שלום ידידיי
כבר כמעט שנה, מיום שאריה בעלי נפטר, לא כתבתי סיפור חדש, אבל הצלחתי השבוע בכל זאת לכתוב משהו. הסיפור הרצ"ב לא פורסם עדיין בשום מסגרת ואתם הראשונים לקרוא אותו. הוא אינו אוטוביוגרפי וכל גיבוריו הם פרי הדמיון.
אהבה ראשונה
הסיפור שאספר לכם הפעם אינו אוטוביוגרפי, וגיבוריו הם פרי הדמיון. אך הוא נכתב בהשראת מעשה שהיה, וכדרכי הוספתי לו קישוטים והגזמות, כי איזה טעם יש לסיפור שאינו מקושט באלה?
וכך היה המעשה.
זה קרה בשנת 1946, כשהייתי בת אחת עשרה. בן דודי, שנקרא לו לצורך ההסוואה יובל, חגג זה מקרוב את חגיגת בר המצווה שלו, וכדרך המנהג בימים ההם לא קיבל מתנת כסף כפי שנהוג היום אלא ספרים. הם היו עבי כרס וכבדים, והתקשיתי להחזיק אותם בשעת הקריאה. הספרים נימנו על מיטב הקלסיקה העברית, למשל כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, כל כתבי שלום עליכם, כל כתבי ביאליק, כל כתבי ברדיצ'בסקי ועוד "כל כתבי" רבים וטובים.
יובל לא התלהב משלל המתנות הזה, ומיהר להעביר את הספרים אלי, ואני שמחתי לקבל אותם ולקרוא בהם בהפסקות וגם בחדרי בשעות אחר הצהריים, לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר.
ביום שבו מתרחש סיפורנו חזרתי מבית הספר ובידי כל כתבי אברהם מאפו. בית הספר שכן בלב הדיונות, ובעוד כפות רגליי טובלות בגרגרי החול הזהובים והחמימים, שקעתי בקריאת הסיפור "אהבת ציון", ומיד נמשך לבי לשני הגיבורים החשובים, אמנון ותמר, שאין כאהבתם הטהורה המושכת לב ומעוררת קנאה בלבה של ילדה בראשית גיל ההתבגרות… כמובן שכמו תמר התאהבתי מיד גם אני באמנון. ואיך אפשר שלא להתאהב בו? הרי הוא כליל השלמות! הוא עלם צעיר ויפה תואר שתלתליו הערמונים משתפלים על מצחו הרחב, גוו חסון, חיוך של חיבה מאיר את פניו כשהוא בוחן את פניה של תמר, ואין ספק שהוא גם חכם, נבון, אמיץ, טוב לב, רב תושייה, ואין לו אפילו חיסרון אחד!
כשהגעתי לקצה מישור החולות ורגליי דרכו בכביש האספלט הצר והאפור, חסר המדרכה, התנגשתי פתאום בדמות חסונה שתפסה בכוח בזרועי, ועוד לפני שנשאתי אליה את עיניי שמעתי קול גברי גוער בי בכעס: "היי, ילדה, את לא יודעת שמסוכן לקרוא בהליכה? את יכולה חס וחלילה להתנגש באוטו או בעמוד חשמל!"
נשאתי אל הנוזף את עיניי ונדהמתי. לפני עמד אמנון! כן, אמנון מהספר אהבת ציון! כמו לאמנון היו גם לו פנים נאות, עיניי דבש, בלורית ערמונית המשתפלת על מצחו הרחב, ועיקר העיקרים – על אף הנזיפה הקולנית עמד בעיניו חיוך טוב בשעה שהביט בי.
"סליחה, אמנון, אני מצטערת… לא שמתי לב…"
"לא קוראים לי אמנון. קוראים לי רמי," הסביר האיש הצעיר.
"כן… בטח… אני מבינה," מלמלתי במבוכה.
"אולי את יודעת איפה גרה כאן גברת פניה ?" שאל.
" פניה? בטח שאני יודעת. פניה היא הדודה שלי, ואנחנו עומדים ממש ליד החצר שלה."
"באמת? פניה היא בת דודה של אבא שלי. כנראה שאנחנו קרובי משפחה," אמר האיש היפה.
