יגאל ברק: העברה מ"הארץ " מיום 21.11.24. ידיעה של יניב קובוביץ ועופר אדרת.

לוחם חטיבת גולני, סמל גור קהתי ז'ל

החייל שנהרג אתמול (יום רביעי 20.11.24 ) בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון היה חלק מכוח צה"ל שאבטח את כניסתו של זאב ארליך לשטח הלחימה בניגוד לפקודות. ארליך, אזרח בן 71, הוכנס ללבנון לצורך ביקור פרטי במבצר עתיק מתוך סקרנות ולא למטרות מבצעיות כפי שטענו תחילה בצה"ל – ונהרג בהיתקלות. מי שליווה אותו היה כוח בגדוד 13 של גולני. סמל גור קהתי, לוחם בגדוד בן 20 מניר בנים, נהרג. רמ"ט גולני, אלוף משנה במילואים יואב ירום, שהכניס את ארליך לשטח בניגוד לנהלים, נפצע בינוני וקצין נוסף בגדוד מאושפז במצב קשה.

קהתי הוא בנם של רון קהתי, ארכיאולוג ואיש רשות העתיקות לשעבר, ומעין אגמון קהתי, מטפלת באמנות. הוא אח לנטע, אביגיל, עברי ועירא. אביו כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "בצער רב, אנחנו נאלצים לבשר שגור קהתי, בננו האהוב, נהרג אתמול בלבנון במהלך שירותו בגולני". הלווייתו תיערך היום ב-15:00 בבית העלמין בניר בנים.

"העגורים הלבנים". לזכר חיילינו הגיבורים.

שירם של יאן פרנקל ורסול גמזטוב. תירגום לעברית : זאב גייזל. שר : דימיטרי לייקין.

אלי רביד, ליישי : דני קמפל , יליד 1937, הלך לעולמו. משפחת קמפל , ההורים יעקב ואסתר גרה ברחוב י'ח מספר 6 { היום רחוב אהרון ציזלינג }בקרית חיים , עם ילדיהם שושנה ודני. עם דני היינו ב"גן טובה " ,למדנו בבית הספר עממי א'{ ארלוזורוב },ובית הספר התיכון.גדלנו יחד בקריה עד התגייסותנו לצבא. דני היה חניך תנועת " השומר הצעיר ", בקבוצת הנערות והנערים שהקימו את קבוץ נירים. היטיב לרקוד. בלט בכישרונותיו ואהבותיו לחיות ולטבע. הקים את ביתו בנחלת יהודה { ראשון לציון } ובחצרו גידל סוסים ובעלי חיים רבים. במקצועו היה יזם ואדריכל נוף .

אנו משתתפים בצער בני המשפחה.

דן קמפל ז'ל { 1937-2024},בחזית התמונה , משמאל , לצידו של יוסי חסין ז'ל חברו הטוב שנים ארוכות.

עירית רימון -ניידורף: לזכרו של הדוד שלי, סמ'ר אמיר כפתורי, בן קריית חיים , שנפל במלחמת יום כיפור. העברה מ" זיכרונות ילדות קריית חיים" { פורסם לראשונה אוקטובר 2023}.

רק לפני שנה ציינו 50 שנה למלחמת יום כיפור – המלחמה שהייתה תוצאת המחדל הגדול הראשון.במשך 50 שנה אמא שלי חיכתה לרגע שיהיו לה מספיק כוחות להנציח את אחיה האהוב, סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל, שנפל באותה מלחמה ארורה.השיר "אמיר, אחי הצעיר", נולד ממיזוג כישרונות נדיר, ובראשם של המלחינה, כלת פרס ישראל, Nurit Hirsh, המשורר Amir Tomer, הזמרת Mika Einav, המעבד Soof Sela, הנגנים:

חן שנהרAvner KelmerTami WatermanShuli Waterman ואני .טכנאי הסאונד Yaron Aldema.

שבוע לאחר יציאת השיר, קרה המחדל הגדול הנוראי השני. מוזמנים להאזין לשיר.

מיקה עינב , העברה מאתר מיקה עינב , ספטמבר 2023 :

סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל היה בן 21, כשנפצע בסיני במהלך מלחמת יום כיפור. 7 שבועות נאבק בבית החולים בגבורה ולבסוף מת מפצעיו ב22.12.1973, נר שלישי של חנוכה. בחלוף 50 שנה, זכינו משפחתי ואני להנציחו יחד בשיר שנכתב במיוחד לזכרו. תודה לכל מי שלקח חלק ביצירה הזו. היוזמה של מיכל רימון – אחותו הגדולה של אמיר, המילים הרגישות של עמיר תומר, הלחן הנפלא של נורית הירש, העיבוד היפהפה של סוף סלע, נגינתה הנשגבת של עירית רימון – אחייניתו של אמיר, והביצוע המתמסר של כל הנגנים והמשתתפים; נדמה כי הכול התחבר והתמזג ברגישות ובדיוק רב לכדי יצירה רבת משמעות עבורנו, שהייתה צריכה לצאת לעולם בדיוק עכשיו. ממשיכים במסע של חיינו, עם אמיר בלב. עם תקווה ועם מחויבות לטוב. לא שוכחים. קרדיטים: מילים – עמיר תומר .לחן – נורית הירש .עיבוד – סוף סלע .שירה – מיקה עינב .פסנתר – עירית רימון ניידורף .כינור – חן שנהר. כינור – אבנר קלמר .ויולה – שולי ווטרמן .צ'לו – תמי ווטרמן .הקלטה ומיקס – ירון אלדמע .מאסטרינג – ארן לביא .צילום ועריכה – אביעד פוקס. הוקלט באולפן המקסים של יואב פולצ'ק בתל אביב

