העברה מ ynet , ירון דרוקמן ,שילה פריד

תיכון, ששימש כח"כ של הליכוד בין 1981 ל-1999, הלך לעולמו בגיל 87. במשך שלוש שנים הוא היה יו"ר הכנסת. נשיא המדינה הרצוג ספד: "דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי".יושב ראש הכנסת ה-14, דן תיכון, הלך לעולמו בגיל 87. הוא הותיר אחריו את אשתו לודמילה, בנו הדר, בתו תמי, חמישה נכדים ונין. הלווייתו תתקיים מחר, בשעה 16:00 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.תיכון, יליד שנולד בקריית חיים ב-1937, שימש כחבר כנסת מטעם סיעת הליכוד בין השנים 1981 ל-1999. במהלך כהונתו שימש בין היתר כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה.הוא היה שותף לחקיקת חוקים רבים, בהם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועמד גם בראש קבוצת הידידות הבין-פרלמנטרית ישראל-גרמניה ופעל רבות להידוק היחסים בין המדינות.בצבא שירת תיכון בחטיבת גולני, ולאחר מכן למד תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. תיכון כיהן מ-1970 עד 1974 כיועץ שר המסחר והתעשייה בנושא אזורי פיתוח, מסחר ומלאכה. בנוסף, בין השנים 1971 ל-1981 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת שיכון ופיתוח.ב-1981 נבחר תיכון לראשונה לכנסת ברשימת הליכוד. בשנת 1996 נבחר תיכון לתפקיד יו"ר הכנסת ה-14, וכיהן בו עד שנת 1999, אז הודיע שאין בכוונתו להתמודד על קדנציה נוספת ופרש מהחיים הפוליטיים.

"נהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות" נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לתיכון: "קיבלתי בצער רב את הידיעה על פטירתו של דן תיכון, יושב ראש הכנסת לשעבר ומי שבמהלך כהונתו פעל רבות לביצור מעמד הכנסת ולחיזוק השפעתה בציבוריות הישראלית.

"דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי, מי שנהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות, ראשון הצברים שזכו לעמוד בראש בית הנבחרים שלנו. הוא טבע חותם גם כמחוקק וכחבר כנסת מן השורה, בעיקר בתחום הכלכלי. שולח תנחומים ללודמילה אהבת חייו, למשפחתו ולכל אוהביו ומוקיריו. יהי זכרו ברוך".

בריאיון ל-ynet ב-2008 אמר תיכון כי בליכוד ניסו לשכנע אותו לחזור לחיים הפוליטיים, אך הוא סירב בתוקף. "אני חושב שטועים אלו שחזרו, מי שפרש לא היה צריך לחזור", אמר אז תיכון. "אנשים שהפילו את נתניהו חוזרים ומצטרפים אליו כאילו כלום לא קרה, כי זו תסמונת הליכוד שחוזרת על עצמה בכל פעם שיש תחושה כי הליכוד שוב יתפוס את השלטון. הם שילמו אז ב-1999 לקח וישלמו גם הפעם".

בתקופת כהונתו בלט תיכון ב"יד הרמה" שבה הוא ניהל דיוני המליאה. לא פחות מכך התפרסם תיכון גם בזכות השיפוצים היסודיים שביצע ברחבי משכן הכנסת בשיתוף אשתו לודמילה. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1999, הסביר מדוע החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים: "מלאו 30 שנה לכניסתי למערכת הפוליטית. אדם צריך לפרוש בשיאו – ואני בשיאי".

דן תיכון { 1936-2024}

אלי רביד, ליישי: דן תיכון { סרדני} , יליד 1936,היה חבר קבוצת " רננים " בסניף "הנוער העובד "בקריית חיים. קבוצת " רננים " הייתה הנידבך העיקרי לגרעין " שדמות " , גרעין הנח'ל שאזרח את עין גדי וחבריו היו מייסדיו. דן , בעל הדעות " האזרחיות " { המפלגה הליברלית} , למד בבית הספר " אחווה "בקרית מוצקין וסיים לימודיו בבית הספר למסחר בחיפה. התגייס לצ.ה. ל שלא במסגרת הנח'ל ושירת בחטיבת " גולני ". התמיד לשמור על קשרים עם בני הקריה ועם חבריו לתנועה. לפני כשלוש שנים נפגשנו קבוצת חברים ,עם דן תיכון ולודמילה בביתם של דליה ויוסי שפר בכפר ביאליק, להשלמת מידע שביקש לשמוע מהמתכנסים לספר תולדות חייו שכתב.

בני קריית חיים אבלים עם רעייתו ,בת הקריה , לודמילה ועם כל בני המשפחה.

יעקב בר-און, העברה "ממעריב" 8.8.22.{קטעים מכתבה }.

תיכון נולד בקריית חיים האדומה, מעוז של מפא”י, לאליעזר סרדני (תיכון בפולנית), איש העלייה השלישית, שהיה חבר בגדוד העבודה ומנהל מחצבות “סולל בונה”. הוא בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, וחבריו לגרעין ייסדו את קיבוץ עין גדי. הוא עצמו לא הצטרף אליהם. “תמיד שחיתי נגד הזרם”, הוא אומר.

באמצע שנות ה־60 נבחר תיכון כמזכ”ל התאחדות הסוחרים בירושלים בעת לימודיו לתואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בד בבד הצטרף לחטיבה הליברלית בגח”ל, שהפכה לליכוד. עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי השנייה, הוא מונה כיועץ לשר המסחר והתעשייה, יוסף ספיר, שהיה מראשי הליברלים, וכממונה על תיעוש אזורי הפיתוח והמגזר הלא יהודי.

