העברה מ" חדשות בן עזר" גיליון 2050 מיום 28.4.25

יום אחד, לפני כשנתיים, קטע טלפון בלתי צפוי את מנוחת הצהריים שלי. מיהרתי להרים את המכשיר כדי לנזוף במצלצל האלמוני שצריך היה  לדעת שאליי לא מצלצלים בין אחת לארבע. הספקתי להגיד רק "תשמע אדוני,"  ולפני שעברתי לשלב הנזיפה שמעתי קול נעים של נערה האומרת: "שלום פוצ'ו מדברת צפרירה." כמעט התעלפתי מהתרגשות. צפרירה הייתה אחת מיפיפיות ההכשרה בפלמ'ח ומאז תום מלחמת העצמאות, לא צלצלה אלי אף פעם. במלחמה זו, בקרב על כיבוש חוליקת, נפל שלמה בן ארי, מפקד המחלקה שלנו, בחור חסון יפה תואר,  שהיה החבר של צפרירה מאז הילדות המשותפת שלהם בקריית חיים.אחרי שגמרנו להתרגש ולמנות את כל חברי ההכשרה שכבר אינם איתנו, ניגשה צפרירה לעניין ואמרה כך: "תשמע פוצ'ו, אני כותבת עכשיו חוברת זיכרון לשלמה ואמרו לי שאתה היית לידו כשנפל בחוליקת, אולי אתה זוכר מה היו המילים האחרונות שלו?"" בטח אני זוכר," אמרתי, "יש דברים שאני לא שוכח לעולם. הוא לא אמר, הוא צעק:  'כיתה מספר שתיים יובּט פַיוּמאט…""מה פתאום יובט פיומט? שלמה לא היה מקלל." כאן אני צריך לספר ששבועיים  לפני שיצאנו לחוליקת במבצע יואב, עבר עלינו שבוע של קרבות בחירבת מחאז שאחריו נשארנו מחלקה של שתי כיתות בלבד, כיתה מיספר אחת שכולה על טהרת צברים ותיקי קרבות וכיתה מיספר שתים שמחציתה כוללת עולים חדשים מרוסיה  שנקראו גח"לים  (גיוס חוץ לארץ). היילי הגח"ל שעברו את השואה וצעדות המוות,  היו הרבה יותר זהירים מאיתנו ולא מיהרו להסתער על גדר התיל כמו כיתה מספר אחת שמחציתה נפגעה אחרי שחצתה את התיל.  אני הייתי אז הפיאטיסט של המחלקה, והייתי צמוד לשלמה שלפני הקרב הזכיר לי שאני יורה רק כשאקבל ממנו פקודה. לפיכך עיניי היו תלויות בו כל הזמן ויכולתי לשמוע כל מילה שאמר. בדרך כלל הקללה המקובלת של מלחמת העצמאות הייתה "קוס אמכּ,' אבל כשאנשי הגח"ל הצטרפו לפלוגה התחילו הקללות הרוסיות להשתלב בשיח המחלקתי ולכן שלמה צעק את מה ששמעתי בדיוק. צפרירה לא הסכימה איתי."שלמה לא קילל ברוסית." אמרה. "הוא צעק  'אחרי!' ואז חטף את הכדור."" אני לא יודע איפה את היית באותו זמן," אמרתי, "אבל אני הייתי שלושה מטרים ממנו ושמעתי בדיוק מה שאמר ""אני אכתוב שהוא צעק אחריי!" פסקה צפרירה," זה ספר חינוכי לילדים ואני לא אכניס אליו קללות." לא התווכחתי איתה, הספר שלה ומותר לה לכתוב מה שהיא רוצה. אותי עניין דבר אחר באותו זמן, וידעתי שאם לא אשאל עכשיו לא תהיה לי הזדמנות אחרת."צפרירה," אמרתי בקול חרישי, שלא ישמעו בבית מה שאני הולך לשאול, "יש לי שאלה שנוגעת לשלמה, אבל אם תרגישי לא נעים , את לא חייבת לענות.""אין דבר כזה," אמרה, "כל דבר שקשור לשלמה הוא חלק ממני והוא לא יכול להיות בלתי נעים. תשאל.""טוב, אז תשמעי, קראתי את הספר של נתיבה בן יהודה והיא כותבת שכל הפלמחניקים שנפלו במלחמה מתו בתולים. זה נכון? ""איזה שטויות," חתכה אותי צפרירה בלי צליל של הססנות, "אני ושלמה עשינו הכול. היכרתי אותו מהגן ובבית ספר כבר היינו חברים. תגיד לנתיבה שלא תבלבל את המוח!"אני מוכרח להודות שרווח לי. אמנם שלמה מת צעיר, אבל הוא לפחות הספיק לעשות משהו בחייו, אני, אם הייתי מת במלחמת העצמאות, לא הייתי סולח לעצמי עד היום.

