אני מצטערת להודיעכם על פטירת בעלי אריה ריכטר
רותי יצחקי ריכטר
בני קריית חיים לדורותיהם, וקוראי האתר, אבלים ומשתתפים בצערה של חברתנו היקרה, רותי יצחקי -ריכטר היוצרת והסופרת, במות בעלה היקר אריה. אנו משתתפים בצער בני המשפחה.
רותי יקרה ,
משתתפים בצערך ובצער בני המשפחה על פטירתו של אריה , יד ימינך ,שהיה שותף
פעיל ותומך ליצירותיך הנפלאות.
שולה ואלי רביד
שיר געגועים לאמא, פרטים בסרטון
וזה, במיוחד לקרייתים
אגב, הביצוע בתחנת הרכבת ז'אפארוז'ה, באוקראינה, שגם היא הופצצה החדש, מרס 2022 , ע"י המנוול
שבוע טוב
אלי ס'ט.
שלום
אני ילידת קרית חיים והלכתי לגן ציפורה בשנים 1963 עד 1966.
האם אתם יכולים להגיד לי מה הכתובת של הגן
הכתובת היום?
מודה לכם מאוד
שוש
לשוש שלום.
"גן ציפורה" בקרית חיים המזרחית היה ברחוב י'ג , היום רחוב השקד. { רחוב קטן שחיבר את רחוב י' לרחוב י'א }.בקרית חיים המערבית , גם היה גן בשם זה " גן ציפורה ".
שבת שלום
אלי רביד { ליישי }.
נכסים מפלגתיים —-פורסם ב" גלובס " ביום 25.1.1999
לפניך סקירה של נכסי הנדל"ן בבעלות המפלגות, העבודה באמצעות חברת בית ארלוזורוב והליכוד עם קרן תל חי. עיקר השימוש בהן לצרכי הבחירות יכול להיות כבטוחות להלוואות גישור בנקאיות
הליכוד ומפלגת העבודה נכנסים למערכת הבחירות עם מעט מאוד תחמושת, ככל שהדברים נוגעים לנדל"ן שאפשר לממשו, לשעבדו או להשכירו, כדי לממן ממנו את התעמולה היקרה. אפילו נניח לרגע הצידה את מיגבלות חוק מימון מפלגות, הרי שבדיקת "גלובס" מעלה, כי לשתי המפלגות רק נכסים מעטים, שיוכלו למכרם או לשעבדם כדי לגייס את המיליונים הדרושים.
לא תמיד היה הדבר כך, ככל שהדבר נוגע במפלגת העבודה. בשנות הששים והשבעים היו למפלגה זו, מפא"י בשמה ההיסטורי, מערכת חברות שהחזיקו בנכסים יקרים. חברת ניקרות היתה בעלת בנין ברחוב בן עמי 12, מאחורי ככר דיזנגוף בת"א. אילן-כח היתה אחד מבעלי המניות של פירסום דחף וחברת קידום. החברה המאוחדת לפרסומים והדפסה הוציאה לאור עתונים לועזיים (כלי פירסום יקר מפז לפני בחירות) ואת היומון הכלכלי "שער". קרן פרץ נפתלי קיבלה הלוואות מחו"ל לצרכים שונים. גופים אלו כבר אינם קיימים כיום, או שאינם פעילים. חברת אחוזת בני יששכר, שנוסדה ב-1968, קיימת עד היום. הנכס העיקרי שלה הוא מגרש בן 1,497 דונם באיזור רחובות, המשועבד החל מ-1969 לבנק הפועלים.
קרן בית ברל, שמאז 1976 היא בבעלות מפלגת העבודה, היא בעלת בית ברל, מיתחם בן כ-1,000 דונם ליד כפר סבא. רוב השטח פרדסים, אך יש בו גם בניני מכללה ומגורים, מגרשי ספורט ועוד. ב-1976 מכרה בית ברל פרדס בן 165 דונם בכ-400 אלף דולר. בשנים האחרונות דובר לא אחת על עיסקת אחוזים על חלק מקרקעות בית ברל, אך, ככל הידוע, לא נעשתה עיסקה כזו בפועל עד היום.
