זו רשימה שלי שקראתי באירוע שעשו לכבודי במלאת לי שמונים, בקריית שדה בוקר, במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות (אוניב' בן-גוריון בנגב),— על שורשי הציונות שלי ואופייה. לקרית חיים יש מקום נכבד ומעצב ברשימה זו. אלון
א ל ו ן ג ל : על מקורות ציונותי ואופייה
בנובמבר 2004 (בסמינר מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: " י ש ר א ל — ח י ק ר ה ו ח ו ק ר י ה ") קריית שדה בוקר
תודה והערכה חמות על הדברים אשר שמענו.
אציין אכן בשמחה כי מקור של עידוד — בנוסף למשפחתי הקרובה והרחבה, ומוריי ומחנכיי שאת חלקם אזכיר להלן — הם חברים ועמיתים מעמיקים, מזה עשרות שנים, במכון בן-גוריון כאן בנגב, וכן חברים יקרים מהמכון לחקר המדבר — אשר תמיד ראיתי בו את אחד המופתים להגשמת חזון פיתוח ויישוב הנגב. אני מוקיר את כל אלה וכן אחרים מסורים וטובים בספרייה, בארכיון, במחשבים, ב"מנגנון", וכן ממלאי-תפקידים במדרשת בן-גוריון אשר עזרו ועוזרים לי מאוד לאורך הדרך.
ועתה, ברשותכם, ה ע ר ה ע י ו נ י ת מ ק ד י מ ה:
הריני מבחין בשלושה ממדים בדיון בתופעה הציונית:
א) כאן אתמקד במקורות הציונות שלי; אפשר לנסח זאת כ"נרטיב הציוני" שלי בהקשר מוגדר זה.
ב) כמובן שמקורות אלה ע י צ ב ו במידה רבה את תפיסתי הציונית (הן מבחינת העצימות הן מבחינת האיכות).
ג) כמובן גם שהתפיסה הציונית שלי איננה מתיימרת למצות את התופעה הציונית בשלימותה. ברם, להערכתי, תפיסתי הציונית מעוגנת ביסודות אשר הבנתם עשויה לתרום רבות להנהרה אובייקטיבית של המכלול הציוני. שימו נא לב, כי החתירה להנהרה מדעית של התופעה הציונית אמורה להיעשות תוך הבחנה בין "אובייקטיביות" ו"נייטראליות". — כפי שבוודאי תיווכחו א י נ נ י נייטראלי כלל, אך הריני שייך (עם גדולים וטובים, ולא זו ההזדמנות לפרט) לאלה הדוחים את האופנה לפיה "הכול נרטיבים" — הריני חותר, מיום שעמדתי על דעתי — גם להארה אובייקטיבית. אקווה אם-כן כי הנרטיב שלי יתרום, בדרכו, להנהרה מדעית גוברת של התופעה הציונית.
*
נולדתי בארץ לפני מלחמת העולם השנייה ועברתי אותה כאן כילד. זה נשמע אולי מוזר, אך תקופת מלחמת העולם השנייה שמורה אצלי, מבחינת עולמי הנפשי והרעיוני, דווקא כמרכיב מעודד. אומנם היה כנגדנו אויב אכזר ונורא, אך הוא היה בדרך-כלל רחוק למדי; והעיקר, עיקר העיקרים — מכיוון שהיה רע מיסודו — סופו הנחרץ היה להתמוטט, להתפוגג ולהיעלם; בדיוק כך חשתי וחונכתי.
הנציגים שלו — של הרוע התוקפני — בארץ, היו המפציצים האיטלקיים שחגו ללא-הרף מעל מפרץ חיפה. מטרתם הייתה — בתי הזיקוק (של נפט) של חיפה שמגדליהם בלטו באזור המפרץ; היו אינסוף גיחות בשמי המפרץ של המטוסים האיטלקיים הללו והיו גם אינסוף אזעקות.
