העברה מ"היכל התהילה כדורסל נשים בישראל".לזכרו של מורנו הנערץ דולק אומשוויף -עמישב.{ 1914-1998}

העברה מ" היכל התהילה כדורסל נשים בישראל .כתבתו של יוסי גלזר מיום 20 לספטמבר 2018.

המאמן הראשון של נבחרת ישראל כדורסל נשים, דולק אומשווייף עמישב ז"ל היה צריך להכין את הנבחרת על בסיס "פיפטי פיפטי" לצעירים שבנינו לא בטוח שמכירים את המושג הזה, שהיה כל כך נפוץ בספורט הישראלי בשנות ה- 40 עד ה-60 המאוחרות. כן, הפוליטיקה הכריעה מי ישתתף בנבחרות ישראל. תמיד זה חייב להיות 50% מאגודת מכבי ו- 50% מהפועל. לנבחרת הנשים הראשונה שהשתתפה באליפות אירופה בשנת 1950 הוזמנו כדורסלניות משתי האגודות..תארו לעצמכם שהיו שחקניות מצויינות שלא השתתפו רק בגלל החלטה זו. גם שני מאמנים נבחרו מכל צד לנבחרת. המאמן הדומיננטי בנבחרת ישראל נשים היה דולק-אהרון אומשווייף עמישב ז"ל (מהפועל). בעברו אימן את נבחרות הנוער בכדורסל ובכדורעף, שייצגו את ישראל באירופה, בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג בשנת 1947.הוא נולד בלבוב – פולין. גובה: 1.81מ'. שיחק כרכז ובכל תפקיד בהתאם לנדרש. הצטיין בראיית משחק, זריזות, התקפה, קליעות וריבאונד. בכדורעף הצטיין בעיקר בהנחתות. בגיל 14 (1928) הצטרף לאגודת הספורט היהודית "דרור", והיה ספורטאי רב גוני מצטיין, בעיקר במשחקי כדורעף וכדורסל ואתלטיקה קלה.לאחר סיום לימודיו בתיכון, למד הנדסה אזרחית בפוליטכניקום, ובמקביל – הוסמך כמדריך וכמורה לחינוך גופני.בגיל 21 (1935) הגיע לארץ למכביה השניה, נשאר בארץ ועד מהרה השתלב כשחקן כדורעף וכדורסל בהפועל חיפה. ששלטה בשני ענפים אלה במשך 10 שנים (1935 – 1945). בשנת 1937 השתתף באולימפיאדת ספורט הפועלים באנטוורפן שבבלגיה. בשנים 1948 – 1950 שירת בחטיבת כרמלי. ריכז את אגודת הפועל חיפה מבחינה מקצועית, ארגונית וכמזכיר עד גיל 63 (1977). בשנים 1977 – 1987 היה מנהלו של היכל הספורט החדש ברוממה בחיפה.במקביל לפעילותו בהפועל חיפה, בשנת 1940 החל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבהי"ס המקצועי והימי בחיפה ובתיכון קרית חיים. בשנת 1959 מונה לתפקיד מפקח על החינוך הגופני במחוז חיפה. פעל לקידום מעמדם של המורים, לשיפור ההוראה ולקידום החינוך הגופני בבתיה"ס. דאג לבניית מתקני ספורט חדשים ופעל רבות לשילוב הקהילה בפעילויות בתיה"ס. בשנות ה-60 נשלח מטעם משרד החוץ והפועל לארגן אירועים ומיפגנים בארצות אפריקה שזכו לעצמאות.זכה בעיטורים על פעליו: מדליית הכבוד "איש כפועלו" ו"עיטור הגבורות" מהפועל, יקיר חיפה ועיטור העיר חיפה על מפעל חיים בספורט העירוני, יקיר ארגון מורי החינוך הגופני. זכה באותות הצטיינות והוקרה מממשלת צ'אד (עיטור האבירות) על אירגון יום העצמאות של צ'אד בשנת 1963 ומממשלת סנגאל קיבל מדליה על ארגון מפגן הפתיחה של משחקי אפריקה – האולימפיאדה האפריקאית 1964.אבא ל-3: קרנינה, איילת ואמיר. בת הזוג: מילכה שוורץ אומשווייף עמישב – כדורסלנית הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל. אשתו הראשונה, נעמי שוורץ אומשווייף ז"ל, היתה שחקנית כדורסל וכדורעף באגודת הספורט היהודית "דרור" בלבוב – פולין, ולאחר עלייתה לארץ (1935) בהפועל חיפה. אחיינו, צבי אומשווייף ז"ל, טייס חיל האויר וקברניט אל-על, היה שחקן כדורסל בהפועל עין המפרץ. נכדתו, שירה בן ברק, כדורסלנית נבחרת הנערות 2009.דולק אהרון אומשווייף עמישב נפטר ב- 9.10.1998. היה סמל ליושר ולצניעות, מסור ואוהב אדם. יהי זכרו ברוך.

מילכה שוורץ -עמישב .מורה לחינוך גופני בקרית חיים , בשנות ה-50.שחקנית הנבחרת הראשונה של כדורסל הנשים בישראל , בודפשט הונגריה , 1950.