פוצ'ו

תגובת יונתן זמיר: לאודי ידידי שלום! סיפורו של פוצ'ו על שלמה בן ארי ז"ל, כמו כל יתר סיפוריו, נחמד ביותר. אחותו של שלמה בן ארי, דליה, הייתה בת כיתתנו בבית הספר בקריית חיים, וגם צפרירה ליוותה כמורה דורות של תלמידים בקריה.

שלמה בנארי

–

– 18/10/1948

שלמה בנארי בן מרים ואיסר
נפל ביום ט"ו בתשרי תש"ט (18.10.1948)
בן 19 בנופלו

שרה נאור { בנארי } אחותו של שלמה בנארי מספרת:

בשידור חוזר מתוך ארכיון " האתר החופשי של בני קריית חיים ". סרטון 23 דקות.

                  יאיר אשל{ גרובר }  :  לזכר חיים אשל, אחי היקר    9.4.2025 – 5.1.1935

חיים, בן בכור לשרה ויצחק גרובר. אחרי קצת פחות משנתיים נולדתי אני, אחיו היחיד, יאיר.  אבא היה בקבוצת "אנך" שבנתה את בתיה הראשונים של הקריה. אמא עבדה בעבודות שונות בדואר הבריטי – פינת הרחוב ה"ראשי" ורחוב ד' וכן בקופת חולים – בבניין שהיה מהעבר השני של הרחוב מול הדואר. גרנו  ברחוב ד' מספר 6 בקרית חיים. חיים היה מרדן באופיו והיו לו חיכוכים עם אבא, שאמא תמיד החליקה. חיים אהב מוסיקה ורצה לנגן בכינור, אך בגלל המצב הוא קיבל את המנדולינה של אמא והשתתף בתזמורת הקריה עד שנטש. בסיום ביה"ס העממי – חיים רצה ללמוד מקצוע ונרשם לביה"ס המקצועי "אינטרנשיונל", שהוקם מדרום לרח' ב' וג', באזור ה"שדה" של אז.  חיים לא היה מרוצה מהלימודים שם ושאף ללמוד  בביה"ס המקצועי שליד הטכניון בחיפה. כסף רב לא היה להורים ולאחר דין ודברים עם אבא – הוא לקח על עצמו נטל של עבודה אצל דוד אברם בחיפה – עבודה בבניין. כך הוא לן אצל הדוד, הלך לעבוד, עמד על פיגומים, הניף דליים מלאי טיט וחומר, דבר ששיתק כמעט את כוחותיו.  לחיים הייתה "ווספה" איתה נסע לחיפה וגם לבילויים עם בנות.  חיים סיים את הטכניון כמהנדס אלקטרוניקה.  לקראת הגיוס לצבא החלטנו חיים ואני ל"עַבְרֵת"  את שם המשפחה ל"אשל" – שהיה מקובל גם על ההורים.  אחרי הצבא, כמהנדס אלקטרוניקה – התחיל לעבוד בחברת "אלביט "- עוד בראשית דרכה, המשיך ועבד גם בחברת "אלתא". עבר עם משפחתו לאשדוד – מגורים שיזמה עבודתו. חיים  התחתן עם שרה לבית שוורצמן, נולדו להם שתי בנות ובן.  חיים התקדם בעבודה והצוות שלו פיתח את המכ"מ של מטוסי הקרב. על כך קיבל "פרס ביטחון ישראל" 1979.  לאחר מכן המשיך בתעשייה האווירית ונשלח מטעמם לשנתיים לארה"ב.  כל השנים חיים אהב מוסיקה, ששלטה והדהדה בקירות הבית, טייל ונסע עם האישה, ערך סרטים המפרטים גם את הנסיעות וגם את המוסיקה. שנים רבות צייר בשמן ציורים ופורטרטים יפהפיים. בכעשרים השנים האחרונות, שרה חלתה במחלה ללא מרפא – כאבים בכל הגוף שעינו אותה והעיקו על חיים. בסיכום עם הילדים – שהיו כבר בעלי משפחות ועסוקים – הוחלט על מעבר "זמני" של חיים ושרה למרכז, לקרבת הילדים להקלת הקשר הרציף עם שרה.   חיים חי בדירה השכורה עם אישה זועקת מכאבים, עם מטפלת ועם מוסיקה שמהדהדת בכל הקירות.