אלי רביד, ליישי : בשל המלחמה המתנהלת יום ולילה מאז 6.10.23 למען בטחון מדינת ישראל ואזרחיה , " מלחמת חרבות ברזל " ,בוטלה עצרת הגבורה והזיכרון לזכר חללי חיל השריון שהייתה אמורה להתקיים ביום 15.10.24.נזכור את כולם.

מחנך ואיש תרבות הספורט , 26 שנים ללכתו

העברה מ"היכל התהילה " כדורסל נשים בישראל.

• מאמן הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים. הנבחרת יצגה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים שהתקיימה בבודפשט – הונגריה בשנת 1950. אימן את נבחרות הנוער בכדורסל ובכדורעף, שייצגו את ישראל באירופה, בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג בשנת 1947.
• נולד בלבוב – פולין. גובה: 1.81מ'. שיחק כרכז ובכל תפקיד בהתאם לנדרש. הצטיין בראיית משחק, זריזות, התקפה, קליעות וריבאונד. בכדורעף הצטיין בעיקר בהנחתות. בגיל 14 (1928) הצטרף לאגודת הספורט היהודית "דרור", והיה ספורטאי רב גוני מצטיין, בעיקר במשחקי כדורעף וכדורסל ואתלטיקה קלה.
• לאחר סיום לימודיו בתיכון, למד הנדסה אזרחית בפוליטכניקום, ובמקביל – הוסמך כמדריך וכמורה לחינוך גופני.
• בגיל 21 (1935) הגיע לארץ למכביה השניה, נשאר בארץ ועד מהרה השתלב כשחקן כדורעף וכדורסל בהפועל חיפה. ששלטה בשני ענפים אלה במשך 10 שנים (1935 – 1945). בשנת 1937 השתתף באולימפיאדת ספורט הפועלים באנטוורפן שבבלגיה. בשנים 1948 – 1950 שירת בחטיבת כרמלי.
•  ריכז את אגודת הפועל חיפה מבחינה מקצועית, ארגונית וכמזכיר עד גיל 63 (1977). בשנים 1977 – 1987 היה מנהלו של היכל הספורט החדש ברוממה בחיפה.
• במקביל לפעילותו בהפועל חיפה, בשנת 1940 החל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבהי"ס המקצועי והימי בחיפה ובתיכון קרית חיים. בשנת 1959 מונה לתפקיד מפקח על החינוך הגופני במחוז חיפה. פעל לקידום מעמדם של המורים, לשיפור ההוראה ולקידום החינוך הגופני בבתיה"ס. דאג לבניית מתקני ספורט חדשים ופעל רבות לשילוב הקהילה בפעילויות בתיה"ס. בשנות ה-60 נשלח מטעם משרד החוץ והפועל לארגן אירועים ומיפגנים בארצות אפריקה שזכו לעצמאות.
• זכה בעיטורים על פעליו: מדליית הכבוד "איש כפועלו" ו"עיטור הגבורות" מהפועל, יקיר חיפה ועיטור העיר חיפה על מפעל חיים בספורט העירוני, יקיר ארגון מורי החינוך הגופני. זכה באותות הצטיינות והוקרה מממשלת צ'אד (עיטור האבירות) על אירגון יום העצמאות של צ'אד בשנת 1963 ומממשלת סנגאל קיבל מדליה על ארגון מפגן הפתיחה של משחקי אפריקה – האולימפיאדה האפריקאית 1964.
• תחביבים: ספורט ונגינה במנדולינה.
• אבא ל-3: קרי, איילת ואמיר. בת זוג: מילכה שוורץ אומשווייף עמישב – כדורסלנית. שחקנית הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל 1950. יצגה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים שהתקיימה בבודפשט – הונגריה. אשתו הראשונה, נעמי שוורץ אומשווייף ז"ל, היתה שחקנית כדורסל וכדורעף באגודת הספורט היהודית "דרור" בלבוב – פולין, ולאחר עלייתה לארץ (1935) בהפועל חיפה. אחיינו, צבי אומשווייף ז"ל, טייס חיל האויר וקברניט אל-על, היה שחקן כדורעף בנבחרת ישראל וכדורסל בהפועל עין המפרץ. נכדתו, שירה בן ברק, כדורסלנית נבחרת הנערות 2009. נינתו, הנכדה של קרי – ליאור דרוק, היא אלופת ישראל בסייף (רומח) לקדטיות ונערות 2018-2019
• דולק אהרון אומשווייף עמישב נפטר ב-9.10.1998 היה סמל ליושר ולצניעות, מסור ואוהב אדם.