מאלי רביד { ליישי }:

דולק היה מורה לחינוך גופני נערץ ואהוב מאד על בני קריית חיים בשנות -ה-40 וה-50.במקביל היה מורה לחינוך גופני גם בבית הספר הימי ובבסמ'ת בחיפה { שהיו אז בבניין אחד במתחם הטכניון בהדר} וכאן נפגשנו שוב. אשתו נעמי שהייתה שחקנית כדורסל וכדורעף מצטיינת הלכה לעולמה בגיל צעיר. דולק נישא בשנית ל מילכה שוורץ-עמישב ,{ ילידת 1930} , אף היא מורה לחינוך גופני .בשנות ה-50 הראשונות הייתה מורה בקריית חיים והחליפה את המורה לחינוך גופני והספורטאית המחוננת אמירה הדרה . מילכה התגוררה שנים רבות בחיפה והיום גרה במושב נהלל. נכדתה שירה ,הייתה שחקנית כדורסל מצטיינת ונמנתה על סגל נבחרת הנערות של ישראל.{ 2009}.היום היא רופאה, ד'ר שירה בן ברק. מילכה הייתה לוחמת בפלמ'ח ,הכירה בנעוריה את אחותי אילנה ז'ל {גם היא ילידת 1930} שמחה לפגישותינו האקראיות, תמיד נאה ומטופחת. למילכה עמישב קשרי משפחה עם בת הקרייה ד'ר צפרירה בורובסקי-בן ברק .

מילכה הספורטאית המצטיינת.

מתוך ארכיון הפלמ'ח.

עמישב מילכה תמונה

מילכה בת  פרידה ודוד-תיאו

נולדה בגרמניה ב-12/1/1930.עלתה ב-1935.גוייסה ב-1948.

יחידות: הגדוד השביעי – "באר שבע", חטיבת הנגב, מטה

בהכשרת נען/שילר – גרעין הצופים ו', 1948

תפקיד אחרון: מדריך ספורט – מד"ס

קורות חיים

מילכה נולדה ב- 12.1.1930 בוירצבורג, גרמניה. בשנת 1935 עלתה ארצה דרך טריאסט. היא גרה בחיפה וסיימה את לימודיה בבית הספר העממי א' ובתיכון "חוגים". בשנת 1948 התגייסה לפלמ"ח, במסגרת הכשרת הצופים, גרעין ו' – נען-שילר. שרתה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב. שימשה כמדריכת ספורט בדרגת סמל. בשרות מילואים היתה מדריכת ספורט בגדנ"ע עד שנת 1956. פעילות אזרחית: סיימה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, בחינוך ובמדעי החברה, תואר שני בחינוך באוניברסיטת בוסטון. עבדה כמורה לתנ"ך בבית הספר התיכון "חוגים". כן היתה דיקאן הסטודנטים במכללת גורדון בחיפה. מילכה היתה נשואה לאהרון עמישב, ספורטאי ומפקח על החינוך הגופני בחיפה, שנפטר ב-10 באוקטובר 1998. מילכה עמישב, אם לבן ולבת, סבתא לנכדים ומתגוררת בחיפה.

אלי ס'ט: שיר נשכח משיריה של נעמי שמר " הורה נחל עוז".

העברה מאתר " זמר רשת " ,פרויקט חרום להצלת הזמר העברי המוקדם.

שיר נשכח, משיריה של נעמי שמר (נעמי ספיר, כשנכתב השיר).

ביום 14.9.2012 פרסם ב"אתר החופשי של בני קריית חיים" עורך האתר – גייזי (אליעזר) שביט (שייטוביץ'), שנולד (1934) בקרייה ולשעבר חבר קיבוץ נחל עוז בקשה בזו הלשון: 'בתום ליל חג העליה לנחל עוז נפרדו האמנים מחברי הקיבוץ ונעמי ספיר (שמר) קצינת התרבות של הנחל חיברה שיר ולחן מי שזוכר את הלחן יבורך !'.

על פי היומון "דבר" מיום 30.9.1953, חגיגות יסוד הקיבוץ (במקום היאחזות נח"ל) הייתה ביום 29.9.1953.נראה שאת המילים (ר' לעיל) שפרסם גייזי, ליד בקשתו, הוא מצא באתרו של ד"ר מרדכי נאור.

קצת יותר מ- 10 שנים לאחר פרסום הבקשה, ב- 18.5.2023, הגיעה תשובתה של ד"ר דינה גרייצר, היסטוריונית וחובבת של הזמר העברי: אני יודעת את הלחן. למדתי אותו בתנועה המאוחדת ברחובות, מטומי (יעקב) טוכמן ז"ל, מדריכנו האהוב, שנרצח, ע"י פידאיון, בנחל עוז, ב- 1954.

מאשר ל"זמרשת" כצל'ה – אברהם כ"ץ-עוז (יליד תל-אביב 1934), ח"כ לשעבר, מטעם מפא"י ו"המערך" ושר החקלאות בממשלת האחדות של שמיר, ממקימי קיבוץ נחל עוז, שנעמי (אז ספיר) וגדעון שמר היו מצוות ששלח פיקוד הנח"ל לעזור בחגיגות אזרוח ההיאחזות.

