448 יום למלחמת " חרבות ברזל " .

שבחי מעוז מילים ולחן: נעמי שמר העברה מ"שירונט"." ביצוע להקת פיקוד דרום. מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי צופה בי מבקש נפשי מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי מביט בי מבקש נפשי מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי אורב לי מבקש נפשי אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדבשי אבוי למבקש נפשי

העברה מ"עונג שבת" בעריכת והוצאת פרופ' דוד אסף .27.12.24 כתב וצילם דנצ'ו ארנון.

חברות קיבוץ עין השופט תופרות לאור מנורת נפט, 1934 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פותחים את דלת הבית בשעת לילה, היד מושטת למתג החשמל המוכר שעל הקיר, לוחצים ונדלק אור. דבר יום ביומו למיליארדי אנשים בכדור הארץ שאינם מודעים למשמעות העצומה של אפשרות פשוטה זאת. פעם, לפני מאתיים או אלפיים שנה, כששקעה השמש ירד החושך על העולם. מי שלא הסתפק באור הכוכבים והלבנה ורצה אור גדול יותר, היה עליו להדליק מדורה או לכל הפחות נר שמן שמצדו נתן אור דל ועלוב. 

הנר של העניים דלק בתוך מתקן חרס שלא השתנה בצורתו במשך מאות שנים. העניים הדליקו את הפתילה בשמן זית וקיבלו בתמורה מעט אור והרבה פיח. אבל בעת העתיקה את השמן העדיפו לאכול ולא לבזבז על תאורה, וממילא לא היו להם עיתונים או ספרים לקרוא לפני השינה. על כן – כמו שאמי המנוחה נהגה לומר – 'הלכו לישון עם התרנגולות וקמו עם התרנגולות'. 

נר החרס היה בשימוש רוב האוכלוסייה, כלומר העניים

לעשירים – ומאז ומעולם היו רק מעטים כאלה – היה מתקן תאורה עשוי מתכת. הם גם הדליקו את פתילת הנר בשמן משובח יותר שהאיר יותר וזיהם פחות. במזרח התיכון היה זה שמן שומשום, שבערבית נקרא סִירְג', וכך גם נקראה מנורת השמן. באירופה השתמשו לתאורה בעיקר בשומן לוויתנים. נרות עשו מדונג דבורים שהיה יקר ושימש בעיקר לצורכי פולחן.

נר שמן לעשירים בלבד

במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקנה בירושלים ועל פיה כל ההולך בסמטאות האפלות בלילה חייב לשאת עמו פנס דולק. זאת לא כדי לראות, אלא כדי להיראות, שאם לא כן ייחשב לגנב ויילך לקלבוש. לשם כך הותקנו עששיות מפח מצוידות בחלונות זכוכית. הנר דלק בפנים ושומרי החוק יצאו לדרכם בבטחה.  

עששית עם חלון זכוכית

בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה – הנפט הגיע לארץ ישראל.

הנפט הגיע דרך הים, מבאקו בירת אזרבייג'ן ועד לנמל יפו. הנוזל השקוף, שרק נראה כמו מים עכורים אבל נדלק בקלות, הפחיד את הרשויות, ובצדק. אסור היה להחזיקו בנמל שמא יגרום לשריפה. ישר מהאונייה הובלו פחי הנפט לאחסון ב'גז חָאנֵה' (בית הנפט), מבנה מבוצר שעומד עד היום בפתח נמל יפו. היה גם חוק שאסר להחזיק בחנות מכולת יותר משני פחי נפט.

גז חָאנֵה, מבנה עות'מני מבוצר לאחסון נפט בפתח נמל יפו

הנפט הגיע בפחים, שניים שניים בארגז עץ, וגם לארגזים היה תפקיד היסטורי. מי שקורא את זיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית תוהה מן הסתם על טיבם של ארגזי הנפט ששימשו ריהוט באוהלי החלוצים. כמה ארגזים שהונחו על צידם זה על זה וחתיכת בד שנקבעה בשני מסמרים על העליון שבהם – והנה ארון עם וילון. ארגז הפוך זה שולחן או כסא, וכך הלאה. בארץ הדלה, חסרת חומרי הגלם, היה לכל דבר שימוש. גם מהפחים עשו דברים רבים: מנורות, מיכלי אגירה ואחסון, תנורים, מה לא? מהפחים המשוטחים עשו צריפי פח וגגות פח. 

