מנו ברק { בנקיר} ז'ל: " מי שאין לו זמן לחברים, כשיהיה לו זמן ,לא יהיו לו חברים".

בן קריית חיים מרחוב ד' 62 (הנוטר)  בוגר הריאלי , פרופ' אמריטוס בטכניון בפקולטה לאווירונאוטיקה- איש רב פעלים
יהי זכרו ברוך. ניחומים למשפחה . יעל וגייזי

באבל על מותו של

 יצחק גוטרמן

חבר גרעין "שדמות"

ממייסדי קיבוץ עין גדי

איש מדע וחוקר רב פעלים

תנחומים למשפחתו הענפה

ההלוויה התקיימה ביום 18.10.2022 בבית העלמין מדרשת שדה בוקר.

מנחם ואלי רביד, ליישי : אחותנו היקרה אילנה הלכה לעולמה.{ 1930-2022}.

אילנה נולדה בירושלים בשנת 1930 , בת להורינו מרים { לבית אסטרחן } ובצלאל רבינובי'ץ זכרם לברכה . בהיותה בת שלוש עברה המשפחה לחיפה ומכאן לקריית חיים, עם הקמתה. ביתנו היה ברחוב ט' מספר 2 וגרו בו הורינו מרים ובצלאל , אחותינו אילנה אליהו ומנחם. היו עימנו גם סבתינו לאה אסטרחן ודודינו יאשה אסטרחן. אילנה למדה בבית הספר העממי א' לילדי עובדים ובבית הספר התיכון בקריית חיים { ברחוב ד'-הנוטר}.הייתה חניכה ופעילה בתנועת "המחנות העולים ", תחילה בצריף בקרית מוצקין{ מאחורי בית הכנסת הגדול } ובהמשך בצריף התנועה בקרית ביאליק{ בפינת הרחוב המוביל ממרכז קריית ביאליק אל המוסד החינוכי "אהבה "}. הייתה חברת הכשרת חולתא, חיילת בגדוד השלישי של הפלמ'ח והשתתפה בכיבוש צפת והגליל העליון.עם שחרורה, למדה הוראה בסמינר הקבוצים בתל אביב { יחד עם בת הקריה צפרירה בורובסקי- בן ברק}.בתום מלחמת העצמאות נישאה אילנה ליגאל בן דוד ,בן נחלת יהודה { ראשון לציון } וכאן הקימו את ביתם הראשון. בנחלת יהודה נולדו ארבעת ילדיהם {שלוש בנות ובן }. אילנה הייתה מורה ומחנכת בבתי הספר בנווה חיים , בקבוץ אפיקים , בבית ספר " בארי " בראשון לציון ובבית ספר "הדר" בנס ציונה. לאחר מלחמת ששת הימים היו אילנה ויגאל מראשוני ומיסדי הישוב אפרת { גוש עציון } .מספר שנים לאחר מלחמת יום כיפור עברו מאפרת לירושלים וגרו במספר שכונות חרדיות בצוותא עם שתי בנותיהם ומשפחותיהם. מכאן עברו למודיעין עילית. לאחר מות בעלה יגאל בשנת 2007,עברה אילנה לביתה בנס ציונה . לאחר 92 שנים של עשייה מרובה, תיאסף אל אדמת ירושלים , העיר בה נולדה .ילוו אותה 4 ילדיה , 20 נכדות ונכדים, 63 נינות ונינים ו5 חימשים{ בנות ובני נינים }בני משפחה וחברים רבים. נוחי בשלום אחותנו היקרה ,הערכית הנדיבה והטובה. יקרת לנו מאד.

מנחם ואליהו רביד

מיורם סתיו 10.11.22

שלום אלי,

שולח לך את תנחומי לרגל פטירת אחותך היקרה, אילנה.

 תהיה מנוחתה עדן ותנוח על משכבה בשלום.

מי ייתן ולא תדע עוד צער.

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים ונאמר אמן !

יורם.

יוסי ודני שפר { ספירטוס } 11.11.22

ללישי ומנחם היקרים הצטערנו מאד לשמוע שאילנה היקרה הלכה לעולמה. לרגע חלפה בראשנו אותה ילדות נפלאה אותה זכינו לחוות יחדיו.