מ"שיר פרידה" (ללא לחן) שכתבה נעמי ספיר לחברי נחל עוז, בשם כל חברי צוות התרבות מפיקוד הנח"ל, שסייע בחגיגות האזרוח, שהושאר על לוח המודעות כשהצוות עזב ניתן ללמוד שבנוסף לנעמי ספיר וגדעון שמר הצוות כלל גם את סימה, אברמל' ומיכה.  

תמונתה של נעמי ספיר, מנצחת על המקהלה באירוע האזרוח של נחל-עוז, עם תודתה של נעמי שמר על פרסום התמונה ב"אתר החופשי של בני קריית חיים".   

רוב תודות ליענקל'ה כהן, יליד גן-יבנה, 1934, שהצטרף לגרעין המייסד של נחל-עוז ועד היום שם, על התגייסותו לאיסוף החומרים והמידע שנמסרו באדיבות ארכיון נחל-עוז.  

מילים:נעמי שמר
לחן:נעמי שמר
כתיבה: 1953
הלחנה: 1953


עוזו אחים
שלבו רעי ידיים במחול
ותנו הזמר חי צעיר
הי –
עורו אחים, הרימו קול,
כך פורץ השיר
מול עזה העיר.
יחד, קדימה,
הרגל תעוז, הלב יעלוז
ב-
הורה נח"ל מחודשת
שיר של מרץ,
הורה נחל עוז.

נעמי שמר מנצחת על מקהלת חברי נחל עוז ביום האזרוח.

הפתק בכתב ידה של נעמי שמר, שהשאירה על לוח המודעות בנחל עוז עם עזיבתה, בתם חגיגות אזרוח היאחזות הנחל.

ואלה הידיים והלבבות ,בני קריית חיים ,מייסדי קבוץ נחל עוז.

מאלי רביד { ליישי }:באתר " זמר רשת " תמצאו סיקור נרחב אודות השיר " הורה נחל עוז"{ מילים ולחן נעמי{ ספיר } שמר, כולל התוויים והשמעתו ,בין היתר ,מפיו של עמוס גלעד בן קריית חיים וחבר עין גדי, ומפיה של ד'ר דינה גרייצר שהוקלטה בימים אלה על ידי עופר גביש המלווה שירתה בגיטרה, בעקבות תגובתה לכתבה שפורסמה באתר זה.

אהוד בן עזר: מתוך ספרי " מסעותיי עם נשים" .פרק שני. חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי { 1955}.

אהוד בן עזר מסעותיי עם נשים, הוצאת "ספרי מקור", 2013. העברה באדיבות אהוד בן עזר מתוך " מכתב עיתי לילי" מספר 1857מיום 21.6.22.מכתב עיתי חינם פעמיים בשבוע.

פרק שני

חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "…ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.

בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פרסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הִיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא…

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה…)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז- אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה חיימקה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השחרור באלבומו "כאלה היו".

אהוד בן עזר.

 הוא לא ידע את שמה .העברה מ" שירונט ".
מילים : חיים חפר. לחן : סשה ארגוב. ביצוע : גבי עמרני{ המבצע הראשון בלהקת הנח'ל }


הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.

הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא
ואת פניו נשקו גם רוח, גם חמה.
אבל בחניה לילית אחת נוכח הוא –
נוכח הוא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה,
אבל אותה צמה
הלכה עמו לאורך כל הדרך,
והוא ידע, יש יום
בו יפגשו פתאום,
עם שחר של טללים או שמש ערב.

הקיץ השני החליף גוונים וצבע,
פטרול סיור חזר מלילה של סיון
מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע
והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן.

והוא שאל "האם?", והיא ענתה "זוכרת"
וכה דיברו שעות, איש לא ידע על מה
וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת,
זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה…

מיורם סתיו: בצער על מותו של שמאי בן יצחק

שלום אלי,

זה. עתה קבלתי את המידע אודות יום פטירתו של שמאי. הוא נפטר ביום ששי ה-7 באפריל 2023 ט״ז בניסן ה׳תשפ״ג.דן ברטלר ואריק כץ היו חברים טובים שלו.

כל טוב ובריאות טובה,

יורם סתו

לוס אנג׳לס

קליפורניה

שמאי בן יצחק ז'ל

נועם מירז{ ‏ מיזריצקי} : בני פוקס הלך לעולמו, מאי 2023.

בני פוקס היה גר הרבה שנים ברחוב ו' מספר 20, ושם גם נפטר בחודש מאי האחרון.              בשנות הילדות שלנו/שלכם. אינני יודע מתי בני פוקס עבר לגור שם, אבל זה היה   לפני הרבה שנים – בטח לפני שאני עזבתי את הארץ.  הוא יליד 1941 או 1942. היה חבר קרוב עם אורי יסוד.   הדבר היחידי שנשאר שמעניין אותי ושאין לי תשובה עליו, זה האם בני פוקס היה אותו הבחור שהיה ידוע לרבים בכינוי "חתולי".   אני מתאר לי שאורי יסוד יוכל לענות על השאלה הזאת, אבל לי אין קשר אתו.

בברכה

נועם מירז{ מיזריצקי} .

