העברה מערוץ השירים של יקטרינה צ'פלב. מאורעות יישובי מערב הנגב. 7.10.23.
מילים ושירה : יקטרינה צ'פלב לחן: איגור מאטביינקו
היום , יום ששי 24.11.23 ,צפויים להשתחרר מהשבי ראשוני החטופים.
רותי יצחקי-ריכטר: אני רוצה לשיר.
שלום לידידיי
אני מתנצלת שלא שלחתי לכם את הסיפור השבועי מאז שפרצה המלחמה. הייתי המומה כמו כולם ועסוקה בבישולים לחיילים ולמפונים. עכשיו אני מנסה לחזור לשגרה.
הסיפור שלפניכם היווה בסיס לתסריט שכתבתי לסרט הקצר "עוד לא זקנה".
אני רוצה לשיר
רותי יצחקי ריכטר
אתמול, מתי מנהל קורא אותי לבוא אצלו במשרד, אני כבר לדעת אני לעשות משהו לא בסדר, ואני גם תכף ומיד להבין שבטח הוא אומר אני צריכה מתנצלת, ואולי אפילו הוא אומר אני צריכה מבקשת סליחה, אפילו שאני לא לדעת למה. כי ככה זה בישראל. כל הזמן עולים חדשים צריכים מבקשים "סליחה… סליחה…"
בהתחלה אני לא לרצות ללכת שמה, בחדר של מנהל, אבל מה אני יכולה לעשות? אני לא רוצה הוא מפטר אותי, כי זה בושה גדולה בשבילי. אף פעם בחיים אני לא להיות מפוטרת. אני תמיד להשתדל לעשות הכי טוב מה שאני יכולה את העבודה שלי, ואני מאוד רוצה להיות בסדר ולא לחשוב כל הזמן שבצ'רנוביץ אני להיות זמרת מפורסמת באופרה, וכאן אני לעבוד בניקיון במועדון הספורט הקטן הזה, שמנהל ואנשים קוראים אותו "קאנטרי קלאב" כאילו זה מועדון הכי גדול. אז עכשיו אני כל הזמן מחזיקה ביד שלי דלי וסמרטוט, ואני לנקות יפה יפה המקלחות והשירותים.
אבל אולי אסור לי לחשוב שאני מסכנה, כי עוד לפני אני לבוא פה, אני כבר לדעת שככה זה יהיה, בגלל שכאן, בישראל, אני לא לעבוד במקצוע שלי, ועברית שפה קשה. ואני כבר כמעט בת ששים, ואנשים לא מאמינים כאן, בארץ, שתעודות שלנו שוות כמו שלהם, וזה נורא מעליב, כי זה לא נכון! בכלל לא נכון! אבל פה חושבים תעודות שלנו לא בסדר, ואין מה לעשות נגד הדיבורים המעליבים האלה. ככה זה.
ולמה אני לבוא פה? אני לבוא בישראל בגלל אני לא יכולה להיפרד מבת שלי, מאשינקה, ומגרישה, הנכד שלי, שכולם כאן קוראים אותו גרשון כי ככה הוא מבקש, ובקרוב הוא לגמור הגימנסיה ואז הוא ללכת בצבא. ואני כבר עכשיו מפחדת בשבילו, כי כאן יש כמעט כל יום קטסטרופות ופיגועים בכבישים ובצבא ובמקומות אחרים.
ואני לבוא פה אפילו אני לדעת אני מוכרחה להיפרד מבעל שלי, מאנדרי, שאני עכשיו נורא מתגעגעת אותו, ואני רוצה לראות סוף-סוף את פָּנִים שלו וללטף קצת את עור שלו, שכמעט לא מזדקן, ואם אני עוצמת עיניים, אני יכולה ממש להרגיש בקצה של האצבעות את טקסטורה שלו.
ולמה הוא, אנדרי, לא לבוא אתי פה? כי הוא אומר הוא לא משוגע לעזוב עבודה טובה בתיאטרון של צ'רנוביץ ולבוא לישראל בשביל לעבוד בזבל או בשביל לנגן ברחובות. ואני לדעת כי אולי פרידה שלנו לא רק גיאוגרפית, כי אנדרי גבר שרמנטי, והוא לא יכול לחיות בלי אישה. נו, ובתיאטרון לא חסרות בחורות… אבל מה, אם הוא לבוא אתנו פה, והוא לא למצוא כאן עבודה מתאימה בשבילו, הוא כל הזמן לצעוק ולכעוס אותי, ואנחנו לריב בלי הפסקה. אז בגלל זה אולי יותר טוב הוא נשאר שמה.