מאחלים לכולכם בריאות ושבת שלום

דני ויוסי שפר

ד'ר מרדכי נאור: חברנו הטוב חנן.

 בתחילת השבוע ליווינו למנוחת עולמים את חברנו חנן פרגר ז"ל, איש מושב כפר ביאליק וחבר טוב שלנו – הכי טוב! – של רעייתי לאה ושלי במשך יותר משבעים שנה – מימי ההכשרה, הנח"ל, הקמת קיבוץ נחל עוז ועשרות השנים שלאחר מכן.לא יכולתי להגיע ללוויה ושלחתי באמצעות חברתנו תחייה יעקבסון את דברי ההספד הבאים:"אנחנו נפרדים היום מאחד הטובים שבינינו.חנן פרגר היה סמל לדור שלם – של בני העולים החלוצים שהקימו את קריית חיים, יישוב לדוגמה.להיות "קרייתי" זה להיות מלח הארץ, מליגת העל.נפגשנו עוד לפני הגיוס לנח"ל, לפני יותר מ-70 שנה, וחנן תמיד בלט: שקט, שקול, חכם, יפה, שהתחתן עם שולה היפה בנשים.הם גידלו משפחה לתפארת בבית מקסים ובחצר ירוקה תמיד, שהייתה עשרות שנים מרכז תרבותי וחברתי. לא במקרה היו לחנן אין סוף חברים. הוא היה מענטש אמיתי וכולם רצו להיות חברים שלו.חנן היקר, יהיה לנו קשה מאוד להמשיך בלעדיך. אתה כבר חסר לנו. נוח על משכבך בשלום חנן. חבר יקר בעל לב ענק".אני מבקש לספר על שני אירועים בעברנו המשותף: אחד דרמטי מאין כמותו והשני סתם מרגיז, שכל-כולו הוכחה ש"פרייארים לא מתים, הם רק מתחלפים" כמו שאמר כבר יותר מאיש חכם אחד.האירוע הראשון מחזיר אותנו לאוקטובר-נובמבר 1956, ולמבצע סיני, שקוראים לו גם מבצע קדש וגם מלחמת סיני. בימי הקרבות היה לי תפקיד חשוב במערך הלוחם של קיבוץ נחל עוז: נמניתי עם צוות אחת משתי מרגמות ה-81 מ"מ, ששיגרו פצצות לעבר המוצב המצרי המאיים בגבעת עלי אל-מונטר אשר בפאתיה המזרחיים של עזה.הייתי בצוות אחד עם חנן פרגר ועוד חבר. עברנו קורסים ברגמוּת ותמיד הזהירו אותנו, שבעת הירי יכולה לקרות תקלה: הפצצה, המוכנסת לקנה המרגמה ושם נדרכת בפעם הראשונה ואחר כך יוצאת בשריקה החוצה, עלולה חס ושלום להיתקע לאחר הדריכה הראשונה ולא לצאת…וזה מה שקרה לנו. הכנסנו פצצה לקנה, היא החליקה כלפי מטה – וכלום… לא יצאה ממנו.מה עושים? זה מקרה חמור הוזהרנו, ויש לנקוט בצעדים מיוחדים: לפרק באיטיות את קנה המרגמה הכבד, ולשאת אותו בתעלות, מרחק של כ-20 מטר, לתעלה צדדית. שם, להטות את הקנה כלפי מטה ולנענע אותו בעדינות, כדי שהפצצה, שכבר נדרכה כזכור, תתחלק החוצה.