קטגוריה: לזיכרם

 דברים שהוקראו בהתכנסות משפחה וחברים בביתה של גבי רונן אחותי (במתנ"ס של גבי) בקריה, במוצ"ש 9/7/16.

מרים זיכרונה לברכה ובעלה יצחק היו המדריכים שלי בשומר הצעיר בגדוד להבות בקריה בשנות ה- 40 של המאה שעברה. מדריכי תנועות הנוער תרמו תרומה חשובה לעיצוב דורות של בני קרית חיים, ואנו משתדלים להמשיך בדרך.                                                

מרים סטולר, מוותיקות קרית חיים, הלכה לעולמה לאחרונה. והיא בת 90.  מרים ובעלה יצחק סטולר ז"ל, היו המדריכים שלי בגדוד "להבות" בקן ה"שומר הצעיר" בקרית חיים בשנות ה- 40 של המאה שעברה. לכתה של מרים העלה זכרונות מהימים ההם, מהימים שהקריה היתה נסיון מרתק לייסד "אוטופיה סוציאליסטית, שוויונית, שיתופית". היו אלה ימים לא קלים, אך התקוות היו גדולות וסייעו להתגבר על הקשיים.המדריכים בתנועות הנוער לא היו מבוגרים בהרבה מאתנו, אך השפעתם היתה משמעותית; הגם שגם הם וגם אנחנו החניכים, לא כל כך הבנו מה כתוב ב"קפיטל" של מארקס ואנגלס, ומה מתכוונים כששרים את האינטרנציונל.  עם זאת הקריה נשארה בזכרוננו כ"גן עדן שלא ניתן לגרש אותנו ממנו".במשך השנים הקריה השתנתה וגם אנחנו;  ובכל זאת נשאר בנו משהו המגן עלינו במידת מה: "מפני הכעור והכמישה, ומפני הגלים הדלוחים והעכורים העומדים עלינו יום יום ושעה שעה  שאין מסתור מפניהם" (יעקב פיכמן).  במשך השנים היינו פוגשים את מרים מדי פעם במוצ"ש כשהיינו בקריה "במתנס של גבי" אחותי, הפגישות בהן זכיתי להשתתף, זכיתי גם ליהנות בין השאר מאישיותה החמה והחכמה, רוחה הטובה, ומנהיגותה של מרים.כן נפגשנו עם מרים במשך שנים כמעט כל ערב יום כיפור בקריה, בשובנו מתפילת "כל נדרי" ובדרכנו לביתנו (דרך רח' ט). ישבנו על המרפסת בביתה של מרים, בבית שנשאר כמעט כמו שהיה פעם, לשיחת רעים; ומרים משתתפת ומגיבה, פעילה ומפעילה, ותמיד היה מה ללמוד ממנה וליהנות מרוחה האופטימית. אדם צועד בשביל הזמן אל גבול החיים, אל מה שמכונה "האולי הגדול"; לעתים לשיכחה ולעתים זוכה להשאיר חותם. מרים זכתה בזכות אישיותה ובזכות פועלה. מדי פעם כשנפגשים ותיקי קרית חיים עולות בזכרוני שורות משירו של שאול טשרניחובסקי "אנא השיבו לי תום השירים גיל העלומים שדמות הזהב וימי ילד ילד תמים ".נכון שלא תמיד זה מה שהיה אבל לגבינו "זה מה שארץ ישראל יכולה הייתה להיות" (שולמית אלוני). הזיכרונות חשובים כי "הם מעין שומרי הסף של הנפש" (שקספיר / אותלו).
ראוי שנשמור על זכרונותינו ונעבירם לדורות הבאים. לזכרה של מרים וכל הדורות של פעם שורה משיר של (לאה נאור מלים ונורית הירש לחן):

  "הרוח נושבת קרירה / ואנחנו עדיין סביב למדורה /

מנסים להדליק את האש / זה מה שיש".

דן רונן

Yoram, 

Hillel Gudes just called and told me that three (3) weeks ago you visited Kiryat Chaim under sad circumstances.