אלי רביד, ליישי :

חלפו 26 שנים ללכתו של דולק שהיה מורה לחינוך גופני , אהוב ומוערך על רבים מבנות ובני קריית חיים בשנות ה-40-50 של המאה הקודמת. הייתי תלמידו מאז ימי בית ספר עממי א' { "ארלוזרוב "} בקרית חיים וכנער גם בבית הספר בסמ'ת בחיפה. דולק היה ספורטאי רב תחומי, הדריך וקידם רבים להישגים ספורטיביים בענפים אישיים וקבוצתיים וגם ראה בספורט לאלפים { "ספורט עממי "}ערך חינוכי ותרבותי רב לכלל החברה בישראל. באישיותו , בכישוריו ומומחיותו הרב גונית ,דולק נטע בי את האהבה לספורט והיה מהמורים שנשארתי בקשר עימם משך שנים ארוכות .מראשית דרכו בארץ התגורר דולק בחיפה ,פעל ועשה רבות לקידומה של העיר ותושביה בתחום החינוך והספורט , במגוון רחב של תפקידים מרכזיים ובעלי השפעה.

התמונה מארכיון התמונות של ה"אתר החופשי של בני קריית חיים."

העברה מ ynet , ירון דרוקמן ,שילה פריד

תיכון, ששימש כח"כ של הליכוד בין 1981 ל-1999, הלך לעולמו בגיל 87. במשך שלוש שנים הוא היה יו"ר הכנסת. נשיא המדינה הרצוג ספד: "דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי".יושב ראש הכנסת ה-14, דן תיכון, הלך לעולמו בגיל 87. הוא הותיר אחריו את אשתו לודמילה, בנו הדר, בתו תמי, חמישה נכדים ונין. הלווייתו תתקיים מחר, בשעה 16:00 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.תיכון, יליד שנולד בקריית חיים ב-1937, שימש כחבר כנסת מטעם סיעת הליכוד בין השנים 1981 ל-1999. במהלך כהונתו שימש בין היתר כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה.הוא היה שותף לחקיקת חוקים רבים, בהם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועמד גם בראש קבוצת הידידות הבין-פרלמנטרית ישראל-גרמניה ופעל רבות להידוק היחסים בין המדינות.בצבא שירת תיכון בחטיבת גולני, ולאחר מכן למד תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. תיכון כיהן מ-1970 עד 1974 כיועץ שר המסחר והתעשייה בנושא אזורי פיתוח, מסחר ומלאכה. בנוסף, בין השנים 1971 ל-1981 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת שיכון ופיתוח.ב-1981 נבחר תיכון לראשונה לכנסת ברשימת הליכוד. בשנת 1996 נבחר תיכון לתפקיד יו"ר הכנסת ה-14, וכיהן בו עד שנת 1999, אז הודיע שאין בכוונתו להתמודד על קדנציה נוספת ופרש מהחיים הפוליטיים.

"נהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות" נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לתיכון: "קיבלתי בצער רב את הידיעה על פטירתו של דן תיכון, יושב ראש הכנסת לשעבר ומי שבמהלך כהונתו פעל רבות לביצור מעמד הכנסת ולחיזוק השפעתה בציבוריות הישראלית.

"דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי, מי שנהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות, ראשון הצברים שזכו לעמוד בראש בית הנבחרים שלנו. הוא טבע חותם גם כמחוקק וכחבר כנסת מן השורה, בעיקר בתחום הכלכלי. שולח תנחומים ללודמילה אהבת חייו, למשפחתו ולכל אוהביו ומוקיריו. יהי זכרו ברוך".

בריאיון ל-ynet ב-2008 אמר תיכון כי בליכוד ניסו לשכנע אותו לחזור לחיים הפוליטיים, אך הוא סירב בתוקף. "אני חושב שטועים אלו שחזרו, מי שפרש לא היה צריך לחזור", אמר אז תיכון. "אנשים שהפילו את נתניהו חוזרים ומצטרפים אליו כאילו כלום לא קרה, כי זו תסמונת הליכוד שחוזרת על עצמה בכל פעם שיש תחושה כי הליכוד שוב יתפוס את השלטון. הם שילמו אז ב-1999 לקח וישלמו גם הפעם".

בתקופת כהונתו בלט תיכון ב"יד הרמה" שבה הוא ניהל דיוני המליאה. לא פחות מכך התפרסם תיכון גם בזכות השיפוצים היסודיים שביצע ברחבי משכן הכנסת בשיתוף אשתו לודמילה. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1999, הסביר מדוע החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים: "מלאו 30 שנה לכניסתי למערכת הפוליטית. אדם צריך לפרוש בשיאו – ואני בשיאי".

