מתוך פרק ראשון בספרו של אהוד בן עזר " מסעותיי עם נשים ".

הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת "אוטוקאר", אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בדואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אלי רביד { ליישי } :מסעדת מוריס בבאר שבע הייתה בשנות ה-50 ,מוסד ידוע ומוכר לכל אנשי הנגב. המסעדה שפעלה כמעט 24 שעות , הייתה מקום מפגש עיקרי לאנשי הצבא, לחלוצי הנגב שרבים מהם היו בני קריית חיים, וגם לבדואים. שעסקו כאן במסחר , בעיקר בימי השוק. הייתה זו נקודת מפגש לנהגי המשאיות בדרכם לערבה ולאילת הרחוקה , לסדום וים המלח ולטרמפיסטים, מטיילי הנגב ואנשיו.

העברה מתוך " מועדון ברכב והאספנות בישראל –מאת בני הספל.

"חזון הנגב" של בן גוריון סחף עימו בהתלהבות את הממשלה והעם והתקווה להפיק מנגן, נחושת, פוספטים ומלח הובילה לייסוד חברות כמו מפעלי ים המלח בצידו הדרומי של האגם, מחצבי ישראל ומכרות הנחושת בתמנע. אבל הייתה בעיה והיא שינוע התוצרת. הנמל היחיד היה אז בחיפה ואילו הכבישים שחיברו את תמנע, ים המלח והסביבה היו לכל היותר דרכי עפר. נדרשו עשרות משאיות כבדות על מנת לעשות את הסבבים בחום של 40 מעלות, בסביבה מסוכנת והעיקר באמינות טכנית גבוהה.באמצעות חברת "מחצבי ישראל" הממשלתית הוקמה חברת "מפעלי תובלה". החברה היתה מיועדת לשינוע המחצבים וכאן נכנסת "אוטוקאר "לתמונה. הוקמה סוכנות בשם "החברה האמריקאית לאוטומובילים" וממשלת ארצות הברית קישרה את  החברה עם "אוטוקאר "ובשנת 1953 הגיעה המשאית הראשונה ארצה. היא הייתה כמובן די סי, אותו דגם שהיה עמוד השידרה של "אוטוקאר "שנים רבות. משאית ענק במונחים של אז, חדשה, נוחה, אמינה ועושה את העבודה. בשנות החמישים והששים נמסרו למפעלי תובלה כ 170 אוטוקרים, רובם ככולם בתצורת "סוס" כשלהם חוברו עגלות מתכת בגודל שלא נראה אז בארץ

האוטוקאר הראשון הגיע ארצה (1953)

שעתם הגדולה של האוטוקרים התחילה עם פתיחת ה"כביש המרכזי" שעובר דרך מצפה רמון. זה היה בעצם הכביש  הכבוש ואחר כך הסלול היחיד שהוביל לאילת. הכביש שימש את מפעלי תובלה בהובלת עפרות נחושת מתמנע צפונה. הייתה נדרשת מיומנות מיוחדת  לעבור את הפיתולים של מעלה העצמאות.

לאחר מבצע קדש התחיל תור הזהב של ה"אוטוקרים "כשנפתח כביש הערבה ביחד עם נמל אילת והאוטוקרים ביחד עם אוטובוסי ג'י אמ סי של אגד דהרו על הכביש, אלה מים המלח ואלה מתל אביב. הנהגים זכו להערצה כגברים שבגברים ובאמת לנסוע במשאית כבדה לא ממוזגת מים המלח לאילת ביום קיץ, היה עסק לאנשים מברזל במשאיות מפלדה. השם "אוטוקאר" הפך שם גנרי למשאית קשוחה שבונה את הנגב..

