קטגוריה: מה חדש

            היי

            אתמול מלאו לגייזי 89 (אם לא טעיתי בחשבון…)

            מצורפת ברכתי אליו, בשם ידידי האתר, לחגיגת הגבורות שלו…

            לקראת שנת התשעים, שהחלה היום, אני מאחלת לגייזי

            בריאות, בריאות ועוד בריאות. כי הגיל הוא רק מספר… ואת

            העשייה שלו מאז נעוריו, ובקבוץ נח"ל עוז ועוד ועוד הרי לא סופרים,

            אלא אם כן גייזי כותב ספר "אלה תולדות"…

            בריאות ליעל ולכל בני המשפחה. זה מה שחשוב.

בידידות, דבוישה

העברה משירונט סרנדה לעדה.

ביצוע להקת הנח'ל. מילים : לאה נאור. לחן : משה וילנסקי

סרנדה לעדהלהקת הנח"ל מילים: לאה נאור לחן: משה וילנסקי היא עומדת במטבח ומבשלת, כל הנח"ל מצטופף ליד הדלת, – היא עוברת! – היא חוזרת! היא עושה קציצות של תרד ושורפת את כולן, הפלא ופלא. לה שפתיים נפלאות ושמה הוא עדה, מתוקה היא כמו עוגה של מרמלדה, הסתכלו איך היא פורחת בין הסיר והקלחת כל הנח"ל מזמר לה סרנדה; אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה, כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה. ואם לא תכיני, כלל לא נתרגזה, נאהב אותך "במקום" כמו מיונזה. עדה איזו מבשלת מקסימה היא, את קסמיה היא עושה מול הכיריים: היא לוקחת כף של מלח, קילו לחם, קילו קמח, ומכינה מזה בשר לצהרים. לפעמים ריקה אצלינו הצלחת, אך הלב , הלב מלא את הטבחת לה נגיש ברב אידיליה זר ענק של פטרוזיליה, וברגש לה נשיר כולנו יחד: אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה… הסתכלו בה, הסתכלו ישר עליה, מה נאה לה הסינר שלמותניה. היא אמרה לי: קח שני וופלים כי האוכל שוב נשרף לי, וחייכה אלי, אפשר להשתגע. בכל יום נישא ליבינו המטבחה, ולעדהל'ה נאמר בערך ככה: עד מותנו מרעב פה רק אותך, אותך נאהב פה, כי טבח יפה כמוך אין עוד בנח"ל.

אילן ידידיה , בן הקרייה הלך לעולמו .

הלוויתו התקיימה ביום ראשון 8.1.23 בקבוץ חמדיה בו היה חבר .

אנו משתתפים בצערה של אחותו מרתה אלון חברת קבוץ גניגר, בצערו של גיסו יגאל מגריל { אחיו של שלמה מגריל הי'ד } ובצער כל בני המשפחה.

צבי זליקוביץ ,לזכרו של אבישי. דברים באזכרה היום ,20.1.23 שהקריאה הרעייה חנה ברק.

נחל התנינים.

מילים : אהוד מנור . לחן : נחצ'ה היימן. ביצוע : חוה אלברשטיין.

שוב אני כאן לידך ושוב הולם ליבי איתך, אך איפה הם כולם, אותם ילדי השמש? הסירות כולן טבעו וחברי כולם נסעו, גשרון העץ שהתמוטט עוד מטייל בין שתי גדותיך. התזכור את השמיים שטיילו על פני המים, את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף? התזכור שירי ירח וחצב בודד פורח, את המחצבה שהתעטפה באור כסוף? צליל מוכר קולטות אוזני, אני עוצם את שתי עיני, לאן הם נעלמו, פעמוני הכסף? כשהיתה כאן מדורה, עלה עשן, עלתה שירה, ובאחת אחר חצות, זוכר, גילינו את החושך. התזכור את השמיים… הכרמל ניצב איתן, ירוק צבעו של התלתן, מימיך לעולם זורמים (זורמים) בנחת. גם היום כמו אתמול ימינה כביש ועץ משמאל, ורק עיניים אחרות אני רואה בתוך המים. התזכור את השמיים…

ביום י'א באדר תשי'ג { ינואר 1953 } הוקמה היאחזות הנח'ל בעין גדי. שלוש שנים לאחר מכן ,ביום 10 לחדש ינואר 1956 ,אוזרח המקום ונוסד קבוץ עין גדי. רבים מראשוני ומייסדי קבוץ עין גדי הם בני קריית חיים{ גרעין " שדמות " ילידי 1936 וגרעין " רעות " ילידי 1938} חברי תנועת הנוער העובד.