אך כאמור — אל דאגה, היינו — אימא נסיה, אנוכי ואחותי הצעירה ממני, אילנה — מוכנים ומזומנים להפצצות הללו. אומנם המקלט השכונתי (של רחוב יוד בקריית חיים הפועלית אשר במפרץ חיפה) היה (לכאורה) מסכן למדי, אבל, בשבילנו הוא היה מבצר עוז של אנושיות מנצחת. וכן, הוא היה שכונתי, והוא (המקלט) הישרה ביטחון ועוז ואפילו שימחה. במקלט התרחש אכן מפגש שכונתי חם ומרומם. היה רחש-לחש בלתי פוסק (אני שומע אותו עד היום) המחזק ומחבק את כל הבאים.
האהבה למקום מגוריי וחינוכי בזרם העובדים בקרייה, לאור מורשת מוסר הנבואה שהוחדרה בנו בעקביות — התחברו לשינאה ותיעוב לציר הפשיסטי אשר כאמור יובס בבוא העת. המחנך הנערץ עלי אשר דגל ברמה בכל אלה היה יששכר ברקאי (לימים בתפקידים ארציים מרכזיים בזרם העובדים). אנו, תלמידי כיתתו ידענו גם ידענו כי אהדתו נתונה לתנועת "הנוער העובד".
לגרעיני ציונותי אלה כילד התחברה אכן תנועת "הנוער העובד" אשר פעולותיה התקיימו בחורשת האקליפטוסים (בקצה השני של הקרייה, לא רחוק ממסילת הברזל חיפה/עכו). חינוכי התנועתי שם התחיל, זכורני היטב, בסידרה של "תנועות שחרור חברתיות-לאומיות"; והפעולה הראשונה הייתה — מפעימה מדור לדור, ואנוכי בין הנפעמים עד היום — מרד ספרטקוס ! (היה זה "מרד המדוכאים הראשון בהיסטוריה"; ספרטקוס עצמו היה תראקי).
צמודה לביה"ס בקרייה הייתה ספרייה עשירה ומרתקת לגיל הנעורים וממנה ספגתי סלידה לאימפריאליזם הרומי המדכא, אהדה לעמים שנאבקו לאורך ההיסטוריה על חירותם כגון הפולנים כנגד האימפריה הצארית-רוסית. הספרן שם (אשר רייך, משכיל ובעל הבנה לנפש הילד) , שעד מהרה "גילה אותי", "העריף עלי" ספרות יפה שכך אכן חינכה ועיצבה.
זהו פרק ראשון — ציונות הנוגדת רוע אשמדאי שהוא גם אנטי-יהודי, היונקת מעולם ערכים הן לאומי-פטריוטי-נאור, הן אוניברסאליסטי דמוקרטי-חברתי.
והפרק הבא, הממד הנוסף:
ברם, באיזשהו שלב נעשו החיים והריצות הבלתי-פוסקות למקלט בקריית חיים קשות ומכבידות. בייחוד אחרי שאבא ליפא הצטרף כמהנדס ("מהנדס אזרחי" מהטכניון, בתפקיד ב"סולל בונה" ההירואי דאז) לצבא הבריטי שנלחם בסוריה נגד הנאצים ועוזריהם שם, ובא הביתה רק אחת לכמה חודשים. ההורים החליטו אז שנעבור לתקופת המלחמה ל"עפולה העורפית והשקטה" — להורים של אמא (סבא נחום בט וסבתא פייגה/ציפורה). למדתי שם שנה שלימה בבי"ס "מזרחי" מתון ומאיר-פנים. והינה, "תקופות עפולה", שתלו בציונותי מרכיב יקר ביותר.
ואכן, במילא הייתי — נפשית ומנטאלית — פתוח לספוג את השפעת עפולה הדתית-נינוחה-מחבקת, כי הרי באנו (משפחת גולדברג, אח"כ גל) לשם מהקרייה "החילונית" כמעט בכל חגי ישראל. זכורני, לעיתים קרובות הייתי קם (או אולי "מוקם") ומדקלם בעל-פה בחג הפסח "שירי עמל וחירות" שלמדתי בזרם העובדים בקרייה. ואציין שהיינו שם גם בימי החופש הגדול של הקייץ. אהבנו את סבא נחום וסבתא פייגה. אף עזרנו להם פה ושם בחנות/מסעדה שהייתה להם (סמוך לתחנה המרכזית של "אגד" אותן שנים).