האוטוקארים התמודדו היטב ב"כבישים" של הנגב

בשנות הששים נמסר האוטוקאר האחרון למפעלי תובלה אולם הקואופרטיבים למשאות כמו שלב, עמק הירדן והגליל העליון וכן קיבוצים כמו כפר גלעדי ומחצבותיו, המשיכו לרכוש אותן. המשאיות גם כן גדלו והשתכללו (למרות שכולן היו מדגם די סי). גולת הכותרת היו המפלצות. אלה אוטוקרים שלא נראו מאז וכנראה עד היום והם סחבו כל דבר, כולל ספינות ונחתות לים המלח, לכינרת וכמובן לאילת

בשנות השבעים עם המיזוגים של החברות בארצות הברית דעכו הייצור והיבוא. ה"אוטוקאר "החדש האחרון הגיע הנה בתחילת שנות השמונים.

בסך הכל הגיעו לארץ למעלה מ 400 "אוטוקרים." הם נשארו אהובים על הנהגים הוותיקים והיו מיתוס בקרב האילתים ובשנות החמישים בקרב כולם. היום נותרו חמישה-ששה בקרב אספנים ובמוזיאון "תעבורה"

הגדול מכולם – "המפלצת"

אפילו רביעית מועדון התיאטרון הקדישה להם שורה בשיר של חיים חפר "בת שבע מבאר שבע"

"מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע
בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר
כשאנחנו נכנסים עם האוטוקאר העירה
כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים"

העברה מתוך " שירונט ".

בת שבע מבאר שבע רביעית מועדון התיאטרון מילים: חיים חפר לחן: עממי מקסיקני מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר כשאנחנו נכנסים עם האוטוקר העירה כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים על בת שבע מבאר שבע על בת שבע מבאר שבע על בת שבע מבאר שבע אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע תאמין לא תאמין בשיכון פה יש לה חדר תשמע היא די בסדר היא עושה עבודות קצין אף אחד עוד העיז בכבוד שלה לדעת היא אותנו משגעת והלב דופק גריז על בת שבע מבאר שבע… אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע כאן אנחנו במדבר מובילים אוצרות הטבע אך בת שבע מבאר שבע האוצר הכי יקר אנו אוהבים מאילת ועד דימונה ותדעי לך שסימונה לא שווה את נעלך על בת שבע מבאר שבע…

שוב שלום לידידיי

אומנם רק לפני 6 ימים שלחתי אליכם א סיפורי "העיניים של אמא" ליום כבדי הראייה והעיוורים הבינלאומי, אבל נזכרתי שיש לי עוד ספיור מתאים ליום זה ואני לא מצלחה להתאפק ושולחת אותו לכם  כאן. זאת אגדה הלקוחה מספרי החינמי חהדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" הנה הקישור:  

 תיהנו הפיצו  והגיבו.

רותי יצחקי ריכטר

איך נוצרו המשקפיים הראשונים?

לפני שנים רבות חיו  נער קטן ואמו ברכס סולם צור. הם בילו את רוב זמנם על שפת הים, ובלילה מצאו מסתור באחת הסוכות שבנו למשכנם בחוף. הם לא ידעו מחסור, כי הנער היה דייג מומחה והכיר את מנהגי הדגים בעונות השונות, ואמו עסקה עבור הדייגים בחוף בקשירת רשתות דיג חדשות ובתיקון רשתות שנקרעו.

יום אחד, לאחר שחזר הנער בסירתו מהדיג, פרצה סופה עזה. ענני אבק רבצו על מדרונות הגבעות הזהובות, ועמוד חול ענק הסתחרר ודילג מגבעה לגבעה. הסוכה הדלה נעקרה ממקומה, וחפציהם של הנער ואמו התפזרו בין האצות שפלט הים אל החוף. מאז שנא הנער את החול הרך, שגרגריו מתערבלים ברוח, חודרים לעיניים ולפה, דוקרים בעור החשוף, ומערפלים את הראייה. פעמים רבות ניסה הנער לזרוע תבואה וירקות בחול הבוגדני, אבל תמיד התכסו הנבטים הרכים בחולות הנודדים ונקברו תחתיהם או יבשו בצמא.

"למה בראת את החול הנורא הזה?! אין הוא מצמיח דבר, ורק נזק הוא מביא לעולם!" זעק הנער לאלוהיו.