תשובתו של אורי יסוד לנועם מירז , מהיום 22.6.23 :

שלום נועם

קצת מרגש, קצת מפתיע אבל הכל בסדר, במיוחד שאתה כותב לי ערב יום הולדתי מה שמזכיר המון דברים לאורכן של השנים. את רחוב ו' אני מכיר היטב עוד מהתקופה שגרתם בו, תחילת הרחוב. זוכר היטב את ההורים ואת שני אחיך הבוגרים. יאיר היה חבר של אחי שנפטר כבר לפני 8 שנים ממחלה קשה ואגב אני מבקש לדעת מה אתו (של יאיר כמובן).

אשר לבני פוקס, "חתולי "בלשוננו. אנחנו היינו יחד מגיל 4 פחות או יותר, גן הילדים, ביה"ס מגינים כשבסיומו הייתה הפסקה קלה .בני למד בכפר גלים ואני נשארתי בקריה, נפגשנו שוב ערב גיוסינו לצה"ל/נח"ל באותה מסגרת אותו גרעין. שנינו לא החזקנו מעמד כקיבוצניקים (גרעין "להט" בצרעה) וחזרנו כרווקים עליזים לקריה. בני פוקס שהתחתן די מוקדם רכש בית ברחוב ו' ושם גם לדאבוננו סיים את חייו. בשנים האחרונות לא היינו כל כך בקשר, אבל לא אוכל לשכוח אותו כאדם עם לב ענק, כולו זהב, חבר אמיתי שיודע להימצא תמיד במקום הנכון. ושלא תשכח כ-70 שנה יחד! קרייתים!!!

             אורי יסוד

      

  

ילידי 1941. סיום כתה ו' בית ספר מגינים בקריית חיים. המחנך מרדכי זמיר.בני פוקס" חתולי". הימיני בשורה השלישית.{ התמונה מתוך ארכיון " האתר החופשי של בני קרית חיים "}

התקבל מאריק כץ :ספרו של שלמה גלזר " הרבה יותר ממשחק. סיפורו של הכדורסל הקיבוצי". כתבה של ערן נבון ויריב פלד שפורסמה ב"ישראל היום " בעקבות כנס השקת הספר שהתקיים לאחרונה בעין השופט.


יום חמישי, 22.6.2023 ג' בתמוז תשפ"ג

"ההצגה הכי טובה בקיבוץ". משחק במגרש במשמר העמק, 1960 (מימין, מספר 7: עמוס לין ממשמר העמק) | צילום: ארכיון משמר העמק
  • מרסל חפץ וחבריו ממצרים שיגעו את עין חרוד • איתמר מרזל מיגור ויתר על דירה ברמת גן • עמית גל מהגליל לא שוכח את החב"דניקים בעונת הדובדבנים לפני 30 שנה • ולמה פחד מיקי ברקוביץ' מהברחשים בניר דוד? • בעקבות ספר חדש על עלייתו (ושקיעתו) של הכדורסל הקיבוצי, חזרנו לקבוצות שמילאו את הליגה ולשחקנים שכיכבו בהן ובנבחרת ישראל – אבל רק אחרי חליבת בוקר ברפת.

מיקי ברקוביץ', מספר 9 האגדי של מכבי ת"א והאיש שקלע כמעט כל סל מכריע בכדורסל הישראלי, לא יכול לשכוח את הפחד שאחז בו לקראת המשחקים נגד הקבוצות בקיבוצים, וזה לא קשור רק לעובדה שהקיבוצניקים של אותן שנים היו שחקנים לא רעים בכלל, שנתנו באופן קבוע פייט למכבי הגדולה.

"הבטן היתה מתהפכת לנו בדרך לקיבוצים בשנות ה־70", הוא נזכר. "פחדנו מהם, ובעיקר מכל מה שהתעופף שם. המשחקים היו במגרשים פתוחים, לפעמים בחום של 40 מעלות בעמק הירדן, במקומות כמו בית אלפא וניר דוד, והיו שם ענני יתושים וברחשים ענקיים שנכנסו לך לעיניים, לאוזניים, לאיפה לא. היה לנו שחקן, סטיב צ'ובין, שממש פחד מהם. אי אפשר היה להתרכז במשחק, ולפעמים גם הפסדנו שם".

ברקוביץ' זוכר היטב את אגדת הכדורסל הקיבוצי, זה שהצמיח במשך שנים תרבות ספורט הישגית וחברתית והפך לגאוות יחידה. 30 שנה אחרי זכייתה של הפועל גליל עליון באליפות היסטורית, הקבוצה הקיבוצית האחרונה שהצליחה בגדול כשהיא גוברת על מכבי והפועל תל אביב ומסיימת רצף של 23 אליפויות רצופות למכבי, יצא בימים אלה הספר "הרבה יותר ממשחק, סיפורו של הכדורסל הקיבוצי" (הוצאת גלילית) שכתב שלמה גלזר, שחקן ומאמן עבר ואיש כדורסל בכל רמ"ח איבריו. הספר סוקר את תולדות הכדורסל בקיבוצים ושופך אור על תופעה ספורטיבית והיסטורית מדהימה למדי שהיתה ואיננה עוד.

