העברה מ" היכל התהילה כדורסל נשים בישראל .כתבתו של יוסי גלזר מיום 20 לספטמבר 2018.

המאמן הראשון של נבחרת ישראל כדורסל נשים, דולק אומשווייף עמישב ז"ל היה צריך להכין את הנבחרת על בסיס "פיפטי פיפטי" לצעירים שבנינו לא בטוח שמכירים את המושג הזה, שהיה כל כך נפוץ בספורט הישראלי בשנות ה- 40 עד ה-60 המאוחרות. כן, הפוליטיקה הכריעה מי ישתתף בנבחרות ישראל. תמיד זה חייב להיות 50% מאגודת מכבי ו- 50% מהפועל. לנבחרת הנשים הראשונה שהשתתפה באליפות אירופה בשנת 1950 הוזמנו כדורסלניות משתי האגודות..תארו לעצמכם שהיו שחקניות מצויינות שלא השתתפו רק בגלל החלטה זו. גם שני מאמנים נבחרו מכל צד לנבחרת. המאמן הדומיננטי בנבחרת ישראל נשים היה דולק-אהרון אומשווייף עמישב ז"ל (מהפועל). בעברו אימן את נבחרות הנוער בכדורסל ובכדורעף, שייצגו את ישראל באירופה, בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג בשנת 1947.הוא נולד בלבוב – פולין. גובה: 1.81מ'. שיחק כרכז ובכל תפקיד בהתאם לנדרש. הצטיין בראיית משחק, זריזות, התקפה, קליעות וריבאונד. בכדורעף הצטיין בעיקר בהנחתות. בגיל 14 (1928) הצטרף לאגודת הספורט היהודית "דרור", והיה ספורטאי רב גוני מצטיין, בעיקר במשחקי כדורעף וכדורסל ואתלטיקה קלה.לאחר סיום לימודיו בתיכון, למד הנדסה אזרחית בפוליטכניקום, ובמקביל – הוסמך כמדריך וכמורה לחינוך גופני.בגיל 21 (1935) הגיע לארץ למכביה השניה, נשאר בארץ ועד מהרה השתלב כשחקן כדורעף וכדורסל בהפועל חיפה. ששלטה בשני ענפים אלה במשך 10 שנים (1935 – 1945). בשנת 1937 השתתף באולימפיאדת ספורט הפועלים באנטוורפן שבבלגיה. בשנים 1948 – 1950 שירת בחטיבת כרמלי. ריכז את אגודת הפועל חיפה מבחינה מקצועית, ארגונית וכמזכיר עד גיל 63 (1977). בשנים 1977 – 1987 היה מנהלו של היכל הספורט החדש ברוממה בחיפה.במקביל לפעילותו בהפועל חיפה, בשנת 1940 החל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבהי"ס המקצועי והימי בחיפה ובתיכון קרית חיים. בשנת 1959 מונה לתפקיד מפקח על החינוך הגופני במחוז חיפה. פעל לקידום מעמדם של המורים, לשיפור ההוראה ולקידום החינוך הגופני בבתיה"ס. דאג לבניית מתקני ספורט חדשים ופעל רבות לשילוב הקהילה בפעילויות בתיה"ס. בשנות ה-60 נשלח מטעם משרד החוץ והפועל לארגן אירועים ומיפגנים בארצות אפריקה שזכו לעצמאות.זכה בעיטורים על פעליו: מדליית הכבוד "איש כפועלו" ו"עיטור הגבורות" מהפועל, יקיר חיפה ועיטור העיר חיפה על מפעל חיים בספורט העירוני, יקיר ארגון מורי החינוך הגופני. זכה באותות הצטיינות והוקרה מממשלת צ'אד (עיטור האבירות) על אירגון יום העצמאות של צ'אד בשנת 1963 ומממשלת סנגאל קיבל מדליה על ארגון מפגן הפתיחה של משחקי אפריקה – האולימפיאדה האפריקאית 1964.אבא ל-3: קרנינה, איילת ואמיר. בת הזוג: מילכה שוורץ אומשווייף עמישב – כדורסלנית הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל. אשתו הראשונה, נעמי שוורץ אומשווייף ז"ל, היתה שחקנית כדורסל וכדורעף באגודת הספורט היהודית "דרור" בלבוב – פולין, ולאחר עלייתה לארץ (1935) בהפועל חיפה. אחיינו, צבי אומשווייף ז"ל, טייס חיל האויר וקברניט אל-על, היה שחקן כדורסל בהפועל עין המפרץ. נכדתו, שירה בן ברק, כדורסלנית נבחרת הנערות 2009.דולק אהרון אומשווייף עמישב נפטר ב- 9.10.1998. היה סמל ליושר ולצניעות, מסור ואוהב אדם. יהי זכרו ברוך.