כמעט כל הנכסים האחרים של מפלגת העבודה מרוכזים בחברת בית ארלוזורוב, שנוסדה ב-9 בספטמבר 1936. שווי הנכסים מוערך כיום בכ-30 מיליון דולר. בניגוד למה שרגילים לחשוב, מחזיקה מפלגת העבודה רק ב-%83.3 ממניותיה. יתר המניות נמצאות בידי קבוצת חברים ותיקה מקרית חיים. המשמעות המעשית היא, שבכל מקרה של מימוש נכסים, יהיה צורך להעביר %16.7 מהתמורה לקבוצה מקרית חיים. יתר על כן, קבוצה זו יכולה לנקוט בצעדים משפטיים, אם תהיה לכאורה הצדקה לכך, בטענה של עושק המיעוט. מניות בודדות נמצאות בידי דוד בן גוריון, גולדה מאיר ואהרון בקר, שהלכו לעולמם. גם לח"כ אופיר פינס-פז יש מניה אחת. הוא אומר: "קיבלתי את המניה ב-1992 על פי בקשת מזכיר המפלגה דאז נסים זווילי, כדי שלמפלגה יהיה ייצוג. אין לי מעורבות בחברה, ולא הוזמנתי לאספות הכלליות שלה".
דירקטוריון בית ארלוזורוב הוא בן 18 חברים, 9 מהם מונו ב-21 ביוני אשתקד, ביזמת מזכיר המפלגה, כדי לרענן את השורות ולהוסיף כוחות מקצועיים, שיוכלו לראות מה ניתן לעשות בנכסים הישנים. אחד מתשעת החדשים הוא אלי מוסרי, לשעבר זכיין אנגלו-סכסון בר"ג ועוזר שר השיכון לעניני קרוונים, וכיום איש נדל"ן פרטי. דירקטורים אחרים הם ח"כ ועו"ד יונה יהב מחיפה, נחמיה גנות מתנועת המושבים ועו"ד אמיר תמרי, עוזרו של יו"ר המפלגה אהוד ברק. אחד הדירקטורים החדשים אמר ל"גלובס": "בחודשים האחרונים הייתי בשתי ישיבות דירקטוריון. היו שם דיבורים כלליים על הכנסת סדר ועל מימוש נכסים, שום דבר רציני". ואכן, הטיפול בנכסי בית ארלוזורוב נעשה בהילוך נמוך, או שלא נעשה כלל.
אלו ארבעת הנכסים העיקריים של בית ארלוזורוב, כלומר מפלגת העבודה:
* בית המשרדים המרכזי של המפלגה, הירקון 110 ת"א. בנין ישן בן 1,400 מ"ר, שוויו במחיר השוק מוערך בכ-2.5 עד 3 מיליון דולר. ניתן לממשו רק אם המפלגה תעבור למשרדים אחרים. באחרונה התנהל מו"מ על מעבר למשרדים אחרים, בשכירות, אך הוא הוקפא (ראה בנפרד).
–
* בנין מחוז ת"א, בילינסון 9, ליד ככר דיזנגוף, בן 2,000 מ"ר, שוויו 5-4 מיליון דולר, ניתן למימוש רק אם המשרדים יעברו למקום אחר, בשכירות.
* בנין מחוז חיפה, ככר סולל בונה, בנין בן כ-1,200 מ"ר, שוויו מוערך בכ-1.25 מיליון דולר.