דן תיכון { 1936-2024}

אלי רביד, ליישי: דן תיכון { סרדני} , יליד 1936,היה חבר קבוצת " רננים " בסניף "הנוער העובד "בקריית חיים. קבוצת " רננים " הייתה הנידבך העיקרי לגרעין " שדמות " , גרעין הנח'ל שאזרח את עין גדי וחבריו היו מייסדיו. דן , בעל הדעות " האזרחיות " { המפלגה הליברלית} , למד בבית הספר " אחווה "בקרית מוצקין וסיים לימודיו בבית הספר למסחר בחיפה. התגייס לצ.ה. ל שלא במסגרת הנח'ל ושירת בחטיבת " גולני ". התמיד לשמור על קשרים עם בני הקריה ועם חבריו לתנועה. לפני כשלוש שנים נפגשנו קבוצת חברים ,עם דן תיכון ולודמילה בביתם של דליה ויוסי שפר בכפר ביאליק, להשלמת מידע שביקש לשמוע מהמתכנסים לספר תולדות חייו שכתב.

בני קריית חיים אבלים עם רעייתו ,בת הקריה , לודמילה ועם כל בני המשפחה.

יעקב בר-און, העברה "ממעריב" 8.8.22.{קטעים מכתבה }.

תיכון נולד בקריית חיים האדומה, מעוז של מפא”י, לאליעזר סרדני (תיכון בפולנית), איש העלייה השלישית, שהיה חבר בגדוד העבודה ומנהל מחצבות “סולל בונה”. הוא בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, וחבריו לגרעין ייסדו את קיבוץ עין גדי. הוא עצמו לא הצטרף אליהם. “תמיד שחיתי נגד הזרם”, הוא אומר.

באמצע שנות ה־60 נבחר תיכון כמזכ”ל התאחדות הסוחרים בירושלים בעת לימודיו לתואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בד בבד הצטרף לחטיבה הליברלית בגח”ל, שהפכה לליכוד. עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי השנייה, הוא מונה כיועץ לשר המסחר והתעשייה, יוסף ספיר, שהיה מראשי הליברלים, וכממונה על תיעוש אזורי הפיתוח והמגזר הלא יהודי.

עם נפילת ממשלת הליכוד הלאומי, נשאר תיכון עוד ארבע שנים במשרד הממשלתי ועבר  להיות יועצו של פנחס ספיר, מראשי המערך. “כשגולדה מאיר הייתה ראש הממשלה, פנחס ספיר היה האיש החזק במדינה, והוא רצה אותי לצדו”, הוא אומר. “כשהמפא”יניקים זרקו את החפצים שלי אל מחוץ לחדר, ספיר נתן הוראה להחזיר אותם. הגם שלא הייתי ממפלגתו, היינו מקורבים מאוד.

מדי חמישי בבוקר הייתי מתייצב בביתו בכפר סבא, ומשם היינו יוצאים לסיור בערי הפיתוח. ‘תוּכן’, כך הוא קרא לי. בהזדמנות הזאת הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת פארקים לתעשיות מדע ברחבי הארץ. על כך יודו לי בעוד הרבה שנים”.

כשתיכון, שניהל בשנות ה־70 חברות כלכליות, נבחר ב־81’ לראשונה לכנסת העשירית, הוא לא ציפה שיכהן 18 שנה. “חשבתי שאכהן קדנציה אחת ודי”, הוא נזכר. “’אם לא אבחר שוב, אל תזילו דמעה, כי זו דרכה של דמוקרטיה’, אמרתי ליקיריי, שבאו לחגוג איתי את ההשבעה שלי. אבל קדנציה רדפה קדנציה, היו לי חמש כאלה ותמיד על זמן שאול, הגם שהייתי בצמרת”.

משה לפידות באספה כללית של חברי קבוץ מזרע. איור : אברהם שושק אמרנט.

נורית שחל -פלימן : לזכרו של משה לפידות.

לישי שלום

משה לפידות זכור לי מהלימודים בגן מרים והיותנו באותה כיתה בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי (אז קראו לזה בית ספר "עממי"). אני זוכרת שבגן  מרים שמו היה משה לפידוס  ואחר כך – שם המשפחה "עוברת" ל – לפידות. מאז עזב את הקריה, אני חושבת שבסוף כיתה ד', עד שנפגשתי איתו פעם נוספת עברו  הרבה מאד!! שנים.  למעלה מ….60!   לא זוכרת בדיוק, אולי 61?  אולי 62? הפגישה שלי עם משה, שבפינו נקרא "מוישה", אחרי כל כך הרבה שנים, הייתה מוזרה מעט ומעניינת הרבה. מאז , כיתה ד' –  הספקתי ללמוד, וגם לעבוד כמורה הרבה שנים, וכשיצאתי לפנסיה התחלתי לתת הרצאות במועדונים שונים בחיפה וסביבתה.  בעיקר במועדוני וותיקים בקיבוצים. והנה,   הגיעה אלי הזמנה לתת הרצאה בקיבוץ מזרע במועדון הוותיקים שם.  הגעתי עם מקרן השיקופיות שלי (ככה עבדתי אז )  לתת הרצאה מצולמת על  רשמי ביקור בפראג העיר הנפלאה.   יצאתי מהמכונית וחשבתי לשאול מישהו איך מגיעים למועדון.