בשיאם, מסוף שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־80, הקיבוצים היוו 3.5% מהאוכלוסייה בארץ, וכמעט ממחצית הקבוצות בליגה ומסגל שחקני נבחרת ישראל היו מהקיבוצים", מסביר גלזר (70) את ממדי התופעה. "השיא היה בעונת 1968/9, אז שיחקו בליגה הלאומית שש קבוצות קיבוציות מתוך 14.

בארבע אליפויות אירופה שבהן השתתפה נבחרת ישראל בין השנים 1977-1971 היו חמישה שחקנים מההתיישבות העובדת בין 12 שחקני הסגל, ו־10 מתוך 50 הקלעים הבולטים בכדורסל הישראלי הם בני קיבוץ.

באותן שנים המשחקים התקיימו בימי שישי בערב, והיה ממש עוצר בקיבוצים וביישובים שמסביב. כל הקיבוצניקים, מההר ומהעמק, באו חפופים ולבושים להצגה הכי טובה בקיבוץ".

"תמיד הייתי סביב כדורסל". שלמה גלזר עם הספר, צילום: רן פרץ

החבורה המצרית

זה התחיל כבר בשלהי מלחמת העצמאות, עם ארבעת אנשי "החבורה המצרית" – מרסל חפץ, אליהו עמיאל, רודי ויינברג וחיים גורמזנו – יהודים יוצאי מצרים שהגיעו לעין חרוד והפכו את הכדורסל בישראל על פיו. הכוכב הראשי של החבורה היה חפץ, לימים אגדת כדורסל ואחד משחקניה המובילים של נבחרת ישראל.

חפץ עלה לארץ ב־1950, הגיע לעין חרוד והתבקש לעבוד במשתלה, אולם לא הבין היטב את השפה וחשב שנשלח לעבוד במשטרה. הוא ירד לכביש עפולה־בית שאן, תפס טרמפ למשטרת עפולה וניסה להסביר לשוטרים בערבית מהולה בצרפתית ובמעט עברית שנשלח מעין חרוד לעזור בעבודה. לבסוף התאספו שוטרי וקציני המשטרה במגרש שליד התחנה וקיבלו ממנו שיעור בכדורסל.

שמם של הכוכבים המצרים הפך לכלל־ארצי באותו קיץ, אז נערך בירושלים טורניר מרובע של קבוצות הפועל. מעט לפני הטורניר ביטלה הפועל חיפה את השתתפותה, ומי שנרשמה במקומה היתה הפועל עין חרוד, שכללה את ארבעת השחקנים המצרים ואת חבר הקיבוץ מאולי חייקין. עין חרוד הביסה את ירושלים ב־30 הפרש, את הפועל תל אביב ב־20 ואת מעיין ברוך ב־19 – ובן־רגע הפכה לאגדה. שבועיים לפני אותו טורניר הקים מיכה שמבן, מורה להתעמלות ולימים "מר כדורסל" ו"מר כדורעף" של ישראל, את הפועל חולון. שמבן, שצפה בטורניר, הגיע לעין חרוד, אסף את הכוכבים המצרים וצירף אותם לחולון – וכך הסתיים החלק העין־חרודי של אגדת הכדורסל המצרית.

ב־1953, בעקבות הצלחת נבחרת ישראל באליפות אירופה במוסקבה, שם זכתה במקום החמישי, הוחלט לראשונה על הקמת ליגת כדורסל כלל־ארצית לאחר שעד אז שיחקו קבוצות שהשתייכו למרכזי מכבי והפועל בטורנירים נפרדים. בעונה הראשונה כללה הליגה ארבע קבוצות ממכבי וארבע מהפועל והשתתפו בה שתי קבוצות מקיבוצים, הפועל גבע והפועל מעיין ברוך, אולם שתיהן התפרקו מייד לאחר העונה הראשונה.

כדורסל בקיבוצים, תחילת הדרך. משמר העמק נגד יגור, 1960, צילום: ארכיון יגור

במעיין ברוך שיחקו כמה צעירים ממרכז הארץ שהגיעו לגרעין נח"ל בקיבוץ, בהם שמעון "צ'ינגה" שלח, שהיה לימים שחקן גדול ומאמן גדול אף יותר, כשהוביל את נבחרת ישראל באליפויות אירופה ואסיה, כולל זכייה במדליית הזהב במשחקי אסיה בבנגקוק ב־1966 ובמדליית כסף במשחקי אסיה בבנגקוק 1970.

