העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון.4.10.22

 עבורי ועבור רבים אחת התמונות הכי יהודיות שאני מכיר הינה ההלוויה של חללי בית השיטה. אחד עשר ארונות עטופים בדגל הלאום כשברקע מתנגן – "ונתנה תוקף״ בניגונו המדהים של יאיר רוזנבלום ובקולו של חנוך אלבלק. זו התמונה הנצבת לנגד עיני במיוחד בבית הכנסת כשאני מתפלל, והיא משתלבת עם הסיפור המיוחס לרבי אמנון ממגנצא במאה ה-11 שמסר נשמתו גם הוא על יהדותו, רק שאז היה זה בגלות , מול הגמון אכזר והתמונה הינה על מיטה בבית הכנסת. הלוויה בבית השיטה הינה במדינת היהודים העצמאית בשדות הקיבוץ למרגלות הגלבוע, קיבוץ שממש לצד ״ונתנה תוקף" שר באותו הזמן בדיוק את שכתבה חברת הקיבוץ, דורית צמרת – "והחיטה צומחת שוב". שרשרת יהודית הנותנת משמעות אמיתית ורב גונית ליהדות של כל אחת ואחד מאתנו ויחד עם זאת שוללת מכל מי שירצה בכך את הדירוג של מי יהודי טוב יותר ומי פחות. הלוואי ונדע כולנו להשכיל ולחפש את המאחד על פני זה המפריד. גמר חתימה טובה

השיר “החיטה צומחת שוב” נכתב לאחר מלחמת יום כיפור (1973) על ידי חברת קיבוץ “בית השיטה” דורית צמרת לזכרם של חבריה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. השיר נכתב על אחד עשר הבנים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, מספר רב ועצום ליישוב כה קטן.

מילים : דורית צמרת , חברת בית השיטה. לחן : חיים ברקני, חבר שער הגולן.

מילות השיר

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף

וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ –

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף

בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט

אַךְ הָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת

וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ

מוּאָר הָחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת

עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק…

וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד

זָרַח הַשֶׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא

עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד

כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת

אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן

שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

מתוך האתר " היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פורסם ביום 25.4.2020.

במהלך חודש נובמבר 1973, הגיעה שיירת ג'יפים צבאיים אל פתח הדלת של משפחת מרנין (מרצ'בסקי) בקריית טבעון. ההורים לוסי ויעקב פתחו את הדלת וחשכו עיניהם. אחרי חודשים של מעקב יומי בקצין העיר בחיפה, כדי לנסות ולמצוא תזכורת קטנה מהבנים יאיר ופנחס (פינקה) שלחמו בעיצומה של מלחמת יום כיפור, הודיעו הקצינים להורים מוכי ההלם: שניהם נעדרים. אחד בגזרתו ברמת הגולן והשני בגזרתו שבסיני. כבר אז העריכו בצבא שהשניים לא שרדו את הפגיעות.שני האחים נהרגו באותו היום – 7.10.1973סרן פנחס (פינקה) מרנין פנחס (פינקה), נולד ביום 9.4.1950 בארגנטינה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. בסוף שנת לימודיו האחרונה ארגן קבוצת חברים לגרעין נח"ל, שהיה אמור להשלים את קיבוץ מי-עמי.פנחס גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967 והוצב לנח"ל. אחרי-כן התנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס מט"קים. כעבור זמן השלים קורס קצינים וקורס קציני שריון, ומונה מפקד מחלקת טנקים.לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר החל לעבוד בחברת "מגור", ועד מהרה היה למנהל סניף חיפה והצפון של החברה, ואחרי-כן שותף בה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף פנחס בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא מילא תפקיד של מ"פ טנקים, לאחר שמפקד הפלוגה נפצע ונשאר מאחור. ביום7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, יאיר, נפל פנחס בקרב. במחצבה ליד הכפר נפח נפגע הטנק שלו והוא נפצע. הוא ניסה לחלץ את עצמו, אך מת לאחר שעות מספר. הוא הובא למנוחת-עולמים, ליד קבר אחיו, בבית-העלמין בקרית-טבעון.סמל יאיר מרנין נולד ביום 24.7.1954 , בקיבוץ רמת השופט. כאחיו, פנחס, אהב ספורט ונלהב מאוד לכדורסל. בשל גובהו נמנה עם חברי נבחרת בית-הספר ועם נבחרת "הפועל" בקרית-טבעון,הוא התכונן, לאחר שישתחרר מן השירות הצבאי, לסייר ברחבי ארצות-הברית. ולאחר הסיור – התכונן ללמוד תכנות מחשבים.יאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון" ובקורס מפקדי טנקי "פטון". בימי הקורס האחרונים פרצה המלחמה וחניכיו נשלחו לחזית. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יאיר בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום 7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, פנחס, נפל יאיר בקרב. הוא חש בטנק שלו, עם עוד שלושה טנקים, לסייע למעוזים הנצורים שבגזרה הצפונית, על גדות תעלת סואץ. ליד מוצב "נוזל" נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-טבעון, ונקבר ליד אחיו.הנאהבים והנעימים – בחייהם ובמותם לא נפרדו. יהי זכרם ברוך

