תרצה איננה.
ילדת-רחביה בהירת שיער ותכולת עיניים, אחות לאהוד, בת לד"ר פועה ולד"ר שלמה מנצ'ל. מלחמת השחרור הביאה אותה לקריית-חיים, לכיתה ז', 1949.אבא – מורה להיסטוריה, מנהל התיכון, אמא פועה, המורה הנערצת לטבע.משפחת תרבות בקריה של פועלים. תרצה פורטת על הפסנתר, לבושה בגדי-מעדנות,ראשונה לתלתול שערה, עדינה, מיוחדת."החברה הכי טובה" שלי. היינו צמד: תרצה ולאה. יחד בעממי, יחד בתיכון.אחרי מות האב, ד"ר מנצ'ל, עוברת תרצה לסמינר לגננות בחיפה, ואחרי שנה אנוכי, לסמינר למורים. עוברת עוד שנה, ותרצה נישאת לבחור הולנדי צעיר, ועוברת לבאר שבע, לשם עברה גם פועה – מייסדת ביה"ס התיכון המקיף הראשון בארץ, משותף לילדים יהודים וערבים כאחת. כאן נולדות תוך שנתיים שלומית, ע"ש סבא ודרומית, מאהבת הנגב, הדרום. הקשר בינינו נותק לשנים אחדות, ואז, באירוע משפחתי, נגשה אלי בחורה חמודהוהציגה עצמה כבת של חברתי – הפתעת חיי – תרצה! מאז הקשר לא נותק.על אף המרחק גליל – נגב, על אף טרדות של יום יום וטרדות של בריאות,הטלפון תווך בינינו. לימים באה תרצה עם דרומית ובתה הקטנה לבקרני בכרמיאל.ילדינו הקטנים הלכו וגדלו ואנו הלכנו והתבגרנו. בעלה נפטר. מחלתה הכריעהאותה, והיא נכנסה, לאחר לבטים רבים, ל"משען" באר שבע. ארבע פעמים בשבוע דיאליזה, חיה חיי גיבורה, מוקפת באהבה בלתי נדלית מצד כ בני המשפחה המורחבת, ממשיכה לנגן, בפסנתר ובחליל.תרצה'לה סיפרה לי באושר, ובחיוך שעבר דרך הטלפון, על הנכדים והנינים ודאגתם הרבה לה. היא סיפרה על השגיו ותחביביו של הבן הצעיר יעד, ועל מסעותיהם של בני המשפחה. אבדן גדול חוותה במותו של אהוד היקר, פרופסור אהוד נצר ז"ל. ועכשיו – השמש, ראה זה פלא, ממשיכה לזרוח, עננים שטים בשמים, רוח קלה נושבת, החצבים פורחים וחסידות בשמיים.
ותרצה – איננה עוד.
יהא זכרה ברוך.
לאה משולם (קרן-צבי), כרמיאל, כפר סבא