חודשים אחדים לאחר ששככה הסערה חשה האם שמאור עיניה הולך ודועך והיא עומדת להתעוור. במרוצת הימים נחלשו עיניה בהדרגה, ולבסוף הצליחה האישה המסכנה לראות רק דברים גדולים, קרובים מאוד לעיניה. לכן התקשתה בתיקון הרשתות ונאלצה לחדול ממלאכתה. במשך הזמן נקרעו הרשתות שהכינה האם לבנה, והיא חששה פן יאבדו היא ובנה את פרנסתם.

זעקה האם בקול גדול: "נשבעת אני לפניך, בורא העולם, שלא אתפלל, לא אביא מזון לפי, ולא אשתה מים עד שתשלח מרפא לעיניי המתעוורות!"

 בימים הבאים ביקש הנער מאמו לטעום מהלחם שאפה למענה, לאכול דגים שצלה באש, ולשתות מעט מים, אבל היא סירבה להיענות לבקשותיו. גופה הצטמק, כוחותיה אזלו, והיא לא הסכימה לעזוב את מקומה בסוכה שעל שפת הים.

 יום אחד נתקפה האישה בצמרמורות וקור נורא אחז בה. היה זה יום לוהט, אבל היא לא פסקה לרעוד. אז מיהר הנער לחפור שוחה, למלא אותה באצות יבשות, ולהבעיר בהן אש כדי לחמם את אמו החולה. האש הפיצה אור וחום על סביבותיה,  וכדי שלא תכבה הוסיף לה הנער מדי פעם אצות יבשות, והאם ובנה התחממו מעט ונרדמו ליד המדורה.

למחרת, כשעלה השחר, מצא הנער גופים שקופים ולוהטים שצבעם כצבע האש פזורים בתוך האפר. הגופים היו מבריקים וקמורים כמו השוחה שבה נוצרו, ולאחר שהתקררו נעלם צבעם הכתום והם הפכו להיות תכלכלים ושקופים  כמי הים.

 "ראי, אמא, הנה שלח לנו האל אבנים יקרות כדי שנמכור אותן לסוחרים ונציל את נפשנו מרעב," אמר הנער והצביע על הגופים השקופים.

"אינני רוצה באבנים טובות!" אמרה האם בכעס. "אני רוצה שישיב לי האלוהים את מאור עיניי כדי שאוכל לראותך ולהמשיך להתפרנס בכבוד!"

 לקח הנער שתי אבנים שהצטננו, שם אותן בידי אמו, וחזר וביקש ממנה שתסתכל בהן. התבוננה האם באבנים השקופות והקמורות, ואחר כך קירבה אותן אל עיניה כדי שתיטיב לראותן. לפתע חשה שנמוג הערפל שהפריד בין עיניה ובין העולם, והמראות שראתה היו בהירים וברורים, אך כשהרחיקה את האבנים מעיניה, חזר מסך הערפל וטשטש את המראות. היא חזרה וקירבה את האבנים לעיניה, ושוב חזר המראה והתבהר.

אז בנה הנער מסגרת של עץ, שיבץ בה את האבנים השקופות שנוצרו מהאצות הבוערות ומהחול שהותך באש המדורה, והאם הרכיבה את המסגרת על אפה, הפסיקה את הצום ושבה לארוג ולתקן רשתות דיג כשמשקפיה רכובים על אפה.

הבין הנער שהחול שתיעב ושנא נתן לאימו את הגושים השקופים שהשיבו לה את מאור עיניה, ובמשך הזמן למד שאפשר ליצור מהחול המותך לא רק משקפיים אלא גם כלים נאים ושקופים.