* בנין ישן ברחוב יפו 62, ירושלים,
נדב איל , מעריב | 12/5/2006 8:49
אין שום דבר שגרתי בהליך המשפטי שהחל אתמול, סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. 17 העמודים שהוגשו לבית המשפט נכתבו רק בשבועות האחרונים, אבל הם מרכיבים מסמך היסטורי מרתק, יוצא דופן, עמוס פוליטיקה ודורות ונכסים וכספים. הם מתארים, העמודים הללו, מה קורה כאשר מפלגה אחת מזנקת אל הכוח, הכוח המוחלט, ומה מתרחש כשהיא צונחת ומתרסקת ממעמדה הרם. בשפה משפטית, זו דרמה ידועה: אימפריה מתמוטטת, חומותיה קורסות, והסודות נחשפים. האימפריה הזו היא מפלגת העבודה. היא שוקעת לתוך עצמה כבר עשורים רבים, ומגלה תוך כדי כך סיפורים יפים, שרב הנסתר בהם על הגלוי. הקטע הראשון הוא המרשים ביותר: מפלגת העבודה נגד מר דוד בן-גוריון. אחר כך המשפט הזה רק הולך ונעשה מעניין יותר ויותר. מפלגת העבודה נגד הגברת גולדה מאירסון (מאיר) ונגד זלמן רובשוב, הלא הוא נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, משה שרתוק (שרת) – ראש הממשלה השני של המדינה הצעירה, דוד רמז, לוי שקולניק (ראש הממשלה המנוח לוי אשכול), אליהו גולומב מפקד ההגנה האגדי, אברהם הרצפלד, מרדכי נמיר, פנחס לוביניקר (לבון), הנשיא השני יצחק בן צבי, האידיאולוג הנערץ ברל כצלנסון – כן, גם נגדו, ראש העיר האימתני של חיפה אבא חושי, נחמיה רבין אביו של יצחק רבין, ועוד רבים רבים אחרים.47 בסך הכל, שעל כולם קרויים רחובות וכבישים ראשיים בישראל. ומשום כך נכתב, לאחר אזכורם של כל 47 מייסדי מפא"י, כי הבקשה היא נגד "כל אלה להלן, ככל שהלכו לבית עולם, באמצעות עזבונם או יורשיהם".
תחילתו לפני 70 שנה עניינה של בקשת ההמרצה שהגיש עו"ד אלדד יניב, יועצה המשפטי של העבודה, ברשותו ובידיעתו של המזכ"ל איתן כבל והגזבר משה כהן, הוא נושא כאוב כלכלית במפלגה – חברת בית ארלוזורוב, שהוקמה לפני 70 שנה.מפא"י החלה תופסת אז את מקומה הבטוח כשליטה יחידה בעולם הפוליטי של היישוב היהודי בארץ ישראל, והיא לא היתה מפלגה, אלא תנועה, וכזו שרצתה למגנט אליה את ההמונים לא רק באידיאולוגיה, אלא גם במעשה.עו"ד יניב מצטט בבקשתו את תזכיר ההקמה של בית ארלוזורוב: "לייסד, להחזיק ולנהל בניינים ציבוריים ואחרים לשם מועדונים, ספריות, בתי חינוך, מסעדות, לספורט ולמנוחה, עבור מפלגת פועלי א"י ופועלים ועובדים בדרך כלל, עבור נוער וידידי תנועת הפועלים". ובעת הקמת התאגיד הפוליטי הזה ניתנה למפא"י מניית יסוד, ומכאן שליטה מוחלטת במהלכי החברה.
עניין של מאות מיליוני דולרים
ב-1944 הפכה החברה לבעלת הנכסים של מפא"י בכל רחבי הארץ, ובאותה הזדמנות עשתה דבר מעניין מאוד, שאינו ממש ידוע לציבור הרחב: היא חילקה מניות לאנשים פרטיים. ולמי הוקצו המניות? למייסדי המפלגה. האם שילמו המייסדים תמורת המניות הללו? העבודה משיבה לבית המשפט: לא, המניות הוקצו ללא תמורה. בחינם. מדוע? לא ברור מהבקשה שהגישה העבודה.
ברבות השנים הוקצו שוב מניות לאנשים שמפלגת השלטון האימתנית רצתה ביקרם. ובסך הכל, מתוך הון המניות המונפק של בית ארלוזורוב, ניתנו כ-14 אחוזים לאישים פוליטים. 14 אחוזים מהחברה אשר שולטת בהון נכסים עצום: סניפי מפלגה, מגרשים, דירות, בניינים, שדות, פרדסים, מועדוני ספורט, ספריות.
במונוחים של ימינו מדובר במאות מיליוני דולרים. לפחות. עוד כשלושה אחוזים ניתנו, לא להאמין, לחברי מפא"י מסניף קריית-חיים. למה? איש אינו יודע בדיוק. כבר אין אף אחד שיזכור את החשבונות העתיקים ההם. שנים חלפו. מעולם לא חולקו דיבידנדים לבעלי המניות. ככל הידוע, איש מהמייסדים לא הרוויח דבר, לא ביקש מעולם כסף תמורת מניותיו – לא מהמייסדים ולא מיורשיהם. המניות נעלמו בעיזבונות המאובקים, או נשכחו בארונות. אבל מפלגת העבודה, הצאצא החוקי של מפא"י, הלכה מדחי אל דחי, והחלה מתפשטת מכל מה שצברה.