דמותו והשפעתו של סבא נחום היו חשובות בהתפתחותי. סבא נחום היה ספוג ערכי מערכת החינוך העניפה "תרבות" בפולין היהודית: הוא קיים באדיקות תרי"ג מצוות, אך גם דיבר עברית שוטפת והיה בעל זיקה ציונית מובהקת. לכבוד נכדיו, ובעיקר כמדומני "הילדים של ליפא ונסיה", הוא נעשה מנוי נאמן של "דבר לילדים" והיה כורך את החוברות מידי שנה בשנה. סבא נחום היה נוהג להכניס אותי למיטתו הגדולה, הרכה והמלטפת, והיה קורא לי מסיפורי "דבר לילדים". הסיפורים היו מושרשים בהווי הארץ, מרוממים, מושכים, נוסכי אופטימיות והומאניות. ולסבא היה קול מיוחד, קול "סבאי" במיטבו של המונח — "עתיק ומחוספס", קימעא צרוד, ועם זאת — נובע ואותנטי, אסרטיבי, קול אוהב ומחבק הנכנס ללב. עתה אני תופס אותו, נאמר, כ"קול של דורות רבים וטובים, עורגים תדיר" . "דבר לילדים" במיטתו של סבא "הדתי, הנינוח וחם", נשתל באישיותי כיסוד מפעים-מאתגר — אני חש אותו אף כ נ א צ ל — לכל חיי.
בשבתות ובחגים בעפולה הלכתי עם סבא לבית הכנסת. הכניסה החיצונית הייתה מעוטרת בגאווה בעשרת הדיברות. הן התקשרו אצלי באופן חיובי עם דמותו של סבא אשר אהבתי. התפילות בבית הכנסת היו "פתוחות" בסגנונן, מעין "מקהלה מדברת" תומכת/נתמכת. חשתי באווירה משפחתית. סבא נחום ובן-דודו, דוד, התפללו זה על יד זה, ואני נשענתי רוב הזמן, איכשהו, על סבא שלי. לעיתים קלטתי שהם "הסתבכו" ושוחחו גם על "עסקים" (לדוד המכונה דווידל הייתה חנות, כנראה "מתחרה" קצת, ברחוב לא רחוק מהמסעדה של סבא וסבתא). חשתי ונוכחתי במתח ביניהם; אך עבודת אדוני והיחדיו הקהילתי גברו וחיברו. היסוד היהודי ("העפולאי/ שטעטעלי" אם תרצו), שהיה מחמם-מרומם-לב עבורי, חבר ודבק אצלי ליסוד הציוני-הומאניסטי של קריית חיים ארלוזורוב, זרם העובדים, תנועת הנוער והספרות היפה המכוננת אשר הפנמתי.
הנאצים כמובן הובסו. "דבר לילדים" ניצח ! אני לא זוכר הרבה מסיבות בביתנו בקריית חיים אליה חזרנו — אבל מסיבת הניצחון באל-עלמיין (נובמבר 1942), חסימת הנאצים בדרכם הרצחנית-מטורפת לעבר מצרים וארץ ישראל — נחרתה בזכרוני. — הורמו כוסיות יין ונשמעו תרועות שימחה והקלה. — הרעים הובסו וסופם אכן יהא עפר ואפר. לא חסרו כמובן גם "ניתוחים אסטרטגיים", הרי כולם מצביאים, כולם צאצאי יהושע בן-נון והגיבורים שאחריו. במסיבה הזו השתתף גם אבא.
והתחבר אל הנ"ל נדבך עברי / ארץ-ישראלי סגולי:
אבא ידע לשיר, הוא ידע בעל-פה רבים משירי ביאליק וטשרניחובסקי והיה שר אותם, כשהיה איתנו, בעיקר בקבלת השבת המשפחתית. לא היו אלה "חס וחלילה" שירי מלחמה ותרועה אלא שירים שחשתי בהם תמיד רכות ועדינות חודרת. היה זה ביאליק המתרפק, העורג, האנושי תמיד (השיר "שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחד לשדה" נחרת אצלי). משל טשרניחובסקי אהב אבא לזמר/להצהיר את "שחקי שחקי על החלומות".