לצד צ'ינגה שיחק משה "מוסה" דניאל מקיבוץ חולתה, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל ובכדורעף ולאחר מכן מאמן נבחרת ישראל לנשים ואביו של מוטי דניאל, שחקנה של מכבי תל אביב שהפך לדור שני בנבחרת. לאחר התפרקות מעיין ברוך עבר מוסה דניאל לשחק באשדות יעקב והיה מגיע לאימונים ולמשחקים במשאית החלב שירדה מהגליל לעמק הירדן בדרכה למחלבת תנובה בתל יוסף

אלי רביד{ ליישי }: רבים מבני קריית חיים היו שותפים לראשית ספורט הכדורסל בארץ.במגרש הכדורסל הפתוח של " בית יציב " בקרית חיים, ארגנתי כנער ,בשנת 1953-1952 טורניר כדורסל על גביע " הבו לנו ספורט -קול ישראל " .הייתי באותם הימים כתב ספורט בצפון של תוכנית ספורט לנוער בשם " הבו לנו ספורט " ששודרה אחת לשבוע , בשעות אחר הצהריים ,ברדיו " קול ישראל מירושלים", התוכנית נערכה על ידי עדין טלבר { טיילהבר } ז'ל ,שהיה אז סטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים {ומי שייסד את אס'א , ארגון ספורט אקדמאי , ארגון הספורט של הסטודנטים בישראל.} בטורניר זה , לקחו חלק קבוצות הכדורסל של "הפועל " קריית חיים ,מכבי " קריית מוצקין , " הפועל " יגור " , קבוצת כדורסל של אחד מבתי הספר בחיפה וקבוצת הכדורסל של " הפועל אשדות יעקב " שזכתה בגביע. שחקנים שהיו אז בראשית דרכם הספורטיבית ,המוזכרים בספרו המרתק של שלמה גלזר , השתתפו בטורניר זה. לבן הקריה , חברי הטוב ראובן ברוג, שהיה שחקן כדורסל ב" הפועל " קריית חיים חלק נכבד וחשוב בתולדות קבוצות הכדורסל בהתיישבות העובדת.ראובן הגיע עם הגרעין שלו { התנועה המאוחדת }לקבוץ חמדיה ושיחק כדורסל בקבוצת " הפועל " בית אלפא. בהמשך אימן כדורסל את קבוצות " הפועל " גבת , "הפועל " יפעת , " הפועל " מעגן מיכאל ו"הפועל " מעוז חיים. מוסה { משה } דניאל המוזכר בכתבה,{ 1930-2020} הוא בן קריית מוצקין, חניך תנועת " המחנות העולים " , חבר נאמן לאחותי אילנה ז'ל { 1930-2022}מאז ימי תנועת הנוער ועד יום מותו . .יחדיו היו בתנועת " המחנות העולים " ,בהכשרת חולתה, בגדוד השלישי של הפלמ'ח { ביו היתר כיבוש צפת והגליל.} מוסה דניאל ז'ל היה שחקן כדורסל וכדורעף מצטיין ,שיחק בקבוצות שונות ובנבחרות ישראל בכדורסל ובכדורעף. היה מהיוזמים לפיתוח כדורסל נשים בישראל . שנים רבות נאבק לקידום מעמדן של הספורטאיות ואימן את נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל.

ארבעת התמונות הנ'ל ,מתוך ארכיון " האתר חופשי של בני קריית חיים".

יורם סתיו: שנה לפטירתו של מאיר ברב ז'ל

חלפה מעל לשנה מאז נפרדנו ממאיר ברב ז'ל שהלך לעולמו ביום 18.4.2022.

מאיר ברב היה משחקני הכדורסל הבולטים בקריית חיים בשנות ה-50.

מאיר ברב ז'ל כורע ראשון מימין.

ביום 23.3.10  כתב  יאיר מירז  ופורסם באתרכנס כדורסלני "הפועל" ק"ח לדורותיהם

היה מרגש לראות את החברה, מגדעון דונייץ (אחיו הצעיר "פופקה" ז"ל היה גם שופט כדורסל נערץ)למתי קיסלביץ-אור, אברהם ארליך יליד 31 שתרם כל כך הרבה לכדורסל בקריה, אמנון ליסובסקי וישה ענתבי (1932), איתן פרידלר יאיר מיזיריצקי אוקי קורדוני אשר בירק דן בויטנר (1934)חנן רז (זורדה) ומאיר ברב (1936), גיורא שמי, ראובן ברוג, יצחק גודס, סבי אבינועם, זיזי קניאזר מהדור המצויין ועד הדורות שהעלו את הכדורסל הקרייתי לליגה הלאומית בשנות הששים, שלצערי את חלקם כבר איני מכיר. הופתעתי לפגוש את יוסף אבו ראשיד שהיה מאמן "הפועל" חיפה הבוגרים כשאנו היינו עדיין בנוער. כבוד רב חלק לנו טל ברודי "מר כדורסל" שכיבד הכנס בנוכחותו. אני תקוה שיקומו חברים ויבנו קבוצות נוער כדורסל בקריה, וישיבו עטרה למקומה הטבעי!

בברכה  יאיר  מירז – מיזיריצקי 

תגובה של אריק כ'ץ , מיום 27.6.23,בהתייחס לכתבה על מגרש הכדורסל בקרית חשמל:

            בהיותי בן 14 (1952) כתבתי מכתב לראש העיר אבא חושי וביקשתי ממנו שיבנה מגרש כדורסל מואר בקרית חשמל. כעבור זמן קצר, נבנה המגרש מאספלט עם תאורה על שני כבלים ארוכים לאורך המגרש ועליהם נורות גדולות (בתוך סוג של אהיל מפח) המתנדנדות ברוח.   זה היה המגרש המואר הראשון בקריות ויתכן גם בעיר חיפה.   התמונה צולמה בחנוכת המגרש בנוכחות אבא חושי (שגם חיבק אותי) לפני המשחק בין הפועל חיפה להפועל קריית חיים.   בקרית חשמל גדל גיורא שמי (בכניסה 1) אחד הכישרונות הגדולים בכדורסל, שהשרות בנח"ל ואח"כ בקיבוץ נירים (והיום בכפר עזה) קטע את התפתחותו בתחום.    שבלט ברמה הארצית היה שכני בכניסה 4, מרדכי "פופקה" נהרי שהיה מבכירי שופטי הכדורסל בישראל, בעל זיכרון פנומנלי, שלא היה זקוק למזכירות ו/או לטופס המשחק כדי לזכור כמה עבירות יש לכל שחקן…וכל פרט אחר הרלבנטי למשחק…

            בברכה,

            אריק כ"ץ

            קרית חשמל- עפולה.

אהוד בן עזר: מסעדת מוריס בבאר שבע{ שנת 1955}

מתוך פרק ראשון בספרו של אהוד בן עזר " מסעותיי עם נשים ".

הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת "אוטוקאר", אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בדואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אלי רביד { ליישי } :מסעדת מוריס בבאר שבע הייתה בשנות ה-50 ,מוסד ידוע ומוכר לכל אנשי הנגב. המסעדה שפעלה כמעט 24 שעות , הייתה מקום מפגש עיקרי לאנשי הצבא, לחלוצי הנגב שרבים מהם היו בני קריית חיים, וגם לבדואים. שעסקו כאן במסחר , בעיקר בימי השוק. הייתה זו נקודת מפגש לנהגי המשאיות בדרכם לערבה ולאילת הרחוקה , לסדום וים המלח ולטרמפיסטים, מטיילי הנגב ואנשיו.

העברה מתוך " מועדון ברכב והאספנות בישראל –מאת בני הספל.

"חזון הנגב" של בן גוריון סחף עימו בהתלהבות את הממשלה והעם והתקווה להפיק מנגן, נחושת, פוספטים ומלח הובילה לייסוד חברות כמו מפעלי ים המלח בצידו הדרומי של האגם, מחצבי ישראל ומכרות הנחושת בתמנע. אבל הייתה בעיה והיא שינוע התוצרת. הנמל היחיד היה אז בחיפה ואילו הכבישים שחיברו את תמנע, ים המלח והסביבה היו לכל היותר דרכי עפר. נדרשו עשרות משאיות כבדות על מנת לעשות את הסבבים בחום של 40 מעלות, בסביבה מסוכנת והעיקר באמינות טכנית גבוהה.באמצעות חברת "מחצבי ישראל" הממשלתית הוקמה חברת "מפעלי תובלה". החברה היתה מיועדת לשינוע המחצבים וכאן נכנסת "אוטוקאר "לתמונה. הוקמה סוכנות בשם "החברה האמריקאית לאוטומובילים" וממשלת ארצות הברית קישרה את  החברה עם "אוטוקאר "ובשנת 1953 הגיעה המשאית הראשונה ארצה. היא הייתה כמובן די סי, אותו דגם שהיה עמוד השידרה של "אוטוקאר "שנים רבות. משאית ענק במונחים של אז, חדשה, נוחה, אמינה ועושה את העבודה. בשנות החמישים והששים נמסרו למפעלי תובלה כ 170 אוטוקרים, רובם ככולם בתצורת "סוס" כשלהם חוברו עגלות מתכת בגודל שלא נראה אז בארץ

האוטוקאר הראשון הגיע ארצה (1953)

שעתם הגדולה של האוטוקרים התחילה עם פתיחת ה"כביש המרכזי" שעובר דרך מצפה רמון. זה היה בעצם הכביש  הכבוש ואחר כך הסלול היחיד שהוביל לאילת. הכביש שימש את מפעלי תובלה בהובלת עפרות נחושת מתמנע צפונה. הייתה נדרשת מיומנות מיוחדת  לעבור את הפיתולים של מעלה העצמאות.

לאחר מבצע קדש התחיל תור הזהב של ה"אוטוקרים "כשנפתח כביש הערבה ביחד עם נמל אילת והאוטוקרים ביחד עם אוטובוסי ג'י אמ סי של אגד דהרו על הכביש, אלה מים המלח ואלה מתל אביב. הנהגים זכו להערצה כגברים שבגברים ובאמת לנסוע במשאית כבדה לא ממוזגת מים המלח לאילת ביום קיץ, היה עסק לאנשים מברזל במשאיות מפלדה. השם "אוטוקאר" הפך שם גנרי למשאית קשוחה שבונה את הנגב..

האוטוקארים התמודדו היטב ב"כבישים" של הנגב

בשנות הששים נמסר האוטוקאר האחרון למפעלי תובלה אולם הקואופרטיבים למשאות כמו שלב, עמק הירדן והגליל העליון וכן קיבוצים כמו כפר גלעדי ומחצבותיו, המשיכו לרכוש אותן. המשאיות גם כן גדלו והשתכללו (למרות שכולן היו מדגם די סי). גולת הכותרת היו המפלצות. אלה אוטוקרים שלא נראו מאז וכנראה עד היום והם סחבו כל דבר, כולל ספינות ונחתות לים המלח, לכינרת וכמובן לאילת

בשנות השבעים עם המיזוגים של החברות בארצות הברית דעכו הייצור והיבוא. ה"אוטוקאר "החדש האחרון הגיע הנה בתחילת שנות השמונים.