מנורת נפט פשוטה שנעשתה מפח נפט

על החליל מני גל עורך טכס האזכרה. סרטון מאזכרה בעין גדי ביום 20.12.24 .

רב ניצב שלמה אהרונישקי, מפכ'ל המשטרה לשעבר .מחיאות כפיים לזכרו של ניצב מישנה מנו ברק. סרטון.

בני משפחה וחברים.

פנס בודד חוה אלברשטיין העברה מ"שירונט" מילים: חיים גורי ויוסף דר לחן: סשה ארגוב היה היה פנס בודד בקצה שכונה והוא האיר את ילדותנו הקטנה והוא האיר את משחקי המחבואים ולאורו היו הקדרים באים. כש"השוטרים" כמעט תפסו את "הגנב" היה קולה של אמא רץ בתחנוניו: "הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר, כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר". "רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט את תמיד הורסת כשכבר כמעט לא הספקנו לשחק מעט אפילו" – אבל תחנונינו לא הועילו. היה היה פנס בודד בקצה שכונה ועל ידו גדר, ושער וגינה, ושם אמרתי לה את שאומרים כולם על מפתני כל הבנות שבעולם. וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה, רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה – אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר, כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר". "רק עוד רגע, רינה, רק שניה אחת, את תמיד הורסת כשכבר כמעט לא הספקנו לפטפט מעט אפילו" – אבל תחנוני אז לא הועילו. היה היה פנס בודד – חלפו שנים ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים והשכונות מצאו מקלט בפזמונים, אבל אותם קולות ברחוב ובגנים. וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו והחצר כולה מלאה בשריקותיו, אני יוצא אל המרפסת וקורא: "שמע ילד, לך הביתה או אני יורד". "רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט לא נורא, שחק קצת, צעק – אבל מעט". אז רציתי להפחיד אותו כאילו – אבל לא ירדתי אפילו.

בפתח משחק ביום 19.12.24 בין קבוצות הנשים קריית גת והפועל תל אביב .

יוזמה והפקה יערה אריאלי רביד.

העברה מ"עונג שבת " ,דוד אסף , 20.12.24. צילום: יהושע לביא.

העברה מ"עונג שבת" בעריכת והוצאת דוד אסף. גיליון מיום 20.12.24.

מחאה בקריאה להחזרת החטופים מעזה, ירושלים נובמבר 2024. צילום דוד אסף.

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג ולבני משפחתה של לירי

השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי לחן רוסי של המלחין היהודי אדוארד קולמנובסקי { 1923-1994} הפך בימים טרופים אלה להמנונן העצוב של משפחות החטופים והשבויים בעזה, ובעיקר של האימהות המפגינות כבר יותר משנה ומוחות נגד ממשלת ההפקרה שאינה עושה די כדי להחזיר את יקיריהם הביתה. ספק אם אלה השרים עתה את 'בואי אמא' יודעים על קשר אמיץ נוסף שיש בין השיר לבין יישובי ה'עוטף' וקיבוצי מערב הנגב, שספגו את המכה הקשה מכולם בטבח ה-7 באוקטובר. לאה נאור ובן זוגה מוטקה היו בני גרעין הנח"ל שייסדו את קיבוץ נחל עוז, ושם גם קיבלה לאה את ההשראה לכמה מפזמוניה (למשל 'סרנדה לעדה' ששרה להקת הנח"ל ב-1966 ומבוסס על דמותה האמיתית של טבחית הקיבוץ)

בשנת 1968 חיברה הפזמונאית וסופרת הילדים לאה נאור (נולדה 1935), את השיר 'בואי אמא'. הוא הוקלט באותה שנה על ידי הזמרת אסנת פז, בליווי מקהלת הילדים צדיקוב בניצוחו של לַסְלוֹ רוט, והפך בתוך זמן קצר ללהיט שהושמע בלי הרף, מאז ועד היום.

כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.

בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.

אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.

לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל. 