אלי אשכנזי: הלכה לעולמה האם השכולה ששני בניה נהרגו באותה שעה במלחמת יום כיפור.

העברה מ"וואלה " פורסם ביום 29.9.2021.

לוסי מרנין, שבניה פנחס ויאיר נפלו ביום השני ללחימה, אחד בסיני והשני ברמת הגולן, מתה בגיל 98. לוסי, שהיתה מורה לאנגלית, פעלה להנצחתם במרכז לזכר חללי צה"ל ביישוב שבו התגוררה רוב ימיה, קריית טבעון. "הייתה לה היכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה".

לוסי מרנין, ששכלה את שני בניה במלחמת יום כיפור, הלכה היום (רביעי) לעולמה בגיל 98. השניים, סרן פנחס (פינקה), בן 23 במותו, וסמל יאיר מרנין, בן 19 במותו, היו לוחמי שריון שנהרגו ביומה השני של המלחמה, באותה השעה. יאיר נהרג בחזית סיני ופנחס בחזית רמת הגולן. לוסי גדלה בארגנטינה, שם הכירה את יעקב (יענקל'ה) ונישאה לו. בארגנטינה נולד בנם הבכור, פנחס. לאחר מכן עלתה המשפחה לישראל וכאן נולדו אחיו ואחותו של פנחס, יאיר וענת. בשבע השנים הראשונות בארץ התגוררה המשפחה בקיבוץ רמת השופט ואחר כך עברה לקריית טבעון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוכרזו פנחס ויאיר כנעדרים. חודש לאחר מכן נמצאה גופתו של פנחס, וגופתו של יאיר נמצאה כעבור חמישה חודשים מהמלחמה. כשנהרג פנחס, אשתו עידית הייתה בחודש השמיני להריונה עם בתם שחר. שבע שנים לאחר נפילת בניהם, האב יעקב מת משברון לב. הוא היה אגרונום ועסק במחקר חקלאי ובהדרכה חקלאית בחוות הניסיונות נווה יער. פנחס ויאיר היו שניהם כדורסלנים מצטיינים. לאחר מותם, מועדון הכדורסל בקריית טבעון החליט לשאת את שמם, וכיום נקרא הפועל "מרנין" קריית טבעון. לאורך השנים שמרה לוסי על קשר עם הנהלת המועדון, שמדי שנה ערך טורניר לזכר שני בניה, שבסופו הייתה לוסי נושאת דברים. מפעל זה הפך למפעל הספורט המרכזי ביישוב. בקריית טבעון פועל מרכז הנצחה לזכר חללי צה"ל בני המקום, המשמש גם כמרכז תרבות וחינוך, ובו גלריות, אולם מופעים, קולנוע וספריה. מדובר במרכז שיזמו הוריהם של 24 חללי צה"ל, בני היישוב, שנהרגו במלחמת יום כיפור. לוסי מרנין הייתה בין היוזמים והמקימים של מרכז ההנצחה, וכן התנדבה בו במשך שנים רבות כמורה לאנגלית. "הייתה לסבתא יכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה", סיפרה הנכדה שחר, שהיא עצמה פעילה במרכז ההנצחה מזה 12 שנה. ב-1988 התבקשה לוסי לשאת דברים בשם ההורים השכולים בעצרת הזיכרון לחללי חיל השריון בלטרון. "אני פונה אליכן, האימהות במדינות-ערב", אמרה אז, "אתן יודעות כמוני מה זה להביא ילד לעולם, לגדל אותו, לאהוב אותו ולאבד אותו. אנחנו צריכות להתאחד ולשתף פעולה למען עתיד טוב יותר".