מאלי רביד { ליישי }:

דולק היה מורה לחינוך גופני נערץ ואהוב מאד על בני קריית חיים בשנות -ה-40 וה-50.במקביל היה מורה לחינוך גופני גם בבית הספר הימי ובבסמ'ת בחיפה { שהיו אז בבניין אחד במתחם הטכניון בהדר} וכאן נפגשנו שוב. אשתו נעמי שהייתה שחקנית כדורסל וכדורעף מצטיינת הלכה לעולמה בגיל צעיר. דולק נישא בשנית ל מילכה שוורץ-עמישב ,{ ילידת 1930} , אף היא מורה לחינוך גופני .בשנות ה-50 הראשונות הייתה מורה בקריית חיים והחליפה את המורה לחינוך גופני והספורטאית המחוננת אמירה הדרה . מילכה התגוררה שנים רבות בחיפה והיום גרה במושב נהלל. נכדתה שירה ,הייתה שחקנית כדורסל מצטיינת ונמנתה על סגל נבחרת הנערות של ישראל.{ 2009}.היום היא רופאה, ד'ר שירה בן ברק. מילכה הייתה לוחמת בפלמ'ח ,הכירה בנעוריה את אחותי אילנה ז'ל {גם היא ילידת 1930} שמחה לפגישותינו האקראיות, תמיד נאה ומטופחת. למילכה עמישב קשרי משפחה עם בת הקרייה ד'ר צפרירה בורובסקי-בן ברק .

מילכה הספורטאית המצטיינת.

מתוך ארכיון הפלמ'ח.

מילכה בת  פרידה ודוד-תיאו

נולדה בגרמניה ב-12/1/1930.עלתה ב-1935.גוייסה ב-1948.

יחידות: הגדוד השביעי – "באר שבע", חטיבת הנגב, מטה

בהכשרת נען/שילר – גרעין הצופים ו', 1948

תפקיד אחרון: מדריך ספורט – מד"ס

קורות חיים

מילכה נולדה ב- 12.1.1930 בוירצבורג, גרמניה. בשנת 1935 עלתה ארצה דרך טריאסט. היא גרה בחיפה וסיימה את לימודיה בבית הספר העממי א' ובתיכון "חוגים". בשנת 1948 התגייסה לפלמ"ח, במסגרת הכשרת הצופים, גרעין ו' – נען-שילר. שרתה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב. שימשה כמדריכת ספורט בדרגת סמל. בשרות מילואים היתה מדריכת ספורט בגדנ"ע עד שנת 1956. פעילות אזרחית: סיימה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, בחינוך ובמדעי החברה, תואר שני בחינוך באוניברסיטת בוסטון. עבדה כמורה לתנ"ך בבית הספר התיכון "חוגים". כן היתה דיקאן הסטודנטים במכללת גורדון בחיפה. מילכה היתה נשואה לאהרון עמישב, ספורטאי ומפקח על החינוך הגופני בחיפה, שנפטר ב-10 באוקטובר 1998. מילכה עמישב, אם לבן ולבת, סבתא לנכדים ומתגוררת בחיפה.

