטיין – הרבה פנים

 

הפינק פלויד

פינת הטיפ:

ריקוד צלליות

האוטו הכפול של יד מרדכי

 שבת שלום מגייזי