היה ברור לנו שהכול נעשה תוך סיכון עצום, שכן הפצצה כבר נדרכה וכל שנייה היא עלולה להתפוצץ. חנן ואני נשאנו בצמד את קנה המרגמה הכבד, שבתוכו הפצצה, עד לתעלה הצדדית, כשברור לנו שכל רגע אנו עלולים לעוף באוויר.החלק הקשה ביותר היה להוציא את הפצצה מהקנה. זה נמשך כעשרים או שלושים דקות, שנראו לנו כנצח. לבסוף שלפנו את הפצצה, בידיים רועדות הנחנו אותה על האדמה ומיהרנו להסתלק. חנן שאל אותי: אתה רטוב כמוני? רק אז שמתי לב שבגדיי ספוגים מזיעה, תוצאת הפחד הנורא שעברנו.בשנים הבאות היינו מתלוצצים על האירוע ה"מפוצץ" הזה, וחנן נהג לומר: אתה זוכר את הלילה שחזרנו מן המתים?…המקרה השני השתרע על פני חודש שלם, וכולו היה באשמתי ובאשמת חנן חברי. בהיותנו בקיבוץ נחל עוז נמנינו עם יחידת ההגנה המרחבית של הנגב המערבי, שבסיסה היה ב"גוש מגן", מחנה צבאי קטן לא הרחק מקיבוץ אורים. כשעזבנו את הקיבוץ לא הנחתי כי "גוש מגן" יעקוב אחריי גם בחיי העירוניים. לא כך קרה. כחודשיים לאחר שעברנו לדירה חדשה בתל אביב, בסוף מאי 1958, נקטתי ביוזמה של אזרח נאמן למולדתו והודעתי ליחידת המילואים שלי על שינוי כתובת. כעבור שבועיים מצאתי בתיבת הדואר שלי זימון לחודש מילואים, החל מה-1 באוגוסט 1958. במועד הנ"ל ארזתי ילקוט גב, נפרדתי מלאה שהפכה ל"אלמנת קש" בדירתנו התל אביבית ונסעתי דרומה. בהגיעי ל"גוש מגן" פגשתי את חנן פרגר, ידידי מימי הקיבוץ, שהתגורר בצפון הארץ ונקרא למילואים בשל אותה סיבה כשלי: אף הוא החליף כתובת ושלח את כתובתו החדשה… השליש במפקדת הגוש לא הסתיר מאתנו, שרק מפני שהודענו על הכתובות החדשות שלנו נשלח אלינו זימון – "אחרת, היינו שוכחים אתכם לעוד הרבה זמן". בחצי חיוך העיר, כי עברנו על אחד מכללי ההתנהגות של החייל הפשוט: התאמצנו יותר מדי וקיבלנו עונש בשל היותנו "פראיירים". חנן ואני נשבענו שמעתה ואילך נלמד לקח, ולפי שעה היה עלינו למלא את חובתנו למולדת: לשמור מדי לילה שמונה שעות בשתי משמרות של ארבע שעות – עם הפסקה ביניהן. בשעות היום, אם לא ניסינו לשווא להירדם באוהל לוהט ושורץ רמשים, היינו חופשיים לנפשנו. פעמים אחדות ניצלנו את ההזדמנות ונסענו לנחל עוז ופעם אחת החלטנו לטעום את הגלידה של באר שבע. בשאר הימים השתעממנו ונשבענו שוב ושוב שיותר לא נהיה "פראיירים"…בשנותיו המאוחרות התמסר חנן לציור, תחום בו עשה חיל והותיר אחריו שפע של ציורים מרהיבים.