המדע שמאחורי האגדה

ייצור הזכוכית

תהליך ייצור הזכוכית התגלה כנראה עוד במצרים העתיקה לפני כששת אלפים שנה. גושי הזכוכית הראשונים שנוצרו לא היו שקופים, כי בחול ובאצות, חומרי הגלם העיקריים לייצור הזכוכית, התערבו גם חומרים אחרים. המצרים השתמשו בזכוכית לציפוי כלים ותכשיטים, והשתמשו בטכניקות שונות של יציקה כדי ליצור ממנה כלים. רק לפני כאלפיים שנה למד האדם ליצור כלי זכוכית על ידי ניפוח. אמנות זו התפתחה על ידי הפיניקים, עם של ספנים וסוחרים שישב בחוף הצפוני של ארצנו.

תחמוצת הצורן מהווה את החומר העיקרי בחול. כדי ליצור זכוכית צריך להתיך את תחמוצת הצורן ולהוסיף לה נתרן פחמתי ("סודה" בפי העם) ולעיתים גם אַשְלְגָן. חומרים אלה נמצאים באצות. כשמחממים את תחמוצת הצורן שבחול והנתרן הפחמתי שבאצות  בטמפרטורה גבוהה מאוד נוצרת עיסה שקופה של זכוכית נוזלית שמתקשה ומשנה את צבעה בעת הקירור.

היום מוסיפים לזכוכית חומרים שונים המשנים את תכונותיה. כך, למשל, אם מוסיפים לעיסת הזכוכית ברזל, נוצרת זכוכית אדומה או ירוקה, אם מוסיפים מעט מאוד זהב, נוצרת זכוכית אדומה השוברת את האור בצורה יפה ומשמשת לייצור אגרטלים, אם מוסיפים את תחמוצת הבּוֹר, נוצרת זכוכית העומדת בפני אש, ואם מוסיפים אַשְלְגָן, נוצרת זכוכית שקופה וצלולה מאוד הנקראת בְּדוֹלַח.

הזכוכית משמשת גם באמנות. בכנסיות ניתן למצוא תמונות משברי זכוכית  (ויטראז'ים) המתארים תמונות מהתנ"ך ומהברית החדשה, ואומנים רבים מפסלים בזכוכית.

על אף היותה מוצקה הזכוכית מוגדרת כנוזל ולא כמוצק, כי במיקרוסקופ האלקטרונים אפשר לראות שחלקיקיה פזורים בלא שיטה, ואינם קבועים בסדר קבוע כמו בכל החומרים מוצקים.

аломШלום      

לא עבר חודש מאז "מגן וחץ" בו הצלחנו לסכל שלושה במכה אחת ושוב לא הצלחנו לשמור על ילדינו: ליה, אוהד ואורי יצחק, בפשלה בגבול המגודר עם המדינה שיש לנו איתה שלום – מצרים, באירוע ללא שם מפאר, ללא אחראי וללא הסבר מספק, לפחות למשפחות.

בנסיבות כואבות אלו לא עולה החודש לערוץ שיר חדש, מוטב לחזור לשירו של בולאט אוקודג'אבה "להתראות ילדים", בביצועה המצמרר של דינה גאריפובה, בקישור:

—

אלי סַ"ט  Eli Sat 

—

כל טוּב  Best regards           אלי סַ"ט  Eli Sat

שלום לידידיי

השבוע חל יום כבדי הראייה והעיוורים, ולכבודו אני שולחת אליכם את הסיפור הזה. הוא יופיע בקרוב בספר "החיים על פי רותי" שיצא לאור בהוצאה הדיגיטלית עברית. אודיע לכם כשיצא הספר לאור.

תיהנו והפיצו.

רותי

העיניים של אמא

סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר

אני רוצה לספר לכם על יום נפלא. אני חושב שזה היה אחד הימים הכי טובים והכי שמחים מיום שאמא נפצעה בתאונה, ומאז היא כמעט עיוורת, כי האופטומטריסט של בית החולים לא מצליח להתאים לה עדשת מגע  שבעזרתה תוכל סוף-סוף לראות ברור ובבהירות, ללא כתמים של חושך וללא ערפל חלבי שמסווה את העולם מול העיניים שלה. 