בתמונה המקובצת , פרי יצירתן של עירית עשת מור ושרהל'ה אלבר ז'ל, תמונות החלוצות והחלוצים ,אנשי החזון והמעש, שכבשו את המידבר ונאחזו במקום . חלקם אינם עימנו. בניה הטובים של ארצנו .

שרת החוץ , גולדה מאיר ושגרירים ,מבקרים את חלוצי עין גדי ומתרשמים מהגידולים. שנת 1961.

דודו זכאי { בלוויית הגבעטרון} שר את הללויה. מופע " ניחוחי חציר ". שנת 1973.בקהל חברי עין גדי.

הללויה { אדם חוזר וקציר יומו}

מילים : יענקל'ה גל פז. לחן : מני גל. { שניהם חברי עין גדי }.

אדם חוזר וקציר יומו
צנוע הוא ודל,
ועל גבו צרות החול
עומסות לו כמגדל.
ולפניו רואה פתאום
את שתי עיניה של ביתו
והוא אז שר, והן איתו
שרות הללויה.

הללויה, וזה השיר
עולה מכל פינות העיר
כשהאדם ושתי עיני ביתו
שרים הללויה.

מכה השמש במדבר
בחרבות שרב,
והרוחות זורות אבק
ומלח על פצעיו.
אבל כל ערב, מן הסתם,
עולה ירח מן הים
והמדבר כולו נפעם,
ושר הללויה.

הללויה, וזה השיר
מכה באבן ובקיר,
כשהמדבר עומד כולו נפעם
ושר הללויה.

בונה אדם את בנייניו
מהבל וקלפים,
יום יום טורח ועמל
יום יום הם נטרפים.
אבל אל מול חורבן קלפיו
עולה השמש מעליו
והוא אוסף אותם אליו
ושר הללויה.

הללויה וזה השיר
עולה בכל פינות העיר
כשהאדם אוסף את כל קלפיו
ושר הללויה.

פרושים ימי בפני האל
יודע הוא דרכי
וכל שירי כמו תפילות
שולחו למרחקים.
וכשיגיע סוף התוואי
אנעל בשקט את חיי
ושיר חדש צעיר וחי
יושר הללויה.

שפת אמנו מה היא? מכתב לגולה בשבח הלשון העברית, 1923

לכבוד יום השפה העברית שיצוין בשבוע הבא, מכתב שכתב איש העלייה השנייה אליהו ס"ט לאחיו שבפולין,

ובו הוא מגן על כבודה של השפה העברית מפני שפת היידיש, שלטענת אחיו, היא שפתו של רוב העם.

ופואמה יפה ונשכחת שחיבר זרבבל גלעד לזכרו של ס"ט.

שמואל יוסף ס"ט מסתת מצבות במפעל המשפחתי בזדונסקה וולה, 1918 (ביתמונה; הספריה הלאומית)

תחילה עבד בחדרה, שם נפצע ברגלו מעץ שנכרת (אפיזודה זו תועדה באידיליה של דוד שמעוני 'ביער בחדרה'). לאחר מכן עבר לכנרת ולמושבה מגדל ועבד בסיקול אבנים. ב-1911 היה בין הראשונים שהצטרפו לחברי הקואופורציה במרחביה, החוה השיתופית הראשונה, שנוסדה בעמק יזרעאל באותה שנה. הוא גם זה שסיתת את מצבתו של יצחק אחדותי, שמת בתאונת עבודה במרחביה והוא בן 17 בלבד. 
לאחר שהתפרקה הקואופרציה (1918) עבר ס"ט לירושלים, ושם עבד במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות וב'סולל בונה'. בסוף 1923, זמן מה לאחר כתיבת המכתב שלפנינו, השתקע בקיבוץ עין חרוד, שם עבד בהנהלת החשבונות וכרצען ושם גם נפטר ב-1937.