השיר מספר על ילד השוכב בחדרו החשוך, בחוץ מנשבת הרוח ומכה בעצים. הוא רועד מפחד, חש במגע ידה החמה של אימו ומתחנן אליה שתשב אתו ולא תלך. מעבר לפחד הילדותי התמים – המוכחש בהמשך – נחשפת 'מזימה' ערמומית, המחפה על פחד הנטישה. תחילה מבקש הילד שאמא תישאר רק 'מעט', מן הסתם עד שיירדם, אחר כך הוא מפתה אותה להיות שותפת סוד לחלומות שלו, ולבסוף מתברר שבעצם הוא רוצה שאמא תישאר אתו עד שיגדל… על כך העידה לאה נאור בעצמה: 'הפתיע אותי ש"בואי אמא" נתפס כשיר נוגה. בעיני הוא שיר היתולי על ילד ערמומי שעושה תכסיסים כדי שאמא שלו לא תצא מהחדר' (פנינה גפן, 'שיר בלב ואור בחדר', מקור ראשון, שבת, 16 בדצמבר 2022, עמ' 12).

ההיסטוריון ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, בן זוגה של לאה, כתב לי:

מאז שרה אותו לראשונה אסנת פז השיר זכה להצלחה מסחררת ולמבצעים רבים: זמרות כמו אילנית, חוה אלברשטיין, צילה דגן, רוחמה רז, ירדנה ארזי ושרית חדד וזמרים כמו קובי אוז, עומר אדם, שלומי שבת, שימי תבורי וחנן בן ארי. עמיר בניון, בתקליטו 'בואי אמא', עיבד את השיר בגוון מזרחי, וישנם עוד עשרות ביצועים. בסך הכול יש לשיר, לפי רשומות אקו"ם, 78 ביצועים! הוא תורגם לכמה שפות, בהן יידיש ואספרנטו. השיר שולב בכמה סרטים: ריטה בסרט 'בן חוזר הביתה' (2010) ועוז זהבי בסרט 'לעבור את הקיר' (2016). השיר נכלל באנתולוגיות ובספרי לימוד, למשל בספר יבוא גדי זהב: אסופת שירי ערש (הקיבוץ המאוחד, 2015), שערכה לילך לחמן, שגם הוסיפה הערות ומאמר מאיר עיניים על שירי הערש העבריים בכל הזמנים.

מאז תחילת המאה ה-21 קיבל השיר פרשנות אלגית, והוא מושר ומבוצע בטקסי זיכרון. פרשנות ייחודית ניתנה לשיר על ידי מנציחי השואה. הוא הושר כבר כמה פעמים בטקסי הזיכרון השנתיים באושוויץ-בירקנאו, והשיא היה בטקס המרכזי של 'מצעד החיים' שנערך שם באפריל 2023. היוצר והזמר עברי לידר שר את 'בואי אמא' יחד עם ניצולת השואה שוש טרייסטר בת ה-88, ושום עין, הן של שני השָׁרים הן של כל הנוכחים הרבים בטקס, לא נשארה יבשה.

לאחר 'השבת השחורה' של הטבח ביישובי עוטף עזה (אוקטובר 2023) הושמע השיר תכופות באירועי זיכרון. כך לדוגמה, רן דנקר שר אותו במופע 'חודש בלעדיהם' לזכר הנרצחים, ורעיית הנשיא, מיכל הרצוג, ציטטה מהשיר בפגישתה עם חברי קיבוץ נחל עוז.

ולסיום, את הפתק הזה, שהעבירה לי לאה נאור, כתבה ילדה בכיתה ב' בבית ספר באחת מערי הפיתוח בעקבות מפגש עם המשוררת. 'זה היה לפני הרבה שנים', כתבה לי לאה, 'וקשה לי כבר לזכור מתי ואיפה, אבל שמרתי את המכתב הזה זמן רב. הוא נמצא עכשיו באוסף בספריית בית אריאלה עם עוד הרבה מכתבים ומסמכים שמסרתי להם לשמירה'.