  ביום הולדתו ה-90 (5.1.25) – שרה נפטרה. הוא עבר לבית הורים – "בית אליאנה" "בהרצליה. לאחר מותה של שרה – הרבה טעם בחיים לא היה לו, מה עוד שחלה, כולל חום גבוה והרופאים לא יכלו להושיע.

      חיים נפטר בבוקר יום רביעי 9.4.2025  י"א ניסן התשפ"ה.

                         יהי זכרו ברוך.

חיים אשל { גרובר } ז'ל

בני קריית חיים אבלים על מותה של רותי אבידור { שפיגל }, בת קריית חיים ממייסדות יודפת ,הישוב השכטריסטי שבגוש שגב {משגב}, חלוצה ויוזמת . אנו משתתפים בצערה של אחותה , חברתנו הדרה שפיגל -עמנואל , ובצער כל בני המשפחה.

דבריו של בנה גיורא.

דבריו של האלוף { בדימוס}, מפקד חיל הים, דוד בן בסט , בנה של חנה ,בת דודתה של רותי .

העברה מ"קול הלב "תל אביב. שנת 2011. ראיון עם רותי אבידור , יוזמת ומבצעת האירוח הכפרי בגוש שגב.{ משגב}.

דברי הבן גיורא על קבר אימו

אשתדל לומר דברים שלא נשמעים כהספד כי אם ברכת הדרך.

ראומי אגמור אמר לי אתמול ציטוט יפה של רחל, וסליחה אם אני לא מדייק: "המוות הוא כמו גשם, גם כשהוא בא בעתו- הוא מפתיע. "תיאור די מדויק של התחושה של כולנו בימים האחרונים, שעל אף שאמא הגיע לשיבה טובה וחייתה חיים מלאים במלוא מובן המילה, והפרידה מהגוף זה תהליך שנמשך כבר כמה שנים, עבורנו ילדיה, נכדיה וניניה ונראה שגם עבור אנשים רבים אחרים היא דמות ואפילו ניתן לומר "מוסד" שתמיד הייתה ובתודעה שלנו גם תמיד תהיה.אמנו רותי אבידור לבית שפיגל, היא בתם של אסתר ויוסף ואחותה הקטנה של הדרה שתיבדל לחיים ארוכים, לצערנו לא יכלה להגיע לכאן היום, אך נמצאת אתנו בכל רגע ורגע.