עיצוב הציונות שלי היה משולב אכן בביוגרפיה של אבי ז"ל. אחרי המלחמה אבא נעשה אחראי מטעם הקרן הקיימת לישראל על הכשרת הקרקע בצפון הארץ, בייחוד בגליל, והמשפחה עברה לגור בטבריה. הייתה זו קק"ל של הכשרת קרקעות (לאו דווקא רכישת קרקעות) אשר הוטבעה בי. הגליל דאז לא היה כלל זה הירוק ו"הכמו-שווייצרי" של ימינו. היה זה גליל אשר בחלקו הניכר היה שחור/אפור מאבני בזלת ו"סלעים סתם", מוכה ביצות (לא רק "החולה"), גליל של דרכי-עפר מהומרות. אבא וחבריו לעבודה, וכמובן "האנשים בשטח" (אנשי קיבוצים, מושבים, "כפרי עבודה" וחלוצים באשר הם) עשו לנגד עיניי ממש את הגליל לירוק, מיושב ופורח.
המסיבות הבודדות בביתנו הזכורות לי בנוסף ל "אל-עלמיין" היו מסיבות לכבוד הגעת סוגי טרקטורים חדישים ויעילים מארה"ב. כל סוג — כגון D8 , — D9 על איכויותיו המופלאות והאפקטיביות לבעיות הגליל, זכה למסיבה חגיגית "שלו".
והיו גם, אבוי, אבוי, אסונות-עבודה. בסיור עבודה חגיגי ב"אגם החולה הגווע" התהפכה רפסודה (סיפור של רשלנות פושעת, כלשון בית המשפט, של אחד מיישובי הסביבה) ואמי ואחת מאחיותיי טבעו למוות. את גופתה של אחותי — רוחקה בת השש, חכמה ואמפאטית ואהובה על הכול — לא הצליחו למצוא בסבך החולה הטובעני. הטרגדיה הזו — השלובה במפעל הגאולה הלאומי — רוטטת בי תדיר ומעצימה את הציונות שלי עד עצם היום הזה.
אבא סירב לקבל פיצויים, ובמקום זה הוקמה פינת זיכרון צנועה הנשקפת אל החולה ממרומי הרי נפתלי, בין מצודת הכוח (ישע) וקיבוץ יפתח, ובמצפור זה נחרתו בסלע ארבע מילים — "לאם ולבת — שלום עד".
עקב עבודת אבא עברנו לטבריה. בתקופתי הטבריינית נצבעה ציונותי בהדרגה באדום של מפ"ם. מכיוון שתנועת הנוער העובד "המגשימה" הייתה אך בקושי קיימת שם, יזמתי והתמסרתי לפעילות ב"נוער העובד" ה מ ק צ ו ע י אשר חשפה תנאי עבודה מחפירים ונצלניים. והינה התברר לי בהדרגה כי רבים מהמעבידים המרושעים היו דווקא מאנשי מפא"י המוכרים בעיר. כך הפכתי ונעשיתי ציוני "במתכונת המפ"מית".
אחרי הטרגדיה בגליל עבר אבי להיות אחראי על הכשרת קרקע מטעם קק"ל באזור הדרום. פה בנגב חזרה, בתנאי האזור, האפופיאה הציונית. במאגר הזיכרון-הערכי הציוני שלי, בצד תוגת קרבן העבודה, השתנו אצלי הצבעים: בגליל חזיתי בנסיגת האפור-שחור-סלעי מפני הירוק-המעובד הציוני; ואילו בנגב הסיג-אחור הציוני-הירוק את הצהוב-אפור האינסופי ויצר מטליות של חקלאות מודרנית ותחבורה מסתעפת. על תהליך זה באזורנו כאן תחת שרביטו של אבי תוכלו לקרוא למשל ברשימתו הריאלית-יפה של חבר קיבוץ שדה בוקר יהושע כהן ז"ל (בחוברת זיכרון מטעם קק"ל; אבא ז"ל נספה בתאונה בדרכו לעבודה), בראיונות ותיקים וחלוצים בבאר שבע, ברביבים, במכון לחקר המדבר (פרופ' אריה איסר), ועוד. "מיצפור ליפא" כעשרה ק"מ דרומית מכאן, הוצב כיד הוקרה לפועלו.
וכך, הדרום והצפון של ארץ ישראל מחוברים אצלי בבריח עמל ודמים של "ציונות בונה, מודרנית ושוחרת-טוב".