סיפורי רחובות: ביבאס מודגש, העברה מ"עונג שבת " בעריכת דוד אסף , גיליון 6.12.24

ביבאס מודגש 

ברצועת עזה מוחזקים כבר יותר משנה כמה מבני משפחת בִּיבָּס, שנחטפו ב-7 באוקטובר מביתם שבקיבוץ ניר עוז: האב ירדן, האם שירי ושני ילדיהם הקטנים אריאל וכפיר. כפיר התינוק בן תשעת החודשים היה הצעיר ביותר בין הנחטפים. מי יודע מה עלה בגורלם? נזכור מי חטף ורצח, נזכור מי הפקיר, ולעולם לא נשכח!

מיצג מחאה, אוגוסט 2024 (צילום: ליזי שאנן, ויקימדיה)

בני משפחת ביבס חוגגים חנוכה. גרפיטי בתל אביב, דצמבר 2023 (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

מניין הגיע השם ביבס? 

בשכונת שבת צדק (ידועה בכינויה 'שכונת הפחים', חארת אל-טאנֶק) בירושלים, יש רחוב הקרוי על שם הרב יהודה ביבאס (בערך 1852-1780), רבה של קהילת יהודי קורפו שבסוף ימיו עלה ארצה ונקבר בחברון (מצבתו לא אותרה). 

ביבאס, יליד גיברלטר, דמות מקורית של רב משכיל ויודע שפות שגם החזיק בתואר דוקטור, היה ממבשרי הציונות ומורו ורבו של הרב יהודה אלקלעי ששימר ציטוטים מדבריו (כתביו של ביבאס לא נדפסו ולמעשה אבדו). אפשר להניח שבני משפחת ביבס החטופים משתייכים לאחד מענפיה של משפחה קורפואית זו.

זה שלט הרחוב שמעורר תמיהה: כיצד מאייתים את הב' השנייה? עם דגש (כמו בכתיב הלטיני) או בלעדיו (כמו בעברית)?

במקרה זה הדין כמובן עם הלועזית, ויש לנקד בִּיבָּאס.

צילום: מנחם רוזנברג

העברה מ" עונג שבת " בעריכת דוד אסף, 29.11.24.

פעם, לפני מלוך סירי האלומיניום והנירוסטה במטבח, הייתה גאוות כל עקרת בית בסירי הנחושת שלה. למען האמת, עיקר מלאכת הבישול נעשתה בכלי חרס, אבל צרה צרורה – קשה לרחוץ אותם, בעיקר כשאין בבית כיור עם מים זורמים. אין ברירה אלא לרחוץ אותם ליד הבור שבחצר אך גם שם המים במשורה. הלוקסוס של עקרת הבית היו כלי נחושת, אך הם היו מעטים ויקרים. הם עברו בירושה מאם לבת, ובמשך השנים הם ביקרו פעמים רבות אצל הפחח לצורך תיקונים.

סיר בישול מנחושת ובתוכו ניכרים סימני ההלבנה. כשהפכו את המכסה הוא שימש כצלחת הגשה צילום: דנצ'ו ארנון.

חסרון אחד גדול יש לכלי הנחושת: בעת הבישול הנחושת מרעילה את התבשיל, ולכן יש 'להלבין' אותו, כלומר לצפות אותו מבפנים בבדיל. המומחים למלאכה זו, רובם ערבים, היו עוברים בשכונות היהודיות וקוראים ביידיש בניגון מיוחד: 'ווײַסן קעסלאַך), כלומר 'להלבין כלים'. מומחים אלה היו מבוקשים במיוחד לפני הפסח. גם משום שזהו הזמן המתאים לכל מיני שיפורים ושיפוצים בבית, וגם משום שההלבנה מגעילה את הכלים, כלומר, מכשירה אותם לפסח. עקרת הבית נתנה את אוצר כלי הנחושת שלה למלבין הערבי ללא כל חשש. לאחר ימים אחדים הוא היה מחזיר אותם לבנים מבפנים, כמו חדשים, אך אבוי הלבנה זו הייתה יעילה רק לכמה חודשים.