מורי ורבי!
במשך 30 שנים, מאז למדתי בחוג לביולוגיה באונ' בן-גוריון, אני זוכר לטובה את פרופ' גוטרמן. דווקא בשל קשיחותו, אופי הרס"ר והעובדה שיושרו ומקצועיותו העמידו דורות של תלמידים…. עובדה שמכל המרצים שלי שלימדו אותי בבן-גוריון, חלקם היו מטורללים עם קבלות ומיעוטם לא נשכחים. פרופ' גוטרמן הוא אחד מהבודדים שהיו ועודם נערצים אצלי.

מאירה ז״ל, אשתו של מוטקה ז״ל, שנפטר ב-27 ביולי 2018 שניהם בני קריית חיים היו כ-65 משנות חייהם חברי קבוץ גדות, שבגליל העליון   מאירה הלכה לעולמה לפני מספר חודשים ב-10 ביוני 2022, כ-4 שנים לאחר מוטק׳ה בעלה.  מאירה בצעירותה הייתה בלהקת המחול הידועה של שלום חרמון.  

יהי זכרם מבורך !

יורם סתו.

מאירה הורביץ עם בנות ובני קריית חיים, להקת המחול בהדרכת שלום חרמון

וכך כותבת רונית, שבסן דייגו לזכר אמה ז״ל.

לזכרה – אמא מאירה

למי שמכיר אותי מקרוב, יודע שהקשר עם אמא שלי היה יום יומי. היא הייתה מחכה לי ב״אלקסה״ כל יום וגם אם דיברנו רק כמה מילים היא לא ויתרה ועד שלא הופעתי על המסך היא לא הלכה לישון. כשהתחלנו בתקשורת הזו לפני כארבע שנים, היינו ׳נפגשות׳ ב-8:00 בערב, אח'כ עם הזמן היא כבר התעייפה ונפגשנו ב-7:00. בשנה האחרונה הזמן התקצר עוד יותר וב6:00 בערב היא כבר רצתה להיות במיטה. נשמע פשוט טריוויאלי אבל בין יבשות ועשר שעות הבדל, לפעמים זה היה מאתגר, אבל היה לי חשוב להקדיש אפילו רבע שעה, עשרים דקות מיומי כדי לשמור על אמא, למרות המרחק הפיזי ביננו. קשה להסביר איך כל אחד ואחת מאיתנו אבלים, אבל יושבת ליד המיטה שלה ודומעת. ׳היא חיכתה לי׳, אולי זה יומרני להגיד, אבל הספקתי לישון לידה בשלושת ימיה האחרונים. האם היא חשה שהגעתי להיפרד והייתי ברגעים האחרונים פיזית לידה, איש לא ידע, אבל רוצה להאמין, שאכן כך היה. היא תמיד שרה לנו לפני השינה והמשיכה במסורת הזו גם עם הנכדים והנכדות, היו כמה שירים שהיא אהבה במיוחד. בערב האחרון ישבנו ושרנו לה, וכמנהגי חיללתי בחליל את כל השירים האהובים עליה. ״שתלתם ניגונים בי אמי ואבי״, שם הרי גולן, על שפת ים כינרת וחורשת האקליפטוס. אלו היו רק חלק קטן ממבחר השירים העצום שהיא אהבה לשיר. למחרת היא עצמה עיניים לתמיד, כאילו חיכתה לנגינה והשירה כדי להיפרד. אמא הייתה אישה שהקשיבה לכולם, נתנה הכל מעצמה והעניקה טוב וחום לכל אחד בדרכה – אבא היה אומר שהיא הסנגורית של כל העולם. היא דאגה לכל בני ובנות המשפחה וגם לכל אחת ואחד מחברי הקיבוץ. אישה ישרה ומתחשבת . העיקר שלאחרים יהיה טוב. לתקן ולקצר חולצה, גם אם היה צריך לפרק ולתפור אותה מחדש. אוזן קשבת והמון המון אהבה ללא גבול וללא תנאי. קשה לסכם מי היא הייתה. היא אהבה ליצור ושנים עבדה על האובניים בקרמיקה. באותה מידה הייתה מחנכת ומורה למלאכה (ופסיכולוגית לכל המתבגרות שבאו לשפוך את ליבן אצלה בסדנא – ת׳ אמת לפעמיים קצת קנאתי – איך הן יכולות לדבר איתה ככה? – והיא אמא שלי).היא אהבה לשיר והתעקשה לשיר בחבורת הזמר, גם כשכבר הייתה נעזרת בהליכון עדיין עשתה כל מאמץ כדי לא לפספס אף חזרה שבועית.  כשהיצירה בחימר כבר הייתה קשה לה, היא פנתה למתפרה והתמקדה בתיקוני בגדים. בביקור האחרון שלי עבדנו יחד בסדנת עץ. היא הייתה כל כך גאה לספר למדריכים הצעירים על עברה ושהיא עסקה בעצמה ולימדה אחרים איך לעבוד בעץ. הייתה לי הזכות לבנות איתה ולהיות לצידה בימיה האחרונים.