Somehow no-one told us about Yossi's passing.   I feel bad about that from two (2) different considerations: Yossi was still young (1944)  ,  and now that I am in Israel and can go to whatever life dishes us, but still I am missing the information.

 I believe that it is 2nd recent such loss for the family.  Sorry about that too

 

Noam Mayraz 

Israeli +972 54 727-8411

Company 054 389-5034

 

 

 

פיני דגן  כותב לריביק, לשאולי, מיקה, וחניק. =לזכר פנינה ספיר/גרומן

כל כך אהבתי אותה, פנינה היתה בשבילי סמל הנאמנות והעדינות, פנינה היקרה היתה עבורי אחות בכורה שכל חייה שמרה איתי על קשר. כן, פנינה שמרה עלי. אני זוכר אותה היטב מבקרת בביתנו בקריית חיים, עוזרת לאמא שלי, ושלה ל ״דודה דורי״ האגדית שהיתה האם של כולם, עוזרת בהכנות לסדר פסח שערכנו ביחד. אנקדוטה: לפני כמה שנים סיפר לי ״גייזי״ (אליעזר שייטוביץ) ״שדודה דורי״ הייתה מאכילה אותו לאחר סיום יום הלימודים, היות והוריו עבדו עד שעות אחה״צ המאוחרות. פנינה ספגה מאימה מדודה דורי את החן המיוחד, את האהבה והדאגה לכולם. אני זוכר אותה יפה ״ חתיכה״ כמו שאומרים היום הצעירים. זוכר אותה בחברת בנות גילה בקריית חיים, כיצד רקדה ריקודי עם במסגרת תנועת  ה ״גורדוניה״ ולאחר מכן ״התנועה המאוחדת״, אני זוכר אותה היטב בכל פרק חשוב בחיי פנינה הייתה לידי.

פנינה הייתה זו שבגיל 9 הביאה אותי לקן ״הגורדוניה״, באתי ונתפסתי בחכה, אין ספק תקופת חיי כנער בקריית חיים עיצבה את אישיותי וחיי הבוגרים והכל בזכותה של פנינה היקרה. זכורני היטב שכאשר הייתי בטירונות פנינה הביאה לבסיס הצבאי את נרתיק התעודות הצבאיות אותו שכחתי בעת חופשת סוף שבוע. פנינה חששה שאעמוד למשפט וביקשה מחיימקה ז״ל שהיה קצין בכיר להסיע אותה לבסיס.  אני זוכר את פנינה היקרה עובדת כמזכירה בבית ספר המקצועי ״אינטר״, וכאשר יום אחד בתור תלמיד ״אינטר״ אני מבצע מעשה שובבות עם אחד המורים, הייתה זו פנינה שמצילה אותי מסילוק מוחלט מבית הספר. אני זוכר את פנינה היקרה מבקרת את אימי ז״ל בבית החולים, נוטלת את סט כלי המניקור שהיו ברשותה, לוקחת את ידה של אימי ומטפלת בציפורניה בעדינות ובאהבה של כבת ״לדודה הניה״.  לאחר פטירתו של ״חיימקה״ בעלה, הזמנתי את פנינה לביקור בביתנו במיאמי, פנינה היתה עם כאב גדול בליבה על לכתו של חיימקה איתו הלכה מרבית שנותיה. לאט היא נפתחה, ואפילו נעתרה להשתתף בתפילות בבית הכנסת ערב ראש השנה. כאשר חזרה ארצה טרם נפרדנו היא חיבקה אותי, ולישה באוזני, תודה.  

ידעתי שפנינה בשנים האחרונות חולה, בעת ביקורי בארץ שוליק וריביק יעצו לי שלא לבקר אותה, זכור אותה כפי שהייתה בעבר אמרו לי. בכל פעם יצאתי את הארץ עם הרגשה של חסר לי משהוא. החיבוק והמילה הטובה של אחותי פנינה.כל כך עצוב לי בלב, רק אתמול שלחתי מסר קצר ל שוליק ״מסור שלום לרונית, ומיליון נשיקות לפנינה, אני כל כך מתגעגע, אין לך מושג״ כאילו חוש נסתדר אמר לי, חבק את פנינה. 