לפעמים נדמה לי שאמא אחרת, זרה, נכנסה לגוף הפצוע וגירשה ממנו את האמא האמיתית שלי. בעבר היא הייתה מלאה מרץ, אף פעם לא השתעממה, ואף פעם לא הספיק לה הזמן כדי למלא את כל המשימות והרצונות שלה, ועכשיו, כשהיא חולה, אפילו הבדיחות שלי אינן מצליחות לגרש את החששות והפחדים שהיא מנסה להסתיר מאיתנו.

לפעמים אבא מלטף את המצח שלה ומנסה לפייס אותה בחיוך, בלי מילים, אבל לא נראה לי שהוא באמת מצליח, וכשאני מביט בו אני מבחין בקמטים חדשים במצח שלו, ואולי גם בכמה שערות שיבה שאף פעם לא ראיתי קודם לכן.

לאחיות הקטנות שלי יותר קל כי הן עוד לא מבינות, אבל לי קשה ואני דואג כל הזמן. אני מנסה להתמודד כל יום מחדש עם האסון הזה שנפל עלינו פתאום, אבל גם אני, כמו אבא, לא ממש מצליח.

היום הנפלא הזה התחיל בחלום של אמא. הוא היה חלום מיוחד וקסום וחששתי שייעלם לי מהזיכרון, לכן מיהרתי לכתוב אותו ביומן.

וזה מה שאמא סיפרה בסגנון המיוחד שלה, סגנון של סופרת נוער מנוסה. "בחלומי שוב עמדתי איתכם בשולי הדרך הלבנה העולה לחניתה. בעיקול הדרך, תחת עץ אורן הנע ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, וצמרות העצים שזימרו ברוח הבריקו בטל הבוקר. למטה, על הגבעות, היו פזורים בתים לבנים, אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קְטָלָב אדום גזע שלח את ענפיו והתפלל מול הרקיע כאילו הייתה בו נשמה, ועדת ברושים כהים רקדה ברוח הקלה ריקוד תודה.

והמראה היה חד וצלול, ללא טשטוש, ללא כתמים אפלים וללא מסך ערפל. כמו לפני זמן רב. כמו לפני התאונה."

"זה חלום נפלא, אמא!" קראתי.

"נכון, שחר, אבל כשהתעוררתי הוא נמוג מייד, ובמקומו ראיתי צללים מרגיזים שרקדו על הקירות ועל הרהיטים."

"את תבריאי, אמא, את תבריאי ותמשיכי לכתוב את הסיפורים שלך כמו תמיד," ניסיתי לעודד אותה.

"אני דואגת, שחר. האם נגזר עלי להיות כִּבְדַת ראייה כל ימיי  ?"

הבטתי באמא ולא ידעתי מה לענות. "ב… ב…בטח ש… ש…שלא!" גמגמתי בסוף. "כל החברים והקרובים שלנו אומרים שאת אישה חזקה ושאת תבריאי ותצאי מזה."

*

והיום נסענו לליאור, האופטומטריסט של בית החולים, כי הוא שוב רוצה לנסות להתאים לאמא עדשת מגע שבעזרתה תוכל לראות מראות ברורים וממוקדים. 

האורנים הבהירים לאורך הדרך המובילה מהשכונה לכביש החוף היו מאובקים כמו תמיד בקיץ, והאוויר התמלא אובך וחום מעיק. "ברוך בורא המזגנים," התבדחה אמא והגבירה את פעולת המזגן, ואבא חייך והדליק את הרדיו.

נסענו בשדרת התמרים שבכניסה לעיר, בין הים שהוא אף פעם לא כחול כמו שחושבים ובין מורד הכרמל הזרוע מפעלי תעשייה ובתי שיכון משעממים, שלפעמים נדמה לי כאילו הם עומדים לגלוש במדרון אל הים. אמא הייתה ספקנית. היא כבר ביקרה במרפאה של בית החולים פעמים רבות והתאכזבה, והיא חששה שכך יקרה גם עכשיו, לכן הייתה עצובה, אבל העמידה פנים שהיא לא ממש דואגת.