ואולי העבודה הזאת במועדון הספורט לא כל כך רעה. אפילו שלא משלמים כאן הרבה. יש כאן בריכת שחייה שמרשים לי ולגרישה ולמאשינקה לשחות בה בלי כסף, ואני אוהבת לשחות ולשיר לי בקול רם את כל האריות מה ששרתי באופרה. וככה אני לא מרגישה שאני לבד. ויש כאן מקלחות, ואפשר לשפוך מים חמים כמה שרוצים, ובזמן האחרון אני גם עושה מסאז'ים למי שנתפס לו הגב או שיש לו כאב בשרירים, כמו שאני יודעת לעשות, ואני יכולה להרוויח עוד קצת כסף.
וגם מאשינקה ובעלה מרוצים, כי אני יכולה לעזור להם לקנות לילד, זאת אומרת לגרישה, כל מה שצריך בבית ספר, למשל את המחשב היקר הזה שהוא קורא לו 'פנטיום', ומדבר עליו כאילו הוא חבר שלו. וגם יש להם, למאשינקה ולבעל שלה, קצת פרטיות בדירה המשותפת שלנו, ואני לא מתרוצצת להם בין הרגליים כל היום.
אז אם מנהל קורא אותי, אני מוכרחה לגשת ולראות מה הוא רוצה…
הוא דווקא בסדר גמור אתי, המנהל הצעיר הזה, והוא לא עושה סקנדל אם אני מאחרת לפעמים בגלל שאני נותנת שיעור פיתוח קול אצל איזו תלמידה בשכונה או עושה לאנשים מסאז' באמצע העבודה בשביל להרוויח עוד כמה שקלים. אבל עכשיו, מתי אני נכנסת אצלו במשרד, אני רואה עיניים שלו מתרחקות מעיניים שלי, והשרירים בפנים שלו כמו אצל איש מה שצריך לעשות דברים שהוא לא אוהב.
"שבי בבקשה, לוסיה," הוא אומר ומביט בי ככה, מהצד, במבט קשה.
"לוסיה" הוא קורא לי, אפילו שהוא יודע שהשם שלי בשבילו זה דוקטור מרינוב. בגלל שאני לעשות הדוקטורט שלי באקדמיה למוסיקה בצ'רנוביץ, איפה שאני אחר כך גם מלמדת פיתוח קול מתי שאין לי הופעות באופרה.
"מה… מה… מה קרה?" אני מגמגמת ומתביישת בגמגום שלי, שמראה לאיש כמה אני פוחדת.
"את מבינה, גברת לוסיה," הוא אומר, "לא נעים לי, אבל יש תלונות."
"תלונות? מה זה המלה הזאתי 'תלונות'?"
"תלונות זה טענות, לוסיה."
טוב. את המלה הזאת אני מבינה, כי זה דומה ל"טַעיְנֵיס" באידיש.
"טענות? למה טענות?! אני לנקות טוב!"
"כן," הוא אומר. "הניקיון דווקא בסדר. בסדר גמור. אבל האנשים מתלוננים שאת לא מתנהגת באופן נורמלי. הם אומרים שאת שרה בבריכה בקול רם. שאת עושה שם ממש קונצרטים!"
"ומי ששר בבריכה הוא לא נורמלי? ואני דווקא נורא אוהבת לשיר. בגלל אני יש לי קול טוב מצו-סופרן. בצ'רנוביץ אני לשיר באופרה… ואצלנו, באוקראינה, זה די נורמלי אם אדם עצוב שר לו קצת לפעמים. אולי לא ברחוב, אבל ככה קצת, בשקט…"
"אבל לוסיה, את לא שרה בשקט! את שרה בקול רם!"
"נו, בטח, אדון מנהל. זה בגלל אני זמרת אופרה!"
ואני רואה אדון מנהל לא אוהב השיחה הזאתי, ועכשיו יש בקול שלו כעס של חלשים מתי הוא אומר לי: "כאן, לוסיה, זה לא מקובל! את מבינה, אנשים חושבים שזה לא נורמלי. אני מצטער."