מחר אני צריך לחגוג את יובל ה-80 אינני יודע איך אוכל לעמוד מול הקהל ולחייך, שהרי אחותי הבכורה אותה כל כך אהבתי הלכה לעולם שכולו טוב. 

פנינה את כל כך חסרה לי. 

פיני 

  תמונה> יום הולדת ברחוב ד'     

שלמה חברי הטוב

למה נעלמת טרם הזמן. אהבנו אותך.

היית במלא כוחך, לא פחות מהיום בו הכרתי אותך לפני 56 שנים.

למדתי ממך המון, במיוחד צילום, בגיל 22 בערך בנית אז מעבדה לצילום ופיתוח, בעידן הפילמים. לימדת אותי את כל רזי הצילום. נסענו למקומות רבים ברחבי הארץ וצילמת בשחור- לבן המון תמונות שפיתחת בעצמך. הצילום היה אהבת חייך. פיתחת שיטה לצילום תקריבים. והיית מקפיד על האיכות ועל החדות, היופי והאסתטיקה. אנשים העריכו את עבודותיך.  

תמונות: לזיכרו

רק לפני חודש שלחת אלי צילום פרופיל שלי שצילמת לפני 54 שנה. זה האימייל האחרון שקיבלתי ממך.

דהרנו על קטנועים בכל מקום בארץ ואפילו הגענו בנסיעה רצופה לעין גדי דרך סדום. לא הייתה דרך אחרת אז. תכננו לחזור על מבצע זה אבל זה לא יצא לפועל. רק התמונות שצילמת מחזקות את הזיכרון הרופף עקב מרחק הזמן והגיל. זה היה מסע מרתק של שלושה חברה על קטנועים שהעזו והגיעו לעין גדי המבודדת ורחצו בים המלח ועלו למצדה טרם הזריחה בדרך 'שביל הנחש' המשובש. התמונות שצילמת  נשארו כעדות לחברות העמוקה והיפה ביננו.

שלמה אהבת את המדינה. אהבת  כל עמק , כל שביל, כל רגב.  והפרחים כמובן אותם צילמת וצילמת בכל הזויות.

אהבת את הים. חתרנו יחד בקישון הצלול עד שזוהם. זהו הזיכרון הטוב ביותר שלי – החתירה בקישון. ואז עברת לשוט בסירת מפרש שקנית. עזרתי לך בבניית מנשא לסירה אל הים. סיפרת לי שיום אחד נתקעת במפרץ במצב 'שטיל' , ללא רוח והיה צורך לגרור אותך. שרדת.

בעל מקצוע מעולה היית ולא הייתה בעיה שלא מצאת פתרון לה. עזרת לאנשים רבים עם כל נשמתך. הייתה לך נפש אצילה שדאגה לחברים, לשכנים ולהורים. לא היה מקצוע שלא ידעת והתמחית בו עשית את הנדרש בדייקנות רבה ובאמינות, לשביעות רצון המבקשים שהיו מלאי תשבחות. ואפילו ידעת להציל חיים וישנם שחבים חייהם לך.

עברת הרבה תהפוכות בחיים אבל הקשר ביננו תמיד נשאר כי הקשר היה אמיתי וכל סודותיך וסודותיי החליפו דואר.

יחד יצאנו חבורת צעירים וצעירות. טיילנו כחבורת אופנועים וקטנועים והצטלמנו. רקדנו ושרנו במסיבות בבתים. (לא היו פאבים ודיסקוטקים אז) כעשרים זוגות היינו. אהבת מוזיקה קלאסית והיה לך טייפרקורדר שהרקיד אותנו  כל יום שישי. עד שכולם התחתנו. אבל אנו נשארנו חברים ונפגשנו לעיתים קרובות.

היה לנו טוב איתך והנה הלכת מבלי שוב. לא נשכח אותך.

תנוח על משכבך בשלום.  

מחברך העצוב

שלמה טוכמן