אמא נולדה בקריית חיים בשנת 1940, הילדות בקריית חיים, ההוואי של התקופה, תנועת הנוער בתקופה שבה אידיאלים לא היו מילה גסה, כי אם דרך חיים, הייתה חלק מאוד משמעותי עבורה. אמה, סבתא אסתר ז"ל, תיארה אותה כנערה מורדת, אולי משום שהיא הלכה בעקבות הקול הפנימי שלה יותר מהמקובל בתקופתה. הקול הזה הוביל אותה לקבוצה שנאספה סביב ד"ר יוסף שכטר, הקימה את גרעין "יובל " ואחר כך את יודפת. פרק חיים שהפך להיות המשמעותי בחייה, כאן הכירה את יורם, אבינו, וכאן הקימו את ביתם ומשפחתם ועד מותה הייתה מעורבת בכל דבר ועניין שקורה כאן, סקרנית, דעתנית ומחוברת מאוד לכל אדם שפגשה.

לאמא יש עניין מיוחד באנשים, היא גילתה עניין בכל אדם שפגשה, בין אם זו פגישה קצרצרה עם אדם לא מוכר, שומר אקראי בקניון או נציג מכירות טלפוני, ובין אם אלה אנשים שהיו אתה בקשר שנים רבות, חברים ביודפת, בקבוצות, או בסביבה. היא התעניינה וזכרה פרטי פרטים ובעיקר, כך נדמה לי, התעניינה לגלות את המיוחד ואת נקודת העניין של כל אדם ולמצוא עניין משותף. כולנו ידענו שללכת עם אמא לאיזשהו מקום זה אומר להיות שותפים למפגשים אנושיים יוצאים מן הכלל, שגם דרשו, יש להודות, סבלנות רבה.

עוד לפני העלייה לקרקע ליודפת גילתה אמא את אוכלוסיית המקום, היא יצרה קשרים מיוחדים עם השכנים הבדואים מבני ערב אל חג'יראת והכפרים הערביים שבסביבה, קשרים שהפכו להיות קשרי הערכה הדדית וחברות וכעבור שנים גם חלק מעיסוקה כשהגתה והוציאה לפועל מיזמי תיירות שהמשותף לכולם הוא ההיכרות האישית והמרקם האנושי.הבית שלנו היה תמיד מלא תנועה ואנשים שהגיעו לבקר ואמא מצאה עבור כל אחד זמן לקפה, ארוחה ושיחה שמעולם לא הסתיימה והיה ברור שחייבים להמשיך, או כפי שנהגה לומר "המשך יבוא.."

עד הרגע האחרון אחזה ברשת קשרים אנושית שטוותה במשך השנים, ושמרה עליה במפגשים אישיים ובשיחות טלפון שהגיעו ממש לרמה של אמנות מיוחדת עם חדות מחשבה וזיכרון יוצאים מו הכלל.אני חושב שהדבר המרכזי שהנחילה לנו, בניה ומשפחתה זה לראות את המהותי, ה"עולם ומלואו" שבכל אדם באשר הוא.אמא הייתה הלב הפועם של המשפחה, עם קשר מיוחד לבישול מקורי, אינטואיטיבי ומלא השראה, ארוחות על המגש, מלאכות יד ואמנות שעדיין שזורים במשפחה לדורותיה. המשפחה הפכה באופן טבעי להיות המרכז של חייה ולב העניין עבורה. ביומה האחרון ישבתי עם אבישי, דניאלה ואהרוני בשולחן המפורסם, שבמטבחה, עמוס הניירות, העיתונים הספרים, הצנצנות והצלחות, עיניה נעצמות בחוסר כוח והנה נכנסו הנינות אחינועם ואדר ופתאום אורו עיניה והיא כאילו חזרה לעניינים, חייכה אליהן ונופפה לעומתן בידיה. כמה שעות אחר כך הלל עזר לה לעלות לאמבולנס טיפול נמרץ כשהיא צלולה ומשוחחת עם הצוות הרפואי, ורגע לפני שהדלת נסגרה היא אמרה להלל: לבית החולים כבר לא אגיע. וכך אכן היה.אנחנו רוצים לומר תודה ענקית לכל האנשים, הרופאים, המטפלים, החברים, הקרובים והרחוקים, השכנים שליוו את אמא, עזרו ועטפו אותה באהבה בשנים האחרונות וללא ספק האריכו את ימיה, משום שאמא אהבה את החיים וחיה כל רגע ורגע. ותודה חמה ומיוחדת לג'יני, המלאך השומר והמלווה שלה בשנים האלה שכרכה בה את גורלה והצליחה לראות ולעשות מעבר למילים, למסכות ולהגנות, הקשר שנוצר ביניהן והלך והתהדק בזכות המסירות האינסופית אחת לשנייה והפך לקרבה מיוחדת שלא ניתן לתאר במילים.אמא אהבה מאוד לכתוב, המילים היו לה אבני משחק ומעין חידה אינסופית שהיא עומלת על פתרונה באמצעות צירופי מילים, מטבעות לשון והקשרים, הברכות שלה היו חלק מהרבה אירועים ביודפת והיא כתבה גם אינסוף שירים למגירה שטפטופים מהם התפרסמו פה ושם.

