משפחת הפועל חיפה התבשרה על פטירתו של גליל גלסברג, שחקן, מאמן, מזכיר המועדון והיסטוריון הקבוצה

העברה מ" חדשות חיפה " ,2.4.25

הלך לעולמו שחקן העבר, מזכיר המועדון לשעבר והיסטוריון הפועל חיפה גליל גלסברג.

משפחת הפועל לאוס מדיה חיפה, הבעלים יואב כץ הצוות המקצועי והניהולי והשחקנים שולחים תנחומים למשפחת גלסברג על מותו של גליל גלסברג ז"ל בגיל 87.

גליל שיחק ואימן במועדון. שימש כמזכיר המועדון, מזכיר מחלקת הנוער והוא נחשב להיסטוריון הפועל חיפה.

גליל נולד בפברואר 1938 בחיפה. שיחק בבוגרים לראשונה ב-1955 בגיל 17 אחרי שהיה בנבחרת הנוער הראשונה של ישראל שאימן ג'ק גיבונס. עבר לקבוצת הבת הפועל קריית חיים בצמרת הליגה השנייה לשנתיים לצד המאמן שחקן – דוביד שוייצר והוחזר להפועל חיפה על ידי ז'לטקו צייקובסקי. משחקו הבולט היה נגד מכבי פ"ת בגביע קרנר בו כבש שישייה בניצחון 1-6.

גליל גלסברג ז"ל ועופר טלקר (צילום: הפועל חיפה)

בהמשך חזר ל"הפועל "קריית חיים והיה מלך השערים שלה והיה מאמן שחקן בקבוצות כמו הפועל קרית שמונה, הפועל רמת דוד, הפועל קריית בנימין, הפועל מגדל העמק, מכבי שפרעם (שם גילה את זאהי ארמלי) ועוד. הוא שיחק לצד עבודתו ב"סולל בונה." כבוגר קורס המאמנים הראשון בויינגיט ב-1966 אימן שנים רבות במחלקת הנוער האדומה עימה זכה באליפות ב-1977.גליל היה מזכיר האגודה בתקופת רובי שפירא והאליפות, כתב ופרשן ספורט בחדשות הספורט ובמקומון כלבו ומזכיר איגוד עיתונאי הספורט בחיפה והצפון.

נחשב כאמור להיסטוריון הפועל חיפה וכתב את פרק הכדורגל המרכזי באלבום 80 שנות המועדון. הוכתר כאלוף ישראל בחידון ידע ספורט בארץ ובעולם וב-2007 קיבל את אות יקיר ההסתדרות. שימש גם כסקאוט ומאמן של כישרונות נוער בצפון מטעם ההתאחדות.

הותיר אישה ציפי. שני בנים ונכדים.

ההלוויה תתקיים מחר בתל רגב בשעה 15:30 (שער חרוב) והמועדון יקיים טקס לזכרו לפני המשחק הביתי הקרוב מול הפועל באר שבע. יהי זכרו ברוך

תגובות הגולשים

מאיר ברקן ( ברקנשטט) הבן של….

07/04/2025 בשעה 06:13 עריכה

מצטערים מאוד לשמוע על לכתו של :
איש
מאנטש ,
אישיות ,
אדם.
יקר מקצוען שהקדיש את כוחו למען המועדון
המורשת ההיסטוריה. המידע למען הדורות הבאים.
אחד מאבני הדרך בכדורגל ובמועדון

בשידור חוזר.

מילים ולחן: ולאדימיר ויסוצקי. תרגום לעברית : אלי ס'ט.

בשידור חוזר.

אבישי  ברק מראיין את יוסי מנדלבאום ואת אימו ארנה.             כתב וצילם: גייזי שביט

 יוסי מנדלבאום כיום כמעט בן 60  ,בעל קונדיטורית "השקד" המצליחה במוצקין , הגיע לקרית חיים כילד פעוט, אביו עבד בבית הספר של הד"ר מנצל לנחיית הכלבים, יוסי ואחיו יוחנן עברו תקופת ילדות מרתקת ליד הכלבים.נפגשנו לשמוע ולצלם בבית אימו האלמנה ,ברחוב השיירה (רחוב ח')24 בקרית חיים .

ארנה ומאיר מנדלבוים עלו ארצה בשנת 1950 מפולין, ארנה שרדה את מחנות הריכוז ומאיר עבר את מוראות המלחמה ברוסיה, לאחר המלחמה נישאו ובנם יוסי נולד בשנת .1948  בגיל שנתיים עלה עם הוריו  ארצה .

         בקרית-חיים, בקטע שהיום נמצאים שדרות בן-צבי נותרו מבנים ממחנות הצבא הבריטי שעברו לרכוש הסוכנות היהודית,לשם עברה המשפחה להתגורר במבנה עשוי בלוקים וגג מפח גלי, שם גם נולד הבן הצעיר יוחנן.