שלום אלי,

זה. עתה קבלתי את המידע אודות יום פטירתו של שמאי. הוא נפטר ביום ששי ה-7 באפריל 2023 ט״ז בניסן ה׳תשפ״ג.דן ברטלר ואריק כץ היו חברים טובים שלו.

כל טוב ובריאות טובה,

יורם סתו

לוס אנג׳לס

קליפורניה

שמאי בן יצחק ז'ל

בני פוקס היה גר הרבה שנים ברחוב ו' מספר 20, ושם גם נפטר בחודש מאי האחרון.              בשנות הילדות שלנו/שלכם. אינני יודע מתי בני פוקס עבר לגור שם, אבל זה היה   לפני הרבה שנים – בטח לפני שאני עזבתי את הארץ.  הוא יליד 1941 או 1942. היה חבר קרוב עם אורי יסוד.   הדבר היחידי שנשאר שמעניין אותי ושאין לי תשובה עליו, זה האם בני פוקס היה אותו הבחור שהיה ידוע לרבים בכינוי "חתולי".   אני מתאר לי שאורי יסוד יוכל לענות על השאלה הזאת, אבל לי אין קשר אתו.

בברכה

נועם מירז{ מיזריצקי} .

תשובתו של אורי יסוד לנועם מירז , מהיום 22.6.23 :

שלום נועם

קצת מרגש, קצת מפתיע אבל הכל בסדר, במיוחד שאתה כותב לי ערב יום הולדתי מה שמזכיר המון דברים לאורכן של השנים. את רחוב ו' אני מכיר היטב עוד מהתקופה שגרתם בו, תחילת הרחוב. זוכר היטב את ההורים ואת שני אחיך הבוגרים. יאיר היה חבר של אחי שנפטר כבר לפני 8 שנים ממחלה קשה ואגב אני מבקש לדעת מה אתו (של יאיר כמובן).

אשר לבני פוקס, "חתולי "בלשוננו. אנחנו היינו יחד מגיל 4 פחות או יותר, גן הילדים, ביה"ס מגינים כשבסיומו הייתה הפסקה קלה .בני למד בכפר גלים ואני נשארתי בקריה, נפגשנו שוב ערב גיוסינו לצה"ל/נח"ל באותה מסגרת אותו גרעין. שנינו לא החזקנו מעמד כקיבוצניקים (גרעין "להט" בצרעה) וחזרנו כרווקים עליזים לקריה. בני פוקס שהתחתן די מוקדם רכש בית ברחוב ו' ושם גם לדאבוננו סיים את חייו. בשנים האחרונות לא היינו כל כך בקשר, אבל לא אוכל לשכוח אותו כאדם עם לב ענק, כולו זהב, חבר אמיתי שיודע להימצא תמיד במקום הנכון. ושלא תשכח כ-70 שנה יחד! קרייתים!!!

             אורי יסוד

ילידי 1941. סיום כתה ו' בית ספר מגינים בקריית חיים. המחנך מרדכי זמיר.בני פוקס" חתולי". הימיני בשורה השלישית.{ התמונה מתוך ארכיון " האתר החופשי של בני קרית חיים "}

יום חמישי, 22.6.2023 ג' בתמוז תשפ"ג

• מרסל חפץ וחבריו ממצרים שיגעו את עין חרוד • איתמר מרזל מיגור ויתר על דירה ברמת גן • עמית גל מהגליל לא שוכח את החב"דניקים בעונת הדובדבנים לפני 30 שנה • ולמה פחד מיקי ברקוביץ' מהברחשים בניר דוד? • בעקבות ספר חדש על עלייתו (ושקיעתו) של הכדורסל הקיבוצי, חזרנו לקבוצות שמילאו את הליגה ולשחקנים שכיכבו בהן ובנבחרת ישראל – אבל רק אחרי חליבת בוקר ברפת.

מיקי ברקוביץ', מספר 9 האגדי של מכבי ת"א והאיש שקלע כמעט כל סל מכריע בכדורסל הישראלי, לא יכול לשכוח את הפחד שאחז בו לקראת המשחקים נגד הקבוצות בקיבוצים, וזה לא קשור רק לעובדה שהקיבוצניקים של אותן שנים היו שחקנים לא רעים בכלל, שנתנו באופן קבוע פייט למכבי הגדולה.