אורי יסוד:

צ'ימני וחנן

סמל ודוגמה לחברות אמיתית לאורכן של שנים

שניהם נפטרו בחודש נובמבר. צ'ימני ב-2016, חנן ב-2022

מיורם סתיו

לפני זמן לא רב לרגל פטירתו של שאול כוכבי, אורי יסוד ביקר את חנן ודיווח לי שמצבו של חנן לא טוב, התקשרתי מיד אל חנן לדרוש בשלומו, קולו היה חלוש ובקושי יכולתי להבין אותו.

במילותיו האחרונות אמר לי שבקרוב יפגש עם עם הורי משה ושרה וכן עם אחיי חיים ויוסי, אכן כך עשה. אלו לא היו מילות סרק, חנן קיים את הבטחתו.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ונאמר אמן !

יורם

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון.4.10.22

 עבורי ועבור רבים אחת התמונות הכי יהודיות שאני מכיר הינה ההלוויה של חללי בית השיטה. אחד עשר ארונות עטופים בדגל הלאום כשברקע מתנגן – "ונתנה תוקף״ בניגונו המדהים של יאיר רוזנבלום ובקולו של חנוך אלבלק. זו התמונה הנצבת לנגד עיני במיוחד בבית הכנסת כשאני מתפלל, והיא משתלבת עם הסיפור המיוחס לרבי אמנון ממגנצא במאה ה-11 שמסר נשמתו גם הוא על יהדותו, רק שאז היה זה בגלות , מול הגמון אכזר והתמונה הינה על מיטה בבית הכנסת. הלוויה בבית השיטה הינה במדינת היהודים העצמאית בשדות הקיבוץ למרגלות הגלבוע, קיבוץ שממש לצד ״ונתנה תוקף" שר באותו הזמן בדיוק את שכתבה חברת הקיבוץ, דורית צמרת – "והחיטה צומחת שוב". שרשרת יהודית הנותנת משמעות אמיתית ורב גונית ליהדות של כל אחת ואחד מאתנו ויחד עם זאת שוללת מכל מי שירצה בכך את הדירוג של מי יהודי טוב יותר ומי פחות. הלוואי ונדע כולנו להשכיל ולחפש את המאחד על פני זה המפריד. גמר חתימה טובה

השיר “החיטה צומחת שוב” נכתב לאחר מלחמת יום כיפור (1973) על ידי חברת קיבוץ “בית השיטה” דורית צמרת לזכרם של חבריה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. השיר נכתב על אחד עשר הבנים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, מספר רב ועצום ליישוב כה קטן.

מילים : דורית צמרת , חברת בית השיטה. לחן : חיים ברקני, חבר שער הגולן.

מילות השיר

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף

וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ –

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף

בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט

אַךְ הָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת

וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ

מוּאָר הָחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת

עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק…

וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד

זָרַח הַשֶׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא

עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד

כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת

אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן

שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

מתוך האתר " היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פורסם ביום 25.4.2020.

במהלך חודש נובמבר 1973, הגיעה שיירת ג'יפים צבאיים אל פתח הדלת של משפחת מרנין (מרצ'בסקי) בקריית טבעון. ההורים לוסי ויעקב פתחו את הדלת וחשכו עיניהם. אחרי חודשים של מעקב יומי בקצין העיר בחיפה, כדי לנסות ולמצוא תזכורת קטנה מהבנים יאיר ופנחס (פינקה) שלחמו בעיצומה של מלחמת יום כיפור, הודיעו הקצינים להורים מוכי ההלם: שניהם נעדרים. אחד בגזרתו ברמת הגולן והשני בגזרתו שבסיני. כבר אז העריכו בצבא שהשניים לא שרדו את הפגיעות.שני האחים נהרגו באותו היום – 7.10.1973סרן פנחס (פינקה) מרנין פנחס (פינקה), נולד ביום 9.4.1950 בארגנטינה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. בסוף שנת לימודיו האחרונה ארגן קבוצת חברים לגרעין נח"ל, שהיה אמור להשלים את קיבוץ מי-עמי.פנחס גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967 והוצב לנח"ל. אחרי-כן התנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס מט"קים. כעבור זמן השלים קורס קצינים וקורס קציני שריון, ומונה מפקד מחלקת טנקים.לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר החל לעבוד בחברת "מגור", ועד מהרה היה למנהל סניף חיפה והצפון של החברה, ואחרי-כן שותף בה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף פנחס בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא מילא תפקיד של מ"פ טנקים, לאחר שמפקד הפלוגה נפצע ונשאר מאחור. ביום7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, יאיר, נפל פנחס בקרב. במחצבה ליד הכפר נפח נפגע הטנק שלו והוא נפצע. הוא ניסה לחלץ את עצמו, אך מת לאחר שעות מספר. הוא הובא למנוחת-עולמים, ליד קבר אחיו, בבית-העלמין בקרית-טבעון.סמל יאיר מרנין נולד ביום 24.7.1954 , בקיבוץ רמת השופט. כאחיו, פנחס, אהב ספורט ונלהב מאוד לכדורסל. בשל גובהו נמנה עם חברי נבחרת בית-הספר ועם נבחרת "הפועל" בקרית-טבעון,הוא התכונן, לאחר שישתחרר מן השירות הצבאי, לסייר ברחבי ארצות-הברית. ולאחר הסיור – התכונן ללמוד תכנות מחשבים.יאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון" ובקורס מפקדי טנקי "פטון". בימי הקורס האחרונים פרצה המלחמה וחניכיו נשלחו לחזית. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יאיר בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום 7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, פנחס, נפל יאיר בקרב. הוא חש בטנק שלו, עם עוד שלושה טנקים, לסייע למעוזים הנצורים שבגזרה הצפונית, על גדות תעלת סואץ. ליד מוצב "נוזל" נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-טבעון, ונקבר ליד אחיו.הנאהבים והנעימים – בחייהם ובמותם לא נפרדו. יהי זכרם ברוך