רק שלא יפטר אותי! רק שלא יזרוק אותי מהעבודה! כי אני צריכה הכסף הזה בשביל שאני אולי לנסוע לאנדרי בקיץ אם יהיה לי מספיק כסף בשביל לקנות כרטיס טיסה. ואני מוכרחה להמשיך לשחות ולשיר בשביל שאני לא אשתגע! אני לא יכולה לא לשיר! ככה אני! עוד מתי אני ילדה קטנה בביתצפר אני לשיר כל הזמן!
"א… א… א… אני לא לשיר יותר, אדון מנהל." אני אומרת בקול חלש ובפנים רותחות. "א… א… אני לא… לא… לא לשיר יותר… בקול… בקול.. בקול… בקול רם בבריכה מתי… מתי… מתי יש אנשים שמה."
עכשיו הוא מרוצה ופנים שלו שמחות.
"יופי, לוסיה," הוא אומר. "אני שמח שאת מבינה אותי. אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני. אני מקווה שאת לא כועסת."
"לא… לא…" אני מגמגמת ומסתכלת ברצפה כאילו איבדתי שמה משהו. ובאמת, לא עליו אני כועסת, כי הוא צעיר, ואני אף פעם לא לכעוס את אנשים צעירים מה שעושים השגיאות שלהם לא בכוונה. אבל על עצמי אני לכעוס הרבה. כן. הרבה מאוד! כי למה אני צריכה מתקפלת ומתקמטת ככה?! בגיל שלי?!
ואחר כך אני עוזבת משרד שלו וחוזרת למקלחת ולשירותים, שכמה שמנקים אותם הם תמיד מתלכלכים. בהתחלה אני עצובה ואפילו בוכה קצת מתי שאף אחד לא רואה, אבל אחר כך אני מחליטה שבלילה, מתי אני לגמור לעבוד, זאת אומרת מתי הבריכה כבר סגורה בשביל אנשים של מועדון, אני בטוח ישחה לי שמה לבד ואני לשיר לי שמה הרבה. אבל אני לא לשיר שם סתם בשקט! אני לשיר שמה בקול חזק כמו אני לשיר על הבמה באופרה!
בני אלוני: זיכרונות בחול.
{ העברה מ" זיכרונות ילדות קריית חיים" 11.11.23 }
הכשרת ויישור החולות .קריית חיים המערבית . כנראה בשנת 1950.{ מארכיון האתר}
יורם סתו : בצער על מות יגאל טננבאום ז'ל.
מצטער להודיעכם שחברנו יגאל נפטר אמש, עקב אירוע פתאומי בלתי צפוי. דברתי אתו לפני יומיים שלושה והוא נשמע לי בסדר גמור. אחותו בלה נפטרה לפני כמה שבועות, זכתה להגיע ל-100.
יגאל טננבאום .שורה תחתונה שני מימין.
"התנועה המאוחדת "ילידי 1934. יגאל טננבאום { 1934-2023},מימין, ליד רבקה שולדנפריי-עמיעד ,שהלכה לעולמה לפני ימים ספורים.
יגאל טננבאום ראשון משמאל.
יגאל טננבאום ראשון משמאל.
בלה טננבאום { 1923-2023} אחותו של יגאל שהלכה לעולמה לפני מספר שבועות {במרכז התמונה, שורת עומדים.}
יגאל ברק : מלחמת " חרבות ברזל " . שימו לב מה נמצא בימים אלה בין ההריסות בעזה…משנת 1985.
בשנים ההן , עבדנו עם איברהים שט , סוכן מכירות שלנו ברצועת עזה ,שהיה מגיע למחסנים שלנו בתל אביב והיה קונה מרססים לריסוס חלקות חקלאיות , חלקי חילוף ומנועים תוצרת דגניה ב'.
מדבורה סלפ-גוטמאכר: בצער על מות בת קריית חיים רבקה עמיעד {שולדנפריי} ז'ל.
בני קריית חיים משתתפים בצערם של בני המשפחה ,
דבורה סלפ: רבקהל'ה עמיעד, מהגרעין הראשון של נחל עוז, נפטרה בפתאומיות.
הייתה אחותו של שמעיה { שמייקה } ז'ל ,בן כתתי שהיה חבר קבוץ אורים.
היו שכני הטובים ,גרו ברחוב ד' { הנוטר } מספר 7 . שמרנו על קשר לכל אורך השנים.