"הבטן היתה מתהפכת לנו בדרך לקיבוצים בשנות ה־70", הוא נזכר. "פחדנו מהם, ובעיקר מכל מה שהתעופף שם. המשחקים היו במגרשים פתוחים, לפעמים בחום של 40 מעלות בעמק הירדן, במקומות כמו בית אלפא וניר דוד, והיו שם ענני יתושים וברחשים ענקיים שנכנסו לך לעיניים, לאוזניים, לאיפה לא. היה לנו שחקן, סטיב צ'ובין, שממש פחד מהם. אי אפשר היה להתרכז במשחק, ולפעמים גם הפסדנו שם".

ברקוביץ' זוכר היטב את אגדת הכדורסל הקיבוצי, זה שהצמיח במשך שנים תרבות ספורט הישגית וחברתית והפך לגאוות יחידה. 30 שנה אחרי זכייתה של הפועל גליל עליון באליפות היסטורית, הקבוצה הקיבוצית האחרונה שהצליחה בגדול כשהיא גוברת על מכבי והפועל תל אביב ומסיימת רצף של 23 אליפויות רצופות למכבי, יצא בימים אלה הספר "הרבה יותר ממשחק, סיפורו של הכדורסל הקיבוצי" (הוצאת גלילית) שכתב שלמה גלזר, שחקן ומאמן עבר ואיש כדורסל בכל רמ"ח איבריו. הספר סוקר את תולדות הכדורסל בקיבוצים ושופך אור על תופעה ספורטיבית והיסטורית מדהימה למדי שהיתה ואיננה עוד.

בשיאם, מסוף שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־80, הקיבוצים היוו 3.5% מהאוכלוסייה בארץ, וכמעט ממחצית הקבוצות בליגה ומסגל שחקני נבחרת ישראל היו מהקיבוצים", מסביר גלזר (70) את ממדי התופעה. "השיא היה בעונת 1968/9, אז שיחקו בליגה הלאומית שש קבוצות קיבוציות מתוך 14.

בארבע אליפויות אירופה שבהן השתתפה נבחרת ישראל בין השנים 1977-1971 היו חמישה שחקנים מההתיישבות העובדת בין 12 שחקני הסגל, ו־10 מתוך 50 הקלעים הבולטים בכדורסל הישראלי הם בני קיבוץ.

באותן שנים המשחקים התקיימו בימי שישי בערב, והיה ממש עוצר בקיבוצים וביישובים שמסביב. כל הקיבוצניקים, מההר ומהעמק, באו חפופים ולבושים להצגה הכי טובה בקיבוץ".

החבורה המצרית

זה התחיל כבר בשלהי מלחמת העצמאות, עם ארבעת אנשי "החבורה המצרית" – מרסל חפץ, אליהו עמיאל, רודי ויינברג וחיים גורמזנו – יהודים יוצאי מצרים שהגיעו לעין חרוד והפכו את הכדורסל בישראל על פיו. הכוכב הראשי של החבורה היה חפץ, לימים אגדת כדורסל ואחד משחקניה המובילים של נבחרת ישראל.

חפץ עלה לארץ ב־1950, הגיע לעין חרוד והתבקש לעבוד במשתלה, אולם לא הבין היטב את השפה וחשב שנשלח לעבוד במשטרה. הוא ירד לכביש עפולה־בית שאן, תפס טרמפ למשטרת עפולה וניסה להסביר לשוטרים בערבית מהולה בצרפתית ובמעט עברית שנשלח מעין חרוד לעזור בעבודה. לבסוף התאספו שוטרי וקציני המשטרה במגרש שליד התחנה וקיבלו ממנו שיעור בכדורסל.

שמם של הכוכבים המצרים הפך לכלל־ארצי באותו קיץ, אז נערך בירושלים טורניר מרובע של קבוצות הפועל. מעט לפני הטורניר ביטלה הפועל חיפה את השתתפותה, ומי שנרשמה במקומה היתה הפועל עין חרוד, שכללה את ארבעת השחקנים המצרים ואת חבר הקיבוץ מאולי חייקין. עין חרוד הביסה את ירושלים ב־30 הפרש, את הפועל תל אביב ב־20 ואת מעיין ברוך ב־19 – ובן־רגע הפכה לאגדה. שבועיים לפני אותו טורניר הקים מיכה שמבן, מורה להתעמלות ולימים "מר כדורסל" ו"מר כדורעף" של ישראל, את הפועל חולון. שמבן, שצפה בטורניר, הגיע לעין חרוד, אסף את הכוכבים המצרים וצירף אותם לחולון – וכך הסתיים החלק העין־חרודי של אגדת הכדורסל המצרית.

ב־1953, בעקבות הצלחת נבחרת ישראל באליפות אירופה במוסקבה, שם זכתה במקום החמישי, הוחלט לראשונה על הקמת ליגת כדורסל כלל־ארצית לאחר שעד אז שיחקו קבוצות שהשתייכו למרכזי מכבי והפועל בטורנירים נפרדים. בעונה הראשונה כללה הליגה ארבע קבוצות ממכבי וארבע מהפועל והשתתפו בה שתי קבוצות מקיבוצים, הפועל גבע והפועל מעיין ברוך, אולם שתיהן התפרקו מייד לאחר העונה הראשונה.

במעיין ברוך שיחקו כמה צעירים ממרכז הארץ שהגיעו לגרעין נח"ל בקיבוץ, בהם שמעון "צ'ינגה" שלח, שהיה לימים שחקן גדול ומאמן גדול אף יותר, כשהוביל את נבחרת ישראל באליפויות אירופה ואסיה, כולל זכייה במדליית הזהב במשחקי אסיה בבנגקוק ב־1966 ובמדליית כסף במשחקי אסיה בבנגקוק 1970.

לצד צ'ינגה שיחק משה "מוסה" דניאל מקיבוץ חולתה, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל ובכדורעף ולאחר מכן מאמן נבחרת ישראל לנשים ואביו של מוטי דניאל, שחקנה של מכבי תל אביב שהפך לדור שני בנבחרת. לאחר התפרקות מעיין ברוך עבר מוסה דניאל לשחק באשדות יעקב והיה מגיע לאימונים ולמשחקים במשאית החלב שירדה מהגליל לעמק הירדן בדרכה למחלבת תנובה בתל יוסף

אלי רביד{ ליישי }: רבים מבני קריית חיים היו שותפים לראשית ספורט הכדורסל בארץ.במגרש הכדורסל הפתוח של " בית יציב " בקרית חיים, ארגנתי כנער ,בשנת 1953-1952 טורניר כדורסל על גביע " הבו לנו ספורט -קול ישראל " .הייתי באותם הימים כתב ספורט בצפון של תוכנית ספורט לנוער בשם " הבו לנו ספורט " ששודרה אחת לשבוע , בשעות אחר הצהריים ,ברדיו " קול ישראל מירושלים", התוכנית נערכה על ידי עדין טלבר { טיילהבר } ז'ל ,שהיה אז סטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים {ומי שייסד את אס'א , ארגון ספורט אקדמאי , ארגון הספורט של הסטודנטים בישראל.} בטורניר זה , לקחו חלק קבוצות הכדורסל של "הפועל " קריית חיים ,מכבי " קריית מוצקין , " הפועל " יגור " , קבוצת כדורסל של אחד מבתי הספר בחיפה וקבוצת הכדורסל של " הפועל אשדות יעקב " שזכתה בגביע. שחקנים שהיו אז בראשית דרכם הספורטיבית ,המוזכרים בספרו המרתק של שלמה גלזר , השתתפו בטורניר זה. לבן הקריה , חברי הטוב ראובן ברוג, שהיה שחקן כדורסל ב" הפועל " קריית חיים חלק נכבד וחשוב בתולדות קבוצות הכדורסל בהתיישבות העובדת.ראובן הגיע עם הגרעין שלו { התנועה המאוחדת }לקבוץ חמדיה ושיחק כדורסל בקבוצת " הפועל " בית אלפא. בהמשך אימן כדורסל את קבוצות " הפועל " גבת , "הפועל " יפעת , " הפועל " מעגן מיכאל ו"הפועל " מעוז חיים. מוסה { משה } דניאל המוזכר בכתבה,{ 1930-2020} הוא בן קריית מוצקין, חניך תנועת " המחנות העולים " , חבר נאמן לאחותי אילנה ז'ל { 1930-2022}מאז ימי תנועת הנוער ועד יום מותו . .יחדיו היו בתנועת " המחנות העולים " ,בהכשרת חולתה, בגדוד השלישי של הפלמ'ח { ביו היתר כיבוש צפת והגליל.} מוסה דניאל ז'ל היה שחקן כדורסל וכדורעף מצטיין ,שיחק בקבוצות שונות ובנבחרות ישראל בכדורסל ובכדורעף. היה מהיוזמים לפיתוח כדורסל נשים בישראל . שנים רבות נאבק לקידום מעמדן של הספורטאיות ואימן את נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל.