את המכתב שלח אליהו ס"ט בשנת 1923 מירושלים לאחיו הצעיר שמואל יוסף (1942-1901), שבאותה שנה עדיין גר בעיירת הולדתם בפולין.
המכתב מציג עימות רעיוני בין שני האחים על מקומן של העברית והיידיש בחיי העם, ואיזו שפה מהן תגבר על חברתה. בעוד אליהו היה קנאי לעברית, לדיבור ולכתיבה בה, דגל אחיו בעליונותה של היידיש, שכן זו שפתו של רוב העם היהודי. ואכן, בשנה שבה התכתבו האחים חיו בפולין קצת פחות משלושה מיליון יהודים (במפקד שנערך בפולין ב-1921 נספרו 2,855,318 יהודים, כ-10.5 אחוז מכלל האוכלוסייה), ושפת התקשורת היומיומית של רובם הייתה יידיש.
אליהו ס"ט כתב עברית נפלאה, שאותה רכש עוד בהיותו בפולין, וניכר שאת דבריו חצב מקירות לבבו. אומנם, הוא לא ניחן במידת הקיצור והתמצות ולא ידע את סוד הצמצום. הוא מאריך בטענותיו, סובב וחוזר עליהן. ועם זאת, הקריאה במכתבו משאירה 'טעם של פעם'… היו זמנים שבהם אבותינו ואבות אבותינו מסרו את נפשם על ערכים ועל עקרונות, ולא היססו גם להתעמת על כך עם קרובי משפחה יקרים.

כמה שנים אחרי כתיבת המכתב עלה גם האח שמואל יוסף ס"ט ארצה והתיישב בחיפה. הוא היה פעיל במועצת עיריית חיפה ובאגודת 'הפועל', כינה את עצמו בשם ניסן (על שם אחיו המבוגר שנעלם ברוסיה) וכך גם הכירוהו כולם. בנו, שנולד ב-1939, נקרא אלי (הוא אלי ס"ט מקיבוץ גדות), על שמו של האח הגדול, החלוץ הקנאי לשפה העברית, שמת שנתיים קודם לכן והוא בן 47 בלבד. מנוחתו כבוד בבית העלמין הישן של קיבוץ עין חרוד, ליד מושב גדעונה.