עם נפילת ממשלת הליכוד הלאומי, נשאר תיכון עוד ארבע שנים במשרד הממשלתי ועבר  להיות יועצו של פנחס ספיר, מראשי המערך. “כשגולדה מאיר הייתה ראש הממשלה, פנחס ספיר היה האיש החזק במדינה, והוא רצה אותי לצדו”, הוא אומר. “כשהמפא”יניקים זרקו את החפצים שלי אל מחוץ לחדר, ספיר נתן הוראה להחזיר אותם. הגם שלא הייתי ממפלגתו, היינו מקורבים מאוד.

מדי חמישי בבוקר הייתי מתייצב בביתו בכפר סבא, ומשם היינו יוצאים לסיור בערי הפיתוח. ‘תוּכן’, כך הוא קרא לי. בהזדמנות הזאת הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת פארקים לתעשיות מדע ברחבי הארץ. על כך יודו לי בעוד הרבה שנים”.

כשתיכון, שניהל בשנות ה־70 חברות כלכליות, נבחר ב־81’ לראשונה לכנסת העשירית, הוא לא ציפה שיכהן 18 שנה. “חשבתי שאכהן קדנציה אחת ודי”, הוא נזכר. “’אם לא אבחר שוב, אל תזילו דמעה, כי זו דרכה של דמוקרטיה’, אמרתי ליקיריי, שבאו לחגוג איתי את ההשבעה שלי. אבל קדנציה רדפה קדנציה, היו לי חמש כאלה ותמיד על זמן שאול, הגם שהייתי בצמרת”.

משה לפידות באספה כללית של חברי קבוץ מזרע. איור : אברהם שושק אמרנט.

נורית שחל -פלימן : לזכרו של משה לפידות.

לישי שלום

משה לפידות זכור לי מהלימודים בגן מרים והיותנו באותה כיתה בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי (אז קראו לזה בית ספר "עממי"). אני זוכרת שבגן  מרים שמו היה משה לפידוס  ואחר כך – שם המשפחה "עוברת" ל – לפידות. מאז עזב את הקריה, אני חושבת שבסוף כיתה ד', עד שנפגשתי איתו פעם נוספת עברו  הרבה מאד!! שנים.  למעלה מ….60!   לא זוכרת בדיוק, אולי 61?  אולי 62? הפגישה שלי עם משה, שבפינו נקרא "מוישה", אחרי כל כך הרבה שנים, הייתה מוזרה מעט ומעניינת הרבה. מאז , כיתה ד' –  הספקתי ללמוד, וגם לעבוד כמורה הרבה שנים, וכשיצאתי לפנסיה התחלתי לתת הרצאות במועדונים שונים בחיפה וסביבתה.  בעיקר במועדוני וותיקים בקיבוצים. והנה,   הגיעה אלי הזמנה לתת הרצאה בקיבוץ מזרע במועדון הוותיקים שם.  הגעתי עם מקרן השיקופיות שלי (ככה עבדתי אז )  לתת הרצאה מצולמת על  רשמי ביקור בפראג העיר הנפלאה.   יצאתי מהמכונית וחשבתי לשאול מישהו איך מגיעים למועדון.

במגרש החנייה עמד חבר קיבוץ וחיכה לי.   אנחנו לוחצי ידיים ב"שלום"   לבבי,   ומתבוננים אחד בשניה.  עומדים זו מול זה קפואים במקום. האיש הזה נראה לי מוכר משהו.  כאיל ראיתי אותו פעם,  האיש (איש זר…)  עומד מביט בי ומביט. וככה שנינו עומדים כמה שניות ארוכות. ואז, שנינו ייחד קוראים בקול גדול. אני ממש צועקת:   מוישה.     והוא:   נורית.   ככה במקהלה. אחרי כ 60 שנה, כנראה נשאר עוד משהו שמחבר את הילד/ה ההוא עם האיש המבוגר הזה…

הילד ההוא, מוישה זכור לי כילד שקט, עם חיוך של טוב לב וביישנות.  הוא היה די מופנם ולא עשה מעשי קונדס שהיו אז.  אתי הוא כן היה משוחח, די הרבה.  גם מפני שאני בעצמי הייתי אז ילדה ביישנית ולא ב"חברה" כל כך.  גם כי הוא גר בקצה הרחוב שבו אני גרתי (רחוב ח') ובדרך לבית הספר היה עובר תמיד ליד הבית שלי, ולעיתים קרובות היינו הולכים ביחד לביה"ס.  וסיבה נוספת:  הוא אהב לבוא לבקר את…אמא שלי! 

אמא שלי הייתה המורה-מחנכת של הכיתה שלנו בכיתה ד'. (דבר שהקשה עלי מאד את החיים!!!)היא אהבה מאד את מוישה.אמא שלי שהייתה , כאמור,  גם המחנכת, הייתה מקבלת באהבה את הילדים שהיו באים אלינו הביתה.  בבוקר הם היו התלמידים שלה, ואחרי הצהריים הם היו אורחים. חברים שלי.

מוישה אהב לבוא לדבר איתה.  הוא היה ילד חכם, צנוע,  ביישן שלא הרבה לדבר,   ועם אמא הוא כן אהב!  אף פעם היא לא סיפרה לי על מה יש לה לדבר כל כך הרבה עם מוישה. זכורה לי פעם אחת במיוחד, מהשילוב הזה של אמא שהיא גם המחנכת של הכיתה. היו לנו אז שיעורי זימרה.   המורה היה איש נפלא, משה ביק שמו.  היה מוזיקאי גדול, אבל לצורך פרנסה היה גם מורה לזמרה.  אז לא היו שיעורי "מוסיקה"….