והינה ממד נוסף למקורותיי כציוני וכציוני-חוקר.
כזכור, "בתקופת הצפון" של אבא עברנו לגור בטבריה. חברי הספרדים שם בבי"ס תיכון נהגו להסתייג בעקימת-פה מהקאנון הציוני הרשמי של "עלייה ראשונה", "עלייה שנייה" וכוליה. הם הצביעו בגאווה על אבות אבותיהם אשר עלו לארץ כבר בתחילת המאה השמונה עשרה (הקנאים שבחבריי דקדקו בייחוסם עד . . . מגורשי ספרד). — האם הם היו ציונים ? כן, ענו לי, חלוצי עדות המזרח האלה לא באו "כדי למות בארץ הקודש" אלא כדי לחיות בה לפי התורה ולעבוד בה באשר התמחו מדורי-דורות. כך, מסתבר, נזרעו בי גרעיני פוטנציאל אשר ברבות השנים פתח אותי "להכיל" את הציונות הסגולית הזו; — לא חלוצית-התיישבותית, אלא יותר אורבאנית ומסורתית, ציונות מטיפוס מסוים אשר מאיר את ההיסטוריה הציונית השלימה — זו הכוללת את, נאמר, "הדינמיקה הלאומית" המקדימה — כבת שלוש מאות שנה בערך (וכאמור, יש הגורסים אף בת חמש מאות שנה). פועלו המדעי של ד"ר יצחק בצלאל העמיק ותחכם אצלי את אשר נזרע בתקופתי הטבריינית והנץ בסיוריי במושבי עולים מארצות האיסלאם.
וכך, "הציונות הקרייתית" המקורית שלי אכן התעשרה והעמיקה ברבות השנים בשני כיוונים: ציונותי נפתחה להכיל אם-כן גם את זו של עדות המזרח. וכן — ברי לי כי "השלב והממד העפולאיים" הנזכרים לעיל היוו פה נדבך חשוב — חלחל לתוכי יחס של כבוד לערכי דת-ישראל חיוביים. שני גורמי-יסוד אלה תרמו לעיצוב ציונותי כ מ כ י ל ה.
תהליך ההעשרה וההעמקה נמשך בתקופת לימודיי (בסה"כ שלוש שנים) בסמינר הקיבוצים "אורנים" להכשרת מורים בהומניסטיקה לחברת נוער ולבי"ס תיכון. בחלקו (בעיקר בשנה הראשונה "הנפרדת") היה זה מעין גלגול מעצים של מה שינקתי בחינוך בזרם העובדים בקריית חיים ושל אשר ספגתי בפעולות "הנוער העובד" בחורשת האקליפטוסים שם. התנ"ך ומורשת הנביאים, כפי שלימד אותם אז (במהלך השנה הראשונה) פרופ' ישראל לוין — בהעמקה ובהשראה "מטלטלת" — ביססו את אימוץ הציונות שלי מ"האגף" היהודי במחובר לערכי הנאורות הכללית. השפעה דומה, אם-כי פחות עצימה, הייתה לפרופ' יהושע אפרון אשר הורה את התלמוד הירושלמי בתום למדני ומתמסר.
ברם, אולי אצדק אם אציין כי הממד האוניברסליסטי של ציונותי הוא שנעשה מובהק במשך אותן שנים (בעיקר במשך "השנתיים האחרונות המסודרות יותר"). החוקרים יגאל וגנר (היסטוריה כללית) ומיכה שטראוס (פילוסופיה) הציגו מרכסיזם יצירתי אשר דיבר אז במיוחד אל "השמאליים" סולדי תועבות הסטליניזם, בעיקר מקרב אנשי השומר-הצעיר. עבודת הגמר הנלהבת שלי ב"אורנים" הייתה על תנועת השיחרור הלאומית של עם אחר — של ה ו ד ו (אשר השיגה את עצמאותה שנה לפנינו, ב-1947, בהנהגת נהרו החילוני וגנדהי הדתי). הלהבה של מרד ספרטקוס מימי תנועת הנוער בקרייה , נשמרה והשתזרה אצלי עתה באחווה רבתי לתנועות שיחרור מודרניות של עמים אחרים.