לרשימה המלאה – לחצו כאן <https://onegshabbat.blogspot.com/2020/04/1923.html>

נפרדנו אתמול בבוקר מחבר ילדות, פרופ' יהודה חיות. יודל'ה כפי שקראנו לו גדל איתנו ב"נוער העובד" בחולות קריית חיים. חייכן, שובב, טוב לב ובעיקר חבר. הוא היה כל כך אהוב עד שלמרות שלקח מאיתנו (השכבה שלי צעירה בשנתיים משלו)כבר בגיל 15 את אחת הבנות הכי יפות ושוות שלנו, רותי, לא כעסנו עליו. כמו כולנו בקרייה הוא ינק בבית, בבית הספר והתנועה את ערכי אהבת האדם, אהבת הארץ, ערכי הנתינה והאחריות. אך טבעי היה שהמשיך להגשמה, לצנחנים (היה ממשחררי הכותל), לאקדמיה ולמשרות ציבוריות של שרות לציבור ולמדינה. חוכמתו וסקרנותו עם יחסי האנוש המשובחים שלו הביאו אותו להגיע להיות נשיא אוניברסיטת חיפה ואף להיות יו"ר וועד ראשי האוניברסיטאות. כל תאריו, מחקריו והישגיו לא הצליחו לערער את התכונה הכי בולטת של יודל'ה, צניעותו. אף פעם לא השתמש בתאריו או במעמדו. דיבר עם כל אחד בגובה העיניים. הרגשת שהוא לא מצטנע, זה היה פשוט הוא. וכל הטוב הנדיר הזה התנפץ אל סלעי הרוע של החברה שלנו. והפעם הרוע זה לא ביבי, לא בן גביר, לא סמוטריץ' ואפילו לא דרעי. זה אנחנו. כן אנחנו. יודל'ה שהיה יו"ר חבר הנאמנים של בית החולים רמב"ם הגיע עם בעיה רפואית די שגרתית למיון של בית החולים. התעקש להתאשפז כאחרון החולים ובלי לעייף אתכם בפרטים, לאחר מסכת של מאבקי אגו בין רופאים ומנהלי מחלקות מצבו התדרדר עד לסכנת חיים. במחלקה בה אושפז יודל'ה מנהל המחלקה הבכיר מאוד סרב לטפל בו כי טען ש"הוא לא החולה שלי". רק כשחייו עמדו מנגד המשפחה התקוממה ופשוט העבירה אותו לבית חולים אחר שם ניצלו חייו אך יודל'ה נשאר עם נזקים בלתי הפיכים. גם מסלול השיקום היה עמוס באירועים שבן אנוש לא יכול להסבירם. כשיודל'ה חזר הבייתה , מרותק לכסא גלגלים, מוגבל קשות בכל היבט ניסתה רעייתו רותי להקל עליו בכל דרך אפשרית. רותי ניסתה לסלול שבילון קטנטן בביתם הקט שבמרכז הכרמל שהגישה אליו כרוכה בטיפוס במדרגות, כך שבאמצעותו אפשר יהיה להוביל את יודל'ה המרותק לכיסא גלגלים לטיפולים וגם סתם לאפשר לו לצאת לאוויר החופשי. ואז "השכנים הטובים", אלו שידעו לפנות אליו בכל בקשה ומשאלה ושתמיד נענו ברצון, הזדעקו. "זה יהרוס לנו כמה שתילים." זעקו. תתחייבי שגם תחזירי את המצב לקדמותו אח"כ" (ולמה התכוונו באח"כ?!!)הצטיידו בעו"ד ובהסתת שכנים שמעולם לא הגיעו אל סביבת האזור של השבילון המתוכנן, איימו, צעקו, העליבו ומנעו את סלילת השביל. אין מילים לתאר את גודל הכאב ובעיקר העלבון. אנשים משכילים, נאורים לכאורה, מה מביא אותם להיות רעי לב כל כך? כל הדרך הארוכה מההלוויה לביתי נסעתי עם דמעות בעיניים ולב שבור. איך זה קרה לנו? איך כך גמלנו לאדם שכל כך הרבה נתן ורצה אך להיטיב? איך אנחנו הפכנו מחברה עם אחריות הדדית, חברה עם ערכים של נתינה לכל כך אנוכיים?איך העם שלנו שהיה סמל לעולם לתקומה מתהומות הרשע, סמל לתקווה שהטוב שבאדם ינצח, איך לתוכנו חדרו כזה רוע, אנוכיות וקשיות לב? אין לי הסבר לחושך הזה ולכן לא יכולתי לעצור את דמעותיי. יודל'ה בהיפרדו מאיתנו השאיר אותנו עם עולם חסר, עולם פגום. גם נפרדנו מאדם יוצא דופן וגם נחשפנו לשפלות הנשארים. אז תדע לך יודל'ה, בי נשבעתי, אני הקטן ודל הכח, שאעשה כל מה שאוכל כדי לנסות לתקן את הקלקול הזה, החסר הזה.אנחנו חייבים את זה לך. לנצח נחסר ונזכור אותך!

לתת. מילים : חמוטל בן זאב. לחן : בועז שרעבי.

מתוך " זמר רשת ".

לתת את הנשמה ואת הלב לתת, לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל עוד תלמד לתת לתת. לגלות סודות בסתר להתיר את סבך הקשר כשהלב בך נצבט מכל חיוך מכל מבט. אתה נזהר אתה יודע וחוץ ממך איש לא שומע פוסע בין הדקויות וממלא שעות פנויות. לתת את הנשמה… אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים לחיות עם כל השינויים לרקום איתה סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר. לתת את הנשמה… לראות בתוך הנפילה שיש מקום למחילה תמיד אפשר שוב להתחיל כמו יום חדש כמו כרגיל לתת.

יגאל יקירי,

הכרתי אישית את פרופ. חיות. אדם מרשים ונעים הליכות. נפגשנו בתחילה בישיבות ההנהלה בצים,

ובהמשך שוחחנו לא מעט על נושאי ספנות, גם כאשר הוא היה יועץ לנמל וונקובר בקנדה , בו עשיתי פרויקט לא קטן.

דני עוזיאל.

תגובת פרופסור משה גולדברג 28.12.22

מעניין ונוגע ללב !!!