לא בשביל הצאצאים. באחרונה ניסתה העבודה למכור נכס – את דפוס מפא"י ההיסטורי, אשר למעשה בבעלות בית ארלוזורוב. אחד הצדדים הפסיד במכרז, ומיד טען לבעיה משפטית: עושק בעלי מניות המיעוט בחברה המוכרת. בעלי מניות המיעוט, זאת אומרת נכדיהם ובניהם של מייסדי מפא"י. ואכן, ספק רב אם לבית ארלוזורוב כתאגיד מפלגתי מותר להעניק בעלות במניותיו לאזרחים רגילים. העבודה, בהוראת מבקר המדינה, נאלצה לפנות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ולנסות להסדיר את הבעלות בבית ארלוזורוב, לבקש שבית המשפט יקבע שעל יורשי המייסדים להחזיר לה את המניות שקיבלו אבותיהם. המטרה: לקבל לעצמה שליטה מוחלטת בבית ארלוזורוב, כך שיהיה אפשר למכור את נכסי החברה כחוק, ולממן את מערכות הבחירות הכושלות של ראשי העבודה דהיום, יורשיהם הלא מוצלחים של דור הענקים. העבודה רוצה שיובהר שהמניות שנמסרו אז, נמסרו בנאמנות למייסדי המפלגה. לא כדי שצאצאיהם יתעשרו מנכסי מפא"י. "אנחנו לא יכולים יותר שבכל פעם שננסה למכור נכס, יקפוץ אחד המתמודדים ויטען שהכל נגוע באי-חוקיות, רק כי לפני 60 שנה קיבל לוי אשכול מניה אחת", אמר גורם בעבודה. בבקשה שהגיש עו"ד יניב, הוא מביא הוכחה אחת לטענתו שמדובר בנאמנות – מסמך שמראה כי 24 מבין בעלי המניות חתמו על התחייבות למפא"י בזו הלשון: "הנני לאשר שמניות רגילות של חברת בית ארלוזורוב בע"מ הרשומות על שמי, שייכות למרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, והן רשומות על שמי רק באופן ארעי עד שייעשו הסידורים הרשמיים להעברת המניות הנ"ל ע"ש המרכז הנ"ל. הנני מתחייב לעשות את ההעברה הנ"ל לפי דרישתו הראשונה של מרכז מפלגת פועלי א"י".
עניין של זמן. מניות בחב' הנכסים "בית ארלוזורוב "יועברו ע"ש מפלגת העבודה .גם אם המסמך הזה מוכיח נאמנות, מדובר רק ב-24 חתימות מתוך 47 מייסדים. וזו בעיה. אבל השאלה המרכזית, זו שאין עליה תשובה ברורה, היא מה היתה הסיבה שבגללה ניתנו המניות מלכתחילה. הרי מפא"י יכלה להחזיק בידיה את כל המניות כולן. מה הם אותם "סידורים רשמיים", ביטוי מפא"יניקי כל כך, שבשלו הוקצו בכלל מניות למנהיגים הפוליטיים של מפא"י? איש מהמעורבים אינו יודע.
העבודה, זו של היום, טוענת בבית המשפט: זו נאמנות. המניות רק נרשמו באופן פורמלי על שם המייסדים, אך הקניין – של המפלגה. מניות ניתנו "כביטוי של כבוד והערכה", "כעניין של אמון… מתוך ידיעה ואמונה שלמה כי מניות אלו יושבו לידיה עם דרישתה, בהיותן קניינה הבלעדי". והכל משום שהימים היו ימי השלטון הבריטי, ש"הקשו את רישום המניות על שמה של מפא"י, ולכן העדיפו מוסדות בית ארלוזורוב ומפא"י את רישומן על שמם של חברי קבוצת המייסדים". המשפט האחרון חשוב מאוד: העבודה חייבת להוכיח שהמניות לא ניתנו למייסדי המפלגה כהוקרה על פעילותם, כמתנה, אלא כעניין פורמלי בלבד. אם הייתה זו מתנה, היא שווה היום הרבה מאוד כסף. לכן העבודה אומרת שהנאמנות הסתיימה. ופג תוקפה בגלל הזמן ובשל מותם של המייסדים, וגם אם היא תקפה, הרי שעכשיו יש לממשה – משום שהיום דורש "מרכז מפא"י" את מניותיו חזרה, כפי שנחתם בהסכם ההוא, לפני יותר מ-60 שנים .תחזירו לנו את המניות, אומרת העבודה ליורשים. למשפחה שלכם אולי יש מניית יסוד בהקמת המפלגה, בהקמת המדינה. אך הימים האלה חלפו. מניות יסוד פוליטיות כבר אינן עוברות בירושה.