היות וביתם היה סמוך למתחם הכלבייה שניהלה ד"ר רודולפינה מנצל שהייתה בזמנה מובילה באילוף כלבים, אבא מאיר החל לעבוד כמתלמד באילוף כלבי נחייה לעוורים בשנת 1954 ובמשך השנים הפך לאחד המדריכים  המנוסים באילוף הכלבים. האבא מאיר עבד במסירות 18 שנה בכלבייה עד שנסגרה בגלל חוסר תקציבים ממשרד הסעד.

שני הבנים התחנכו בבתי הספר בקריה ובתנועות הנוער, במשך השנים ההורים רכשו את הבית ברחוב השיירה 24, בו האם ארנה מתגוררת עד היום , בבית הזה גם נפגשנו  היום.      האב מאיר נפטר לפני 9 שנים בגיל  84.

אלבום התמונות מן הראיון  :

 פותחים את הקישור> קליק על תמונה קטנה מגדיל אותה לחלון משמאל> מימין לחלון 2 תמונות מוקטנות לדפדוף קדימה ולאחור.

http://www.flickr.com/photos/geyzi_shavit/sets/72157603864262363  

סרט וידאו מן הראיון: 

  7.2.08 על בית הספר לכלבי הנחיה של רודולפינה מנצל בקרית חיים,

אבישי  ברק מראיין את יוסי מנדלבאום ואת אימו ארנה.             כתב וצילם: גייזי שביט

 יוסי מנדלבאום כיום כמעט בן 60  ,בעל קונדיטורית "השקד" המצליחה במוצקין , הגיע לקרית חיים כילד פעוט, אביו עבד בבית הספר של הד"ר מנצל להנחיית הכלבים, יוסי ואחיו יוחנן עברו תקופת ילדות מרתקת ליד הכלבים.נפגשנו לשמוע ולצלם בבית אימו האלמנה ,ברחוב השיירה (רחוב ח')24 בקרית חיים .

ארנה ומאיר מנדלבאום עלו ארצה בשנת 1950 מפולין, ארנה שרדה את מחנות הריכוז ומאיר עבר את מוראות המלחמה ברוסיה, לאחר המלחמה נישאו ובנם יוסי נולד בשנת .1948  בגיל שנתיים עלה עם הוריו  ארצה .

         בקרית-חיים, בקטע שהיום נמצאים שדרות בן-צבי נותרו מבנים ממחנות הצבא הבריטי שעברו לרכוש הסוכנות היהודית,לשם עברה המשפחה להתגורר במבנה עשוי בלוקים וגג מפח גלי, שם גם נולד הבן הצעיר יוחנן.

היות וביתם היה סמוך למתחם הכלבייה שניהלה ד"ר רודולפינה מנצל שהייתה בזמנה מובילה באילוף כלבים, אבא מאיר החל לעבוד כמתלמד באילוף כלבי נחייה לעוורים בשנת 1954 ובמשך השנים הפך לאחד המדריכים  המנוסים באילוף הכלבים. האבא מאיר עבד במסירות 18 שנה בכלבייה עד שנסגרה בגלל חוסר תקציבים ממשרד הסעד.

שני הבנים התחנכו בבתי הספר בקריה ובתנועות הנוער, במשך השנים ההורים רכשו את הבית ברחוב השיירה 24, בו האם ארנה מתגוררת עד היום , בבית הזה גם נפגשנו  היום.      האב מאיר נפטר לפני 9 שנים בגיל  84.

אלבום התמונות מן הראיון  :

 פותחים את הקישור> קליק על תמונה קטנה מגדיל אותה לחלון משמאל> מימין לחלון 2 תמונות מוקטנות לדפדוף קדימה ולאחור.

http://www.flickr.com/photos/geyzi_shavit/sets/72157603864262363  

סרט וידאו מן הראיון: 

  http://www.youtube.com/watch?v=mH_JqszWmU8&feature=youtu.be  

על בית הספר לנחיית עיוורים בקרית חיים:

בשנת 1939 הוקם 'ארגון נוהגי כלבי כשירות' – יחידת הכלבים של ההגנה. הכלבים שאולפו על ידם פעלו במגוון משימות כמו איתור מטענים, גישוש ואבטחה. בשנת 1948 עם הקמת המדינה, עברה היחידה לצה"ל ובסיסה נקבע בבית הספר לכלבי נחייה של ד"ר רודולפינה  מנצל בקרית חיים. 