ליאור קיבל את פנינו בברכה ובחיוך, כי אנחנו כבר מכרים ותיקים. בפעמים הקודמות הביט באמא במבט של השתתפות ואהדה, אבל הפעם נשקפה שמחה מעיניו.

"עכשיו העין שקטה ונוכל להרכיב לך את העדשה המיוחדת," הסביר לאמא. הוא בדק שוב את העין ושמח לראות שהיא רגועה ואינה דומעת. אחר כך הוציא מאחת המגירות בקבוקון קטן שבו שטה בנוזל צלול עדשה תכלכלה והרכיב אותה בעין.

"תמצמצי," ביקש. "תמצמצי כמה פעמים, ואחר כך תפקחי את שתי העיניים.

אמא מצמצה אבל לא פקחה את העיניים. "אני מפחדת," הודתה בקול חלש.

"למה? ממה את מפחדת?" שאל ליאור.

"אני חוששת מאכזבה נוספת."

"אין צורך לפחד. זאת עדשה ידידותית מאוד."

אמא עדיין היססה ואני נלחצתי והייתי נרגש מאוד. הלב שלי דפק נורא מהר, וטיפות זיעה זרמו לי על המצח כמו מברז מקולקל, כי פתאום נדמה היה לי שאני יודע: היום תבוא ההצלחה! היום ננצח!

בחשש ובאיטיות פקחה לבסוף אמא את העין. "אני רואה ברור! אני רואה צלול!" היא קראה בשמחה וחיבקה אותי ואת אבא.

שמחתי מאוד אבל עדיין חששתי. איך תגיב העין בעוד שעה או שעתיים?

"לכו לטייל וחיזרו אלי בעוד שעה," ביקש ליאור ועיניו הבריקו בשמחה.

יצאנו מהמרפאה. אור רב היכה בעיניים, ואבא מיהר להרכיב לאמא את משקפי השמש שלו. המשכנו לטייל בגינה הציבורית הסמוכה שממנה נשקפו הנמל ונוף המפרץ, ואמא מלמלה בהתרגשות: "המראות… כן… המראות… הם כל כך ברורים ויפים… כאילו לא נפגעה העין בתאונה…"  ואני התפללתי בלב: אלוהים, בבקשה, עשה שהעין לא תמרוד הפעם! עשה שאמא תבריא.

וכאילו שמע האלוהים את תפילתי העין לא האדימה ולא דמעה, ומלבד סִנְווּר קל בראייה מרחוק אמא לא הרגישה הפרעות בראייה. אבא הוציא מהתיק שלו את עיתון הבוקר, ולתימהוני הצליחה אמא לקרוא בו גם את האותיות הקטנות.

נס קרה לנו. אמא שלי הבריאה.

*

מאז שאמא הבריאה אנחנו נוסעים מדי שבת לטיול. אנחנו מטיילים עם אמא לנופים שאהבה, למשל לתל דן, לכינרת, לגליל, לחורשות הכרמל, למצפה רמון ולמדבר יהודה, כי אמא מרגישה שהיא חייבת לחזור אל המקומות ואל הנופים שחששה שלא תוכל עוד לראות בבהירות, והתמונות המוכרות מביאות לה שלווה עמוקה ואושר גדול.

בשבת האחרונה עלינו לחניתה. שם, ליד אורן שצמרתו נעה ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, צמרות העצים זמזמו ברוח, והעלים זרחו מול השמש. למטה, בעמק, ראינו בתים לבנים אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קטלב אדום גזע שלח כמתפלל ענפים מול הרקיע, ועדת ברושים כהים רקדה לידנו.

אמא הסתכלה בנוף המון זמן, אחר כך נאנחה ואמרה שהמראה ממש חד וצלול, בלי טשטוש ובלי אובך. כמו לפני זמן רב. כמו בחלום. כמו לפני התאונה.

מיהרתי לתאר את הנוף ביומן שלי, ותראו, עכשיו אני כותב בשפה פיוטית כמעט כמו אמא. אולי גם אני אהיה סופר כשאהיה גדול?