לפתע פרץ מגרונו שיעול נורא. פניו האדימו, נשימתו התקצרה והוא כמעט נשנק. רק עכשיו, כשבחנתי אותו מקרוב, ראיתי שהאיש רטוב כולו מכף רגל ועד ראש. והרי עכשיו יום אביב נאה, בלי רוח ובלי גשם, ולמה הוא רטוב כל כך? רציתי לשאול אבל התביישתי.
"אמנון! אמנון! מה קרה לך?" גמגמתי.
הוא נשם עמוקות, וכששבה אליו רוחו ענה בקוצר רוח: "אבל כבר אמרתי לך ששמי רמי ולא אמנון!"
הוא נטל את כף ידי ונכנסנו ביחד בשביל הקצר המוביל אל הבית.
דודה פניה שמחה ברמי ומיד חיבקה אותו בחום והזמינה אותו לשבת לידה, לאכול ארוחת צהריים ולשתות כוס תה. אבל הוא סירב ושוב חזר שיעולו וקיצר את נשימתו.
"רמי, מה קרה? ולמה אתה כל כך רטוב?" שאלה הדודה.
"אני מפקד על אניית מעפילים שנתפסה הלילה על ידי אנשי הצי הבריטי. הם הובילו את הספינה שלי על אנשיה לנמל חיפה, והם עומדים לגרש אותנו למחנה המעצר בקפריסין. אני לא רוצה להיות מגורש לשם, ולכן העברתי את הפיקוד לסגני וקפצתי למים. שחיתי עד שהבחנתי במכלים של בתי הזיקוק הסמוכים לחוף, ומשם 'חתכתי' אליכם דרך הדיונות."
"והבריטים לא הבחינו שקפצת?" שאלה דודה פניה בדאגה.
"כן. הם ניסו לרדוף אחריי, אבל עשיתי חלק מהדרך בצלילה והם איבדו אותי בחושך.יי
"אני חוששת שחטפת דלקת ריאות מהמים המזוהמים של הנמל," נאנחה הדודה. היא הביטה בו בשתיקה ואחר כך הוסיפה: "אביא לך בגדים יבשים של דוד אהרון, תתרחץ ואחר כך תאכל מרק עוף חם ותבריא מייד, כי אצלנו בקריה כל אחד יודע שמרק עוף מרפא כמעט כל מחלה."
רמי לא התווכח. הוא שהה זמן רב תחת זרם המים החמים שאדיהם פשטו מהמקלחת לחלל הבית הקטן, ואחר כך לקח את הבגדים, כלומר מכנסי חאקי קצרים המסתיימים מעט מעל הברך, חולצת חאקי מכופתרת מתוצרת בית החרושת אתא, ועיקר העיקרים – גרביים ארוכים המסתיימים מתחת לברך, לא רחוק מקצה המכנסיים. אנחנו, הילדים, קראנו לבגדים האלה "בגדי סולל בונה", כי רק בשבת החליפו בגדים חגיגיים את מדי העבודה האלה.
גם אחרי המקלחת סירב אמנון לאכול. (סליחה, לרמי אני מתכוונת..) הוא שתה מעט תה ושכב לישון במיטת האורחים שבחדר הסמוך.
אחרי שרמי נרדם קראה לי דודה פניה למטבח והסבירה בקול חלש, כמעט בלחישה: "רותי, אסור לספר שרמי מתארח אצלנו. זה סוד."
"אסור לספר אפילו לאבא ולאימא?" שאלתי.
היא היססה מעט ואחר כך אמרה: "טוב… אולי להם מותר לספר. אבל לא לחברות ולשכנים."
"בטח!" אישרתי, ובלבי הצטערתי שאני לא יכולה להשוויץ ולשתף בסוד הגדול את מלכת הכיתה הרודנית, שלרוב לעגה לי והסיתה את הבנות נגדי. הסוד הזה היה מוסיף לי יוקרה והיה יכול לשפר מעט את מעמדי בסולם החברתי.
חזרתי לחדר והבטתי ברמי. שנתו לא הייתה רגועה, נשימתו הייתה כבדה, והוא הרבה לחרחר ולהיאנח בשנתו. אחר כך הלכתי הביתה ולא סיפרתי לאמא ולאבא..