כלי חרס מסוף המאה ה-19 (מתוך האוסף שלי). עניים מסרו לתיקון גם כלי חרס שבורים. המתקן קדח חורים קטנים משני צידי השבר, איחה אותו עם חוט ברזל דק וחיזק את הכלי ברשת חוטי ברזל צילום: דנצ'ו ארנון

אִבְּרהים היה האחרון במלביני הנחושת בירושלים. ה'מפעל' שלו שכן בחאן אל-סולטאן, אחד משני החאנים האחרונים שפעלו בירושלים (בתחילת רחוב השלשלת). בחצר החאן אולי ניצבת עדיין הבקתה הקטנה שלו… 

בנעוריו למד אברהים את המקצוע מיהודי בשם ציון שישב ליד שער יפו. הוא היה יושב שפוף על הרצפה, בידו האחת החזיק בכלי הנחושת מעל לגומה קטנה ברצפה בה להטו גחלים, ובידו השנייה סובב מפוח יד קטן לליבוי האש. כשהסיר היה לוהט, הכניס בו אברהים את חתיכת הבדיל, סובב אותה במיומנות בעזרת סמרטוט וכך ציפה אותו מבפנים בשכבה לבנה ויפה. לאחר מכן צינן את הסיר בגֵב מים קטן שהיה ברצפה שלידו. בשנות השמונים של המאה שעברה עדיין היו עקרות בית מהדור הישן שהשתמשו בסירי נחושת, ועוד היו כמה אנשים שהאמינו שחומוס אמיתי מבשלים אך ורק בסירי נחושת, שלא לדבר על פוּל, שמביני דבר בישלו בתוך כד נחושת המיוחד לעניין. אלו היו הקליינטים האחרונים של אברהים. עוד מקצוע שעבר מהעולם…

אברהים מלבין הכלים בפעולה (צילמתי בסוף שנות השמונים) צילום: דנצ'ו ארנון

אלי רביד, ליישי :בקריית חיים בשנות ה-40 ותחילת ה-50 קריאות " ווייסן קעסלאך " נשמעו ברחובותיה .

מלביני הכלים , ערבים מהאזור , ביצעו את מלאכתם בחצרות הבתים שלנו,

לפני 11 חודשים נריה הבן שלנו האהוב

נפל בקרב בעזה על הגנת המולדת.

סרן נריה זיסק הי"ד,

גיבור ישראל.

יהי זכרו ברוך.

דמעות של ילדים

שיר לזכרו של סרן נריה זיסק .נפל בקרב במלחמת "חרבות הברזל" .מילים לחן ושירה: נלי סולומון .

העברה מהאתר של שיאל רייך.

עיבוד והפקה: שרון רייז פסנתר: נלי סולומון גיטרות: שיאל רייך קחון: יובל קרליבך שייקר: אוהד רביב תיכנותים וקלידים: שרון רייז קולות: נלי סולומון, שיאל רייך, יובל קרליבך, אוהד רביב, שחף המר. הקלטות ומיקס : שרון רייז בגלים גרפיקה : רוני לוין עריכת קליפ: שיאל רייך חבר שלא יכל להשתתף עקב הלחימה: גיא ברבן .

מילים :

השדות כבר ריקים מדמעות של לוחמים ואוסף זיכרונות ממשחק ילדים .פזמון :ואולי ניפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה הבתים כבר ריקים מקולות של המונים ונשארתי לבד לחשוב שאולי .פזמון :שכבר לא נפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה ×2 .אחי היקר אזכור אותך תמיד אחי היקר אזכור אותך תמיד נריה היקר נזכור אותך תמיד נר שמאיר מתוך אפלה. פזמון :שכבר לא נפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה ×4.

מתוך אתר יזכור -משרד הבטחון.

519428

סרן

נריה זיסק

בן גלית וישראל דוד

חיל שריון

נפל ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (27.12.2023)

בן 24 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי משואות יצחק

סיפור חייו של נריה

בנם של גלית וישראל דוד. נולד ביום י"א בתשרי תש"ס (21.9.1999) במשואות יצחק. אח לדביר, עטרה, שלומציון, תפארת, ארגמן, שלהבת וטוהר.

ביום 16.10.2023 התגייס למילואים ושירת בחיל שריון.

סגן נריה זיסק נפל בקרב ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (27.12.2023). בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי משואות יצחק. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.

מהעיתונות 27.12.23.

צה"ל התיר היום (חמישי) לפרסום כי סרן (מיל׳) נריה זיסק, בן 24, ממשואות יצחק, מפל״ג שריון בגדוד 52, עוצבת ׳עקבות הברזל׳ (401), נפל בקרב במרכז הרצועה כתוצאה מהפעלת מטען על הכוח.