את בית הספר הראשון בארץ לכלבי נחייה הקימה ד"ר רודולפינה מנצל בקריית חיים. בית הספר הוקם בזמנו בקריית חיים בשנת 1953. המקום היה פעיל עד לתחילת שנות השבעים אך דעך עם הזדקנותה של ד"ר מנצל. במקביל להקמת בית הספר בקריית חיים קמה עמותת "העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה" שהפכה לגוף המייצג את הצרכים של חבריו ומאגד אותם יחד. העמותה פעילה עד היום. לאחר סגירת בית הספר בקריית חיים החלו עיוורים לנסוע לבתי ספר בחו"ל. בשל הצורך לנסוע לחו"ל (לרוב לארה"ב)נמנעה מאנשים רבים האפשרות לקבל כלב נחייה, על רקע העדר תקציב, העדר שפה, בריאות לא תקינה. מצב זה תוקן בתחילת שנות התשעים עם הקמת בתי הספר בארץ.

הלברדורים הראשונים הובאו לישראל מאוסטרליה בשנות ה-60 על ידי פרופ' רודולפינה מנצל, במטרה לגדל כלבי נחייה לעיוורים. לכלביה של מנצל נולדו כמה כלבים, שחלקם נרשמו בספר הגידול הישראלי בשנת 1973, שנת הקמתה של ההתאחדות הישראלית לכלבנות (הי"ל). באותה שנה נרשם השגר הראשון בישראל והוקם המועדון הישראלי לכלבי רטריבר ודלמטי, לאחר שנפרדו גזעים אלו ממועדון כלבי הציד.

לזכותה של דר' מנצל נרשם הישג בינלאומי נוסף והוא גילוי וטיפוח גזע כלבים חדש– הכלב הכנעני. בזכותו של הישג זה נרשם ב-1966 סטנדרט בינלאומי שמספרו  FCI 273 של ההתאחדות הבינלאומית לכלבנות, FCI כאמור הכלב הכנעני. עובדה חשובה ממנה לא ניתן להתעלם היא כי בתקופת מלחמת העולם השנייה אילפה דר' מנצל יותר מ-400 כלבים לצרכי הצבא הבריטי במזרח התיכון, דבר שביסס את מעמדה בתחום כלבי השירות ופיתח יכולות אימון בטכניקות חדשות בתחום זה. על פי תפיסת עולמה המקצועית של דר' רודולפינה מנצל, המודל האופטימאלי לגידול מקצועי של כלבי שירות כפי שמקובל באוסטריה וגרמניה היה מבוסס על שני עקרונות בסיס: ריכוזיות מוסדית ממלכתית וספורט כלבים אזרחי.

על אתר אימון הכלבים בכתבה באתר החופשי 2006 (הסיורים של אבישי ברק):

התחנה לאימון כלבים של הד"ר  רודולפינה מנצל, על גבולה הדרומי של הקריה, היקית  נמוכת הקומה, אימנה כלבים לצבא הבריטי, להגנה ולצהל, טיפחה את גזע הכלבים "הכנעני" , ויותר מאוחר הקימה בית ספר לאימון כלבים לנחיית עיוורים, את טכס הנחת אבן הפינה כיבדה בנוכחותה הגב' הלן קלר, (הסופרת החירשת-אילמת-עיוורת  מארה"ב) כיום כבודו של המקום נשכח, וכמו מקומות אחרים בקריה,שכבודם נרמס בשכחה, עזובה ולכלוך.

תמונה 1> http://www.gshavit.net/site/imageDocs/Zevel/Zevel0027.jpg  

תמונה 2 > http://www.gshavit.net/site/imageDocs/Zevel/Zevel0028.jpg

מכתב תגובה של אורה יוליוס נובמבר 2006 : 

שלום גייזי.   7.11.06

אני מתייחסת לסיור שלכם בקריה במקומות מוזנחים. צדו את עיני התמונות של בית-הספר לאימון כלבי נחיה לעוורים. בין השנים  1958-1962 הייתי מתנדבת של ד"ר רודולפינה מנצל ועזרתי לה בעבודות משרד בעיקר הדפס של מסמכים וסטנסילים. נידבה אותי לעניין זה גב' מוטיה מלמד אשתו של הבוס שלי בנציבות שירות המדינה בחיפה שם עבדתי.מוטיה מלמד הייתה מתנדבת קבועה למען העיוורים בחיפה, וכך הייתה קשורה לד"ר מנצל. הזוג מנצל היה זוג מופלא, הוא קרא לה דולפי והיא קראה לו רודי. היא השקיעה את כל חייה באימון כלבי נחייה לעוורים ( הזוג היה חשוך ילדים). לאחר שעברתי לירושלים בשנת 1962 לא עקבתי אחרי הקורות אותם ואינני יודעת מה קרה להם.   אורה יוליוס

אלי רביד, ליישי :

משפחת מנדלבאום , ההורים ארנה ומאיר והבנים יוסי ויוחנן גרו בקרית חיים ,ברחוב ח'{ השיירה } מספר 24.