יהי זכרה ברוך

רונית

שלום פרץ

‏27 באוגוסט‏ ב-‏21:30‏  · איך נוסדה יחידת הכלבים עוקץ?
תכירו את רודולפינה מנצל, האישה שלימדה את כלבי התקיפה של הנאצים לציית לפקודות בעברית.בגיל 4 נשך את רודולפינה מנצל כלב, אבל במקום לפתח טראומה, האירוע רק הגביר את הרצון להבין כלבים ולהתיידד איתם.כך התחיל הרומן של רודולפינה עם כלבים. היא נולדה בווינה בסוף המאה ה-19 למשפחה יהודית אמידה. את דמי הכיס שקיבלה כילדה, היא שילמה לשכנים שהסכימו לשמור בעבורה על הכלבים המשוטטים שאספה מהרחוב- אמא שלה לא הסכימה לשמוע על כלבים שיכנסו הביתה וילכלכו בבוץ את השטיחים היקרים שלהכדי להבין בעלי חיים, רודולפינה עשתה באוניברסיטת וינה דוקטורט משולב בפסיכולוגיה, ביולוגיה וביוכימיה. שם היא גם הכירה את בעלה לעתיד, ד"ר רודולף מנצל, השניים חלקו שם פרטי ואהבה לכלבים.ד"ר רודולף וד"ר רודולפינה הקימו בביתם בית ספר ראשון מסוגו לאימון כלבים, וערכו יחד מחקרים בפסיכולוגיה של הכלב. שיטות האילוף של הזוג מנצל וספרי ההדרכה שלהם זכו לתהודה רבה והקנו להם מוניטין של מומחים בינלאומיים לכלבנות. הם עבדו גם עם המשטרה האוסטרית ובשירות הצבא הגרמני.רודולפינה מנצל הייתה ציונית נלהבת, ולאילוף הכלבים הייתה מלכתחילה גם מטרה ציונית.היא נתנה לכל הכלבים שמות עבריים ואילפה אותם להישמע לפקודות בעברית, הם למדו להגיב על "שב", "ארצה" ו"קום" בשפת הקודש.בשנת 1938 עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ניסו הנאצים לשכנע את רודולפינה ובעלה להצטרף אל הסגל הבכיר של עובדי "המכון הצבאי לכלבי מלחמה".הזוג מנצל וויתר על התענוג המפוקפק והשניים נמלטו מאוסטריה, עם כלבים אחדים ועלו לארץ ישראל. סייע בידם בבריחה סגן מפקד האס-אס של עירם לינץ, שהיה ידיד המשפחה.הידיעה כי התלמידים שהכשירה, והכלבים שאימנה שימשו לתקיפת בני עמה, הסבה לרודולפינה צער רב.נחמה פורתא, היוותה העובדה כי הנאצים נאלצו להמשיך לדבר עם הכלבים עברית, לאחר שגילו כי הכלבים אינם מגיבים לפקודות בשום שפה אחרת…את הקשר עם היישוב העברי החלה מנצל עוד לפני עלייתה ארצה.היא עמדה על התועלת שיוכלו הכלבים להביא בשמירה על ישובים יהודיים מבודדים, וחלוצים רבים מאוסטריה וממרכז אירופה פקדו את ביתה בלינץ בטרם עלו ארצה, כדי לקחת עמם כלבים גזעיים ומאומנים.ובשנת 1934 רודולפינה ביקרה בארץ והעבירה לחברי הגנה בקיבוצים השונים, קורסים באילוף כלבי שמירה.לאחר העלייה ארצה, השתקע הזוג מנצל בקריית מוצקין , שם הקימה רודולפינה את "המכון לחקר כלבים ואילופם".בבית הספר שלה לכלבים פעלה גם יחידת הכלבנים של ההגנה שאחרי הקמת המדינה עברה לצה"ל והיום שמה "עוקץ". אחד ההישגים הבולטים של המנצלים, היה פיתוחה של שיטה לגילוי מוקשים על ידי כלבים.לזכותה של רודולפינה נזקף גילויו וטיפוחו של גזע הכלב הכנעני. היא שהורגלה לעבוד עם כלבים גזעיים מאירופה, חיפשה כלב מקומי שיתאים לאקלים ולמשימות של ההגנה. בתצפיות שלה בכלבי הפרא שהסתובבו ליד מאהלי הבדואים, היא איתרה את הכלב הכנעני וגילתה כי הוא ניחן בכושר לימוד גבוה וניתן לביות. הגזע הכנעני נחשב כיום לכלב הלאומי של ישראל.בתום מלחמת העצמאות עברה רודולפינה מאימון כלבי שמירה להכשרת כלבים להנחיית עיוורים. בתחילה כדי לענות על צורכיהם של נכי צה"ל שהתעוורו במלחמה. הכלב הראשון שהוכשר שם היה נכה בעצמו: בוקסר שנפצע קשה ברגלו באחד המשלטים."הצלחנו להגשים בימי חיינו את חלומות הילדות שלנו… מה עוד ניתן לבקש" כתבה מנצל במכתב לחברתה.במאמר שפירסמה בעיתון הנוער של התנועה הקיבוצית תחת הכותרת "גדל לך כלב", היא כותבת:"כאן בארץ מצא עמנו את הדרך חזרה לאדמה, והגיע הזמן שנחזור גם אל הכלב."

