אין כמו הגשם לרומם רוחם של האדם , החי והצומח .
לו רק ידע כמה התפללנו ופיללנו שיבוא עלינו ויצילנו מאש הגיהנום . אש שנפלה עלינו ביום הראשון
של חנוכה תשע"א . אוי כמה ציפינו ורצינו בו בגשם , למען הכבאים הנלחמים באש המשתוללת ולמען
אלה שנלכדו במפלצת , השורפת כל מי ומה שעמד בדרכה ביערות הכרמל . אשר
ודודי שמחה גראנייעוויטש כתב סיפור בשם :
גשם
תירגם מיידיש מאיר אבני
במשך הלילה , התעורר מאוריסיו פעמים אחדות משנתו . כל פעם נבהל, קפץ ממקומו כאילו כלבים נשכוהו . לטש עיניו אל תוך החושך,מבלי להבין מה קורה .לכל הרוחות , מדוע היום אינו מאיר ?אבל יש לו חבר לחדר , הגרמני ,הצהוב שנחר בכל הכלים . כל העת עסק בשאיפה ונשיפת אויר בליווי צפצוף משונה ,כאילו הוא ער בשעה זו ומעשן פפירוס .כעס נורא אחז לפתע במאוריסיו והוא סינן קללה מבין שיניו . " הנה , תראו איך השתטח הגרמני כאילו הוא נמצא בכרם אביו . שיקח אותו הרוח , רובץ לו ונוחר ולא איכפת לו מהעולם "… מאורסיו לא מסוגל היה עתה להסיר עינו מחברו בחדר . בשל החושך בחדר לא ראה כלום . אבל יכול היה בנקל לראות את השמיכה אצל השכן עולה ויורדת בתנועות ריתמיות קלות , כמו בהתעמלות שוודית . גם מאוריסיו ניסה לעצום עיניו ובשפתיו עשה אף הוא פפף, פפף , פפף , אך נמאס לו מיד . מאוריסיו המשיך לשכב כהוזה ומתוך הרגל תקע עיניו בתקרה . החשכה הסמיכה דוללה במקצת אך עוד שפוכה היתה על הכל . אט אט החלה מצטמצמת וקרני אור חיוורים התגנבו מבוישים לחדר וכך , בהביטו לתקרה תדיר, כל פרט בה היה מוכר לו . עתה נראית לו אחרת ,דמות לא מוכרת מביטה מלמעלה וצוחקת . מאוריסיו תפס עצמו בראשו, רגע נשאר שוכב בלא נשימה כמעולף . רגע חשב , יש להעיר את הקומפניון . לא טוב… לילה של נדודי שינה .
אך בו ברגע החליט אחרת : ירד מן המיטה ועל בהונות רגליו , בין חפצי הבית ,השיט עצמו לחלון ושלשל מטה את הוילון הכהה . עירוב משונה בין החשיכה וכחול של בוקר השכם הכה בפניו . הביט בשמים ומאומה לא ראה . הדרך חזרה הייתה קלה יותר. מסה חשאית רבצה על התקרה , נעולה בתוך עצמה ומלאת חידות .
ההשתקפות האפרורית מבחוץ סייעה לו לפענח את הדמות . הוא המשיך,אם כן,לשכב עם ראש נטוי ועוקב אחר הסימנים בתקרה, שכל רגע שינו צורתם : הנהו בעל חוטם מחודד כפוף והנה היא בעלת פה מורחב כשל מפלצת . כנראה שמתקרב ובא הגשם . לא היה בטוח בכך , כי לא שמע אותו לרדת . ככל שהתאמץ לשמוע ,מלבד הד עמום מן העיר לא שמע כלום. ובכל זאת גשם דק החל לרדת ,טיף, טיף טף כמו מן התהום עלו כל פעם דמויות חדשות כתוצאה מהרטיבות שהתפשטה בין הקורות . קרובה וחביבה היתה לו התמונה . בלילות החורף , אמו יושבת שעונה בשולחן ומתקנת גרביים או בגד כלשהו . מדי פעם נוטלת את העששית בידה והולכת לחפש כפתור או חתיכת בד לתיקון טלאי . עם כל תנועה שלה מתחוללת שם למעלה מלחמה נוראה , דמויות מופיעות ונעלמות.