בסך הכל הגיעו לארץ למעלה מ 400 "אוטוקרים." הם נשארו אהובים על הנהגים הוותיקים והיו מיתוס בקרב האילתים ובשנות החמישים בקרב כולם. היום נותרו חמישה-ששה בקרב אספנים ובמוזיאון "תעבורה"

הגדול מכולם – "המפלצת"

אפילו רביעית מועדון התיאטרון הקדישה להם שורה בשיר של חיים חפר "בת שבע מבאר שבע"

"מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע
בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר
כשאנחנו נכנסים עם האוטוקאר העירה
כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים"

העברה מתוך " שירונט ".

בת שבע מבאר שבע רביעית מועדון התיאטרון
מילים: חיים חפר
לחן: עממי מקסיקני

מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע
בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר
כשאנחנו נכנסים עם האוטוקר העירה
כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים

על בת שבע מבאר שבע
על בת שבע מבאר שבע
על בת שבע מבאר שבע

אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע
איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע
תאמין לא תאמין בשיכון פה יש לה חדר
תשמע היא די בסדר היא עושה עבודות קצין
אף אחד עוד העיז בכבוד שלה לדעת
היא אותנו משגעת והלב דופק גריז

על בת שבע מבאר שבע…

אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע
איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע
כאן אנחנו במדבר מובילים אוצרות הטבע
אך בת שבע מבאר שבע האוצר הכי יקר
אנו אוהבים מאילת ועד דימונה
ותדעי לך שסימונה לא שווה את נעלך

על בת שבע מבאר שבע…

עופר גביש: טיול מזמר בעקבות פרשיות משפחתיות שלנו לאורך גבול לבנון.

לבנון – סיפור משפחתי. טיול מזמר בעקבות פרשיות משפחתיות שלנו לאורך גבול הצפון, יום שישי 14.7.2023 בשעות 09:30 – 15:30 הטיול מתקיים באוטובוס שמותקנת בו מערכת הגברה ייעודית שלנו. התחלה וסיום בתחנת הדלק דור אלון בגשר הזיו.

הקשר הקרייתי: עם שבויי לבנון { ימי המנדט הבריטי טרום הקמת המדינה } נמנה גם בן קריית חיים אברהם ענבי ז'ל. דודנו דב גביש ז'ל ,מסניף " הנוער העובד" בחדרה , ,בצוותא עם בני הקריה מסניף " הנוער העובד " היה חבר "גרעין רעות ", הגרעין השני למייסדי קבוץ עין גדי. אנו בני קבוץ יפתח , בני קריית חיים נמנים על מייסדיו ובוניו .

"בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש"
נפל הדוד שלנו, יהודה גביש ז"ל, בליל הגשרים.
ארבעה חודשים אחר כך, התגייס לפלמ"ח
אבינו, ישעיהו גביש ע"ה. כעבור כשנה
נשבה בידי הלבנונים כשהיה בסיור מודיעיני
עם עוד ארבעה פלמ"חניקים
לאחר מלחמת השחרור לקחו הורינו חלק
בהקמת קיבוץ יפתח שעל גבול הצפון,
ובשנות ה-70-80-90 לקחנו אנחנו,
ארבעת בניהם, חלק בהגנה על הגבול הזה.
בטיול המזמר נספר ונשיר על פרשיות אלה. 

אנחנו, עפר ועידו, בטיולינו באזור

אתרים בהם יעבור הטיול:
גשר הזיו ואנדרטת הי"ד,
קטעים מהמסלול בו הלכו תוקפי הגשר, 
האזור בו נשבו חמשת הפלמ"חניקים
מעבר הגבול בראש הנקרה, ממנו שבו לארץ
מושב שתולה, מיצג "קירות מדברים", מנהרת החיזבאללה
תצפית מהר אדיר צפונה
בעקבות פעילותנו שלנו בלבנון

בין השאר נשיר:

דחילק מוטקה, שיר הגשר, 
בדרך צפונה, שיר הפלמ"ח,
בוא איתי אל הגליל
שתי אצבעות מצידון, נחמה
אין לי ארץ אחרת, כשיבוא שלום


וכמה מילים עלינו:
שנינו בנים למייסדי קיבוץ יפתח
אוהבי טיולים, ידיעת הארץ, היסטוריה וזֶמֶר

עידו גביש – מורה דרך
קצין בדימוס בחיל השריון. 26 שנים בתעשיה.
מעורב ועוסק בנושאי בטחון של הישוב שנים רבות

עפר גביש – הנחיית שירה וסיפורי זמר
מוסיקאי וחוקר זמר,
מפרסם סיפורי שירים בספרים, בעתונות,
בהופעות ובגל"צ

בתצפית הר אדיר לעומק לבנון

יום שישי 14.7.2023, שעות 09:30 – 15:30.עלות: 150 ש"ח

נשמע מענין? להרשמה

עפר גביש – אירועי זמר [email protected]