בהכנת הטקסט התבססנו על כתבתו של עופר אדרת "כך אילפה רודולפינה מנצל את כלבי המלחמה של הנאצים לציית לפקודות בשפה העברית", הארץ, 25.3.2010.שהם סמיט כתבה ביוגרפיה יפה וקצרה לילדים על רודולפינה בתוך ספר הביוגרפיות שלה: 'אגדות אמיתיות: 50 נשים לגדול איתן בישראל' נראה לנו שהיקום בשל גם לספר ילדים באורך מלא שיספר את הסיפור המיוחד הזה.
.
מקור: בית אריאלה וספריות תל אביב – יפו

יגאל ברק מוסיף :

למדנו בבית הספר "המגינים" { בית ספר עממי ב'} בקריה. היו לנו בכיתה בן ובת שגרו בכלביה וההורים עבדו אצל ד"ר מנצל .היא גם אילפה כלבים לגרור כרכרות לנכים . היינו יושבים שני תלמידים בכרכרה והכלב היה מוביל אותנו בשכונה .{באזור שהיום בנוי שם "בית נגלר" } .האמא של הבת שלמדה איתי וחיה בכלביה האריכה ימים וחיה עד סוף חייה במתחם של מחנה הצבא הבריטי לשעבר, במבנה לבני סיליקט עם גג פח מעוגל .לאחר שנפטרה לפני כ30 שנה הוקמה בשטח זה שכונת מגורים גדולה. .המשפחה השנייה המשיכה לגור במתחם המחנה הבריטי עד שנת 1966 ואז רכשו בית ברחוב ח' דרומה מהכביש הראשי .בנם , בן כתתי , הקים קונדיטוריה בפנטגון במוצקין בשם "שקד" שהייתה לשם דבר בקריות. הוא נפטר לפני כ-8 שנים.

מילים:ישעיהו בן-חיים
לחן:עממי רוסי
כתיבה: תרע"ז 1917

נורית פלימן -שחל מוסיפה :

בספר  "בין יאוש לתקוה", ספרו של בנימין וסט { הוצאת רשפים }, אוסף  מכתבים של אסירי ציון, משנות ה – 20 בהיותם בסיביר . בעמוד 178 , תולדות חייו של חיים קוזירובסקי , בעלה של מורתנו שרה קיפניס מכיתה א' בבית הספר לילדי עובדים עממי א' בקריית חיים ,שהוא אחד מהם. בהמשך , מכתב שכתב בשפה העברית חיים קוזירובסקי ממקום הגרוש בשאדרינסק{ אוראל } ב24.1.1929 לבנימין (בניושה) ורלינסקי, אסיר ציון אף הוא. בניושה הנ"ל התחתן עם מרים שטרקמן, אחותה של אמי רבקה, שהייתה שופטת שלום בחיפה,{ השופטת מרים שטרקמן-ורלינסקי.}שגם היא, אחותה של אמא, הייתה אסירת ציון וישבה בסיביר.