זוחלות הן הדמויות חסרות הצורה , מעוותים , נכים בלי ידיים ובלי רגליים עם זנבות מעוקלים . סיוטים נוראים זוחלים כרמשים , שוברים קירות ואצלו הנשמה מפרפרת .הוא חש רחמים גדולים לנפשות האומללות חסרות האונים… האור האפור הדועך התגבר כאדם ירוד שקיבל זריקת קמפור רצינית . הרטיבות בתקרה התפשטה לאורך ולרוחב אך כבר לא עוררה שום עניין . הרוח כנראה עקר בלילה הקודם לוח פח מן הגג והגשם חודר פנימה . אירוע די רגיל . עיני מאוריסיו החלו שוב לתהות בחלל החדר . במשהו הרי צריך הוא לגרש את השעמום . אלא מה ? על השולחן עדיין נמצאים שיירי ארוחת אתמול שהשאיר חברו לחדר . חתיכות לחם , נקניק נגוס , תה עכור וכלים בלתי שטופים . כולירע עליו ,הסב ראשו אליו , איך הוא מנהל בעלבתיות ? הוא דחוס זהב ועם זה קמצן גדול . זכר את "שיעוריו" שלו על משק בית . למד לנהל משק בית ולעשות אקונומיה . "אבל בעצם מה זה נוגע לי ? עסק של סבתו " . כל אחד מתנהג על פי דרכו . זה איכפת לו למאוריסיו , אולי רק בגלל החוב הכספי לשכנו לחדר . מילא נוחר , מילא בלגניסט , מילא קמצן , אבל רק שלא יתעורר ויעלה את עניין החוב . לפתע ראה דבר מה מבריק בעקשנות מן הכסא שליד מיטת שכנו . מה זה יכול להיות מאוריסיו מתחיל רוגז עליו עצמו : ראה נא איך זה החפץ משתעשע שם , בדיוק כזאטוט . אך מוצא לו מיד זכות וכי מה יעשה ? קשה לחשוב תוך חיים מיוסרים . כבר שום דבר לא יעלה על דעתו… מאומה . נו, באמת מה זה יכול להיות שם ? נטה עם צווארו קדימה כאחד הטובע בים . כמעט נפל ממיטתו וחייך מאושר : א א שעון-מעורר ! השעה בדיוק שבע דקות אחר שש . חסרים אם כן חמישים ושלש דקות שלמות עד ששעון המעורר יתפרץ ככלב בשרשרת . חמישים ושלוש דקות שלמות . מאוריסיו מתכרבל היטב בשמיכה . מן הריצפה נושפים הקור והלחות גם יחד . הנה מה טוב עכשיו לעצום עינים ולשכב מעוגל כמו כעך . לחוש את פעימות הלב המתוקות כל רגע . יבורך רגע זה , הוא מלא טוב כמו ענב עסיסי . כי, כי אחר כך, כשהשעון יקיש את השעה ,הוא יצטרך להגרר שעה שלמה עם הטראמוויי לאזור נידח למעסיק שלו . אותו מעסיק הוא בן עירו של מאוריסיו . בעבר היה רוכל שהפך למתעשר חדש . והוא מאוריסיו , יחזר כל היום על הבתים כאחרון הקבצנים . יקיש בדלתות בתחנונים ויאמר: " סניורא קומפרא אלגו אי בנראס לינדאס ברטה סע ווענדע א פלאסוס , בארא-טי-סי-מא !…" ( גברת , תקני בבקשה דברים יפים וזולים בתשלומים , בזול מאד … )ולהציג עיניים מסכנות ודומעות כמו כלב מוכה שפוחד לברוח מהאדונים בשל פרוסת הלחם…
הוא , מאוריסיו , יודע שבאחד הימים ,בעת לכתו כך עם חבילת הסידקית , יפול ברחוב וכבהמת –משא עייפה ימתח את הרגליים ויתפגר … הוא יודע זאת , כל לילה הוא חולם על כך. אך כל עוד אינו משתטח באמת ,חייב הוא ללכת . הוא חייב ,לא תעזורנה כל החכמות . ארגנטינה. חלק עולם זר , בלי מקצוע , בלי קרובים ,
מי יעזור לו ? מי ? שוכב מאוריסיו וחש שהרגעים המתוקים בורחים , כפי שזזים המחוגים . היה רוצה שהקפיץ יתפקע…שהשעון לא יצלצל הפעם .הוא לא מרגיש בטוב היום…הרי דבר כזה יכול לקרות . הוא שוכב עכשיו כאבן ומחכה לנס . מבעד לשמיכה מגיעים אליו רחשושים מעבר לקיר , האנשים מן החדר השני מתלבשים בהמולה . מן הרעש התעורר הקמפנירו שלו .הוא מוציא את מכנסיו המגוהצים ומפהק . הוא יכול להרשות לעצמו פיהוק מורחב כזה, לא תגרע אפילו שערה משערת ראשו . מאוריסיו ! נזכר פתע זילברשטיין במאוריסיו העושה עצמו ישן . מאוריסיו ! הגיע העת לקום !הדברים פוגעים במאוריסיו כרעם,מהו יכול להגיד לו , לזילברשטיין ? שחייב לו בנוסף לדמי שכירות עבור חדשיים,גם חובות קטנים . מה יוכל לומר לו על לא ללכת לעבודה?שותק הוא ושוכב . לא חי ולא מת ,עושה עצמו ישן ! אך, שא , משהו מבחוץ , רעש משונה מגיע לאזניו,רעש מבחוץ ההולך ומתגבר .מתנער מן השמיכה ומפנה מבטיו,ראשית לחלון. כבר אור מלא בחוץ וגשם שוטף יורד .טיפות גשם כבדות מקישות בשמשות ומכות בחזקה כברד . הגשם מתגבר ומצליף לכל עבר .שומעים את דרדור האבנים מן הגשר והרחוב נראה מסכן ומבויש . אףלזילברשטיין , הקומפניון הגרמני , פנים מעוררי רחמים . זמן מה הוא מתעסק עם המטריה ללא הצלחה .מאוריסיו שקע במחשבות והזיות . מקשיב לטיפות הגשם הנושרות מהתקרה ועל פניו נח חיוך מרגיע ...