במגרש החנייה עמד חבר קיבוץ וחיכה לי.   אנחנו לוחצי ידיים ב"שלום"   לבבי,   ומתבוננים אחד בשניה.  עומדים זו מול זה קפואים במקום. האיש הזה נראה לי מוכר משהו.  כאיל ראיתי אותו פעם,  האיש (איש זר…)  עומד מביט בי ומביט. וככה שנינו עומדים כמה שניות ארוכות. ואז, שנינו ייחד קוראים בקול גדול. אני ממש צועקת:   מוישה.     והוא:   נורית.   ככה במקהלה. אחרי כ 60 שנה, כנראה נשאר עוד משהו שמחבר את הילד/ה ההוא עם האיש המבוגר הזה…

הילד ההוא, מוישה זכור לי כילד שקט, עם חיוך של טוב לב וביישנות.  הוא היה די מופנם ולא עשה מעשי קונדס שהיו אז.  אתי הוא כן היה משוחח, די הרבה.  גם מפני שאני בעצמי הייתי אז ילדה ביישנית ולא ב"חברה" כל כך.  גם כי הוא גר בקצה הרחוב שבו אני גרתי (רחוב ח') ובדרך לבית הספר היה עובר תמיד ליד הבית שלי, ולעיתים קרובות היינו הולכים ביחד לביה"ס.  וסיבה נוספת:  הוא אהב לבוא לבקר את…אמא שלי! 

אמא שלי הייתה המורה-מחנכת של הכיתה שלנו בכיתה ד'. (דבר שהקשה עלי מאד את החיים!!!)היא אהבה מאד את מוישה.אמא שלי שהייתה , כאמור,  גם המחנכת, הייתה מקבלת באהבה את הילדים שהיו באים אלינו הביתה.  בבוקר הם היו התלמידים שלה, ואחרי הצהריים הם היו אורחים. חברים שלי.

מוישה אהב לבוא לדבר איתה.  הוא היה ילד חכם, צנוע,  ביישן שלא הרבה לדבר,   ועם אמא הוא כן אהב!  אף פעם היא לא סיפרה לי על מה יש לה לדבר כל כך הרבה עם מוישה. זכורה לי פעם אחת במיוחד, מהשילוב הזה של אמא שהיא גם המחנכת של הכיתה. היו לנו אז שיעורי זימרה.   המורה היה איש נפלא, משה ביק שמו.  היה מוזיקאי גדול, אבל לצורך פרנסה היה גם מורה לזמרה.  אז לא היו שיעורי "מוסיקה"….

משה ביק המורה, איש קטן קומה, שהיה נכנס לכיתה ומתחיל את השיעור בכתיבה, (ביד שמאל!)  על הלוח  מילים של שיר חדש.  בעודנו עומד עם הפנים ללוח, והגב אל הכיתה, ממש כמו בשיר "המורה לזימרה"…התחיל ה"בלגן".  (יונה עטרי ז"ל היטיבה לשיר:  "מי זרק עלי פה גיר"?   וכו')  האיש היה מסובב את הפנים לכיתה ומתחיל לצעוק,

והילדים בכיתה התחילו לצחוק ולהפריע, והמורה האומלל היה נעשה אדום כולו, מנסה להשמיע את השיר, וככה עברו 45 הדקות, והשיעור נגמר. בין ה"צדיקים"  היו שניים שלושה ילדים בלבד שלא השתתפו במהומה.  הראשונה – זאת אני.  שהייתי נבוכה מאד בתור הבת של המחנכת. הייתה גם ילדה צדיקה ממש, רותי טובי שמה. אולי עוד מישהו,  ו… היה מוישה. משה לפידות.

"קחו דוגמא איך צריך להתנהג"  היה המורה צורח.  ככה מתנהגים!  יושבים בשקט ומקשיבים למורה….

באחת הפעמים, הזמין אותי המורה, משה ביק הנ"ל, שאגש אליו אחרי השיעור. הוא נתן בידי מעטפה ובתוכה מכתב למחנכת.    "מסרי את זה לאמא שלך"  היא מחנכת הכיתה, והיא חייבת להעניש כמה ילדים!!! ככה  הוא אמר לי.  וכל הילדים עומדים מסביב במעגל לדעת למה המורה  מוישה ביק הזמין אותי…

אחד מגדולי השובבים (ישראל /  זיזי   קליימן – ענבר ז"ל)  חטף את המכתב מהיד שלי, פתח אותו  ונפנף בו מול הילדים וקרא בקול:   נורית,  אם את מוסרת את המכתב הזה לאמא שלך – אנחנו עושים עלייך חרם.  מוישה ניגש אל זיזי, לקח מידו את המכתב,  אח"כ ניגש אלי ואמר לי בשקט, אני אלווה אותך הביתה.