• העברה מ " תפוז אנשים ". .פרסום מיום 5.1.2015.עבודת מחקר שנכתבה ע'י דוד פרל ,
• המשך למחקרים שנעשו ב"כיבוש" אדמות מפרץ חיפה ע"י רכישתם ממשפחת סורסוק מלבנון ותהליכי יבוש הביצות והקמת "קריית חיים", "קריית ביאליק", "קריית מוצקין", ואזור התעשיה הכבדה במפרץ חיפה.

מבוא
בתקופה שקדמה להתיישבות היהודית היה עמק זבולון אזור שומם. ביצתי ודל אוכלוסייה, בגלל תנאי ניקוז לקויים של הנעמן והקישון נוצרו במרכז העמק שטחי הצפה שנהפכו לביצות והיו לבי לבית גידול ליתושים מפיצי מלריה. חלק מן הבארות באזור היו מלוחות עקב חדירת מי ים. רובן הגדול (90 אחוז) של קרקעות עמק זבולון, ששטחם נאמד ב60,000 דונם, היו שייכות לבני משפחת סורסוק, שהחזיקה גם ב200,000 דונם בעמק יזרעאל. יתר הקרקעות היו בבעלותם של 100 בעלים נעדרים, שישבו ברובם בביירות'. בהשוואה לאזורים אחרים של א^ ישראל בשנות העשרים התברך עמק זבולון בשני יתרונות מרחביים:
(א) יתרון אסטרטגי כלכלי, בגלל הקרבה לחיפה, שהבריטים תכננו לעשותה מרכז חשוב ברמה הארצית והאזורית כעיר תעשייה ונמל ובה צומת מסילות ברזל ובתי זיקוק ואשר תשמש שער כניסה לייצוא ויבוא ומפגש בין תחבורה ימית ליבשתית;
(ב) פוטנציאל עירוני כעורף להתפתחות פרברית סביב העיר חיפה.
בתנאים אלה לא היה ספק, שכל השקעה שתיעשה בקרקע או ברכוש באיזור העמק תניב תוך זמן קצר, לאחר הבראתו של העמק, רווחים גדולים לבעליה.
מאמר זה מבקש לעמוד על פיתוחו של עמק זבולון, ובמיוחד על חלקיו המרכזיים והדרומיים, הודות למערכת הקשרים שנוצרה בין שלושה גורמים, שמעורבותם ושיתוף הפעולה ביניהם תרמו את התרומה הגדולה ביותר להכשרתו של עמק זבולון להתיישבות, והם:
(1) ההון הפרטי המיוצג על ידי חברות פרטיות להתיישבות "קהיליית ציון אמריקאית", "משק" ו"קדס" ומאוחר יותר גם "החברה הכלכלית לא"י";
(2) ההון הלאומי המיוצג בעיקר עלידי הקרן הקיימת; (3) מוסדות ההתיישבות של ההסתדרות באמצעות "המרכז החקלאי" ו"המרכז לשכונות עובדים" ואחר כך חברת "שיכון". שעסקו בהתיישבות הכפרית והעירונית של הפועלים בארץ ישראל.
בהשוואה לעמק יזרעאל, שבו פעלו ההון הפרטי וההון הלאומי זה לצד זה ואפילו התחרו זה בזה, בעמק זבולון, במידה רבה בגלל כוח המשיכה שלו בעניני גורמי התיישבות רבים, נוצר לראשונה בא"י שיתוף פעולה בין חברות שונות ובעלות אינטרסים שונים. ייחודו של שיתוף פעולה זה טמון בעובדה, שעמק זבולון היה עד אז אחד משטחי הקרקע הגדולים ביותר שנרכשו בידי יהודים כיחידה אחת; הוא היה גם השטח היחיד שנועד מלכתחילה להתיישבות עירונית. על רקע המעורבות המוגבלת של ההון הלאומי בהתיישבות מסוג זה ועל רקע מדיניותה של הקרן הקיימת שפעלה נגד מעורבות בשוק העירוני, יש בשיתוף הפעולה בין ההון הלאומי להון הפרטי בפיתוח עמק זבולון גם כדי ללמד על עמדותיהם של הכוחות שפעלו בתוך הגופים הלאומיים וגם כדי להעיד על התנאים שבהם היה שיתוף כזה אפשרי בכלל.