פרסום מיום 10.5.2009:
בעתירת מפלגת העבודה להעביר על שמה מניות (14%) שמחזיקים יורשי מייסדי מפא"י בחברת בית ארלוזורוב נקבע שכל המניות יועברו על שמה. המפלגה טענה שנוכח אילוצים בתקופת המנדט הוקצו בנאמנות מניות החברה לקבוצה של בכירי מפא"י, אך לא היה בכך כדי להעניק להם בעלות בנכסים.{ מתוך תיק הדיון המשפטי :ה פ 604/06}
מאלי רביד { ליישי } .13.3.22:
מייסדי קריית חיים , רכשו בכספם את מניות חברת " בית ארלוזורוב " ולא קיבלו אותן ללא תמורה או בנאמנות מ "מפא'י -מפלגת העבודה ",כמו שקיבלו ראשי המפלגה , ממפלגתם , לצורך ייצוגה בחברה. 14 עד 16.7 אחוז ממניות חברת " בית ארלוזרוב " ,שנוסדה בשנת 1936 כחברת ניהול הנכסים של "מפא'י -מפלגת העבודה ", הוחזקו בידי מייסדי קריית חיים ויורשיהם. כדוגמא , מצורף צילום המניה ע'ש אבי ,בצלאל רבינוביץ , ומסמך מיום 20.1.1948 שצורף לה ,המאשר ששילם 1500 לא"י , ובאם יוסיף 500 לא"י , יקבל מניה נוספת, שנייה. רבים מראשוני קריית חיים , רכשו בכספם והם או יורשיהם מחזיקים במנייה זו . מרבית המניות של חברת " בית ארלוזורוב "היו בשליטת מפא'י-מפלגת העבודה " .מיעוט בעלי המניות ,כמו מייסדי וראשוני קריית חיים { ע'ש חיים ארלוזורוב }שרכשו את המניות בכספם, נושלו במהלך השנים מזכויותיהם במניות אלה.
מצבי לפר : ריכוז העובדות בעניין בית ענבי -ליפשיץ בקריית חיים. 13.3.22
לעיונכם מסמך מרתק שנכתב על ידי צבי לפר , בן קריית חיים ותושב בה גם היום, אשר
מתמצת את שהעלה מהארכיונים , מבדיקות ומידע אישי.
ראובן ארצי { יליד 1930 }, בן למשפחת הספורטאים המצטיינים { במיוחד בהיאבקות } מ"הפועל קריית חיים" , אחיהם של יחזקאל, משה ואברהם, היה מורה לחינוך גופני ומאמן ספורט עשרות שנים בקרית חיים . עם סיום לימודיו ב"מכון וינגייט " ,החליף את המורה האהוב לחינוך גופני דוליק{ אהרון אומשוויף -עמישב } שלאחר שסיים את תקופת הוראתו הממושכת בקריה עבר להורות בבית הספר לקציני ים ובבית הספר המקצועי תיכוני בסמ'ת ,ששכנו במתחם חצר הטכניון בהדר הכרמל בחיפה. ראובן הדריך ואימן בענפי ספורט מגוונים ביניהם היאבקות , אתלטיקה קלה ,התעמלות על מכשירים , שחייה , ומשחקי כדור כמו כדורעף וכדורגל .רבים מבני הקריה היו תלמידיו וחניכיו, שהוקירו את פעילותו החינוכית לפיתוח הספורט והנחלת ערכיו , וזוכרים לטוב את אישיותו .ראובן ארצי היה חניך תנועת " המחנות העולים " שפעלה בצריף בקריית מוצקין ומאוחר יותר בקריית ביאליק, בקבוצה אחת עם אחותי אילנה בן דוד -רבינובי'ץ ועם משה { מוסא } דניאל שהלך לעולמו בשנת 2020 ,שהיה שחקן נבחרת ישראל בכדורסל { וגם בכדורעף } ,קידם ופיתח מאד את ספורט כדורסל הנשים בישראל , אימן קבוצות כדורסל וגם את נבחרת הנשים של ישראל שנים רבות.
בני קריית חיים לדורותיהם משתתפים בצער בני המשפחה.
אלי רביד {ליישי}
,במשך 28 שנה מארחת גבריאלה (גבי) רונן מקרית חיים בהתנדבות עשרות נשים אלמנות בביתה בכל סוף שבוע. הנשים שמגיעות מכל הקריות נהנות מדי שבוע מערב הכולל הרצאה או מופע מוסיקלי, אבל יותר מכל ממסגרת חברתית אליה הן יכולות להשתייך.
רונן (84), אם לשלושה וסבתא ל-9 נכדים ו-3 נינים, עבדה 25 שנה כמורה בבית הספר ארלוזורוב. בגיל 49 התאלמנה בפתאומיות. "כשבעלי נפטר, ילדיי כבר היו גדולים. נשארתי לבד בגיל צעיר, אז החלטתי שאעשה משהו שיהיה טוב לי וגם טוב לאחרים. לא להישאר בלי שום דבר ולבכות על מר גורלך". רונן החלה לארח בביתה נשים אלמנות בכל מוצאי שבת. "התחלתי לאסוף נשים, לרוב מורות שעבדו בקרית חיים, שגם הן התאלמנו", סיפרה. "זה כמו עונג שבת, המפגש כולל כיבוד, מוסיקה, שירה והרצאות. יש גם מדי פעם רסיטל של נכדים של הנשים שמגיעות. הן דואגות בעצמן להביא נכדים, חתנים ובני משפחה, וזה מאוד ססגוני. הכל בהתנדבות". עם הזמן, היוזמה הקטנה של רונן תפסה תאוצה, והיום כוללת 50 נשים בין הגילאים 70 ל-90, שמגיעות מכל הקריות. "הן שומעות על כך מפה לאוזן. מעבר לפעילות בשבת, אנחנו יוצאות גם לטיולים בארץ ובחו"ל, הולכות לסרטים ולים, אם מישהי חולה מטפלים בה. אף אחת לא נשארת לבד."זה שהבעל נפטר לא אומר שנגמרו החיים. הקבוצה מחזירה את האלמנות לחיים, ומעניקה מסגרת חברתית להשתייך אליה. אם היו עושים את זה במקומות נוספים בארץ, זה היה פותר את בעיית הבדידות והאומללות של הקשישים, במקום לשבת כל היום בקופת חולים".
בבית העלמין החדש ברחובות , רחוב גורודיסקי מספר 60{ לצדו של הכביש העוקף המזרחי של רחובות} השבעה בבית משפחת סיני, רחוב קדושי קהיר 12 , קומה 3 , בחולון.
אמנון , צ'מבר , בנם הבכור של חווה ודב
מרחוב ח'{ השיירה } מספר 43 הלך הבקר לעולמו
משתתפים בצערם של חברנו הרצל ואחיו שאול
במות אחיהם
ובצער כל בני המשפחה.
החברים מ"רעות " ובני קריית חיים
אמנון סיני-סניטקובסקי , משמאל ובצידה העליון של התמונה , עם בני כתתו , ילידי 1932.
אמנון ,דוד אהוב ומסור בלב ובנפש. קשור מאד לחבריו עוד מהתנועה ומהתקופה רבת השנים בקבוץ נחשולים
אמנון ליסובסקי -דברים שנשא ליד קברו של אמנון סיני ז'ל
אמנון שלנו נגאל מייסוריו.תמיד היה הגבוה והחזק מכולנו כששר לנו בקולו הצלול והחזק "ומשה הכה על סלע.." היה ברור שהסלע אכן יבקע והמים יזרמו. גם לאחרונה, כששכב במיטה או ישב על הכורסה, ממנה לא היה מסוגל לקום ללא עזרתה של ליזה, לחיצת היד שלו הייתה חמה וחזקה כתמיד. והגוף החזק הזה סרב להיפרד מהחיים גם כשלא הייתה לזה כל תוחלת. ההכרות והחברות שלנו היא בת קרוב ל 90 שנה. מספר מפחיד. חברות שהחלה בגן הילדים. גן מרים. רחוב ו'. קריית חיים. חברות שצמחה במקביל לקשר החברי שהיה בין הורינו.שני אמנונים בגן אחד, עם שני שמות משפחה מסובכים- סניטקובסקי וליסובסקי – היה קשה מידי למרים הגננת ומינה העוזרת לידה. יותר קל היה "אמנון הגדול" ו "אמנון הקטן" . אמנון היה הילד היחיד בגן, שזכה לנסוע לחוץ לארץ לביקור אצל סבא וסבתא. סבא וסבתא שרוב בני הדור שלנו לא זכו להכיר.