אני אתן את המכתב ואסביר לה מה היה.

הילדים וזיזי בראשם (לא לשכוח, היינו בני 10)  הסכימו למהלך.  מוישה בא אתי הביתה, מסר לאמי את המכתב, ואמר: רבקה, אני מבקש שתקראי ותקרעי את המכתב. כי מי שיסבול זה לא הילדים המפריעים,  אלא נורית.   אמא שלי אכן קראה וקרעה את המכתב, ואמרה למוישה תודה.  אתה באמת ילד טוב!

כנראה שאחר כך אמא דברה עם משה ביק ההוא, וכנראה אמרה לו שלא היה צריך להכניס אותי לעניין.  מאז הדברים נשכחו וחלפו.

שרה{ לבית מלזק } דיין הלכה לעולמה. הלווייתה תיערך מחר , יום ששי 6.9.24 בשעה 14.00 בבית העלמין בתימרת. אנו משתתפים בצערו של יהושע דיין וכל בני משפחתו היקרים.

שרה {מלזק} דיין ז'ל {1938-2024} עם חבריה בקריית חיים .ילידי 1938 "התנועה המאוחדת."

התמונות מתוך ארכיון התמונות של "האתר החופשי של בני קריית חיים".

שרה דיין ז'ל { 1938-2024}

השבוע הגעתי לקיבוץ ניר עוז להלוויתו של חיים פרי שנחטף מביתו בשבת השחורה, הופקר ונרצח בשבי החמאס וגופתו הוחזרה בשבוע שעבר ביחד עם חברים נוספים שזכו לקבורה באדמת הקיבוץ ולא רק לתזכורת הכואבת הזו על על גבי האנדרטה בבית הקברות.לא הגעתי לעוטף עזה מאז פברואר כשסיימנו את שירות המילואים שם. כל כך הרבה השתנה וגם שום דבר. בשטח המסיבה ליד רעים הוחלפו הציוד האישי המפוזר בשטח והמכוניות השרופות במיצג מטלטל שמצליח לכמת אך מעט את מיימדי הזוועה שהתחוללה שם. הרפת בעלומים עדיין שרופה ומפויחת, למרות שעברה כמעט שנה. המיגוניות נצבעו ושופצו ומהוות רק תזכורת עמומה לטרגדיות שהתחוללו בהן באותה שבת. הדי הפיצוצים מעבר לגבול עדיין נשמעים היטב בכל מקום. והקיבוץ… קפא בזמן.

קשה לתאר את הפער בין המדשאות המטופחות לבתים המפויחים. כמעט מכל דירה בקיבוץ ניבטים אליך תמונות האנשים שהלכו לישון בשלווה בשישי בערב ונטבחו בביתם בשבת בבוקר. אופני ילדים צבעוניים עומדים בפתח בית אטום בלוחות עץ. הבתים מעוטרים בכתובות "זיכוי" שצוירו על ידי אומני זק"א.

חדר האוכל עדיין מחורר בכדורי ירי מאותה שבת. תקרתו מפויחת. תיבות הדואר מהוות עדות אילמת לאסון שהתחולל שם ולזה שלא נותר למי לחלק דואר בקיבוץ הפורח הזה.

ורק בית העלמין השתדרג.

שורות שורות של קברים חדשים. חלקם עם מצבות, חלקם עדיין רק תלוליות עפר, חלקם חדשים בני שבוע, חלקם ותיקים בני כמעט שנה. חלקם גינה מטופחת שגורמת לך להתמוטט ולבכות כשאתה מבין שזה ביתה האחרון של משפחה שלמה וחלקם עוד לא שם, רק שמות על אנדרטה שמחכים שיחזירו אותם הביתה.

דלת ביתו של חטוף אסון 7.10.23 ,חיים פרי ז'ל. בקיבוץ ניר עוז.

בית העלמין בקיבוץ ניר עוז אוגוסט 2024. {צילומי שחר רביד}

ביום שלישי ג' אב תשפ"ד  –   06-08-2024   הלך לעולמו חברי לחיים מזה 64 שנים, אישוע שלי, חבר, אבא, סבא וסבא רבא,אהוב, אבא חם עם לב רחב לכולם, אהב לעזור למי שיכול היה, מאחרוני ילדי השואה, בן שלוש היה כאשר גרשו אותם מביתם, חמש שנים של נדודים בקרונות רכבת מצד לצד, אחרי המלחמה טופל בסנטוריום לחולי שחפת בשוויץ, יהודי יחיד, סבל גם שם מהיותו יהודי, בגיל 14  עלו הוריו עמו לארץ ,השנה 1950, קשיים לא היו חסרים, ללמוד בבי"ס – לא. לעגו לו על היותו עולה חדש,  אבל על הכל התגבר ואת הידע העצום שרכש בכל  נושא  – למד בעצמו, זכה לכבוד ,הערכה והערצה מבנותיו, נכדיו וכל מי שהכיר אותו, יעץ לצעירים בכל שאלה שנפנתה אליו, כולם  רחשו לו כבוד ואהבו לשוחח עימו על כל נושא שעניין אותם, לא היה דבר שלא פתר, רק שהבריאות לא הייתה נושא שיכול היה להתמודד אתו, באחרית ימיו סבל מדלקת ריאות וקוצר נשימה שאומנם טופלו  – אך היו קשים מנשוא, וכך עזב אותנו יתומים, עצובים וממאנים להשלים שהוא כבר לא איתנו.