רבקה'לה שולדנפריי -עמיעד ,עומדת שנייה מימין , ילידי 1934 , "התנועה המאוחדת" קן קריית חיים.
רבקהל'ה עמיעד לבית שולדנפריי, ראשונה מימין } ,בהתכנסות של בני קריית חיים { ילידי 1934} חברי " התנועה המאוחדת " , מייסדי נחל עוז.
אלי ס'ט: שיר לעת מלחמה. נחוץ לנו עוד ניצחון .
היום ה-42 למלחמת " חרבות ברזל ".
נָחוּץ לָנוּ עוֹד נִצָּחוֹן Нам нужна одна победа
מילים ולחן: בולאט אוקודג'אבה, 1970, תרגום לעברית: אלי ס"ט
מסרט הקולנוע "תחנת הרכבת בלארוס", 1970
צִפּוֹר פֹּה לֹא תִּשְׁמַע
וְעֵץ פֹּה לֹא יִצְמַח,
וְרַק אֲנַחְנוּ – גּוּף אֶחָד,
דְּבֵקִים בָּאֲדָמָה.
כָּל הָעוֹלָם – אֵשׁ וְגָפְרִית בּוֹ,
בָּאָרֶץ שְׁחוֹר-עָשָׁן מַפְחִיד,
וְזֶה סִימָן שֶׁנִּצָּחוֹן צָרִיךְ פֹּה,
אֶחָד לָעַד – וּנְשַׁלֵּם גַּם כָּל מְחִיר!
אֵשׁ מוּל פָּנֵינוּ – תֹּפֶת!
הַכֹּל חַסְרֵי אוֹנִים,
אַךְ נְחוּשָׁה, יָשָׁר אֶל לֵיל הָאֹפֶל,
יוֹצֵאת, בְּלִי חַת, פְּלֻגַּת הַצַּנְחָנִים.
הַקְּרָב מְעַט נֶחֱלַשׁ
וְיֵשׁ כְּבָר צַו חָדָשׁ,
מִכְתָּב מִבַּיִת לַחֲזִית –
אוֹתָנוּ לֹא פָּגַשׁ.
הַטִּיל שֶׁלָּנוּ כְּבָר הִמְרִיא לוֹ,
בְּאֵשׁ פָּתְחוּ הַתּוֹתָחִים,
וְזֶה סִימָן שֶׁנִּצָּחוֹן צָרִיךְ פֹּה,
אֶחָד לָעַד – וּנְשַׁלֵּם גַּם כָּל מְחִיר!
אֵשׁ מוּל פָּנִינוּ – תֹּפֶת…
מֵעִיר וּמִמּוֹשָׁב
נִקְרֵאנוּ אֶל הַקְּרָב;
אֶל מוּל אוֹיֵב נֵצֵא יַחְדָּו,
לִיצֹר מַגָּע נִשְׁאַף.
כְּשֶׁפַּעַם נִזָּכֵר, בְּבוֹא יוֹם,
מַמָּשׁ לֹא נַאֲמִין, אָחִי,
אֲבָל עַכְשָׁו, רַק נִצָּחוֹן צָרִיךְ פֹּה,
אֶחָד לָעַד – וּנְשַׁלֵּם גַּם כָּל מְחִיר!
אֵשׁ מוּל פָּנִינוּ – תֹּפֶת…
11.2016
בביצועה של לאריסה גרשטיין, שהיא משלנו, בקישור
הניצחון הוא בהחזרת כל החטופים, בשלום
—
аломШבת аббатШלום
אלי סַ"ט Eli Sat
חיילי צ.ה.ל. בחוף עזה. 7.11.23.מלחמת " חרבות ברזל ".{ צילום ynet }
לימור קלר: עם גיא רז, חוקר ההיסטוריה של הצילום בארץ. יומולדת 70 עצוב לנח'ל עוז, מסע בתמונות אל ראשית ימיו .
"נחל עוז: הקיבוץ המצולם ביותר בעולם"בזמן שתמונות האימה מאירועי ה-7 לאוקטובר עדיין מהדהדות, טריות ובלתי נתפסות, חוקר ואוצר הצילום גיא רז אוסף חומרים וצילומים משנותיו הראשונות של קיבוץ נחל עוז, שמראים את המורכבות בחיים על הגבול מהקמתו של היישוב. "אנחנו על ציר זמן היסטורי, היו פה מלחמות קודם לכן, ואני מקווה שמה שהיה לא יהיה" .