משה ביק המורה, איש קטן קומה, שהיה נכנס לכיתה ומתחיל את השיעור בכתיבה, (ביד שמאל!)  על הלוח  מילים של שיר חדש.  בעודנו עומד עם הפנים ללוח, והגב אל הכיתה, ממש כמו בשיר "המורה לזימרה"…התחיל ה"בלגן".  (יונה עטרי ז"ל היטיבה לשיר:  "מי זרק עלי פה גיר"?   וכו')  האיש היה מסובב את הפנים לכיתה ומתחיל לצעוק,

והילדים בכיתה התחילו לצחוק ולהפריע, והמורה האומלל היה נעשה אדום כולו, מנסה להשמיע את השיר, וככה עברו 45 הדקות, והשיעור נגמר. בין ה"צדיקים"  היו שניים שלושה ילדים בלבד שלא השתתפו במהומה.  הראשונה – זאת אני.  שהייתי נבוכה מאד בתור הבת של המחנכת. הייתה גם ילדה צדיקה ממש, רותי טובי שמה. אולי עוד מישהו,  ו… היה מוישה. משה לפידות.

"קחו דוגמא איך צריך להתנהג"  היה המורה צורח.  ככה מתנהגים!  יושבים בשקט ומקשיבים למורה….

באחת הפעמים, הזמין אותי המורה, משה ביק הנ"ל, שאגש אליו אחרי השיעור. הוא נתן בידי מעטפה ובתוכה מכתב למחנכת.    "מסרי את זה לאמא שלך"  היא מחנכת הכיתה, והיא חייבת להעניש כמה ילדים!!! ככה  הוא אמר לי.  וכל הילדים עומדים מסביב במעגל לדעת למה המורה  מוישה ביק הזמין אותי…

אחד מגדולי השובבים (ישראל /  זיזי   קליימן – ענבר ז"ל)  חטף את המכתב מהיד שלי, פתח אותו  ונפנף בו מול הילדים וקרא בקול:   נורית,  אם את מוסרת את המכתב הזה לאמא שלך – אנחנו עושים עלייך חרם.  מוישה ניגש אל זיזי, לקח מידו את המכתב,  אח"כ ניגש אלי ואמר לי בשקט, אני אלווה אותך הביתה.

אני אתן את המכתב ואסביר לה מה היה.

הילדים וזיזי בראשם (לא לשכוח, היינו בני 10)  הסכימו למהלך.  מוישה בא אתי הביתה, מסר לאמי את המכתב, ואמר: רבקה, אני מבקש שתקראי ותקרעי את המכתב. כי מי שיסבול זה לא הילדים המפריעים,  אלא נורית.   אמא שלי אכן קראה וקרעה את המכתב, ואמרה למוישה תודה.  אתה באמת ילד טוב!

כנראה שאחר כך אמא דברה עם משה ביק ההוא, וכנראה אמרה לו שלא היה צריך להכניס אותי לעניין.  מאז הדברים נשכחו וחלפו.

שרה{ לבית מלזק } דיין הלכה לעולמה. הלווייתה תיערך מחר , יום ששי 6.9.24 בשעה 14.00 בבית העלמין בתימרת. אנו משתתפים בצערו של יהושע דיין וכל בני משפחתו היקרים.

שרה {מלזק} דיין ז'ל {1938-2024} עם חבריה בקריית חיים .ילידי 1938 "התנועה המאוחדת."

התמונות מתוך ארכיון התמונות של "האתר החופשי של בני קריית חיים".

שרה דיין ז'ל { 1938-2024}

השבוע הגעתי לקיבוץ ניר עוז להלוויתו של חיים פרי שנחטף מביתו בשבת השחורה, הופקר ונרצח בשבי החמאס וגופתו הוחזרה בשבוע שעבר ביחד עם חברים נוספים שזכו לקבורה באדמת הקיבוץ ולא רק לתזכורת הכואבת הזו על על גבי האנדרטה בבית הקברות.לא הגעתי לעוטף עזה מאז פברואר כשסיימנו את שירות המילואים שם. כל כך הרבה השתנה וגם שום דבר. בשטח המסיבה ליד רעים הוחלפו הציוד האישי המפוזר בשטח והמכוניות השרופות במיצג מטלטל שמצליח לכמת אך מעט את מיימדי הזוועה שהתחוללה שם. הרפת בעלומים עדיין שרופה ומפויחת, למרות שעברה כמעט שנה. המיגוניות נצבעו ושופצו ומהוות רק תזכורת עמומה לטרגדיות שהתחוללו בהן באותה שבת. הדי הפיצוצים מעבר לגבול עדיין נשמעים היטב בכל מקום. והקיבוץ… קפא בזמן.

קשה לתאר את הפער בין המדשאות המטופחות לבתים המפויחים. כמעט מכל דירה בקיבוץ ניבטים אליך תמונות האנשים שהלכו לישון בשלווה בשישי בערב ונטבחו בביתם בשבת בבוקר. אופני ילדים צבעוניים עומדים בפתח בית אטום בלוחות עץ. הבתים מעוטרים בכתובות "זיכוי" שצוירו על ידי אומני זק"א.

חדר האוכל עדיין מחורר בכדורי ירי מאותה שבת. תקרתו מפויחת. תיבות הדואר מהוות עדות אילמת לאסון שהתחולל שם ולזה שלא נותר למי לחלק דואר בקיבוץ הפורח הזה.

ורק בית העלמין השתדרג.

שורות שורות של קברים חדשים. חלקם עם מצבות, חלקם עדיין רק תלוליות עפר, חלקם חדשים בני שבוע, חלקם ותיקים בני כמעט שנה. חלקם גינה מטופחת שגורמת לך להתמוטט ולבכות כשאתה מבין שזה ביתה האחרון של משפחה שלמה וחלקם עוד לא שם, רק שמות על אנדרטה שמחכים שיחזירו אותם הביתה.

דלת ביתו של חטוף אסון 7.10.23 ,חיים פרי ז'ל. בקיבוץ ניר עוז.