יהי זכרו ברוך ומנוחתו עדן

חברתו לחיים ואהובתו  

אביגיל שפירא (ענתבי) 

אלי רביד , ליישי :

בני קריית חיים משתתפים בצערה של בת הקריה אביגיל ענתבי -שפירא, במות חברה לחיים יהושע ז'ל ובצער כל בני המשפחה.

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 20.8.24

עדות הלוחמת ,חברת הפלמ'ח , טובה עופר :

בשלהיי 1947.יצאנו גרעין מתנועת השוה״צ בתל אביב להכשרה מגויסת לקיבוץ נגבה. עבדנו שם בעל ענפייהמשק. שמרנו בעמדה עם פרוז׳קטור מול משטרת עירק סואידן. היינו על המגדל שהופגז לראות מי יכול להיכנס לקיבוץ ומי לא. עזרנו בביצורים, הוציאו אותנו משם לחולדה , קיבלנו כל אחד רובה צ׳כי שניקינו אותו מהגריז׳ ועלינו לשיירה הגדולה ב – 20/4/1948 ערב לפני פסח לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, כבר בשער הגיא פרעו הערבים בשיירה, המ״מ שלי יענקלה סטוצקי נהרג , מכבי ועוד, משאיות נשרפו ונתקעו, אנחנו הגענו בשלום לשמחת תושביי ירושלים ששאגו בשמחה ״ הפלמ״ח הגיע הפלמ״ח הגיעו לעזרתנו והביא לנו ציוד ומצרכים." ומאז נלחמנו כשנתיים גם במבצע ״ חורב״. הייתי חובשת קרבית בפלוגה המסייעת, ואחריי ההפוגה הראשונה צרפו אותי למחלקת גח״ל, השתתפתי איתם בכל הקרבות, כולל הקרב על צובא. , היום קיבוץ משגשג,

אני זוכר אותו בבהירות: ראש הממשלה יצחק רבין סופד לסרן יעקב סטוצקי הי'ד , בן קריית חיים.

לכל אחד יש יעקב משלו. יעקב סטוצקי ו- 18,219 חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום". ראש הממשלה יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל. העברה מ nrg מעריב | 9/5/2011 8:10

יעקב בן דוב וקלרה סטוצקי מחיפה היה חיל במלחמת העצמאות. אחד מ‭6,000-‬ החיילים הישראלים שהסתערו אל מול פני אויב ואל מותם. לכל אחד מאיתנו יש חייל שאנו זוכרים יותר מכל ביום העצוב הזה. לכן, המשפחות השכולות, זה יכול להיות אב, זה יכול בן, או בת, אח או אחות. לנו, הנותרים בחיים, זה יכול להיות חבר, חבר לנשק מני רבים. היום אני זוכר את יעקב סטוצקי. מספר אישי ‭.1364254‬ הוא היה בן ‭.22‬ נולד בחיפה. למד בקריית חיים ובבית הספר הימי. היה מפקד פלוגת פלמ"ח. הוא היה בן יחיד להוריו. גם היום, 47 שנים אחרי, אני זוכר אותו בבהירות. אני זוכר את מבט עיניו. את מראהו. ואת הבטלדרס שלבש, שהיה גדול מכפי מידותיו, ב‭20-‬ באפריל ‭,1948‬ ערב פסח תש"ח. באותו יום הבטלדרס שלי היה קטן עליי. יעקב סטוצקי, מפקד פלוגה בגדוד החמישי, אמר 'בוא נתחלף בבטלדרסים‭.'‬ החלפנו בגדים, ואחר כך הוא עלה על המשאית בדרך העולה לירושלים הנצורה. ברחובות ירושלים המתינו התושבים למים, לדלק, לתרופות, לקמח, לסוכר. 300 משאיות עלו באותו היום אל ההר להציל את ירושלים. כעבור שעות אחדות, בכניסה לשער הגיא, אחרי קרב מר בו הוביל את לוחמיו, ראיתי אותו. הוא שכב על הקרקע. פניו כבר היו אפורים. לא הייתה בו רוח חיים. זיהיתי אותו לפי הבטלדרס שלי.

יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל צילום: פלאש 90

לכל אחד מאיתנו בישראל יש יעקב סטוצקי משלו. ודומה כי אין איש בישראל שאין מת בביתו, במשפחתו או בין חבריו. ‭18,220‬ חללי צה"ל ולוחמי מחתרות, ואין סוף לכאב, אין קץ לדמעות.