אלי אשכנזי: הלכה לעולמה האם השכולה ששני בניה נהרגו באותה שעה במלחמת יום כיפור.

העברה מ"וואלה " פורסם ביום 29.9.2021.

לוסי מרנין, שבניה פנחס ויאיר נפלו ביום השני ללחימה, אחד בסיני והשני ברמת הגולן, מתה בגיל 98. לוסי, שהיתה מורה לאנגלית, פעלה להנצחתם במרכז לזכר חללי צה"ל ביישוב שבו התגוררה רוב ימיה, קריית טבעון. "הייתה לה היכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה".

לוסי מרנין, ששכלה את שני בניה במלחמת יום כיפור, הלכה היום (רביעי) לעולמה בגיל 98. השניים, סרן פנחס (פינקה), בן 23 במותו, וסמל יאיר מרנין, בן 19 במותו, היו לוחמי שריון שנהרגו ביומה השני של המלחמה, באותה השעה. יאיר נהרג בחזית סיני ופנחס בחזית רמת הגולן. לוסי גדלה בארגנטינה, שם הכירה את יעקב (יענקל'ה) ונישאה לו. בארגנטינה נולד בנם הבכור, פנחס. לאחר מכן עלתה המשפחה לישראל וכאן נולדו אחיו ואחותו של פנחס, יאיר וענת. בשבע השנים הראשונות בארץ התגוררה המשפחה בקיבוץ רמת השופט ואחר כך עברה לקריית טבעון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוכרזו פנחס ויאיר כנעדרים. חודש לאחר מכן נמצאה גופתו של פנחס, וגופתו של יאיר נמצאה כעבור חמישה חודשים מהמלחמה. כשנהרג פנחס, אשתו עידית הייתה בחודש השמיני להריונה עם בתם שחר. שבע שנים לאחר נפילת בניהם, האב יעקב מת משברון לב. הוא היה אגרונום ועסק במחקר חקלאי ובהדרכה חקלאית בחוות הניסיונות נווה יער. פנחס ויאיר היו שניהם כדורסלנים מצטיינים. לאחר מותם, מועדון הכדורסל בקריית טבעון החליט לשאת את שמם, וכיום נקרא הפועל "מרנין" קריית טבעון. לאורך השנים שמרה לוסי על קשר עם הנהלת המועדון, שמדי שנה ערך טורניר לזכר שני בניה, שבסופו הייתה לוסי נושאת דברים. מפעל זה הפך למפעל הספורט המרכזי ביישוב. בקריית טבעון פועל מרכז הנצחה לזכר חללי צה"ל בני המקום, המשמש גם כמרכז תרבות וחינוך, ובו גלריות, אולם מופעים, קולנוע וספריה. מדובר במרכז שיזמו הוריהם של 24 חללי צה"ל, בני היישוב, שנהרגו במלחמת יום כיפור. לוסי מרנין הייתה בין היוזמים והמקימים של מרכז ההנצחה, וכן התנדבה בו במשך שנים רבות כמורה לאנגלית. "הייתה לסבתא יכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה", סיפרה הנכדה שחר, שהיא עצמה פעילה במרכז ההנצחה מזה 12 שנה. ב-1988 התבקשה לוסי לשאת דברים בשם ההורים השכולים בעצרת הזיכרון לחללי חיל השריון בלטרון. "אני פונה אליכן, האימהות במדינות-ערב", אמרה אז, "אתן יודעות כמוני מה זה להביא ילד לעולם, לגדל אותו, לאהוב אותו ולאבד אותו. אנחנו צריכות להתאחד ולשתף פעולה למען עתיד טוב יותר".