בית העלמין בקיבוץ ניר עוז אוגוסט 2024. {צילומי שחר רביד}

ביום שלישי ג' אב תשפ"ד  –   06-08-2024   הלך לעולמו חברי לחיים מזה 64 שנים, אישוע שלי, חבר, אבא, סבא וסבא רבא,אהוב, אבא חם עם לב רחב לכולם, אהב לעזור למי שיכול היה, מאחרוני ילדי השואה, בן שלוש היה כאשר גרשו אותם מביתם, חמש שנים של נדודים בקרונות רכבת מצד לצד, אחרי המלחמה טופל בסנטוריום לחולי שחפת בשוויץ, יהודי יחיד, סבל גם שם מהיותו יהודי, בגיל 14  עלו הוריו עמו לארץ ,השנה 1950, קשיים לא היו חסרים, ללמוד בבי"ס – לא. לעגו לו על היותו עולה חדש,  אבל על הכל התגבר ואת הידע העצום שרכש בכל  נושא  – למד בעצמו, זכה לכבוד ,הערכה והערצה מבנותיו, נכדיו וכל מי שהכיר אותו, יעץ לצעירים בכל שאלה שנפנתה אליו, כולם  רחשו לו כבוד ואהבו לשוחח עימו על כל נושא שעניין אותם, לא היה דבר שלא פתר, רק שהבריאות לא הייתה נושא שיכול היה להתמודד אתו, באחרית ימיו סבל מדלקת ריאות וקוצר נשימה שאומנם טופלו  – אך היו קשים מנשוא, וכך עזב אותנו יתומים, עצובים וממאנים להשלים שהוא כבר לא איתנו.

יהי זכרו ברוך ומנוחתו עדן

חברתו לחיים ואהובתו  

אביגיל שפירא (ענתבי) 

אלי רביד , ליישי :

בני קריית חיים משתתפים בצערה של בת הקריה אביגיל ענתבי -שפירא, במות חברה לחיים יהושע ז'ל ובצער כל בני המשפחה.

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 20.8.24

עדות הלוחמת ,חברת הפלמ'ח , טובה עופר :

בשלהיי 1947.יצאנו גרעין מתנועת השוה״צ בתל אביב להכשרה מגויסת לקיבוץ נגבה. עבדנו שם בעל ענפייהמשק. שמרנו בעמדה עם פרוז׳קטור מול משטרת עירק סואידן. היינו על המגדל שהופגז לראות מי יכול להיכנס לקיבוץ ומי לא. עזרנו בביצורים, הוציאו אותנו משם לחולדה , קיבלנו כל אחד רובה צ׳כי שניקינו אותו מהגריז׳ ועלינו לשיירה הגדולה ב – 20/4/1948 ערב לפני פסח לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, כבר בשער הגיא פרעו הערבים בשיירה, המ״מ שלי יענקלה סטוצקי נהרג , מכבי ועוד, משאיות נשרפו ונתקעו, אנחנו הגענו בשלום לשמחת תושביי ירושלים ששאגו בשמחה ״ הפלמ״ח הגיע הפלמ״ח הגיעו לעזרתנו והביא לנו ציוד ומצרכים." ומאז נלחמנו כשנתיים גם במבצע ״ חורב״. הייתי חובשת קרבית בפלוגה המסייעת, ואחריי ההפוגה הראשונה צרפו אותי למחלקת גח״ל, השתתפתי איתם בכל הקרבות, כולל הקרב על צובא. , היום קיבוץ משגשג,

אני זוכר אותו בבהירות: ראש הממשלה יצחק רבין סופד לסרן יעקב סטוצקי הי'ד , בן קריית חיים.

לכל אחד יש יעקב משלו. יעקב סטוצקי ו- 18,219 חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום". ראש הממשלה יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל. העברה מ nrg מעריב | 9/5/2011 8:10

יעקב בן דוב וקלרה סטוצקי מחיפה היה חיל במלחמת העצמאות. אחד מ‭6,000-‬ החיילים הישראלים שהסתערו אל מול פני אויב ואל מותם. לכל אחד מאיתנו יש חייל שאנו זוכרים יותר מכל ביום העצוב הזה. לכן, המשפחות השכולות, זה יכול להיות אב, זה יכול בן, או בת, אח או אחות. לנו, הנותרים בחיים, זה יכול להיות חבר, חבר לנשק מני רבים. היום אני זוכר את יעקב סטוצקי. מספר אישי ‭.1364254‬ הוא היה בן ‭.22‬ נולד בחיפה. למד בקריית חיים ובבית הספר הימי. היה מפקד פלוגת פלמ"ח. הוא היה בן יחיד להוריו. גם היום, 47 שנים אחרי, אני זוכר אותו בבהירות. אני זוכר את מבט עיניו. את מראהו. ואת הבטלדרס שלבש, שהיה גדול מכפי מידותיו, ב‭20-‬ באפריל ‭,1948‬ ערב פסח תש"ח. באותו יום הבטלדרס שלי היה קטן עליי. יעקב סטוצקי, מפקד פלוגה בגדוד החמישי, אמר 'בוא נתחלף בבטלדרסים‭.'‬ החלפנו בגדים, ואחר כך הוא עלה על המשאית בדרך העולה לירושלים הנצורה. ברחובות ירושלים המתינו התושבים למים, לדלק, לתרופות, לקמח, לסוכר. 300 משאיות עלו באותו היום אל ההר להציל את ירושלים. כעבור שעות אחדות, בכניסה לשער הגיא, אחרי קרב מר בו הוביל את לוחמיו, ראיתי אותו. הוא שכב על הקרקע. פניו כבר היו אפורים. לא הייתה בו רוח חיים. זיהיתי אותו לפי הבטלדרס שלי.

יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל צילום: פלאש 90

לכל אחד מאיתנו בישראל יש יעקב סטוצקי משלו. ודומה כי אין איש בישראל שאין מת בביתו, במשפחתו או בין חבריו. ‭18,220‬ חללי צה"ל ולוחמי מחתרות, ואין סוף לכאב, אין קץ לדמעות.

סרן יעקב סטוצקי

בן יחיד היה יעקב סטוצקי להוריו. לפעמים כאשר אני נזכר בו עולים בי ההרהורים. האם נותר זכר למשפחת סטוצקי. האם הכדורים שהשיגו אותו ליד החאן העתיק, בכניסה לשער הגיא, שמו קץ לשושלת סטוצקי? ואם הם חיים, היכן?

אנחנו חיים דורות רבים אחרי הציווי האלוקי לאברהם אבינו "קח את בנך יחידך אשר אהבת‭."‬ ואילו גם למי שיש בנים רבים, למי שיש משפחות גדולות, הבן אשר נפל, האח אשר נפל, הוא תמיד בנך יחידך אשר אהבת. והוא תמיד יישאר בנך יחידך אשר אהבת. חברי למלחמה הקשה, מלחמת העצמאות, סרן יעקב סטוצקי, נקבר בין חבריו בקריית ענבים. רבים אחרים מצאו כאן, על הר העצב הזה, את מנוחתם האחרונה. משפחות יקרות. השאלה שקשה להשיב עליה היא "מהי משמעות מותם‭."‬ אני מוכן להשיב לכן: 

ההר הזה הקים מדינה. ההר הזה בנה עם. בשם ההר הזה אנו הולכים לבקש ולקבל שלום. יעקב סטוצקי ו‭18,219-‬ חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום. משפחות יקרות, ביום הזיכרון אתם קהל גדול. משפחה ענקית. משפחה כואבת ל‭18,220-‬ חללים. אבל אנחנו רואים כל אחת ואחת מכן בכאבכם הפרטי. בייסוריכן. אנו יודעים כי אתם מתהפכים על משכבכם בלילות. הוגים במי שאיננו ולא יהיה עוד. עולם שלם של כאב.

עלינו, כמקבלי ההחלטות, לעשות את הטוב ביותר: להחזיר את הבנים הביתה בשלום. קדושת החיים לנגד עינינו בוקר וערב, בכל דיון ובכל החלטה, קדושת החיים היא ערך עליון. משפחות יקרות, לכן אין נחמה. אין מרפא לכאב. גם לנו כעם. אבל אולי כאשר יבוא השלום על הארץ, תהא זו גם לכם הנחמה.

 יהי זכרם ברוך.

סיפור חייו .מתוך "יזכור" אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל. סרן יעקב סטוצקי בן קלרה ודב

חיל שריון .נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.04.1948).בן ½21 בנופלו.

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קריית ענבים

בנם-יחידם של קלרה ודוב, נולד ביום ח' בתשרי תרפ"ז (16.9.1926) על הר-הכרמל בחיפה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי בקרית חיים למד בבית-הספר הימי שליד הטכניון בחיפה – תחילה במחלקה הרדיו-טכנית, ואחר-כך באגף המקצועי (מסגרות). כחניך תנועת "גורדוניה" היה אחד הפעילים שהביאו למיזוגה עם "התנועה המאוחדת". סיים קורס מ"כים-גדנ"ע והדריך בקרית חיים. כחבר "הפועל" הצטיין בתחרויות ספורט. בסיימו את בית-הספר המקצועי יצא לקומונה של התנועה בתל- אביב, ובשנת 1945 התגייס לפלמ"ח כחבר הכשרת התנועה במשמר השרון, שם היה חבר מזכירות הגרעין. במשק עבד בעיקר במספוא. כאיש פלמ"ח השתתף בפעולת "ליל וינגייט". ב"שבת השחורה" (29.6.1946), בה נאסרו רבים ממנהיגי היישוב ונערכו חיפושי נשק במשקים, נעצר עם רוב חברי הכשרתו והיה עצור בלטרון וברפיח. אחר-כך סיים קורס מ"כים של הפלמ"ח ונדד כמדריך ממקום למקום (גבעת ברנר, נען, כפר מנחם, גינוסר ועוד). בעלות קבוצתו להתיישבות בפוריה הצטרף אליה כמפקד המקום. אחר-כך ירד לכנרת. לאחר שסיים קורס מ"מים פרצה מלחמת-העצמאות ויעקב נשלח לגליל (עין זיתים) ואחר- כך לנגב (נגבה וסביבתה). בעוברו לחולדה הועלה לדרגת מפקד פלוגה. בקרב שיירת חולדה, כשנפצע המפקד, נטל על עצמו את הפיקוד וחיפה על נסיגת השיירה. יעקב נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) במבצע "הראל". כשהותקפה השיירה בשער הגיא יצא בראש יחידה כדי לרתק את האויב מן האגף והפיל בהם חללים רבים ועל-ידי כך הציל את אנשי השיירה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי מותו צוינה פעולתו בפקודת-יום מיוחדת והוא הועלה לדרגת סרן. הוריו קיבלו את אות-ההצטיינות של בנם מידי ראש הממשלה דויד בן גוריון.

העברה מויקיפדיה

פועה מֶנצֶ'ל (בן-טובים) (1903 – 20 בפברואר 1991) הייתה אשת חינוך ישראלית, מייסדת ומנהלת בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע (שקרוי על שמה כיום) בין השנים 1954–1966, ומייסדת החינוך התיכוני המקיף בישראל. נודעה כידידתו של פרנץ קפקא ומורתו לעברית. על שמה רחוב בבאר שבע.

תולדות חייה

פועה נולדה בשכונת אוהל משה בירושלים לדבורה וזלמן בן-טובים, נכדה לאיש העלייה הראשונה יצחק-אייזיק בן-טובים. היא למדה בבית הספר היסודי 'עזרה' ובבית הספר אליאנס בעיר, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נסגרו בתי הספר והיא המשיכה את לימודיה בבית הספר הגרמני ברחוב הנביאים, בו נקשרה לתרבות הגרמנית. משהסתיימה המלחמה עברה לגימנסיה העברית רחביה, בה סיימה את לימודיה בשנת 1921 אצל מורים כשלמה שילר והוגו ברגמן. לאחר סיום לימודיה שכר ברגמן את שירותיה כמקטלגת בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שרק נפתח.ברגמן סייע לפועה בן-טובים להשיג מלגת לימודי מתמטיקה באוניברסיטה הגרמנית בפראג ומגורים בבית אמו בעיר. כמקור פרנסה שימשה הנערה הצעירה מארץ ישראל כמורה לעברית. בדצמבר 1922 התחילה ללמד עברית את פרנץ קפקא שהיה מכר של משפחת ברגמן. בנוסף, שימשה כמדריכה לחברי סניף תנועת "בלאו וייס" הציונית בפראג, סיפרה על ארץ ישראל ונופיה ולימדה את בני הנוער שירים עבריים. בהשראת לימוד אותם שירים כתב קפקא את סיפורו האחרון: "יוזפינה הזמרת ועם העכברים"^[1].

בשנת 1923 החליטה פועה בן-טובים שבכוונתה להתמחות בפדגוגיה ולא במתמטיקה ונסעה לברלין לצורך לימודים בסמינר למורות. בשנת 1923 הכירה את ד"ר יוסף מנצ'ל במסגרת עבודתם המשותפת במוסד הילדים "אהבה" של ביאטה ברגר, ונישאה לו. באותה עת התכתבה עם קפקא בעברית, בעיקר בקשר להתלבטויותיה לגבי עתידה ולהסכמת הוריה למסלול הלימודים בו בחרה. מכתב של קפקא אליה שרד והוא דוגמה יחידה לכתב-ידו של הסופר בעברית. קפקא המשיך לדרוש בשלומה של פועה במכתביו למכריהם המשותפים, אך היא ניתקה את קשריה עמו.

בשנת 1925 חזרו פועה ויוסף מנצ'ל לארץ ישראל, בה לימדה מספר שנים לאחר מכן שבה לברלין ללימודים לתואר דוקטור בפדגוגיה. בשובה לישראל המשיכה ללמד בירושלים (יוסף היה במשך שנים רבות מנהלו של תיכון בית הכרם^[2]). פועה מנצ'ל הייתה מנהלת בית ספר "בית הילד" בירושלים מ-1940 עד 1947 או 1948. היא הייתה מנהלת אהודה מאד, בית הילד הכיל את כל ילדי רחביה בעיקר, והיו בבית הספר מורים ומורות מוצלחים. זה היה בית ספר לכתות א' עד ה' וחלק גדול מהתלמידים עברו לאחר סיומם את הלימודים מבית הילד לתיכון בית הכרם וחלק אחר עבר לגימנסיה רחביה. בביקור לפני כמה שנים בירושלים המקום נראה כפי שהיה בזמנו [ברטה13 חוויות אישיות]. פועה בין היתר חברה ליוסף בנטוויץ' בלימוד הגותו של בנג'מין בלום ("הטקסונומיה של בלום") ובשלילת המודל החינוכי המכוון לקראת בחינת בגרות כאידיאל. בפרט שמה מנצ'ל דגש על החינוך המעשי והמקצועי ועל טיפוח ההכשרה המקצועית הרצינית הבאה לפתח כישרונות הקיימים בכל ילד, באופן שיכוון אותו למסלול חיים יצרני, מועיל ומספק. דעתה על "בחינות הבגרות ":

התעמולה הגדולה שעשו בארץ ל"בחינות הבגרות" הורידה את כבוד ההכשרות המקצועיות בעיני הורים וילדים "יוקרתיים" (אני מקווה שביום מן הימים תיעלם הגדרת הקסם הזו "בחינת בגרות" מתוך הלקסיקון הישראלי-פדגוגי…) אדרבא, עשו תעמולה להוציא את "המחוננים" העיוניים מאזורי פיתוח אל בתי ספר עיוניים. 

— חיים ומעש עמ' 293

משנת הלימודים 1948/1949 עד שנת הלימודים 1953/1954 ניהל ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל את תיכון עירוני מקיף קריית חיים. בשנת 1954 נפטר יוסף מנצ'ל והוא בן-50.ד'ר פועה מנצ'ל נמנתה על סגל ההוראה של בית הספר בקריית חיים ולאחר פטירתו של בעלה יוסף , הגיעה לבאר שבע על מנת לנהל את בית הספר התיכון בעיר. העיר קלטה עולים חדשים רבים. מנצ'ל החלה לגבש רעיון לבית ספר תיכון שיכיל מגמות לימוד רבות, הן עיוניות והן מעשיות, כדי לאפשר לכל תלמיד למצוא מגמה המדברת אליו ויאה לכישוריו, גם אם לא לבגרות מלאה, לפחות על מנת לזכות בתעודת גמר 12 שנות לימוד^[3].

מנצ'ל הביאה לבירת הנגב מורים כצייר דן לבני, שפתח בבית הספר את מגמת האמנות והצלם דוד אולמר שייסד בבית הספר את המגמה לצילום. בית הספר היווה דגם לכל בתי הספר התיכוניים המקיפים בישראל.

לפועה ויוסף מנצ'ל נולדו שני ילדים. בנה הבכור היה הארכאולוג אהוד נצר ובתה הצעירה הייתה תרצה ואן-לפן.

מנהל בית הספר התיכון בקריית חיים ,ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל, בסגל ההוראה ד'ר פועה מנצ'ל ובין בוגרי מחזור ה' , בנם אהוד מנצ'ל

אלי רביד, ליישי :

ד'ר פועה מנצ'ל לימדה אותנו, בקריית חיים את לימודי הביולוגיה .שיעוריה המרתקים והסבריה מלווים אותנו גם היום.

אורית ברנר -תגובה מיום 5.9.24 :

זוכרת את פועה, ז"ל, המנהלת התקיפה, וידידת אבי , (שהיה מורה בביה"ס התיכון המקיף הראשון בארץ, בניהולה), כבוגרת ביה"ס, וכמי שגדלה (מאמצע כיתה א' עד סיום ביה"ס התיכון, בבאר שבע. החזון שלה,. אישיותה ופועליה זכורים וחקוקים בלב כל מכיריה ומוקיריה. יהי זכרה ברוך !

מסמך משנת 1972 ,מתוך ארכיון "מוזיאון בן אורי "בקריית שמואל. המוזיאון המעניין מאד, פתוח לציבור כל יום שלישי בשבוע .{ מול תחנת הרכבת בקרית מוצקין}.

דוד גליק: מת הארכיאולוג הידוע אהוד נצר ,שנפל בהרודיון.

העברה מ"הארץ " 28.10.2010.

פרופ' אהוד נצר הקדיש עשרות שנים לאתר ההיסטורי שבו מצא את תגלית חייו – ובו נפגע השבוע. "נעשה כל מה שאפשר לתרום את אבריו ולהציל חיים", אמרו קרוביו. נתניהו הביע תנחומים: אבדה למשפחה, לחוקרי המורשת ולמדע.

פרופסור אהוד נצר, מחשובי הארכיאולוגים בישראל, הלך היום (ה') לעולמו בגיל 76, לאחר שנפל השבוע ממעקה שעליו ישב בהרודיון – האתר ההיסטורי שאותו חקר שנים רבות. הלוויתו תתקיים מחר ב-10:00 בבית הקברות של קריית ענבים.

מוטי אשכנזי, קרוב משפחתו של פרופ' נצר, אמר ל-ynet כי "היה ברור לנו שאם אפשר להציל חיים – המשפחה תעמוד כחומה בצורה לתרום את מה שניתן מאבריו, זה מה שהוא רצה בעצמו והיה חתום מזה שנים על כרטיס אדי. מאז הפציעה עשה הצוות בבית החולים הדסה עין כרם פעולות להארכת חייו כדי לבדוק אפשרות לתרומת איבריו". ביום שני, בתום ישיבת צוות החופרים בהרודיון, ישב פרופ' נצר על צינור פלדה במה שמכונה "הקבינה המלכותית" של התיאטרון בהרודיון. עדי ראייה סיפרו כי מצב הרוח היה מרומם מאוד – עד שלפתע נשברו כמה ברגים במעקה, והארכיאולוג נפל אחורנית על הגב ונחבל בראשו. לאחר מכן נפל בשנית, ונפגע בחוליות הצוואר.

אשכנזי סיפר כי הפרופסור היה בהכרה כשפינו אותו לבית החולים, אך הפגיעה בגזע המוח הייתה מאוד קשה והדימום הפנימי התרחב.הערב, אחרי שנודע על מותו, גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התקשר לאלמנה דבורה נצר כדי להביע תנחומים. הוא סיפר בשיחה כיצד פגש את נצר בהרודיון בזכות בנו הצעיר, אבנר, שמתעניין בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ויחד איתו הם סיירו בקבר הורדוס שחשף נצר. "פטירתו הטראגית היא אבידה למשפחה, לחוקרי מורשת ישראל ולמדע הארכיאולוגיה", אמר נתניהו.

למרות גילו המתקדם, נצר היה פעיל מאוד בעבודתו, ניסה להשיג תקציבים להמשך החפירות ונתן הרצאות ברחבי העולם. צוותו של הפרופסור הוותיק עומד מאחורי גילוי הקבר של הורדוס בהרודיון והתיאטרון של הורדוס. קרובו אמר כי אם יש משהו סימבולי בתקרית, זה שהיא אירעה במקום שלו הקדיש עשרות שנים מחייו ובו מצא את תגלית חייו.

פרופסור אהוד נצר .הצילומים מתוך מגזין " ארץ הצבי".

צילום מאוסף תולדות נח'ל עוז-גייזי שביט.

העברה מויקיפדיה

לידה	1 במרץ 1891 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	7 במאי 1973 (בגיל 82) חיפה, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת וינה (6 ביולי 1914)
מעסיק	אוניברסיטת תל אביב

רודולפינה מנצל (בגרמנית: Rudolphina Menzel; ‏1891 – 1973) הייתה מאלפת כלבים ומדריכת כלבנות יהודייה שפעלה באוסטריה, בגרמניה ובישראל. עסקה באילוף כלבים למשימות ביטחון, בשירות המשטרה האוסטרית, הצבא הגרמני, הצבא הבריטי ו"ההגנה", ולאחר מכן אילפה בישראל כלבי נחייה לעיוורים.

ביוגרפיה

מנצל נולדה ב-1 במרץ 1891^[1] בווינה למשפחת וולטוך (Waltuch)^[1] האמידה. היא למדה באוניברסיטת וינה, ושם קיבלה תואר דוקטור בפסיכולוגיה, ביולוגיה וביוכימיה. במהלך לימודיה הייתה פעילה באגודת הסטודנטים הציונית והקימה את הסניף הווינאי של תנועת הנוער הציונית "תכלת לבן". בשנת 1915 נישאה לרופא רודולף מנצל, והשניים עברו להתגורר בווילה מפוארת בעיר לינץ. בשנות ה-20 הקימו בני הזוג מנצל בביתם בית ספר לאימון כלבי תקיפה, הגנה, שמירה וגישוש, וערכו מחקרים בתחום זה, שזיכו אותם במוניטין בינלאומי. הם אילפו כלבים להגיב לפקודות בעברית, ושלחו אותם לארץ ישראל. כלבים שאימנה למען משטרת אוסטריה והצבא הגרמני אולפו אף הם להגיב רק לפקודות בעברית. בשנת 1934 הגיעה לביקור ראשון בארץ ישראל, והכשירה מאלפי כלבים של "ההגנה".בעקבות האנשלוס – סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938, הורה היטלר להעביר את בני הזוג מנצל למחנה של הצבא הגרמני, כדי שיעבדו בשירותו. בעזרתו של סגן מפקד האס-אס בלינץ, שהיה ידידם, נמלטו בני הזוג מנצל, וב-12 בספטמבר 1938^[1] הגיעו עם אחדים מכלביהם לארץ ישראל. בני הזוג התגוררו בקיבוץ רמת יוחנן, ולאחר מכן עברו לקריית מוצקין, שם הקימה מנצל את "המכון לחקר כלבים ואילופם". במכון עסקו תחילה באילוף כלבים לצורכי ביטחון, ובין השאר הוכשרו בו כלבים לגילוי מוקשים. בהדרגה הפך המכון למרכז ארצי לגידול כלבים גזעיים, בין השאר לצורכי חקלאות. בשנת 1942 פנה אליה הצבא הבריטי, כדי שתכשיר 400 כלבים למען הכוחות שפעלו בצפון אפריקה. מנצל נועצה במשה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והוא הורה לה להיעתר לבקשה. הבריטים הבטיחו שלא ישתמשו בכלבים אלה נגד יהודים, ועמדו בהבטחתם. מנצל גילתה וטיפחה את גזע הכלב הכנעני והעניקה לו את שמו, הביאה להכרה בו כגזע נפרד, ואף ייצאה ממנו לארצות הברית ולמדינות נוספות. לאחר מלחמת העצמאות עברה להכשרת כלבי נחייה לעיוורים, בשנת 1949 הקימה בקריית חיים את המכון לאימון כלבי נחייה לעיוורים, שפעל עד 1970. בשנות ה-60 לימדה פסיכולוגיה של בעלי חיים באוניברסיטת תל אביב והייתה האישה הראשונה שהייתה לפרופ' באוניברסיטה זו (1962). רודולפינה מנצל נפטרה ב-7 במאי 1973^[2], כמעט שלוש שנים לאחר פטירת בעלה, ב-1 באוגוסט 1970.^[3]

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל" בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 11.7.24

בית לוחמי הגטאות מרכין ראש עם פטירתה של יעל שטרנברג-תרשיש. יעל-יולה תרשיש נולדה בלודז', פולין, ב-13 במארס 1947. היא הייתה בת יחידה להורים ניצולי שואה. אמה איבדה בת בשואה. ב-1957, לאחר עליית גומולקה לשלטון בפולין, עלתה משפחת תרשיש ארצה. הוריה של יעל שלחו אותה תחילה לקיבוץ גבת, שם חייתה דודתה. במשך שנתיים-שלוש חייתה כילדת חוץ בקיבוץ. ברגע שתנאי המחיה של הוריה אפשרו זאת, היא חזרה לגור אתם בקרית חיים. לאחר השירות הצבאי התקבלה יעל ללימודי משפט באוניברסיטת תל אביב. באותה עת חלה אביה, ולאחר שאמה ביקשה שיעל תהיה לידם, שינתה יעל את תוכניותיה; היא נרשמה ללימודי היסטוריה בשלוחה החיפאית דאז של האוניברסיטה העברית. שלוחה זו הפכה להיות לימים אוניברסיטת חיפה. בהמשך השלימה שם תואר שני בהיסטוריה. יעל הייתה מורה אהובה להיסטוריה ולאזרחות, ומחנכת, עד שיצאה לגמלאות. היא הייתה בעלת מודעות פוליטית וחברתית עזה, ונאבקה בלהט נגד עוולות בחברה הישראלית. השכלתה הייתה רחבה מאוד. היא התעניינה בתרבות הפולנית והעברית, והייתה בקיאה בהיסטוריה, במוזיקה, בספרות העולם ועוד. מתוך עניין היא הרבתה לתרגם שירה פולנית לעברית. לאחר יציאתה לגמלאות עבדה יעל בארכיון בית לוחמי הגטאות כמתרגמת מפולנית. עם השנים הצטמצם מספר דוברי הפולנית במוזיאון, ויעל הפכה להיות כתובת לחוקרים מפולין. את חלקם אף אירחה והלינה בביתה. במקביל לעבודתה בארכיון עסקה בתרגום של מסמכים, אישיים (מכתבים, זיכרונות ויומנים) ורשמיים. ב-2016 תרגמה לעברית את יומנו של סווק אוקונובסקי, יומן שנמצא אחרי המלחמה בהריסות ורשה, והשמור כיום בארכיון בלה"ג. היומן ראה אור ב-2017 בהוצאת בית לוחמי הגיטאות (סווק אוקונובסקי, פגישה בסמארה).במשך שנים הייתה חברה בוועדה לחסידי אומות העולם של "יד ושם", ובשנים האחרונות עמדה בראש הסניף החיפאי של ועדה זו. ליעל היה כישרון כתיבה יוצא דופן. היא כתבה לכל אירוע, ואף בתגובה לאירועים שונים בחייה ובחיי המדינה שהייתה יקרה לה. היא רצתה לקבץ את כל כתביה יחד ולשמרם עבור ילדיה ונכדיה, אך לא הספיקה.

יעל השאירה אחריה בן זוג יקר, בן, בת ושישה נכדים. יהי זכרה ברוך.

יעל שטרנברג -תרשיש { 1947-2024}

אלי רביד , ליישי : בני קריית חיים לדורותיהם משתתפים בצער בני המשפחה.

יפורסם באתר כל מידע וחומרים נוספים אודות יעל, שיתקבל מבני המשפחה , חבריה ומוקיריה.