אחרי ב.א. מהאוניברסיטה העברית בירושלים (עבודת הגמר בהיסטוריה של עם ישראל הייתה "כמובן" על בורוכוב) — נמשך תהליך ההכלה והעמקה במהלך לימודיי הגבוהים בארצות הברית (שבע שנים, 1969 עד 1975). המשימה המדעית הייתה להסביר את "מקרה הציוניזציה" של המתבולל-למחצה לואיס ברנדייס, עו"ד פרוגרסיבי (ואח"כ השופט היהודי הראשון בבית הדין העליון של ארה"ב) שהיה שרוי ורווי בעולם הפוריטאני (הפילושמי בחלקו) של חלוצי ניו-אינגלנד. מהר למדי, עם בואי לאמריקה, היסקתי שעלי להכשיר עצמי להבין את המיוחד לארצות הברית, ועמדתי על-כך שאעשה "דוקטוראט מיצרפי" Joined Ph. D. Degree, ואכן טרחתי ולמדתי בנוסף להיסטוריה יהודית-אמריקנית גם לימודים מלאים ומחייבים של History of American Civilization . הודות לגישתי זו חשפתי טיפוס ציונות נוסף אשר הכתרתי אותו כ- Mission-oriented-Zionism. (הכרוך בדרכו של ברנדייס לציונות כמעט ללא הגורם האנטישמי). מחקרי החלוצי התפרסם כספר בהוצאת Harvard University Press. ברקע ההיסטורי העמוק של הציונות נוסח ברנדייס התקיים, אומנם באופן היסטורי-חמקמק, גם מרכיב יהודי מעין-משיחי; והייתה כאמור גם "הציונות הנוצרית" שהתפתחה בעיקר (אך לא רק) בעולם הפרוטסטנטי דובר האנגלית לפחות מאז המאה שבע-עשרה, והיא הייתה בעלת נוכחות חזקה בניו-אינגלנד ובבוסטון, מחוז פעילותו של ברנדייס.
לימים, כשהרקע הגיאוגרפי-תרבותי של ביצוע מחקריי "הועתק" מארה"ב לאנגליה התרגשתי ונפעמתי לפגוש שם ישירות דמויות פרוטסטנטיות פילו-שמיות נאצלות אשר השתבצו וזהרו ב"ציונות המערבית" אשר השתזרה גם היא בתפיסתי המכילה.
וכך, בקיצור, הודות ל"גלגולי הקונסטרוקטיביים" — קריית חיים / עפולה / טבריה / הגליל והנגב / סמינר אורנים / בוסטון של "ניו אינגלנד" ואח"כ "אינגלנד" עצמה — התייצבה גישתי הציונית, על בסיס מכיל, "רב-צלעות" (אחד מפירות גישתי ועמלי על בסיס זה היא הטרילוגיה "הציונות לאזוריה: היבטים גיאו-תרבותיים", בהוצאה משותפת של מרכז שזר ואוניברסיטת בן-גוריון).
*
מוטיב הציונות כמעניקת ביטחון לעם היהודי היה אצלי תמיד ב ר ק ע; המשפחה ו"כולם בקריית חיים" ואח"כ בגליל היו קשורים בהגנה ובפלמ"ח. גם למשפחתי הרחבה הדתית והלא-דתית בעפולה היה רקע דומה. לא-מעטים מבני משפחתי הרחבה מילאו תפקידים משמעותיים בביטחון ישראל. אני יכול לציין, ואין זה מקרי, שהם בד"כ לא נתפסו ל"קונספציות" של יהירות וזלזול ביחס לערבים. בכל אופן, המקורות העמוקים של הציונות שלי, הן כציוני הן כחוקר הציונות — נטועים בעיקרם במעגלי העבודה, הבנייה והחברה. הכוח הצבאי, אליבא מסורתי המשפחתית, בא אכן להגן על הישגיהן "בשטח" וכן במישור הרעיוני ובמחקר ההיסטורי-מדעי.
*
אם ארשה לעצמי לסכם הרי הציונות שלי, הן כציוני ברעיונה והן כחוקר הציונות, הייתה אם-כן, בשורשיה ובמאפייניה — אסרטיבית, מכילה, קונסטרוקטיבית והומניסטית.
אלון גל [גולדברג]
.