מאת לימור קלר| העברה מערוץ LIVING| פורסם 12/11/23
בנסיבות טרגיות מציין בימים אלה נחל עוז 70 שנה להיווסדו, כהיאחזות הנח"ל הראשונה שהוקמה במדינת ישראל. השילוב של התיישבות חקלאית על גבול עוין, תחת מתקפות חוזרות של כנופיות מחבלים וחיילים מצרים, הביאה אליו התעניינות עצומה של התקשורת העולמית באותם ימים, והפכה אותו מוקד לתיעוד של מיטב צלמי התקופה. חוקר הצילום גיא רז ליקט אוסף נוסטלגי מרגש מראשית ימי העוז של נחל עוז. { מתוךYNET }.
קיבוץ נחל עוז, היום שטח צבאי סגור, אוסף את שבריו המדממים מטבח ה-7 באוקטובר. אירועי האימה ייחרטו בזיכרונותיהם של תושביו, וצילומים מספרים ולו במעט על הכאוס שנותר מאחור. במקביל קורם עור וגידים ארכיון הנצחה של איש אחד, שאוסף חומרים ומרכז צילומי עבר של הקיבוץ עבור מוזיאון שעתיד לקום במועצה אזורית אשכול, בעידוד מנהלת התקומה לשיקום יישובי עוטף עזה. האיש הזה הוא גיא רז – צלם, חוקר ואוצר הצילום של מוז"א, מוזיאון ארץ ישראל תל אביב, שמעניק באמצעות החומרים שהוא אוצר מבט צילומי היסטורי לקיבוץ נחל עוז בשנים 1957-1951.
"בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה נחל עוז לכינוי 'הקיבוץ המצולם ביותר בעולם'. בהיותו יישוב ספר, שתושביו עמדו בגבורה בהיתקלויות עם מחבלים שהגיעו מעזה, רבים מצלמי התקופה מהארץ ומחו"ל ביקרו וצילמו בו", אומר רז. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים קודם לכן, הייתה נס קיומי שזכה לתיעוד מכל העולם. בתוכה קמה היאחזות הנח"ל הראשונה נחל עוז, שספגה אבדות וזכתה אף היא לתיעוד המתיישבים בה על קו הגבול.
פסטורליות על הגבול
מתיישבים מקומיים כמו בוריס כרמי (בשנת 1951) ופאול גולדמן (בשנת 1956) היו בין הצלמים המתעדים של הנח"לאים בהיאחזות הנח"ל הראשונה באמצעות דיוקנאות החברים, חלקם בשדה, חלקם במועדון, אחד מהם מטפל בנשקים. "הם היו מודעים לכך שנחל עוז היפה והפסטורלי, שכולו שדות, סוסים, רומנטיקה ו'בית קטן בערבה', יושב על הגבול. מבחינת המבט ההיסטורי", מפר לרגע רז את השלווה, "אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השנייה". ואכן, הצלם גולדמן כבר מגיע לאקשן ולהצתות. פריים אחד שלו בלילה מראה חדר ילדים עם בובה אחרי ההפצצה, אותם פריימים מצולמים שראינו בחודש האחרון, 70 שנה אחרי".
התמונות צולמו אז בשחור-לבן והיום כל מה שמצולם, בין אם סטילס ובין אם וידאו, הוא בצבע. "הזוועות קשות יותר בצבע, והמעבר משחור-לבן לצבע הוא חלק מההיסטוריה של הצילום", רז מצביע על אחד ההבדלים. במחקר שלו הוא נעצר בצילומי השחור-לבן ב-1957, עליהם הרצה השבוע (12.11) במוז"א במסגרת ההרצאה "נחל עוז – הקיבוץ המצולם ביותר בעולם". את החלק הבא, אם וכאשר, הוא כבר מייעד לתיעוד בצבע מאז ועד היום. "אנחנו על ציר זמן היסטורי, היו פה מלחמות קודם לכן, ואני מקווה שמה שהיה לא יהיה. החזרה לאחור נותנת כוחות, בבחינת בואו תראו איך הכול התחיל בהיאחזות הנח"ל הראשונה, כמה עברנו ולמה הגענו". צילומי השחור-לבן מבחינתו הם מעשה אמנות שלא מתעלם גם מצבעי האפור שבהם. "בחיים יש שחור-לבן ומסלולי התנגשות ביניהם, אבל בואו נסתכל גם על האפורים ולא רק על השחור-לבן ומי צודק, ימין או שמאל".