לסיום  אקרא שיר קצר שכתבה ותודה לאסנת שהעלתה ושלחה אלינו:

טִפְטוּף מֵרֶגַע מייחד

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּכֶם, יְמוֹת חַיַּי.

מְבִינָה שֶׁתַּמְשִׁיכוּ הָלְאָה,

גַּם בִּלְעָדִי

וְגַם שֶׁאֵין טַעַם להילחם

עַל שֶׁלֹּא אַמְשִׁיךְ יַחַד אִתְּכֶם.

רַק בְּמָה שֶׁהָיִיתִי מעניינת,-

לָחוּשׁ חַיִּים שֶׁל מַמָּשׁ

בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵחָדָשׁ

יהי זכרך ברוך.

השכטריסטים

העברה מויקיפדיה.

הרב , הפילוסוף המורה והמחנך יוסף שכטר { 1901-1994}

בהיותו מורה מן המניין בבית-הספר הריאלי בחיפה, החלו להימשך אחריו תלמידים, שדבריו החודרים על החינוך לערכים ועל ערכי היהדות מצאו מסילות ללבותיהם. אותם תלמידים היו מצטרפים אליו לשיחות נוקבות בשעת ההפסקות ולאחר הלימודים, וכן בחוגים שנוצרו ביוזמתו וביוזמתם, בבית-הספר ובביתו אחר-הצהריים, ונסתיימו בשעות הלילה המאוחרות. בפגישות אלה נתלבנו תדירות ערכי האדם והיהדות. אותם תלמידים מעולים שהתגבשו סביב ד"ר שכטר בתחילת שנות החמישים החליטו להתעמק בתפיסות ובדרכים שקיבלו ממנו ולהופכן לאורח חיים. הללו, שנתכנו על שמו בשם "שכטריסטים", התגייסו לנח"ל, עברו גלגולים שונים, עד שבשנת תש"ך (1960) עלו על הקרקע בלב הגליל המרכזי, ביודפת. יודפת היה היישוב היהודי הראשון באותו חבל ארץ, והיווה דוגמה ומקור השראה ליישובים יהודיים שנוסדו שם בעקבותיו. גם בשנים הבאות היה שכטר נפגש עם תלמידיו, בביתו וביודפת, והיה ממשיך לשוחח עמם ולפתח אותם הנושאים. יודפת, כיום יישוב פורח, עבר שינויים מאז, אך אחדים מבין ראשוניו ומבין אלה שבאו בעקבותיהם המשיכו לקיים קשרים עם יוסף שכטר עד יומו האחרון. אחרים פנו להשפעות מתנועת גורדייף.

תגובות הגולשים

רונן [email protected] 172.69.150.187

אישה מיוחדת , מקסימה, מלאת אדמה ושורשיות ורוחניות פשוטה ואמיתית. יהא זכרה ברוך

בצער רב אני מודיע שאבי היקר, יעקב בן-דורי, בנם של זאב ושרה ז"ל, ממייסדי הקריה,
נפטר היום,יום שני ה-7 בחודש אפריל, ט' בחודש ניסן בבית החולים הלל-יפה שבחדרה. 

מועד ההלוויה והשבעה יפורסמו בהמשך. 

