רותי יצחקי-ריכטר : איך נוצרו המשקפיים הראשונים ?

שוב שלום לידידיי

אומנם רק לפני 6 ימים שלחתי אליכם א סיפורי "העיניים של אמא" ליום כבדי הראייה והעיוורים הבינלאומי, אבל נזכרתי שיש לי עוד ספיור מתאים ליום זה ואני לא מצלחה להתאפק ושולחת אותו לכם  כאן. זאת אגדה הלקוחה מספרי החינמי חהדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" הנה הקישור:  

 תיהנו הפיצו  והגיבו.

רותי יצחקי ריכטר

איך נוצרו המשקפיים הראשונים?

לפני שנים רבות חיו  נער קטן ואמו ברכס סולם צור. הם בילו את רוב זמנם על שפת הים, ובלילה מצאו מסתור באחת הסוכות שבנו למשכנם בחוף. הם לא ידעו מחסור, כי הנער היה דייג מומחה והכיר את מנהגי הדגים בעונות השונות, ואמו עסקה עבור הדייגים בחוף בקשירת רשתות דיג חדשות ובתיקון רשתות שנקרעו.

יום אחד, לאחר שחזר הנער בסירתו מהדיג, פרצה סופה עזה. ענני אבק רבצו על מדרונות הגבעות הזהובות, ועמוד חול ענק הסתחרר ודילג מגבעה לגבעה. הסוכה הדלה נעקרה ממקומה, וחפציהם של הנער ואמו התפזרו בין האצות שפלט הים אל החוף. מאז שנא הנער את החול הרך, שגרגריו מתערבלים ברוח, חודרים לעיניים ולפה, דוקרים בעור החשוף, ומערפלים את הראייה. פעמים רבות ניסה הנער לזרוע תבואה וירקות בחול הבוגדני, אבל תמיד התכסו הנבטים הרכים בחולות הנודדים ונקברו תחתיהם או יבשו בצמא.

"למה בראת את החול הנורא הזה?! אין הוא מצמיח דבר, ורק נזק הוא מביא לעולם!" זעק הנער לאלוהיו.

חודשים אחדים לאחר ששככה הסערה חשה האם שמאור עיניה הולך ודועך והיא עומדת להתעוור. במרוצת הימים נחלשו עיניה בהדרגה, ולבסוף הצליחה האישה המסכנה לראות רק דברים גדולים, קרובים מאוד לעיניה. לכן התקשתה בתיקון הרשתות ונאלצה לחדול ממלאכתה. במשך הזמן נקרעו הרשתות שהכינה האם לבנה, והיא חששה פן יאבדו היא ובנה את פרנסתם.

זעקה האם בקול גדול: "נשבעת אני לפניך, בורא העולם, שלא אתפלל, לא אביא מזון לפי, ולא אשתה מים עד שתשלח מרפא לעיניי המתעוורות!"

 בימים הבאים ביקש הנער מאמו לטעום מהלחם שאפה למענה, לאכול דגים שצלה באש, ולשתות מעט מים, אבל היא סירבה להיענות לבקשותיו. גופה הצטמק, כוחותיה אזלו, והיא לא הסכימה לעזוב את מקומה בסוכה שעל שפת הים.

 יום אחד נתקפה האישה בצמרמורות וקור נורא אחז בה. היה זה יום לוהט, אבל היא לא פסקה לרעוד. אז מיהר הנער לחפור שוחה, למלא אותה באצות יבשות, ולהבעיר בהן אש כדי לחמם את אמו החולה. האש הפיצה אור וחום על סביבותיה,  וכדי שלא תכבה הוסיף לה הנער מדי פעם אצות יבשות, והאם ובנה התחממו מעט ונרדמו ליד המדורה.

למחרת, כשעלה השחר, מצא הנער גופים שקופים ולוהטים שצבעם כצבע האש פזורים בתוך האפר. הגופים היו מבריקים וקמורים כמו השוחה שבה נוצרו, ולאחר שהתקררו נעלם צבעם הכתום והם הפכו להיות תכלכלים ושקופים  כמי הים.

 "ראי, אמא, הנה שלח לנו האל אבנים יקרות כדי שנמכור אותן לסוחרים ונציל את נפשנו מרעב," אמר הנער והצביע על הגופים השקופים.

"אינני רוצה באבנים טובות!" אמרה האם בכעס. "אני רוצה שישיב לי האלוהים את מאור עיניי כדי שאוכל לראותך ולהמשיך להתפרנס בכבוד!"

 לקח הנער שתי אבנים שהצטננו, שם אותן בידי אמו, וחזר וביקש ממנה שתסתכל בהן. התבוננה האם באבנים השקופות והקמורות, ואחר כך קירבה אותן אל עיניה כדי שתיטיב לראותן. לפתע חשה שנמוג הערפל שהפריד בין עיניה ובין העולם, והמראות שראתה היו בהירים וברורים, אך כשהרחיקה את האבנים מעיניה, חזר מסך הערפל וטשטש את המראות. היא חזרה וקירבה את האבנים לעיניה, ושוב חזר המראה והתבהר.

אז בנה הנער מסגרת של עץ, שיבץ בה את האבנים השקופות שנוצרו מהאצות הבוערות ומהחול שהותך באש המדורה, והאם הרכיבה את המסגרת על אפה, הפסיקה את הצום ושבה לארוג ולתקן רשתות דיג כשמשקפיה רכובים על אפה.

הבין הנער שהחול שתיעב ושנא נתן לאימו את הגושים השקופים שהשיבו לה את מאור עיניה, ובמשך הזמן למד שאפשר ליצור מהחול המותך לא רק משקפיים אלא גם כלים נאים ושקופים.


המדע שמאחורי האגדה

ייצור הזכוכית

תהליך ייצור הזכוכית התגלה כנראה עוד במצרים העתיקה לפני כששת אלפים שנה. גושי הזכוכית הראשונים שנוצרו לא היו שקופים, כי בחול ובאצות, חומרי הגלם העיקריים לייצור הזכוכית, התערבו גם חומרים אחרים. המצרים השתמשו בזכוכית לציפוי כלים ותכשיטים, והשתמשו בטכניקות שונות של יציקה כדי ליצור ממנה כלים. רק לפני כאלפיים שנה למד האדם ליצור כלי זכוכית על ידי ניפוח. אמנות זו התפתחה על ידי הפיניקים, עם של ספנים וסוחרים שישב בחוף הצפוני של ארצנו.

תחמוצת הצורן מהווה את החומר העיקרי בחול. כדי ליצור זכוכית צריך להתיך את תחמוצת הצורן ולהוסיף לה נתרן פחמתי ("סודה" בפי העם) ולעיתים גם אַשְלְגָן. חומרים אלה נמצאים באצות. כשמחממים את תחמוצת הצורן שבחול והנתרן הפחמתי שבאצות  בטמפרטורה גבוהה מאוד נוצרת עיסה שקופה של זכוכית נוזלית שמתקשה ומשנה את צבעה בעת הקירור.

היום מוסיפים לזכוכית חומרים שונים המשנים את תכונותיה. כך, למשל, אם מוסיפים לעיסת הזכוכית ברזל, נוצרת זכוכית אדומה או ירוקה, אם מוסיפים מעט מאוד זהב, נוצרת זכוכית אדומה השוברת את האור בצורה יפה ומשמשת לייצור אגרטלים, אם מוסיפים את תחמוצת הבּוֹר, נוצרת זכוכית העומדת בפני אש, ואם מוסיפים אַשְלְגָן, נוצרת זכוכית שקופה וצלולה מאוד הנקראת בְּדוֹלַח.

הזכוכית משמשת גם באמנות. בכנסיות ניתן למצוא תמונות משברי זכוכית  (ויטראז'ים) המתארים תמונות מהתנ"ך ומהברית החדשה, ואומנים רבים מפסלים בזכוכית.

על אף היותה מוצקה הזכוכית מוגדרת כנוזל ולא כמוצק, כי במיקרוסקופ האלקטרונים אפשר לראות שחלקיקיה פזורים בלא שיטה, ואינם קבועים בסדר קבוע כמו בכל החומרים מוצקים.

אלי ס'ט : תמונות מרחוב ט' בקרית חיים, שנת 1937

גרנו ברחוב ט' 15. אמא שרה לבית פוקסמן, אבא שמואל יוסף{ ניסן } ס'ט ואחי איתן.אני נולדתי בשנת 1939 בחיפה ומשפחתנו חזרה לקרייה , לרחוב י' וכאן הייתה ילדותי.

גינת הבית ברחוב ט' 15 משפחת ס'ט. איתן ועקיבא.{ בן דוד מיגור } ברקע ,חצר בית מספר 17 , משפחת רקוט'ץ.

ט' ומצלמה.{ איתן ואבא}

ט' ואמא. { איתן ואמא }.

ט' וסוס.{ איתן ואבא}

ט' ותלת אופן. { איתן ס'ט על תלת האופן }

ט' 15. איתן , אבא ורבקה.

ט' ועקיבא בן משפחתי מיגור.

ט' וגננת. מימין לשמאל : אחי איתן { יליד 1935 }, גב' יפה רקוט'ץ,{ שכנתנו מרחוב ט' 17} אבא ניסן ,הגננת רבקה מזרחי { שכנתנו מרחוב ט' 19, בית בו גרה עם אחותה } האוחזת בזרועותיה ילדה נחמדה . מישהו מזהה את הילדה ??

תמונה משפחתית .רחוב י' 45{ פינת רחוב ט'ז} בקרית חיים, אצל משפחת ריסקינד . בשורה העליונה עומדת משמאל שרה ס'ט { לבית פוקסמן } ,מימינה { יושבת } אחותה חינה ריסקינד { לבית פוקסמן },מימינה בת דודתן גיטה פולק וקיצוני מימין ולנטין ריסקינד. בשורה התחתונה -משמאל -יוסף ס'ט . מימינו { עם כסוי ראש} איתן ס'ט ומימינו בת דודתו רינה דיסקין -שגיב , שהיא גם בת דודתי , זו שהדביקה אותי בחיידק השירים הרוסיים. התמונה כנראה משנת 1937.לפי הדגלים האדומים המתנוססים על גגות שני הבתים שברקע , כנראה בשבתון ה-1במאי, הוא חג הפועלים .בקריית חיים באותה תקופה היה חג משמעותי מאד.

אלי ס'ט: " להתראות ילד ".ערוץ השירים הרוסי

аломШלום      

לא עבר חודש מאז "מגן וחץ" בו הצלחנו לסכל שלושה במכה אחת ושוב לא הצלחנו לשמור על ילדינו: ליה, אוהד ואורי יצחק, בפשלה בגבול המגודר עם המדינה שיש לנו איתה שלום – מצרים, באירוע ללא שם מפאר, ללא אחראי וללא הסבר מספק, לפחות למשפחות.

בנסיבות כואבות אלו לא עולה החודש לערוץ שיר חדש, מוטב לחזור לשירו של בולאט אוקודג'אבה "להתראות ילדים", בביצועה המצמרר של דינה גאריפובה, בקישור:

אלי סַ"ט  Eli Sat 

כל טוּב  Best regards           אלי סַ"ט  Eli Sat

ברכות לפרופסור יצחק עציון { צוייגי } מבני קריית חיים.

13 שנה לאחר שפרש: הפרופסור מהטכניון ממשיך לגרוף פרסים. העברה מ" כל בו חיפה והקריות ".מאת חגית הורנשטיין.

פרופסור אמריטוס יצחק עציון מהפקולטה להנדסת מכונות בטכניון פרש לגמלאות ב-2010, אך כמי שהקדיש את חייו למדע, התארים ממשיכים לרדוף אותו. השבוע דירג אותו הארגון העולמי sience.com במקום ה-242 בעולם ובמקום הראשון בישראל בתחום ה-Mechanical and Aerospace Engineering

פורסם בתאריך: 8.6.23 15:52

מאת: חגית הורנשטיין

לפני 13 שנים פרש לגמלאות פרופסור אמריטוס יצחק עציון מהפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, אך כמי שהקדיש את חייו למדע, התארים ממשיכים לרדוף אותו. השבוע הוא התבשר כי הארגון העולמי sience.com דירג אותו ואת תחום התמחותו – Mechanical and Aerospace Engineering – במקום ה-242 בעולם ובמקום הראשון בישראל.

בכל שנה מדרג הארגון גופים כמו אוניברסיטאות, מוסדות אקדמיים וכנסים על ביצועיהם, ובאופן דומה מדרג מדענים מדיסציפלינות שונות על מצוינות.

פרופ' עציון הוא מומחה בעל שם עולמי בטריבולוגיה – תורת החיכוך. זהו ענף מדעי וטכנולוגי שחוקר את החיכוך, את הסיכה ואת השחיקה בין משטחים, והשלכותיו משתרעות על פני מגוון עצום של תחומים. על פועלו הוא זכה בפרסים רבים של חדשנות, ניהול יצירתי בטכנולוגיה ומחקר. אל אלו מצטרפת זכייתו בשנת 2021 במדליית זהב בינלאומית על שם ג'יימס וואט – מאותות הכבוד היוקרתיים בעולם בתחום הנדסת המכונות – והיה לישראלי הראשון בהיסטוריה שזכה בהכרה בינלאומית על הישגיו בתחום הנדסת המכונות ועל יכולתו ליישם את המדע לקידום הנדסת מכונות.

את רוב התארים האקדמיים שלו עשה פרופ' עציון בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה בטכניון, לפני שלימדו בה גם חלל. את עבודת הפוסט דוקטורט שלו הוא עשה בשנת 1973 בסוכנות החלל האמריקאית NASA, ולאחר קבלת התואר הוא חזר לטכניון כחבר סגל בפקולטה להנדסת מכונות. במהלך הקריירה שלו וגם לאחר פרישתו המשיך פרופ' עציון לעסוק במחקר והנחה כ-60 משתלמים לתארים שונים, חלקם סטודנטים מסין. 

הוא הקים שלוש חברות סטארט אפ, שאחת מהן מכרה לפני שנים אחדות רישיון לחברת פארמה הודית ענקית לטיפול בכאבי מפרקים עקב שחיקה של סחוס והתחייבה לקבל אישור של ה-FDA שיאפשר להפיץ את שיטת הטיפול הזו לציבור הרחב. כיום נמצאת החברה בשלב מתקדם של הניסויים הסופיים, כך שיש סיכוי שבקרוב תקבל השיטה הזו אישור.

בחודש אוגוסט הקרוב יחגוג פרופ' עציון את יום הולדתו ה-81, וכשהוא לא עוסק במחקר הוא משתתף קבוע בפעילויות היומיות בדור כרמל – מתחם דיור מוגן בנוה שאנן, שם הוא מתגורר בגפו.

פרופ' עציון, איך מתחברים אווירונאוטיקה, חלל וטריבולוגיה?

"במהלך הקריירה יצאתי מהטכניון לשנה כדי לעבוד בתעשייה והתקבלתי לוולקן הנדסה, שם התוודעתי לפרויקט שבוצע בזמנו בטכניון בנושא של רחפות בחקלאות לצורך טיפול בהוצאת אשכולות של בננות מהמטעים. באותו זמן היה קורס בטכניון שאותו לימד פרופסור חדש שהתקבל לפקולטה להנדסה אווירונאוטית בתחום של סיכה הידרודינמית. בקורס הזה הוא דיבר על מיסבי גז, והחלטתי לעשות את הדוקטורט אצלו. הוא היה מדען מפורסם מאוד, והייתי הסטודנט הראשון והאחרון שלו לדוקטורט בטכניון כי אחרי שסיימתי הוא חזר לארצות הברית. כך התחלתי קריירה מדעית בתחום הטריבולוגיה".

ואז הגעת לפיתוח סטארט אפ על שחיקת סחוסים.

"קרו לי כל מיני דברים בחיים. באחד מהן הגעתי עם בתי לביקורת בבית החולים הדסה בירושלים לאחר שנתפס לה מפרק הלסת, ושם הצליחו לשחרר לה את המפרק. כשהגענו לביקורת אחרי חודש ביקשתי מהרופאה שביצעה את השחרור להסביר לי מה היא עשתה. אמרתי לה שאני חושב שאני מבין למה המפרק השתחרר, וזה סקרן אותה מאוד. כדי לקצר את הסיפור, היא הפנתה אלי פרופסור לכימיה מהאוניברסיטה העברית שהיה לו רעיון להקטין שחיקה של סחוסים במפרקים, שזו מחלה נפוצה בכל העולם. כתוצאה מהמחקר הזה הוקמה חברת הסטארט אפ. הטכניון, האוניברסיטה העברית והדסה שותפים ובעלי מניות בחברה. יש הסדר יפה עם הטכניון, וכנראה שגם עם המוסדות האחרים, ולפיו כשמגיעים תמלוגים כתוצאה מפטנט – ורשמנו את זה כפטנט – המוסדות מתחלקים עם הממציאים. זו כמובן היתה פריצת דרך. עשיתי עוד כמה פריצות דרך בתחום של הפחתת חיכוך וחיסכון באנרגיה, שכתוצאה מההישגים האלו קיבלתי את מדליית הזהב. פרסמתי הרבה מאוד מאמרים מדעיים שגם צוטטו במספרים גדולים מאוד, וזה מה שגרם לדירוג הזה של מנהיג בקהילה המדעית בתחום של הנדסת מכונות ואווירונאוטיקה".

מתי אתה מתכוון לנוח?

"הגעתי לדור כרמל בפברואר 2022, ומאותו יום אני ממש מאושר. אני לא מרגיש עייפות ולא מתכוון להאט את הקצב".

פרופ' יצחק עציון (צילום: באדיבות דור כרמל)

פרופ' יצחק עציון (צילום: באדיבות דור כרמל)

יצחק עציון { צוייגי } : רשימת קשר עולמי

שלום ליישי,

אני מעביר אלייך רשימת קשר מעודכנת שאליה הצטרף דני דולפין (וולפיאנסקי). מקווה שעדיין יש מי שמטפל ברשימה.

בברכה,

צוויגי 

דולפין (וולפיאנסקי) דני (1941)
רח' ה' 78 בי"ס ארלזורוב (א' עד י"ב)
הנוער העובד
[email protected]
היום רופא, גמלאי משרד הביטחון, אגף השיקום
גר ברעננה

מאלי רביד, ליישי: רשימת קשר עולמי –רשימת בני קריית חיים ברחבי תבל, בניהולו של יצחק עציון { צוייגי } ,מפורסמת ונמצאת באתר בקטגוריה זו .

רותי יצחקי -ריכטר : העיניים של אמא.

שלום לידידיי

השבוע חל יום כבדי הראייה והעיוורים, ולכבודו אני שולחת אליכם את הסיפור הזה. הוא יופיע בקרוב בספר "החיים על פי רותי" שיצא לאור בהוצאה הדיגיטלית עברית. אודיע לכם כשיצא הספר לאור.

תיהנו והפיצו.

רותי

העיניים של אמא

סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר

אני רוצה לספר לכם על יום נפלא. אני חושב שזה היה אחד הימים הכי טובים והכי שמחים מיום שאמא נפצעה בתאונה, ומאז היא כמעט עיוורת, כי האופטומטריסט של בית החולים לא מצליח להתאים לה עדשת מגע  שבעזרתה תוכל סוף-סוף לראות ברור ובבהירות, ללא כתמים של חושך וללא ערפל חלבי שמסווה את העולם מול העיניים שלה. 

לפעמים נדמה לי שאמא אחרת, זרה, נכנסה לגוף הפצוע וגירשה ממנו את האמא האמיתית שלי. בעבר היא הייתה מלאה מרץ, אף פעם לא השתעממה, ואף פעם לא הספיק לה הזמן כדי למלא את כל המשימות והרצונות שלה, ועכשיו, כשהיא חולה, אפילו הבדיחות שלי אינן מצליחות לגרש את החששות והפחדים שהיא מנסה להסתיר מאיתנו.

לפעמים אבא מלטף את המצח שלה ומנסה לפייס אותה בחיוך, בלי מילים, אבל לא נראה לי שהוא באמת מצליח, וכשאני מביט בו אני מבחין בקמטים חדשים במצח שלו, ואולי גם בכמה שערות שיבה שאף פעם לא ראיתי קודם לכן.

לאחיות הקטנות שלי יותר קל כי הן עוד לא מבינות, אבל לי קשה ואני דואג כל הזמן. אני מנסה להתמודד כל יום מחדש עם האסון הזה שנפל עלינו פתאום, אבל גם אני, כמו אבא, לא ממש מצליח.

היום הנפלא הזה התחיל בחלום של אמא. הוא היה חלום מיוחד וקסום וחששתי שייעלם לי מהזיכרון, לכן מיהרתי לכתוב אותו ביומן.

וזה מה שאמא סיפרה בסגנון המיוחד שלה, סגנון של סופרת נוער מנוסה. "בחלומי שוב עמדתי איתכם בשולי הדרך הלבנה העולה לחניתה. בעיקול הדרך, תחת עץ אורן הנע ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, וצמרות העצים שזימרו ברוח הבריקו בטל הבוקר. למטה, על הגבעות, היו פזורים בתים לבנים, אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קְטָלָב אדום גזע שלח את ענפיו והתפלל מול הרקיע כאילו הייתה בו נשמה, ועדת ברושים כהים רקדה ברוח הקלה ריקוד תודה.

והמראה היה חד וצלול, ללא טשטוש, ללא כתמים אפלים וללא מסך ערפל. כמו לפני זמן רב. כמו לפני התאונה."

"זה חלום נפלא, אמא!" קראתי.

"נכון, שחר, אבל כשהתעוררתי הוא נמוג מייד, ובמקומו ראיתי צללים מרגיזים שרקדו על הקירות ועל הרהיטים."

"את תבריאי, אמא, את תבריאי ותמשיכי לכתוב את הסיפורים שלך כמו תמיד," ניסיתי לעודד אותה.

"אני דואגת, שחר. האם נגזר עלי להיות כִּבְדַת ראייה כל ימיי  ?"

הבטתי באמא ולא ידעתי מה לענות. "ב… ב…בטח ש… ש…שלא!" גמגמתי בסוף. "כל החברים והקרובים שלנו אומרים שאת אישה חזקה ושאת תבריאי ותצאי מזה."

*

והיום נסענו לליאור, האופטומטריסט של בית החולים, כי הוא שוב רוצה לנסות להתאים לאמא עדשת מגע שבעזרתה תוכל לראות מראות ברורים וממוקדים. 

האורנים הבהירים לאורך הדרך המובילה מהשכונה לכביש החוף היו מאובקים כמו תמיד בקיץ, והאוויר התמלא אובך וחום מעיק. "ברוך בורא המזגנים," התבדחה אמא והגבירה את פעולת המזגן, ואבא חייך והדליק את הרדיו.

נסענו בשדרת התמרים שבכניסה לעיר, בין הים שהוא אף פעם לא כחול כמו שחושבים ובין מורד הכרמל הזרוע מפעלי תעשייה ובתי שיכון משעממים, שלפעמים נדמה לי כאילו הם עומדים לגלוש במדרון אל הים. אמא הייתה ספקנית. היא כבר ביקרה במרפאה של בית החולים פעמים רבות והתאכזבה, והיא חששה שכך יקרה גם עכשיו, לכן הייתה עצובה, אבל העמידה פנים שהיא לא ממש דואגת.

ליאור קיבל את פנינו בברכה ובחיוך, כי אנחנו כבר מכרים ותיקים. בפעמים הקודמות הביט באמא במבט של השתתפות ואהדה, אבל הפעם נשקפה שמחה מעיניו.

"עכשיו העין שקטה ונוכל להרכיב לך את העדשה המיוחדת," הסביר לאמא. הוא בדק שוב את העין ושמח לראות שהיא רגועה ואינה דומעת. אחר כך הוציא מאחת המגירות בקבוקון קטן שבו שטה בנוזל צלול עדשה תכלכלה והרכיב אותה בעין.

"תמצמצי," ביקש. "תמצמצי כמה פעמים, ואחר כך תפקחי את שתי העיניים.

אמא מצמצה אבל לא פקחה את העיניים. "אני מפחדת," הודתה בקול חלש.

"למה? ממה את מפחדת?" שאל ליאור.

"אני חוששת מאכזבה נוספת."

"אין צורך לפחד. זאת עדשה ידידותית מאוד."

אמא עדיין היססה ואני נלחצתי והייתי נרגש מאוד. הלב שלי דפק נורא מהר, וטיפות זיעה זרמו לי על המצח כמו מברז מקולקל, כי פתאום נדמה היה לי שאני יודע: היום תבוא ההצלחה! היום ננצח!

בחשש ובאיטיות פקחה לבסוף אמא את העין. "אני רואה ברור! אני רואה צלול!" היא קראה בשמחה וחיבקה אותי ואת אבא.

שמחתי מאוד אבל עדיין חששתי. איך תגיב העין בעוד שעה או שעתיים?

"לכו לטייל וחיזרו אלי בעוד שעה," ביקש ליאור ועיניו הבריקו בשמחה.

יצאנו מהמרפאה. אור רב היכה בעיניים, ואבא מיהר להרכיב לאמא את משקפי השמש שלו. המשכנו לטייל בגינה הציבורית הסמוכה שממנה נשקפו הנמל ונוף המפרץ, ואמא מלמלה בהתרגשות: "המראות… כן… המראות… הם כל כך ברורים ויפים… כאילו לא נפגעה העין בתאונה…"  ואני התפללתי בלב: אלוהים, בבקשה, עשה שהעין לא תמרוד הפעם! עשה שאמא תבריא.

וכאילו שמע האלוהים את תפילתי העין לא האדימה ולא דמעה, ומלבד סִנְווּר קל בראייה מרחוק אמא לא הרגישה הפרעות בראייה. אבא הוציא מהתיק שלו את עיתון הבוקר, ולתימהוני הצליחה אמא לקרוא בו גם את האותיות הקטנות.

נס קרה לנו. אמא שלי הבריאה.

*

מאז שאמא הבריאה אנחנו נוסעים מדי שבת לטיול. אנחנו מטיילים עם אמא לנופים שאהבה, למשל לתל דן, לכינרת, לגליל, לחורשות הכרמל, למצפה רמון ולמדבר יהודה, כי אמא מרגישה שהיא חייבת לחזור אל המקומות ואל הנופים שחששה שלא תוכל עוד לראות בבהירות, והתמונות המוכרות מביאות לה שלווה עמוקה ואושר גדול.

בשבת האחרונה עלינו לחניתה. שם, ליד אורן שצמרתו נעה ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, צמרות העצים זמזמו ברוח, והעלים זרחו מול השמש. למטה, בעמק, ראינו בתים לבנים אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קטלב אדום גזע שלח כמתפלל ענפים מול הרקיע, ועדת ברושים כהים רקדה לידנו.

אמא הסתכלה בנוף המון זמן, אחר כך נאנחה ואמרה שהמראה ממש חד וצלול, בלי טשטוש ובלי אובך. כמו לפני זמן רב. כמו בחלום. כמו לפני התאונה.

מיהרתי לתאר את הנוף ביומן שלי, ותראו, עכשיו אני כותב בשפה פיוטית כמעט כמו אמא. אולי גם אני אהיה סופר כשאהיה גדול?

" חיים הספר " חיים שאול, כביש ראשי , קריית חיים

העברה מ" זיכרונות קריית חיים " , פוסט של יעקב זינגר מיום 24.5.23 .

חיים , הספר המיתולוגי אצלו הסתפרנו , אנו וגם ילדינו, במספרה שלו ברחוב כביש ראשי { אח'י אילת היום } בקריית חיים.

דן שמחוני בתגובה לפוסט.

אך! תמונה מאוד אופיינית. תמונה משנים אחרונות. היו ימים שהיה צעיר יותר, מוכרחים להגיד, אבל לא הפסיק לעבוד. היה לוקח קצת מנוחה, או מקבל כוס מיץ בשעה קבועה – משהו מעין זה, וממשיך לעבוד.

צבת הספרים עדיין מתקתקת לי באוזניים – מין כלי עם ידיות צבת שבקצהו מַקְצֵרָת שערות. תיק-תיק-תיק בקצב מנגינה. זה היה הכלי העיקרי. הייתה גם, כמדומני, מקצרה חשמלית להחליק את העורף ותער לקצץ וליישר את הפאות. הקטע עם התער תמיד הכניס אותי ללחץ. ההשחזה על רצועת עור כהכנה לשחיטה, ואח"כ הצביטה בלחי. תמיד עבר בשלום, השבח לאל.

בשני דברים היתרע בי: ראשית שאינו יכול להדביק את השערות בחזרה, ושנית שלא אסתובב אחרת הוא יוריד לי אוזן. ישבתי בלי לזוז, כולי חרדה.

התור במספרה סבב את החדר, העבודה מדוקדקת, השיער מתקצר אבל התספורת מתארכת וההמתנה מתמשכת. לפעמים עזר לו בנו פנחס. קצת חששות ממתלמד אבל עבודה שקטה – כי כרגיל האוויר היה דחוס מדיבורים. חקרן ודרשן בלתי נלאה היה חיים. אף פעם לא שכח לשאול אותי על הדודים שלי בכפר-יהושע. למה דווקא אותם הוא זכר מתוך כל "עשרות" דודיי ודודותיי אינני יודע.

לימים נלאיתי מהתור, וגם התקשיתי לעמוד בחקירות. עברתי ליעקב הספר. בניגוד למעט שבריריות של חיים ולקרחתו, היה יעקב אדם מוצק בעל רעמת שיער שחורה וצפופה. המספרה שלו הייתה בכביש ראשי פינת רחוב ב'. התספורת נעשתה בזריזות ובדממה דקה. תורים אינני זוכר. גם לו היה בנו עוזר לו לעיתים. בניגוד לאביו, היה רזה וצנום אך גם כן עם שיער שחור. את שמו מעולם לא ידעתי בגלל דומיית המספרה. לימים העתיק יעקב את מגוריו ומספרתו לרחוב ה', פינת רחוב כ"ז. את זה שהחלפתי ספר חיים תמיד זכר לי. כל פעם שנפגשנו ברחוב – קריה קטנה וגרים לא רחוק – היה מזכיר לי את "חטאי". לא שכח. לא הפרנסה, ולא הנאמנות, אלא עצם ההכרה היו מאוד חשובה לו. היו ימים.

לבסוף הערה קטנה. אם הזכרתי רחובות עפ"י אותיותיהם זה בגלל שהנוסטלגיה הישנה הזאת כבר אינה מדברת אל אלה שמכירים את הרחובות רק עפ"י שמותיהם.

טוב שנזכרים. כל עוד זה אפשר.

בצער על מות בן קריית חיים ליהוא רחמן ז'ל

מצטער להודיע שחברנו בן הקריה, ליהוא רחמן, נפטר ביום שבת ה-27 לחודש מאי 2023, כ״ז בסיון תשפ״ג, בלוס אנג׳לס, קליפורניה. ליהוא היה יליד 1934. בצעירותו היה בגורדוניה/ התנועה המאוחדת, מחברי גרעין ":"עדת השדה"," שהקימו את נחל עוז. אחרי נישואיו גר מספר שנים בארץ ובנו רונן נולד, לאחר מכן היגר לקנדה, שם שהה כ-3 שנים ובתו לירונה נולדה.לאחרונה כ-50 שנה התגורר בלוס אנג׳לס וחזרנו שוב להיות שכנים.

שמחה אשתו ז״ל, נפטרה לפני כ-11 חדשים ב-1 ביולי, 2022.

יהי זכרם ברוך ומנוחתם עדן !

יורם סתו

בשורת העומדים , רביעי מימין , ליהוא רחמן .

מיורם סתו: נזכור באהבה. ליהוא רחמן ז'ל { 1934-2023}