ארבעת התמונות הנ'ל ,מתוך ארכיון " האתר חופשי של בני קריית חיים".

חלפה מעל לשנה מאז נפרדנו ממאיר ברב ז'ל שהלך לעולמו ביום 18.4.2022.

מאיר ברב היה משחקני הכדורסל הבולטים בקריית חיים בשנות ה-50.

מאיר ברב ז'ל כורע ראשון מימין.

ביום 23.3.10  כתב  יאיר מירז  ופורסם באתר: כנס כדורסלני "הפועל" ק"ח לדורותיהם

היה מרגש לראות את החברה, מגדעון דונייץ (אחיו הצעיר "פופקה" ז"ל היה גם שופט כדורסל נערץ)למתי קיסלביץ-אור, אברהם ארליך יליד 31 שתרם כל כך הרבה לכדורסל בקריה, אמנון ליסובסקי וישה ענתבי (1932), איתן פרידלר יאיר מיזיריצקי אוקי קורדוני אשר בירק דן בויטנר (1934)חנן רז (זורדה) ומאיר ברב (1936), גיורא שמי, ראובן ברוג, יצחק גודס, סבי אבינועם, זיזי קניאזר מהדור המצויין ועד הדורות שהעלו את הכדורסל הקרייתי לליגה הלאומית בשנות הששים, שלצערי את חלקם כבר איני מכיר. הופתעתי לפגוש את יוסף אבו ראשיד שהיה מאמן "הפועל" חיפה הבוגרים כשאנו היינו עדיין בנוער. כבוד רב חלק לנו טל ברודי "מר כדורסל" שכיבד הכנס בנוכחותו. אני תקוה שיקומו חברים ויבנו קבוצות נוער כדורסל בקריה, וישיבו עטרה למקומה הטבעי!

בברכה  יאיר  מירז – מיזיריצקי 

תגובה של אריק כ'ץ , מיום 27.6.23,בהתייחס לכתבה על מגרש הכדורסל בקרית חשמל:

            בהיותי בן 14 (1952) כתבתי מכתב לראש העיר אבא חושי וביקשתי ממנו שיבנה מגרש כדורסל מואר בקרית חשמל. כעבור זמן קצר, נבנה המגרש מאספלט עם תאורה על שני כבלים ארוכים לאורך המגרש ועליהם נורות גדולות (בתוך סוג של אהיל מפח) המתנדנדות ברוח.   זה היה המגרש המואר הראשון בקריות ויתכן גם בעיר חיפה.   התמונה צולמה בחנוכת המגרש בנוכחות אבא חושי (שגם חיבק אותי) לפני המשחק בין הפועל חיפה להפועל קריית חיים.   בקרית חשמל גדל גיורא שמי (בכניסה 1) אחד הכישרונות הגדולים בכדורסל, שהשרות בנח"ל ואח"כ בקיבוץ נירים (והיום בכפר עזה) קטע את התפתחותו בתחום.    שבלט ברמה הארצית היה שכני בכניסה 4, מרדכי "פופקה" נהרי שהיה מבכירי שופטי הכדורסל בישראל, בעל זיכרון פנומנלי, שלא היה זקוק למזכירות ו/או לטופס המשחק כדי לזכור כמה עבירות יש לכל שחקן…וכל פרט אחר הרלבנטי למשחק…