קיבוץ נחל עוז שוכן במערב הנגב הצפוני, ליד שדרות ונתיבות וליד רצועת עזה. הוא עלה על הקרקע ב-26 ביולי 1951 כהיאחזות הנח"ל הראשונה בישראל, הפך לקיבוץ שנתיים לאחר מכן, ותושביו עמדו בגבורה בהיתקלויות עם מחבלים שהגיעו מעזה. ב-7 באוקטובר 2023, במתקפת הפתע על ישראל שהחלה את מלחמת "חרבות ברזל" הוא נכבש על ידי מחבלים, שהסתובבו בו במשך שעות ורצחו וחטפו לשטח עזה רבים מאזרחיו, בהם גם מייסדיו ומקימיו, נשים וילדים. בתי התושבים הוחרבו ונשדדו.
אייקונים של התקופה
רז, 60, יליד קיבוץ גבע בעמק יזרעאל, הוא צלם בוגר "קאמרה אובסקורה" שמאז 1995 חוקר את ההיסטוריה של הצילום בארץ. הוא מעיד על עצמו כמי שחי בשני צירים מקבילים – היסטוריית הצילום וההיסטוריה של הארץ – ויש רגעים שמשיקים, כמו אוצרות לצילומי הסטילס של הקיבוץ שנפגשת עם מציאות ימינו. "בוריס כרמי מצלם ב-51' בין החברים את רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז כבן 17 ששימש כמפקד אזור (רכז ביטחון) ונרצח על ידי מסתננים מרצועת עזה ב-56', בהיותו בן 21. על קברו נשא משה דיין הספד שנחשב לאחר הבולטים בהיסטוריה של המדינה ועיצב את הזהות הישראלית. נאומו של דיין צוטט ברבות הימים על ידי שני צידי המפה הפוליטית, כשכל אחד מאמץ משפטים שונים ממנו. היום נשמעות המילים מצמררות במיוחד, כאילו נכתבו היום:
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע…." רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
כרמי כביכול ייצר את הדיוקן של מי שעתיד להילקח מהם. במאורעות 55'-56', כשפאול גולדמן מגיע לתעד את שריפת השדות והפצצת המרגמות, זהו קצה התקופה שבחרתי לאצור". בין הצילומים נראה כתב טלוויזיה אמריקאי בשם אד מורו עומד מול שילוט מנוקב בכדורים בצומת סעד, 2.5 ק"מ מנחל עוז והמקום שאליו הגיעו אז בטרמפים כדי להגיע לקיבוץ. "זה היה אייקון של עוטף עזה כי רוב צלמי התקופה בשנות החמישים צילמו אותו, עם או בלי אנשים, בדרך לנחל עוז או ליישובי האזור".
רז דולה קבצים מארכיונים, מפענח מיקומים ואישים בעזרת אנשי מקצוע והיסטוריונים כמו מרדכי נאור, ממייסדי נחל עוז, שגם אחראי לכותרת "הקיבוץ המצולם ביותר בעולם". בעתיד הוא מקווה ליצור מהאוסף גם תערוכה. "רק אתמול בלילה, בעודי מסתכל בדף הפייסבוק של נחל עוז, הגעתי למישהי שהעלתה צילום משנות ה-50 של אמא שלה על שער עיתון 'במחנה'. את הצילום צילם וורנר בראון, שעל אוסף צילומים שלו אני עובד בימים אלה. ההיסטוריה של הצילום בארץ מתחילה לפני 150 שנה ומאגר הצלמים שלי הולך ונבנה כבר 30 שנה, להם אני מקדיש הרצאות ותערוכות".
"אני בונה את ההיסטוריה של הדור הבא"
בעבודתו הוא מביט אל העבר, אולם מנקודת המבט הנוכחית הוא מתקשה לעשות כן מול העתיד. "זו שאלת המיליון", הוא מסכם, "אנחנו צריכים להיות אופטימיים כמו שאומר חיים ילין מקיבוץ בארי וראש המועצה האזורית אשכול לשעבר. התושבים, המדינה שצריכה לקבל החלטה. זה עניין מורכב. מה שבטוח, יש אינספור של חומרים לתיעוד ובתערוכה השנתית של צילום עיתונות וצילום תיעודי במוז"א, 'עדות מקומית', יהיה פרק נרחב למלחמה. אני נציג צילומי הסטילס שמרכז לדורות הבאים את הצלמים שפועלים בשטח ובונה את ההיסטוריה של הדור הבא".