ביומיים הבאים, כשחזרתי מבית הספר, מיהרתי להיכנס לביתה של הדודה ולהתבונן ברמי. הוא לרוב ישן או נמנם, עיניו היו עצומות, והוא לא הביט בי ולא דיבר. מדי פעם נכנסה לחדר דודה פניה ובידה כוס תה, אבל רמי לא שתה ולא אכל דבר.
ביום השלישי, כשחזרתי כמנהגי מבית הספר לביתה של דודתי, ראיתי שהחליפה את חלוק הבית הדהוי בשמלה פרחונית נאה. היא נשקה על לחיי ואמרה: "טוב שבאת, רותי. חיכיתי לך. אני צריכה ללכת לקופת חולים להביא לרמי תרופה, ואני מבקשת שתשמרי עליו.
תשבי לידו עד שאחזור. אולי הוא יצטרך עזרה או יסכים סוף-סוף לאכול ולשתות."
היא מיהרה לעזוב את הבית ואני שמחתי להיות בייבי סיטר של האיש היפה והמסתורי.
נאמנה למשימה החשובה שהטילה עלי דודתי לא גרעתי מרמי את עיניי, אבל הוא כנראה לא הבחין בי, כי רוב הזמן ישן, והשמיכה שכיסתה אותו עלתה וירדה לסירוגין בקצב נשימותיו.
פתאום אחזה בי חרדה עצומה. מה אעשה אם הא יפסיק לנשום? מה יקרה אם הוא ימות עכשיו? מה אעשה? הרי אני רק ילדה, ואני לא יודעת איך מנשימים אדם גוסס! התפללתי בלבי לשובה המהיר של הדודה, וכל הזמן נעצתי באיש הישן את עיניי ואחוזת חרדה ציפיתי לנשימתו הבאה.
דודתי חזרה כעבור שעתיים. היא אחזה בידה את התרופה הגואלת, ואת פניה האיר חיוך רחב של מנצחים. בהתרגשות ובגאווה סיפרה לי שבתחילה לא אמרה לרופא שהחולה הוא רמי, כי חששה שהאחות הנמצאת בחדר הסמוך או האנשים הצובאים ליד הדלת ישמעו את סיפורה והשמועה תתפשט בכל הקריה. היא שיקרה שהחולה הוא דוד אהרון. יש לו דלקת ריאות חמורה, והיא מבקשת מהרופא שירשום לו מרשם לפניצילין, תרופת הפלא החדישה שהגיעה ארצה מאמריקה בשנה האחרונה. אבל הרופא טען שמעולם לא נתן תרופה לחולה ללא בדיקה וסירב לבקשתה. הנה, מיד יסיים את עבודתו כאן ויבוא איתה לביתה כדי לבדוק את החולה. הוא קם מכיסאו כדי לרמוז שזמנו קצר והביקור נגמר, ולכן לא הייתה לדודה ברירה והיא נאלצה לגלות לו את שם החולה.
הרופא נדהם. הוא לפת את ראשו בידיו וחזר לשבת בכבדות ליד שולחנו.
"את יודעת מה יקרה לך אם הבריטים ידעו שנתת מחסה לבורח?! את יודעת מה הם יעשו לי אם יֵדְעוּ שעזרתי לך?! הם יזרקו את שנינו לבית הכלא! אולי אפילו יגזרו על שנינו מאסר עולם או עונש מוות!" רעם בקולו העבה.
אבל הדודה לא נכנעה. היא הזכירה לו את שבועת הרופאים של היפוקרטס, ואף קראה לעזרתה את אבות הציונות, החל מהרצל וויצמן וכלה בבן גוריון ושאר בכירי הישוב, כי הרי רמי חלה בעת מילוי תפקידו! הוא גיבור אמיתי וחובה עליה ועל הרופא לעזור לו!
לבסוף נעתר הרופא לבקשתה וביד רועדת רשם את המרשם המבוקש.
רמי בלע בשקיקה את תרופת הפלאים ואחר כך נאנח והמשיך לישון. הוא בלע אותה גם אחרי הצהריים, ולפנות ערב קם ממיטתו והסכים לאכול ולשתות. הבטתי בו בשמחה והודיתי בלבי לאל שרמי לא מת בשעה ששמרתי עליו, ועכשיו הוא אפילו מחייך אלי בנועם ומתבדח עם דודתי.