            בברכה,

            אריק כ"ץ

            קרית חשמל- עפולה.

לבנון – סיפור משפחתי. טיול מזמר בעקבות פרשיות משפחתיות שלנו לאורך גבול הצפון, יום שישי 14.7.2023 בשעות 09:30 – 15:30 הטיול מתקיים באוטובוס שמותקנת בו מערכת הגברה ייעודית שלנו. התחלה וסיום בתחנת הדלק דור אלון בגשר הזיו.

הקשר הקרייתי: עם שבויי לבנון { ימי המנדט הבריטי טרום הקמת המדינה } נמנה גם בן קריית חיים אברהם ענבי ז'ל. דודנו דב גביש ז'ל ,מסניף " הנוער העובד" בחדרה , ,בצוותא עם בני הקריה מסניף " הנוער העובד " היה חבר "גרעין רעות ", הגרעין השני למייסדי קבוץ עין גדי. אנו בני קבוץ יפתח , בני קריית חיים נמנים על מייסדיו ובוניו .

"בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש"
נפל הדוד שלנו, יהודה גביש ז"ל, בליל הגשרים.
ארבעה חודשים אחר כך, התגייס לפלמ"ח
אבינו, ישעיהו גביש ע"ה. כעבור כשנה
נשבה בידי הלבנונים כשהיה בסיור מודיעיני
עם עוד ארבעה פלמ"חניקים
לאחר מלחמת השחרור לקחו הורינו חלק
בהקמת קיבוץ יפתח שעל גבול הצפון,
ובשנות ה-70-80-90 לקחנו אנחנו,
ארבעת בניהם, חלק בהגנה על הגבול הזה.
בטיול המזמר נספר ונשיר על פרשיות אלה. 

אנחנו, עפר ועידו, בטיולינו באזור

אתרים בהם יעבור הטיול:
גשר הזיו ואנדרטת הי"ד,
קטעים מהמסלול בו הלכו תוקפי הגשר, 
האזור בו נשבו חמשת הפלמ"חניקים
מעבר הגבול בראש הנקרה, ממנו שבו לארץ
מושב שתולה, מיצג "קירות מדברים", מנהרת החיזבאללה
תצפית מהר אדיר צפונה
בעקבות פעילותנו שלנו בלבנון

בין השאר נשיר:

דחילק מוטקה, שיר הגשר, 
בדרך צפונה, שיר הפלמ"ח,
בוא איתי אל הגליל
שתי אצבעות מצידון, נחמה
אין לי ארץ אחרת, כשיבוא שלום

וכמה מילים עלינו:
שנינו בנים למייסדי קיבוץ יפתח
אוהבי טיולים, ידיעת הארץ, היסטוריה וזֶמֶר

עידו גביש – מורה דרך
קצין בדימוס בחיל השריון. 26 שנים בתעשיה.
מעורב ועוסק בנושאי בטחון של הישוב שנים רבות

עפר גביש – הנחיית שירה וסיפורי זמר
מוסיקאי וחוקר זמר,
מפרסם סיפורי שירים בספרים, בעתונות,
בהופעות ובגל"צ

בתצפית הר אדיר לעומק לבנון

יום שישי 14.7.2023, שעות 09:30 – 15:30.עלות: 150 ש"ח

נשמע מענין? להרשמה

עפר גביש – אירועי זמר [email protected]