סרן יעקב סטוצקי

בן יחיד היה יעקב סטוצקי להוריו. לפעמים כאשר אני נזכר בו עולים בי ההרהורים. האם נותר זכר למשפחת סטוצקי. האם הכדורים שהשיגו אותו ליד החאן העתיק, בכניסה לשער הגיא, שמו קץ לשושלת סטוצקי? ואם הם חיים, היכן?

אנחנו חיים דורות רבים אחרי הציווי האלוקי לאברהם אבינו "קח את בנך יחידך אשר אהבת‭."‬ ואילו גם למי שיש בנים רבים, למי שיש משפחות גדולות, הבן אשר נפל, האח אשר נפל, הוא תמיד בנך יחידך אשר אהבת. והוא תמיד יישאר בנך יחידך אשר אהבת. חברי למלחמה הקשה, מלחמת העצמאות, סרן יעקב סטוצקי, נקבר בין חבריו בקריית ענבים. רבים אחרים מצאו כאן, על הר העצב הזה, את מנוחתם האחרונה. משפחות יקרות. השאלה שקשה להשיב עליה היא "מהי משמעות מותם‭."‬ אני מוכן להשיב לכן: 

ההר הזה הקים מדינה. ההר הזה בנה עם. בשם ההר הזה אנו הולכים לבקש ולקבל שלום. יעקב סטוצקי ו‭18,219-‬ חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום. משפחות יקרות, ביום הזיכרון אתם קהל גדול. משפחה ענקית. משפחה כואבת ל‭18,220-‬ חללים. אבל אנחנו רואים כל אחת ואחת מכן בכאבכם הפרטי. בייסוריכן. אנו יודעים כי אתם מתהפכים על משכבכם בלילות. הוגים במי שאיננו ולא יהיה עוד. עולם שלם של כאב.

עלינו, כמקבלי ההחלטות, לעשות את הטוב ביותר: להחזיר את הבנים הביתה בשלום. קדושת החיים לנגד עינינו בוקר וערב, בכל דיון ובכל החלטה, קדושת החיים היא ערך עליון. משפחות יקרות, לכן אין נחמה. אין מרפא לכאב. גם לנו כעם. אבל אולי כאשר יבוא השלום על הארץ, תהא זו גם לכם הנחמה.

 יהי זכרם ברוך.

סיפור חייו .מתוך "יזכור" אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל. סרן יעקב סטוצקי בן קלרה ודב

חיל שריון .נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.04.1948).בן ½21 בנופלו.

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קריית ענבים

בנם-יחידם של קלרה ודוב, נולד ביום ח' בתשרי תרפ"ז (16.9.1926) על הר-הכרמל בחיפה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי בקרית חיים למד בבית-הספר הימי שליד הטכניון בחיפה – תחילה במחלקה הרדיו-טכנית, ואחר-כך באגף המקצועי (מסגרות). כחניך תנועת "גורדוניה" היה אחד הפעילים שהביאו למיזוגה עם "התנועה המאוחדת". סיים קורס מ"כים-גדנ"ע והדריך בקרית חיים. כחבר "הפועל" הצטיין בתחרויות ספורט. בסיימו את בית-הספר המקצועי יצא לקומונה של התנועה בתל- אביב, ובשנת 1945 התגייס לפלמ"ח כחבר הכשרת התנועה במשמר השרון, שם היה חבר מזכירות הגרעין. במשק עבד בעיקר במספוא. כאיש פלמ"ח השתתף בפעולת "ליל וינגייט". ב"שבת השחורה" (29.6.1946), בה נאסרו רבים ממנהיגי היישוב ונערכו חיפושי נשק במשקים, נעצר עם רוב חברי הכשרתו והיה עצור בלטרון וברפיח. אחר-כך סיים קורס מ"כים של הפלמ"ח ונדד כמדריך ממקום למקום (גבעת ברנר, נען, כפר מנחם, גינוסר ועוד). בעלות קבוצתו להתיישבות בפוריה הצטרף אליה כמפקד המקום. אחר-כך ירד לכנרת. לאחר שסיים קורס מ"מים פרצה מלחמת-העצמאות ויעקב נשלח לגליל (עין זיתים) ואחר- כך לנגב (נגבה וסביבתה). בעוברו לחולדה הועלה לדרגת מפקד פלוגה. בקרב שיירת חולדה, כשנפצע המפקד, נטל על עצמו את הפיקוד וחיפה על נסיגת השיירה. יעקב נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) במבצע "הראל". כשהותקפה השיירה בשער הגיא יצא בראש יחידה כדי לרתק את האויב מן האגף והפיל בהם חללים רבים ועל-ידי כך הציל את אנשי השיירה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי מותו צוינה פעולתו בפקודת-יום מיוחדת והוא הועלה לדרגת סרן. הוריו קיבלו את אות-ההצטיינות של בנם מידי ראש הממשלה דויד בן גוריון.