גיא רז {צילום יח'צ}.חוקר ואוצר היסטורית הצילום בארץ.
אורי יסוד: אלבום קריית חיים בת 90.
חברים יקרים!
זהו אולי האירוע האחרון בחגיגות ה-90 לקריית חיים וכמה חבל שהוא קורה לנו דווקא בימים קשים למדינת ישראל כולה. ממש בימים אלו סיימנו את העריכה והליכי ההפקה של אלבום מפואר ומיוחד במינו המסכם 90 שנות קיומה של קריית חיים. 144 עמודי צבע, תמונות מיום ההקמה ועד לאירוע המרגש כפי שכולנו חווינו, סיפורים, שירים ומעשיות המשתלבים אחד בשני באופן מיוחד ומרגש לאורכן של 90 שנות היסטוריה מרגשת.
נכון לעכשיו יש לנו הסכם עם ההוצאה לאור על רכישת 30 העותקים הראשונים של האלבום במחיר מיוחד ומי שמעוניין מתבקש להתקשר עמי.
בברכה
אורי יסוד
רחוב אוסישקין 9
קרית מוצקין 2632409
04-8725497;052-4290301
אלי ס'ט: שיר לעת מלחמה. היום ה-36 למלחמת "חרבות ברזל". הו דרכים{ אל הדרך }
הוֹ דְּרָכִים Эх, Дороги
מילים: לב אושאנין, לחן: אנטולי נוביקוב, 1945, תרגום לעברית: אלי ס"ט
שׁוּב לַדֶּרֶךְ, אֹבֶךְ וְאָבָק,
רוֹעֲדִים מִפַּחַד גַּם עִשְׂבֵי-עֲרָבָה,
לֹא יָדוּעַ אִם תַּמְשִׁיךְ לִצְעֹד,
אוֹ תִּפֹּל פָּגוּעַ שָׁם בְּלֵב עֲרָבוֹת.
וְעוֹלֶה מִמַּגָּפַיִם
אָבָק לָעֵינַיִם,
אֵשׁ סָבִיב יוֹמָם וָלַיִל,
שׁוֹרְקִים כַּדּוּרִים.
שׁוּב לַדֶּרֶךְ, אֹבֶךְ וְאָבָק,
רוֹעֲדִים מִפַּחַד גַּם עִשְׂבֵי-עֲרָבָה,
קוֹל שֶׁל יֶרִי וְעוֹרֵב בָּרַח,
יְדִידְךָ בָּעֵשֶׂב, שָׁם שׁוֹכֵב כְּמוֹ רַק נָח.
אַךְ הַדֶּרֶךְ מְמַהֶרֶת,
סוֹרֶרֶת, עִוֶּרֶת,
וְהָאֲדָמָה בּוֹעֶרֶת
בְּאֶרֶץ זָרָה.
שׁוּב לַדֶּרֶךְ, אֹבֶךְ וְאָבָק,
רוֹעֲדִים מִפַּחַד, גַּם עִשְׂבֵי-עֲרָבָה,
עַל הַחֹרֶשׁ שֶׁמֶשׁ נִדְלְקָה,
עוֹד בְּפֶתַח בַּיִת אֵם לִבְנָהּ מְחַכָּה.
כִּי הַדֶּרֶךְ לֹא יוֹדַעַת
לֹא גְּבוּל וְלֹא יַעַד,
אַךְ צוֹפוֹת אֱלֵי כָּל צַעַד
עֵינֵי אוֹהֲבִים.
שׁוּב לַדֶּרֶךְ, אֹבֶךְ וְאָבָק,
רוֹעֲדִים מִפַּחַד גַּם עִשְׂבֵי-עֲרָבָה,
רוּחַ, שֶׁלֶג, לֹא נִשְׁכַּח יָדִיד –
בַּדְּרָכִים הָאֵלֶּה הוּא נִשְׁאַר לְתָמִיד.
1.2016
בביצוע מרטיט לב של הבריטון, מהמרשימים שהיו פה עלי אדמות – דמיטרי חבוסטרובסקי,
—
аломШבת аббатШלום
אלי סַ"ט Eli Sat