עודד בן דורי

ניתן להשיג אותי במייל – [email protected]

ברוך דיין האמת

קבוצת " דרור" קן "התנועה המאוחדת " קריית חיים. ילידי 1934 .צילום משנת 1947.

יעקב בן דורי,בונצי'ק ,שני מימין.

תגובות הקוראים

יענקלה בונצ'יק- בנדורי, היה איתי בגן הראשון, גן רבקה בקריית חיים וכשהייתי חברת קבוץ עין גדי, היה אחד מטייסי הפייפרים של חיל האוויר, שעמדו לשרותינו בהעברת חולים לטפול רפואי בבאר שבע, להעברת יולדות "לצפון" וכמו כן להבאת לחם ומוצרים בסיסיים לקבוץ, עוד בטרם נפרצה דרך ראויה לכלי רכב, בין סדום לעין גדי.

יהי זכרו ברוך.

דְּבויְשֶה (דבורה סְלֶפּ-גּוּטְמָכֶר)

אלי רביד, ליישי :

משפחת מנדלבאום , ההורים ארנה ומאיר והבנים יוסי ויוחנן גרו בקרית חיים ,ברחוב ח'{ השיירה } מספר 24.

בהערכה ובהוקרה לפרופ’ גבי שפר ז”ל

נודע לי באיחור על פטירתו של פרופ’ גבי שפר באוגוסט 2023, והצטערתי עמוקות על לכתו. לפני שנים רבות זכיתי ללמוד אצלו את הקורס פוליטיקה ומדיניות בחינוך באוניברסיטה העברית. במהלך הסמסטר פגשתי אותו בשעות הייעוץ לקראת כתיבת עבודת הסמינריון, וכשסיפרתי לו שאני מקריית אתא, ראיתי לפתע ניצוץ בעיניו. הוא סיפר לי בהתלהבות על ילדותו בקריית חיים, והחיבור האישי שנוצר בינינו הוסיף לי רובד משמעותי ללמידה.

דמותו המרשימה לא הסתכמה רק בתחום האקדמי. לא אחת, לאחר שיעוריו בשעות הערב המאוחרות, הייתי נוסע צפונה ומאזין לו ברדיו בתוכנית מה המצב, שם שימש פרשן ביטחוני ואקטואלי. כך, באורח בלתי צפוי, מצאתי את עצמי ממשיך לשמוע אותו וללמוד ממנו גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה.

פרופ’ שפר היה מורה, חוקר ואיש רוח מעורר השראה. יהי זכרו ברוך.

הנהלת ועד קרית חיים משתתפת בצער המשפחה

בצער רב ובכאב אנו מודיעים על לכתו של ישראל קסטנברג ז"ל

ישראל קסטנברג פעל במסירות ובהתנדבות למען קרית חיים בתחומים רבים ומגוונים. בין היתר, הקדיש את זמנו לניהול הארכיון ולשימור מורשת הקריה. בזכות תרומתו הרבה, זכה ישראל לתואר יקיר הקריה כהוקרה על עשייתו יוצאת הדופן ורבת השנים. הנהלת ועד קריית חיים, בראשות היו"ר צילה ברוך, מנכ"ל האגודה חיים סגל, עובדי האגודה ומתנדביה, מביעים את תנחומיהם הכנים למשפחת קסטנברג.

פועלו וזכרו יישארו חקוקים בלב תושבי הקריה לעד.
יהי זכרו ברוך.

בני קריית חיים ,ילידי שנת 1931.ישראל קסטנברג במרכז התמונה.

אלי רביד, ליישי :

ישראל קסטנברג ז'ל . מראשוני בניה של קריית חיים, יליד 1931 , היה בה שנים ארוכות פעיל חברתי ועשה לקידומה. הירבה להעלות מזיכרונותיו " באתר החופשי של בני קריית חיים". בני הקריה משתתפים בצער בני המשפחה.

כלת השמחה , רותי חשמן -דיכטר , מברכת את חברותיה וחבריה בני השמונים.