למחרת, כשחזרתי מבית הספר, מיהרתי כמנהגי בימים האחרונים להיכנס לחדרו של האורח, אבל החדר היה ריק והמיטה הייתה מוצעת בקפידה.
"איפה רמי?" שאלתי את דודתי.
"הוא הבריא ועזב את הבית. הוא אמר שיש לו המון עבודה."
"א…אבל…אבל…הבריטים… הם… הם… הם יכולים לתפוס אותו ו… ו…,"
דודתי צחקה. "רותי, אל תדאגי. רמי יודע לחמוק מהם. הוא נמלט אל חבריו והם מסתירים אותו."
"אבל לעזוב ככה?! בלי להיפרד?! בלי הגיד לי שלום?!" האכזבה והעלבון היו נוראים, ודמעות לא קרואות הציפו את עיניי וזלגו על לחיי הבוערות. דודתי מחתה דמעה סוררת באצבעה וניסתה לנחם: "הוא מסר לך הרבה תודה," סיכמה את השיחה וליטפה ברוך את שיערי.
*
שנים רבות עברו מאז. אני בגרתי, ולאחר סיום הלימודים בבית הספר התיכון התגייסתי כמנהג כל ילדי הקריה לנח"ל והצטרפתי לאחד מקיבוצי הנגב. כעבור שנים אחדות עזבתי את הקיבוץ וסיימתי את לימודיי בפקולטה לחקלאות ברחובות. פניתי להוראה ולימדתי כמעט ארבעים שנה ביולוגיה בבית ספר תיכון ובמכללה להכשרת מורים בחיפה.
לאחר שפרשתי לגמלאות החלטתי להגשים חלום ישן ולהיות סופרת לבני נוער. ספרי הראשון עסק בנער ונערה שורדי שואה, שלאחר תלאות נוראות הצליחו להגיע לישראל באניית מעפילים רעועה, להצטרף לאחד הקיבוצים, ולהקים בו משפחה חמה ואוהבת. העורך ביקש שאשיג המלצה שתתנוסס על גב הספר, ואני פניתי לרמי, שלא ראיתיו מיום שהבריא. ידעתי שהתקדם במהירות בסולם הדרגות, הצה"לי, ועמד בראש אחת החטיבות. מדי פעם קראנו בעיתונות על מבצעים נועזים שפיקד עליהם, ואז הייתה דודתי מחייכת ומלגלגת: "רמי מצליח בזכות רותי. הרי היא הייתה הבייבי סיטר שלו…" וכל בני המשפחה היו פורצים בצחוק.,
איתרתי את הכתובת והטלפון של רמי וביקשתי להיפגש אתו. הוא נענה בשמחה ולמחרת באתי לביתו וכתב היד בידי.
הוא ישב בכיסא גלגלים וחיוך טוב, החיוך שזכרתי מימי נעוריי, היה נסוך על פניו. עכשיו היה איש זקן, בן למעלה משמונים שנה. פניו נחרשו קמטים עמוקים, ובלוריתו שדללה כבר לא השתפלה על מצחו הגבוה. אבל עיניו היו שמחות והיה בהם ניצוץ קונדסי. ניסיתי לרענן את זיכרונו ולהציג את עצמי, אבל הוא לא נתן לי לסיים את דבריי. "בוודאי שאני זוכר אותך, רותי! את הילדה הקטנה שקראה לי אמנון… למה קראת לי בשם הזה?"
הסמקתי ולאחר שהות קלה עניתי: "כי היית דומה לאיש שהכרתי וחיבבתי. שמו היה אמנון…"
הוא חייך וביקש שאשאיר בידו את כתב היד כדי שיוכל לקרוא בו בטרם ימליץ.
"שלום, רמי, נתראה בקרוב, כשאבוא לקבל את המלצתך," נפרדתי ממנו בחיוך.
"את מתכוונת בוודאי לומר 'שלום' לאמנון," קרץ לי בחיבה והושיט לי את ידו.
למחרת הביא לי שליח את כתב היד מלווה בהמלצה חמה המתנוססת על גב הספר הראשון שכתבתי עד היום הזה.
הנה. כך נסגר מעגל…