רכישות קרקעות מפרץ זבולון מנקודת מבטו של ההון הלאומי
בראשית שנות העשרים עמד חנקין במשא ומתן עם משפחת סורסוק על רכישת קרקעותיה כעמק זבולון. "הכשרת היישוב" עמדה לרכוש קרקעות אלה לבקשת יזמים פרטיים, אך בהתאם להסכם כינה ובין הקרן הקיימת ניסה חנקין לעניין את אוסישקין, יושב ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת, ברכישת קרקעות אלה. באותה תקופה, כשמחיר קרקע בכרמל הגיע ל 23 – 20 לא"י לדונם, הגיע מחירן של קרקעות העמק ל – 2.5 לא"י לדונם בלבד בעיקר בגלל עבודת ההכשרה האינטנסיבית שצריך היה לעשות בהן טרם התיישבות. אוסישקין עמד באותה עת בפני שתי אלטרנטיבות: רכישת 30,000 דונם של קרקעות ג'פתא כניפס, תל טורא, תל שמם וגבעת קומי בעמק יזרעאל, שנדרשו להרחבת ההתיישבות החקלאית שכבר הייתה קיימת בעמק, וגם על מנת ליצור רצף של ישוב במרכז עמק יזרעאל, או רכישת 60,000 דונם, כולם או חלקם, בעמק זבולון.
לא היה ספק, שלאחר הקונגרס הציוני השלושה עשר ב1923, שבו הצהיר אוסישקין שהקרן הקיימת אינה יכולה, מחוסר אמצעים, להיות נושאת הפוליטיקה הקרקעית בעיר, יחליט אוסישקין לטובת קרקעות עמק יזרעאל וידחה את רכישת קרקעות עמק זבולון, שכבר ב – 1924 היה ברור שאינן מתאימות לחקלאות ושהיו עליהן קופצים רבים מבין בעלי ההון הפרטי החלטתו של אוסישקין לא נתקבלה בדירקטוריון הקרן הקיימת בתמימות דעים. הגאות בפעילות הקרקעית שבאה על תל אביב ב – 1924. בעקבות העלייה הרביעית, ואשר בהעדר גורם מרסן גרמה השתוללות ספקולטיבית במחירי הקרקע בכל הפריפריה של העיר, הביאה להתארגנות אופוזיציה חזקה לאוסישקין בתוך הקרן הקיימת ואופוזיציה זו טענה שהמדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת מאופיינת באוזלת יד בכל מה שנוגע לתל אביב. הקרן הקיימת נדרשה להתערב מיד ברכישת קרקעות בפריפריה של חיפה על מנת למנוע הישנות של תופעות כאלה גם שם6. זלמן שוקן, אברהם גרנות וברל כצנלסון, שעמדו בראש המתנגדים. דרשו במפגיע מאוסישקין לחזור בו מהחלטתו ולהשתלב. כל עוד הדבר אפשרי, ברכישת קרקעות שסיכוייו הכלכליים כבר היו ידועים ויכלו לספק לאלפי פועלים לא רק עבודה, אלא גם מקום מגורים. חששם היה. שהפקרת עמק זבולון לאנשי ההון הפרטי לא תוכל למנוע את התייקרות הקרקע וההתיישבות והתוצאה תהיה הרחקתם של הפועלים מן העיר ופגיעה בפיתוח הכלכלי של כל האזור בפברואר 1925 הגיעה הקרן הקיימת להחלטה חדשה, בניגוד לעמדותיו של אוסישקין, שמשמעותה הייתה בקשת אופציה לרכישת כמחצית משטחו של עמק זבולון. לא היה ספק בכך, שהיה זה ניצחונם של חסידי הפעולה של ההון הלאומי בסקטור העירוני בארץ ישראל. החלטה זו הייתה הרבה יותר גורלית ממה שחשבו באותה עת משום שעם החלטתה של הקרן הקיימת להיות מעורבת בפיתוח מפרץ חיפה היא הפכה להיות, תוך שלוש שנים בערך, בעקבות פשיטת הרגל של ההון הפרטי בארץ ישראל לקראת סוף שנות העשרים, בעלת הקרקע הגדולה ביותר בעמק זבולון.

התחרות לרכישת אדמות בין הסקטור הפרטי לציבורי במפרץ חיפה.