18.7.10 ישראל קסטנברג – מפגש ילידי 1931  { הודעה באתר ב "אתר החופשי של בני קריית חיים "}

בשנה הבאה עלינו לטובה שנת 2011  יהיו בני המחזור שלנו בני 80 .  לפי בקשת החברים לקחתי על עצמי לטפל בהכנת המפגש. בשלב הראשון אני זקוק למידע : שמות בני המחזור כיום, כתובת המגורים כיום, טלפונים ודוא"ל. העבירו לי מידע כפי שציינתי : לישראל קסטנברג שגר ברחוב משה שרת 9  קרית חיים מיקוד 26260

                                          טלפון  8720261          דוא"ל         [email protected]

קבוצת האתלטיקה של " הפועל " קריית חיים. בשנות ה-50. רמי זילברשטיין במרכז התמונה.

אלי רביד , ליישי : רמי היה פעיל בוועד קריית חיים וניהל שנים רבות ,כיושב ראש ,בצוותא עם רעייתו שולה, את "בית יד לבנים " בקריית חיים ,בית אשר שימש אותנו שנים רבות לפעילויות לשמירת מורשת הקריה, להנצחת בניה שנפלו במלחמות ישראל , להתכנסויות ,פגישות חברים ולפעילויות חברתיות ותרבותיות מגוונות. אנו משתתפים בצער בני המשפחה .

הודעת וועד קריית חיים מיום 14.1.25 {מתוך האתר הרשמי של ועד קריית חיים}

בצער רב ובכאב אנו מודיעים על לכתו של רמי זילברשטיין ז"ל

הנהלת ועד קריית חיים משתתפת בצער המשפחה

רמי זילברשטיין היה חבר הנהלת ועד קריית חיים במשך שנים רבות, ופעל למען הקריה בהתנדבות ובמסירות אין קץ. בזכות תרומתו האדירה לקהילה, זכה רמי לתואר יקיר הקריה כהוקרה על פועלו רב השנים בקרית חיים. בנוסף, כיהן רמי במשך שנים רבות כיו"ר בית "יד לבנים" קריית חיים, שם הקדיש את זמנו ומרצו לזכר הנופלים ולחיזוק הקהילה. הנהלת ועד קריית חיים, בראשות היו"ר צילה ברוך, מנכ"ל האגודה חיים סגל, עובדי האגודה ומתנדביה, מביעים את תנחומיהם הכנים והעמוקים למשפחת זילברשטיין. פועלו ייזכר לדורות, ותרומתו תמשיך להאיר את דרכם של רבים.
יהי זכרו ברוך.

אתמול , יום ששי 10.1.25 התכנסו בני המשפחה וחברים והעלו זיכרונות מאבישי.

בין היתר, הוקראה ברכה זו , של אבישי מיום 30.5.1999, למשפחות ברק-שפר להולדת נטע.

ושרנו ליד קברו את השיר " אתם זוכרים את השירים" שכה אהב לשיר.

אתם זוכרים את השירים שר : חנן יובל מילים: יהונתן גפן לחן: חנן יובל אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז, אתם זוכרים בערבים מתחת גג של כוכבים עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים. אתם זוכרים את הטיול עם המדריך ההוא שאול ואיך אהרונצ'יק הבריון היה לוחץ אקורדיון וגם צועק בקול אדיר: "עכשיו כולם, כולם לשיר". ובלילות הכי קרים היינו סתם מאושרים עם בדל סיגריה ראשונה, לוקחים ללב ולריאות משתעלים ושואלים, ומחכים להפתעות. ביום שישי על הגדר עם הידיים בכיסים ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים, אבל בחושך לא ראו איך שהסמקנו וגם הוא. עומדים שעות ומביטים על אריאלה הקטנה ואיך עסיס אבטיחים מכתים את לובן חולצתה ואת ליבנו התמים אשר רוקד לעומתה. אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות, הכל עבר כל כך מהר וקצת קשה להיזכר איך פעם זה היה פשוט לשיר לחיות ולא למות. אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז, אתם זוכרים בערבים מתחת גג של כוכבים עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים.