מחבר: גייזי

  בכנס הגבורות של גרעין "נחשול" במסעדת/גן אירועים "קליפטו" בביתן אהרון

(מקום מדהים) אותו ארגנתי יחד עם איתמר מקיבוץ יפתח ועודד.

נפגשנו ב-11 לפנה"צ ובילינו יחד עד שש בערב. הופיע בפנינו האמן משה בקר,

בהופעה מרשימה וכמו כן הוצגו 4 מצגות של פיסול, ציור וצילום של אמנים שלנו ומצגת על הגרעין בבחרותו.

השתתפו 83 חברות וחברים. (הגרעין הורכב מחברי "התנועה המאוחדת" מקן קריית חיים, קן ימיה

תל אביב – ראובן חזק, פרופ' ראובן חן –   וקן נהרייה עם רעיה שטראוס ושמשון שושני).

מעביר לכם דברים שכתבתי והקראתי: פתח דבר + "לזכרם".

בברכה,

אריק

 וידאו מן המפגש:

נחשול לגבורות חלק א'

https://youtu.be/uewFr37RMwc

 

נחשול לגבורות – חלק ב'

https://youtu.be/3WZXjYNtb5E

             למרות שבמדיה אנחנו "קשישים" במקרה הטוב ויש גם מילים יותר מזקינות,  בכל זאת רובנו עדיין כאן. מגיעים כעת לגבורות. ממשיכים. פעילים, עסוקים, כל אחד בתחומו. אחדים נחים כבר על זרי הדפנה ולאחרים, העתיד עדיין לא מאחוריהם. הגיל כבר נותן את אותותיו. לפעמים מתלוננים, נאנחים, מחפשים ברך או ירך. מתנשפים במישור עם שיפוע ויורדים רגל רגל במדרגות. חוץ מצ'וצ'ו. אבל יודעים שהאלטרנטיבה בדרך כלל, לא יותר טובה.

גדלנו בדור אחר, בתקופה שלארץ הזו הייתה רק היסטוריה אחת. תמימה וצנועה. הבנו שהאושר לא מצוי על פסגת ההר אלא טמון בצורת העלייה ובדרך לשם. ידענו שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה, בזולת, רק כאשר הוא עוזר לו להתרומם. למדנו שכאשר התינוק שלנו תופס את ידו של אבא הוא לא יעזוב אותה לעולם, גדלנו בדור עם ילדות פעילה, מעשי קונדס ותנועות נוער, ללא מסכים.  כילדים, גם הורינו רצו לתת לנו כנפיים אבל איפשרו לנו ללמוד לעוף לבד ולפי משפט אפריקני, "אם רוצים ללכת מהר עדיף שנלך לבד אבל אם רוצים להגיע רחוק עדיף שנלך ביחד". מהר אנחנו כבר לא הולכים אבל הגענו די רחוק. ביחד ולחוד. אבל חברים, תרגיעו, עדיין לא מסכמים. טרם הגיעה העת. אנחנו עדיין כאן.

וזה הרגע להרכין ראש, לזכור את חברינו שלא הגיעו עד הלום.  שלא זכו.

(כעת יושמע השיר "אצלנו בגן" מפי שי לי עטרי. מילים ולחן, יפתח/יפתי קלזנר) . 

 

שי לי עטרי – אצלנו בגן – YouTube

 

 וזה הרגע להרכין ראש. לזכור את חברינו שלא הגיעו  הלום. שלא זכו.

 רבים מידי ומוקדם מידי. חלקם נפלו בשרות הצבאי, בתאונות אימונים, בכיבוש ירושלים והאחרים מאירועי בריאות. המילה הכי עדינה שמצאתי. כולם יפים, ערכיים, תורמים, מלח הארץ.  יצרו מינעד מכובד של מורשת להתפאר, עשייה ומיפעלות חיים. כל אחד בתחומו, לפי מה שהספיק. ונותר דאבון הלב, יגון עמוק של בני זוג, ילדים, נכדים. ובזמנו היו גם הורים ואחים שהתאבלו. ועימם הזיכרונות. 61 שנים חלפו מאז החלל הראשון וחודשים ספורים בלבד מאז שליווינו את החבר האחרון למנוחת עולמים. בינתיים…

גם לקרובים, הדמעות יבשו. אבל המועקה מחלחלת, הכאב לא מתפוגג. הזמן לא מרפא. החסר הוא ממשי, הריק ממלא. ואנחנו כאן. אלה שנותרו.  זוכרים, משתדלים ומנסים להמשיך.

ואלו שמותיהם:

 

רובי מונק – הצטרף להכשרה מיד בסיום לימודיו בבי"ס

                      החקלאי נהלל.   היה איתנו ביזרעאל

                     ונפל בתאונת אימונים בטירונות. ב-1957. מטר

                     ממני.               

יוסי אשר – תושב עכו. למד איתנו בתיכון ק. חיים. נהרג

                 בנח"ל המוצנח, בצניחת לילה בשנת 1958.

אמנוניק וולך – נפטר צעיר. תמיד לבש חולצת גולף

                            והסיגריה לא משה מידו.

משה קמפף –   בן ק. חיים.  היה איתנו בתנועה,

                          ובביה"ס. מוטי זינגר טוען שגם   בדגניה ב' ובנח"ל המוצנח. אבל רק הוא זוכר.

                         נפטר בגיל צעיר מהתקף לב.

שמריהו ריבייר/שמרקה – אדם משכמו ומעלה ברוחו,

               יופיו ואופיו. פילוסוף מבטיח ומוערך. ויחד עם זאת

              צנוע וענו. לאחר שנפל במלחמת ששת הימים ספדו

             לו מוריו באוניברסיטה: "אדם כזה גדל פעם בדור."

 זמיר פרידמן – קרייתי אסלי. יחד ברחנו מהטירונות בשבת

               והמ"פ תפס אותנו. לימים איש עסקים. בעל מפעל. נפטר לפני 16 שנים.

יוסי ספקטור/סופוקלס – הבחור המיוחד בעל חוש   

                   ההומור והרעיונות הייחודיים שאף פעם לא

                   הפסיק להפתיע אותנו.

דפנה אילת/בן שושן – מוזיקאית, מלחינה, יוצרת. רבת

                   כישרונות גם בכתיבה ובמשחק. הייתה המרכז

                  החברתי בכל אירוע ומסיבה.

ציפי שקליאר/נחמן – היפה, שכולנו, בנים ובנות היינו

                       מאוהבים בה.

עדה רן –     תאומתה הזהה של אסתר שתבל"א ונמצאת

                     איתנו כאן. בצעירותנו לא הבדלנו ביניהן. עבדה      

                      שנים רבות בתעשייה אווירית.

עודד ברונשטיין –  מקריית אתא. למד איתנו בתיכון

                                 והצטרף לגרעין. פעיל חברתי. מארגן

                                 כנסי גרעין. עיתונאי.

שרגא אפשטיין/עברון – קרייתי אסלי, שנים רבות חבר

                               אגד. מדריך תיירים מהולל ומספר

                               סיפורים משובח.

גבי פלאוט – מרחוב ג', מול שימנובסקי. שנים רבות  

                      בתעשייה האווירית. בעל חוש הומור מפותח.     

                      חבר בק.ג.ב. של מרכז הארץ.

 ירדנה פרלמוטר/חציר – מלכת הכיתה. בלונדינית

                                            מלידה. הנשיקה הראשונה שלי.

                                            בכיתה ה'. שנים רבות ב"יפתח".

                                           ואח"כ במטולה. אשת ספר. 

זיזי/זוסיה קניאז'ר –  קצין בכיר במודיעין, התריע לפני

                           מלחמת  יום הכיפורים ולא התייחסו. לא        

                          שכח להם. כדורסלן בצעירותו.  ג'ינג'י

                          אמיתי.   

שלמה אלפסי – מספר אישי404371, אחד לפניי.  עד יומו    

                            האחרון ב"יפתח", אחראי על הביטחון,           מגויס למג"ב. חובב נגרות וסוסים.

סבי אביבי – הבן של חמדה. בכיר בשב"כ ואח"כ סמנכ"ל  

                        ב"כור". משקם מפעלים בקשיים כלכליים. 

                        אוהד מכבי בכדורסל. עד יומו האחרון חתם  

                        במכתביו בברכת "עלה והגשם".

          

               

               י ה י    ז כ ר ם    ב ר ו ך! 

 

בשמחות ובעבודה  

 החבלן

יענקלה על חייו בנחל-עוז 

גייזי:

יענקלה התחיל כטר"ש גן ירק בהיאחזות ועד היום נחשב למומחה בין לאומי לגידול ירקות ובעיקר לתפו"א 

כשגרתי עם יענקלה באותו החדר במעין ברוך,  יענקלה  הועסק כחבלן בדרדרה-כשהייתי פותח את ארון הבגדים היה משתרבב או נופל נפץ, מאיץ וכד'…. פחד

ובנוסף לזאת היו בארץ עוד כמה אנשים בשם יעקב כהן, בינהם גם שפעלו בעולם הפשע, ומדי פעם הייתה מגיעה המשטרה הצבאית לחקור את הכהן שלנו. חחח. שמעתי שגם בבדיקות דרכונים השם הזה גרם לבעיות.

בקיצור ,כל הכבוד ליענקלה "המוכתר" והמתמיד של נחל עוז.

גייזי

 

 מודעת האבל  

כתה א' 1939 

כתה ד' 1942 

יהי זכרה ברוך