רכישת קרקעות עמק זבולון מנקודת מבטו של ההון הפרטי
כבר במחצית הראשונה של שנות העשרים החלו מספר גופים פרטיים להתענין ברכישת אדמות עמק זבולון. בין אלה היתה חברת "משק", חברת בת של קהילת ציון, שנוסדה בשנת 1923 בגרמניה ובארץ ישראל כחברה להשקעות בבניין. זה עתה סיימה חברה זו מכירה מוצלחת של קרקעות בעפולה ובשונם שבעמק יזרעאל והחלה לחפש קרקע להקמת עיר גנים פרברית ליד חיפה או תל אביב". באותה תקופה ערכו שני מהנדסים מחיפה תחשיב לפיו ניתן בקלות יחסית לנקז ולהבריא את עמק זבולון והקימו לשם כך את "קדם" כחברה לרכישת קרקעות .ב – 1924 הצטרפה לשני גופים אלה "קהילית ציון אמריקאית" ושלוש החברות יסדו יחד את "החברה להכשרת מפרץ חיפה" ורכשו מחברת "הכשרת הישוב" 44,000 דונם תמורת מקדמה של 30,000 לא"י בלבד.
מן השטח שקנו הוציאו למכירה מיד 10,000 דונם במחיר של 22 לא"י לדונם. כלומר פי 10 ממה ששילמו בעד הקרקע. על בסיס הון זה הצליחה החברה לגייס הלוואות עד.סכום של 45,000 לא"י שהשלימו את העסקה. את יתרת הכסף היו אמורים הקונים לשלם בתשלומים במשך שלוש שנים. כמקובל בחברות "קהיליית ציון" ו"משק" נמכרו תחילה הקרקעות שנמצאו בגבולות המזרחיים של עמק זבולון, באזורים המרוחקים יותר מן העיר חיפה, מחוף הים ומן הדרך המחברת המתוכננת בין עכו לחיפה. פעולות ההשבחה היו אמורות להקפיץ את מחירי שאר הקרקעות שטרם נמכרו ואשר נהנו מיתרונות מיקום עדיפים, לרמות גבוהות הרבה יותר ועקב זאת להכניס לשלוש החברות רווחים נאים .את ההחלטה לנסות ולעניין את הקרן הקיימת בפעולות הפיתוח של עמק זבולון קיבלו החברות כשהתברר, שהעבודה לייבוש הביצות והכשרת הקרקע עשויה להיות מורכבת הרבה יותר ממה שחשבו מלכתחילה. לאור ניסיונם של הגופים הלאומיים בייבוש ביצות עמק יזרעאל ובהבראת הקרקע בגוש נוריס ובגוש מעלול והכשרתה להתיישבות עשוי היה שיתוף הפעולה עם הקרן הקיימת להביא לא רק לתוספת של הון, אלא גם לניצול של ידע ושל ניסיון בארגון עבודות בהיקף גדול כזה. החלטתה של הקרן הקיימת ב- 1925 להיכנס לרכישת מחצית מקרקעות העמק ולממש בכך לא רק את זכות הקדימה שהייתה לה על קרקעות "הכשרת הישוב", אלא גם את ההסכמים (הבלתי כתובים) שהיו בינה ובין "קהילית ציון" שחייבו את זו האחרונה לוותר על קרקעות שדרשה לעצמה הקרן הקיימת, עוררה את חמתן והתנגדותן של שלוש החברות ובמיוחד של קהיליית ציון. החשש, שהפוטנציאל הרווחי המצוי בקרקע ייפגע עקב מעורבות מוגברת של הקרן הקיימת על עקרונותיה האנטי ספקולטיביים, הביאה בסופו של דבר לצמצום חלקה של הקרן הקיימת בעמק זבולון ולהפיכתה לשותף שווה לחברות האחרות, כשבחלקה נופלים רק 25 אחוז מהקרקעות, שהם – 11,000 דונם.
ניתן אולי לומר, שבהקטנת משקלה של הקרן הקיימת בקרקעות עמק זבולון אפשר לראות כישלון של הקבוצה האופוזיציונית ואולי אפילו ניצחון מה לאוסישקין, שמלכתחילה לא התכוון להיות מעורב בפיתוח עמק זבולון. לצמצום חלקה של הקרן הקיימת היו השלכות מרחיקות לכת: הקרן הקיימת העבירה ל"חברה להכשרת מפרץ חיפה" קונצסיה להשתמש בקרקעותיה במשך 25 שנה תמורת הבראתן והכשרתן להתיישבות והשאירה בידיה אופציה להשתמש במחצית מן הקרקעות.הסכם זה, שהיה למעשה ההסכם הראשון שנחתם בין הון פרטי להון לאומי בא"י, עורר הדים חיוביים בקרב קהילות ישראל בעולם, אך בארץ ראו חוגים המקורבים לתנועת העבודה בהסכם הזה השתעבדות של הקרן הקיימת ליוזמה הפרטית, כניעה לסחטנות ההון הפרטי ופגיעה בפעילות היישובית החלוצית.

התמוטטותה של "החברה להכשרת מפרץ חיפה" והשתלטותה של הקרן הקיימת על קרקעות עמק זבולון
בשנת 1926, כשהחל להתגלות המשבר בפעילותו של ההון הפרטי בארץ, כבר הייתה "החברה להכשרת מפרץ חיפה" בעיצומן של העבודות ליישור החולות ולייבוש הביצות, עבודות שהועסקו בהן בערך 500 פועלים. מלכתחילה הסתבר, שתחשיבי העלויות של הכשרת הקרקע היו נמוכים מדי, בעיקר משום שעבודה בהיקף כזה טרם נעשתה בארץ, והאומדן החדש עלה מ- 2 לא"י להכשרת דונם קרקע ל- 16 לא"י לדונם בערך.
המשבר הכלכלי שבא על שוק הכספים באירופה ובארצות הברית הגיע גם לא"י ומחלקת העבודה של ההנהלה הציונית, שסייעה בהלוואות לעבודת הייבוש, לא יכלה להמשיך ולסייע והעבודה נפסקה. הפסקת העבודה יצרה משבר אי אמון בין החברות ללקוחותיהן: התשלומים הופסקו, חלק מן הכספים נדרשו בחזרה, חלק מן הקניות צומצמו להיקפים שכבר שולם עבורם, התחייבויות של לקוחות לא כובדו ושטחים רבים חזרו שוב לידי החברות ולא היה להן ביקוש אפילו במחיר של 10 אחוז משווין. לאחר שנתיים בערך החליטה משפחת סורסוק להעמיד את יתרת קרקעותיה למכירה פומבית. בניסיון אחרון להציל את קרקעותיהן הוציאו החברות מן המגירה תוכניות מפורטות לנמל חדש, שתכננה "החברה להכשרת מפרץ חיפה" על קרקעותיה בקישון עוד ב – 1925, במסגרת תוכניתו המקיפה של ריכרד קאופמן. הכוונה הייתה להציע לבריטים את התוכניות ולאפשר להם לרכוש כמה אלפי דונמים עבור עורף הנמל. למרות שהבריטים תכננו את הנמל קרוב יותר לעיר, הם נתנו את הסכמתם למשא ומתן בין "החברה להכשרת מפרץ חיפה" לחברת ג'קסון הבריטית, וזו הסכימה להיכנס כשותפה לחברה חדשה, Haifa Bay Financial Corporation . חברה זו הייתה אמורה לרכוש כ- 5,000 דונם במוצא הקישון במחיר של 10 לא"י לדונם, סכום שהיה יכול לחלץ את "החברה להכשרת מפרץ חיפה" מכל חובותיה לבעלי הקרקע ולכל הגורמים האחרים שעסקו בעבודות ההכשרה. מכל השותפים בחברה היתה קרן הקיימת היחידה שהתנגדה נמרצות להסכם. אוסישקין סירב למכור קרקעות שכבר היו בידי יהודים לידיים נוכריות ובגיבוי דוד רמז וגורמים אחרים מתנועת הפועלים הוכשלה העסקה ו"החברה להכשרת מפרץ חיפה" הובאה לידי התמוטטות. לימים היה מי שאמר, שבכך ניתנה עילה למצדדים במדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת בקרב אנשי תנועת העבודה בארץ להיפטר מן החברות הפרטיות שהחזיקו בקרקעות עמק זבולון ובכך סללו את הדרך להעברת כל נכסיהן לבעלותה של הקרן הקיימת". בעת המשבר נכנסה לתמונה חברה פרטית נוספת, "החברה הכלכלית לארץישראל" מייסודם של מנהיגים יהודיים באמריקה בראשות השופט לואי ברנדייס. חברה זו נוסדה ב- 1924 בארצות הברית במטרה לסייע בפיתוחה של א"י בדרך של השקעות במפעלים כלכליים באמצעות שתי חברות משנה: "הבנק למשכנתאות ולאשראי בא"י", שפעל בעיקר במגזר העירוני, ו"הכנק המרכזי למוסדות שיתופיים בא"י", שעזר בעיקר באשראי להתיישבות החקלאית. חברה זו הגיעה להסדר עם משפחת סורסוק בעניין תשלום חלק מן החובות על אדמות מפרץ חיפה בסך 13.000 לי"ש ובפעולה זאת קיבלה אופציה על 8,000 דונם בערך מקרקעות המפרץ. למרות נכונותה של "החברה הכלכלית לא"י" לרכוש קרקעות במפרץ זבולון לא נטו הארגונים והמוסדות הציוניים לכך שחברה אמריקנית שהיא חברה עסקית, שאינה ציונית ושהוקמה למטרות רווח תשתלט על אזור שחשיבותו מן הבחינה הלאומית הלכה וגדלה במיוחד עקב תוכניות קו הנפט מוסול חיפה ותוכניות מסילת הברזל מחיפה לבגדד. גם החשש שחלק מן הקרקע ישוב לידיים ערביות הביא את ההנהלה הציונית להחליט לממן את חובותיה של "החברה להכשרת מפרץ חיפה" בסיוע הלוואות מקרן היסוד. זלמן שוקן, האיש שהוביל את דירקטוריון הקרן הקיימת למעורבות בעמק זבולון מלכתחילה ושדרש עוד בשנת 1925, שהקרן הקיימת תקבל לבעלותה את כל קרקעות המפרץ, יכול היה לבוא על סיפוקו. גם תרומתו האישית בסך 10,000 לא"י סייעה לקרן הקיימת להיעשות החל משנת 1928 בעל הקרקע הגדול ביותר בעמק זבולון.

העברה מתמונות מספרות. דקלים לגדות הקישון במבט לכרמל{ שנות ה 30 של המאה הקודמת }

בשידור חוזר. מראיינים יעל , גייזי שביט ואבישי ברק ז'ל ביום 10.5.2011.

העברה מאתר ימי המנדט–-אריק בינדר.

מתוך ויקיפדיה :

מחלף הקריות (מכונה גם מחלף צ'ק פוסט) הוא שמו של מחלף מרכזי במזרחה של חיפה. זהו מחלף כניסה מרכזי לחיפה ממזרח, והוא מנקז גם חלק מהתנועה המגיעה לעיר מצפון. הוא מקשר בין כביש 4 (שדרות ההסתדרות), הממשיך צפונה לכיוון הקריות, עכו, ועד נהריה וראש הנקרה, וכביש 752 (דרך בר-יהודה) המוביל מזרחה לנשר – ומערבה לעיר התחתית, שם הוא הופך לציר התנועה הראשי שלה. בדצמבר 2010 נפתח המוצא המזרחי של מנהרות הכרמל (כביש 23) בקרבת המחלף, וקצהו של כביש האגרה מתחבר עם שדרות ההסתדרות.

בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל היה מפגש דרכים זה צומת T פשוט. הוא קיבל את הכינוי "Check Post" שמשמעותו באנגלית היא עמדת בדיקה, על שם מחסומי ביקורת שנהגו הבריטים לפרוס בצומת כדי לאתר את לוחמי המחתרות. אף על פי שכיום שמו הרשמי הוא "מחלף הקריות", נשאר שמו הישן בפי תושבי המטרופולין.

אלי רביד , ליישי :

אני זוכר את צומת הצ'ק פוסט כצומת T ולא כמעגל תנועה , כמצולם כאן. תמונה זו .בשנות ה-50 , בשעות העומס היה ניצב בצומת שוטר שכוון את התנועה.

קשה לי לתאר את התחושות של משפחה שנכנסת שוב ושוב לסבב נוסף כמשפחה מגויסת. המצב חרא, אובייקטיבית. זה קשה עם העבודה, זה קשה עם הילדים, וזה נהיה בלתי נסבל ככל שהמדינה מתדרדרת. אבל הכי קשה זה התחושה שאנחנו הופכים למיעוט, קבוצה הולכת וקטנה של משפחות שנושאות על הגב את הנטל העצום הזה, בזמן שרוב האוכלוסייה ממשיכה כרגיל, כאילו זה לא העסק שלה.

ולסיום, הערה קטנה: להגיד שמי שמתגייס בצו 8 הוא בוגד שמשתף פעולה עם ממשלת החורבן ובגללו המלחמה ממשיכה זה לא שונה מלשבת בישיבה ולשיר על ממשלת הכופרים שבלשכתה אינכם מתייצבים. אותה יריקה בפרצוף למי שמוכן להקריב הכל כדי שתוכלו לקום בבוקר ולהמשיך עוד יום רגיל בחיים שלכם.

שישי בבוקר, שמנו את הילדים בבית ספר והתיישבנו לקפה השבועי שלנו.מה אתה לא מספר לי? יסמין שואלת. אני רואה על הפנים שלך שאתה מסתיר משהו. מגייסים אותנו. שוב. אני עונה לה. לכמה זמן היא שואלת, תהיה בחג? אין לי מושג אני עונה .ואני חושב לעצמי, לאן הגענו שאני מתבייש לספר ליסמין ששוב יש לי מילואים.ששוב אני עוזב אותה ואת הילדים בלי תאריך חזרה. ששוב היא הופכת להיות אמא חד הורית לשני ילדים שבורים מגעגוע. ששוב היא צריכה לצאת בלילות עם שני ילדים לחדר מדרגות כשיש אזעקות.ו אני חושב על העבודה שלי ששוב אני נעלם ממנה לתקופה לא ידועה. ואני רואה את הממשלה הרעה, רעה הזאת מקדמת את חוק ההשתמטות בלי להניד עפעף, ואני רואה את גולדקנוף רוקד ושר "נמות ולא נתגייס" בזמן שחברים שלי התגייסו ומתו, ואני שואל את עצמי למה, למה אני הורס את המשפחה שלי ויוצא שוב למילואים? למה זה הגיוני שלי אכפת יותר מהמדינה מאשר הממשלה שמנהיגה אותה? וכל יום יש לי פחות תשובות…

בתמונה: משפחה מדגמנת נורמליות, מצרך יקר ערך בימים האלו.