קטגוריה: לזיכרם

 שמעתי כי יתקיים ערב אזכרה  לבני הקריה מהשומר הצעיר שנפלו במלחמות ישראל. ערב הזיכרון יערך ב-25 לחודש מרץ במוצאי שבת.הארוע יהיה בקן השומר הצעיר בקריה.

להתראות איתן הלפרין

הזמנה   

צוות האירגון קרית חיים

(נשלח לבקשת איה)

לכל הילדים: אנחנו הילדים של שנת 1940

נולדנו לתוך מלחמה,

נולדנו בשנה כמו ירון לונדון

כמו אבי לניר,

כמו אסא כשר,

בשנה שבה האיטלקים הפציצו את ת"א,

בשנה ש'הפטריה" העמוסה ביהודים המבקשים להגיע לארץ 'התפוצצה ממטען עצמי.

הלכנו לגן מרים,

למדנו בביהס ע"י הרבה חול,וגם עי" עצי תות.

היו לנו שרותים עם רווחים גדולים,דלתות מתכת אפורות.

כוסות לקקאו מאלומיניום.

שולחנות מעץ עם תאים.

בהפסקה שיחקנו סוס ארוך וסמאל.

היו לנו חולצות כחולות ושרוכים אדומים[פה ושם לבנים].

האמהות שלנו עמדו במטבח עם סינר וחיכו לנו לצהריים.

בבוקר ע"י הדלת היה עתון "דבר" פה ושם "על המשמר."

שמונה עשרה שנים היינו במן מיקשה של "יחד,"חשבתי:

 החוסן הזה לא יוכל להתפזר לעולם.משהו  שהוא מעבר לזמן ולמקום.

ובתמונת סיום גן מרים אני עומדת על ידך נוגעת לא נוגעת במותניך,

תמונה >בגן מרים

אתה רציני יאיר,ראשך גלוח וחריץ לבן של צלקת. 

חכם,ידען,ציני, חלק טוב של ילדות ונעורים….

כולם מקדשים את שנת השבעים ושבע וחשבתי שנעשה מסיבה

ותיקח אותי לסיבוב  על הכסא.

נורא עצובה ילדים טובים של שנת 1940

מודעת אבל > חברי עדת שדמה 

בית עלמין עתלית

לא הכרתי את צבי. לא הכרתי גם את דוד ויוסף הי"ד. אבל האבא. מיצקביץ' היה החלבן שלנו בתקופה שעוד חילקו חלב מכדים גדולים בסיר צר וארוך שעליו היו מסומנים בקווים רבע , חצי , ושלושת רבעי – הליטר.  כל אשה היתה יוצאת עם סיר, ומיצקביץ' היה דוחף את העגלה שלו ( לא עגלה עם סוס כמו של אלישע מוכר הנפט, ואפילו לא כמו ה"אוטו קרח" של ברוך  שהיה חותך כל בלוק לחמישה רבעים……..).  . מיצקביץ' החלבן היה סוחב בעצמו את העגלה הנמוכה עם כדי החלב.

תרבות האבל בקריה הייתה מאד משפחתית, הלכנו מאז הגן ובוודאי שעם כיתות בית- הספר למצבה על הדשא ,שסבב את בית העם , עם כל המשפחות השכולות ביום הזיכרון.  אבל נגע באבל וכמעט כולם התאבלו גם על המשפחות שניספו בשואה .(לכולם היו במשפחותיהם  כאלה . כמעט לאף ילד בכיתתי לא היו סבים וסבתות.) חיינו כמעט כולנו , מי יותר ומי פחות באבל משפחתי מתמשך.

 נופלי מלחמת השחרור היו , כבר בילדותנו , מיתוס שעליו גדלנו כולנו. בכל בית כמעט היה הספר  גדל המימדים "גווילי אש".

נופלי שיירת יחיעם היו בקרייה  משהו בולט גם על רקע כל הנ"ל , ושני בניו של מיצקביץ' החלבן שניספו יחד בשיירה הזאת, נכנסו לי כל כך עמוק לנשמה. נחרטו לי כל כך חזק במוח הילדותי  שלי (הייתי אז כבת 6 או קצת יותר ) , שגם עשרות שנים לאחר מכן , בפגישת המחזור בה חגגנו ( באולם ההתעמלות של בי"ס ארלוזורוב ) את יום ההולדת ה-50 של כולנו , כשכתבתי מקאמה לאירוע הזה, ציינתי את שני בניו של "מיצקביץ' החלבן". אפילו לא ידעתי , בעוונותי  , שהיה עוד אח. ויחד עם כל הקריה התאבלתי על כל נופלי המלחמה האיומה הזאת , כשמול עיני  תמיד פניו המיוסרים של האב. בשבילי – בפנים אלה התמצה כל כאב המלחמה, והמחיר הנורא ששילמנו כדי שתהיה לנו מדינה ליהודים.כיום יש התייחסות לאחי הנופלים , וטוב שכך , אבל אז – מחמת הצורך ההשרדותי לא כל כך התייחסו לאחים.

 אני , באיחור רב, כואבת רטרואקטיבית את כאבו של צבי שהיה ודאי כבד מנשוא. יש סיפור חסידי נפלא לטעמי, על יהודי  שבא לרבי וביקש ברכה. הרבי אמר לו "אני מברך אותך שהמוות יבוא אל ביתך כסידרו". כשיצא , התלונן בפני חברו על מה שהוא ראה כקללה ולא כברכה , כי מה פתאום הרבי דיבר על מוות ? החבר עודד אותו לחזור לרבי ולשאול. כשחזר , אמר לו הרבי. זו אכן ברכה. כשהמוות בא לבית שלא כסדרו , ובנים מתים לפני הוריהם – זו הקללה האמיתית.

אני לא יודעת כלום על משפחתו של צבי ז"ל. או עליו עצמו. אבל יכולה לומר רק שאת הסבא מיצקביץ' אהבתי מאד. וכאבתי את כאבו שנים רבות מאד.בשולי הדברים רציתי רק לאמר שבני ליאור נקרא על שם ליאור יונתן  , בן קיבוץ שריד ,שנהרג במלחמת יום כיפור. גם נתן וגם צפירה  שחיה עד היום בקיבוץ שריד- יודעים את זה . נתן ז"ל שלח לי בזמנו ספר שהוציא לזכר בנו עבור בני שהיה אז בן 11. כך שלא רק הקרייה היתה "משפחה": אלא שבתקופה ההיא חיברו חוטים סמויים כמעט את כל אזרחיה היהודים של המדינה למשהו דמוי משפחה. אני מקווה שתמצאו ניחומים בכך שצבי זכה לחיות עד זקנה ושיבה ,ואולי אף הקים משפחה שכרגע מתאבלת. אני מקווה שאנשים שהכירו אותו – יכתבו דברים יותר מדוייקים עליו עצמו.  

 נילי דיסקין.<

מקאמה>אז בשבילי קרית חיים היא גם מיצקביץ החלבן   

    כותבת אליך ורוצה להאמין שרוחך רוחפת בינינו ואת שומעת מבעד לרגבי האדמה, שהרי הרבינו לדבר על הפרידה, כבר כשבקרנו כאן בחגי תשרי, והלכנו בין קבריהם של אמא שלנו ושל חצי. על סגולותייך ודאי תשמעי מחברותיך וחבריך הרבים. עליך כאמא וכסבתא ודאי תשמעי מבניך ונכדיך. הייתי מבקשת להתמקד בביטוי שמרבים להשתמש בו: "נפטרה לאחר מאבק במחלה קשה". היום, אני מבינה טוב מאוד מדוע משתמשים בביטוי "מאבק". ארבע-עשרה שנים את חולה, ובאומץ ונחישות את מתמודדת עם החום העולה ויורד, עם החולשה שתוקפת, עם סדרות של טיפולים כימותרפיים, בלי למרר על מר גורלך, את ממשיכה להשקיע את כל מרצך בספריה שכל כך חשובה לך, ולהפוך אותה למרכז תרבות פעיל. והנסיעות התכופות לצפת לביקורת, לבדיקה, בהמתנה למוצא פיו של הרופא. ואם הזכרתי את הרופא ד"ר נג'יב דאלי,

המלווה אותך ביחס אישי ארבע עשרה שנים, ואת מחזירה לו בתחושת אמון ובטחון ומסרבת לעבור למרכז. את אומרת: "מי מכיר אותי בבית חולים במרכז, ומי ישים עלי בכלל?" את קשורה בנימי נפשך לגליל – הוא זורם בעורקיך, זו קרקע הגידול שלך. ומכאן, לחברותיך. אני מבקשת להודות מעומק ליבי לחברותיך. המסירות והתמיכה בך יוצאי דופן. אחותי היקרה, הקשר ביננו לא היה כזה שמתקשרים יומיום לשתף בענייני חולין. הייתי מדמה קשר זה לשורש שיח הרותם הגדל בסביבית מגורי בדרום. שורש שיפודי עמוק, המגיע לשכבות הלחות, מבלי להיות מושפע מעונות ומשנים שחונות, ולכן הוא תמיד ירוק ופורח בעת הזו בפריחה לבנה וריחנית. כך גם היה הקשר ביננו – עמוק ומושתת על אהבותינו המשותפות: ספרות, אמנות וצמחיה.

שלום לך אחותי היקרה, נוחי בשלום. חסרונך צרוב בי.

אוהבת,

גלילה