מהגן המשכנו יחד לבית הספר, לתנועה- קבוצת "שדמה", סניף הנוער העובד שליד פסי הרכבת- ומשם להכשרה, לנח"ל בגינוסר, ולנחשולים. שם הקמנו משפחות ונולדו ילדינו הראשונים. אמנון- איש של טרקטורים ושדות. לב טוב שתמיד מוכן להתנדב ולעזור. גם כשנפרדו הדרכים לאחר נחשולים הקשר לא נותק.
במפגשים של "פזורת נחשולים" אמנון הוא שותף פעיל ותמיד מוביל בקולו המיוחד. ולאורך כל השנים, בזמנים טובים, קשים, וקשים מאד- נטע לצדו- מסורה ואוהבת.
יהי זכרו ברוך.
אמנון ליסובסקי
28.2.22
21/02/2022הנדסת מכונות
פרופ'-אמריטוס יצחק עציון
פרופ'-אמריטוס יצחק עציון מהטכניון הוא הישראלי הראשון בהיסטוריה הזוכה במדליית הזהב "ג'יימס וואט" – מאותות הכבוד היוקרתיים בעולם בתחום הנדסת המכונות. המדליה ניתנת בכל שנתיים, מאז 1937, למהנדסי מכונות בולטים במיוחד "שזכו בהכרה בין-לאומית הן בהישגיהם כמהנדסי מכונות והן ביכולותיהם ליישם את המדע לקידום ענף הנדסת המכונות."
פרופ' עציון השלים את כל תאריו האקדמיים בפקולטה להנדסת אווירונוטיקה וחלל בטכניון. את הדוקטורט סיים ב-1974, ב-1975 הצטרף לסגל הפקולטה להנדסת מכונות ולימים הקים את מעבדת הטריבולוגיה ע"ש שמבן, העוסקת במחקר תאורטי וניסויי במגוון תחומים ובהם מכניקת מגע, חיכוך, שחיקה, אדהזיה, סיכה וביו-טריבולוגיה. פרופ' עציון הכשיר יותר מ-60 משתלמים ופוסט-דוקטורנטים, וקבוצת המחקר בראשותו מקיימת שיתופי פעולה בין-לאומיים עם מכוני מחקר ואוניברסיטאות מובילות.
פרופ' עציון הוא מומחה בעל שם עולמי בטריבולוגיה – תורת החיכוך. זהו ענף מדעי וטכנולוגי החוקר את החיכוך, הסיכה והשחיקה בין משטחים והשלכותיו משתרעות על מגוון עצום של תחומים. פרופ' עציון הוא עמית באגודות המובילות בתחום – ASME, STLE ו-ITS. על פועלו הוא זכה בפרסים רבים ובהם פרס החדשנות ע"ש הרשל ריץ, פרס סנפורד קפלן בניהול יצירתי בטכנולוגיה במאה ה-21 ופרסי מחקר של האגודות ASME ו-STLE. בנובמבר 2021 נוספה לרשימה המכובדת מדליית הזהב ג'יימס וואט.
מדליית וואט קרויה על שם ג'יימס וואט (1819-1736), ממציא שהשפיע רבות על ההיסטוריה המודרנית של התעשייה והתחבורה. בהיותו עובד צעיר באוניברסיטת גלזגו התבקש וואט לתקן "מנוע ניוקומב" – משאבה שפעלה על פחם – ובעקבות זאת המציא מנוע קיטור משופר שיעילותו גבוהה פי כמה משל קודמיו. זה היה אחד הצעדים החשובים בדרך למהפכה התעשייתית; מנועי וואט השתפרו בהדרגה וכבשו את בתי החרושת, הרכבות והאוניות.
סרטון שלו לכבוד הזכייה:https://www.youtube.com/embed/8kbFrwZAzmY?
שלום רב
לקראת יא באדר ב' יום השנה ל:
1.לכיבוש עין גדי בתש"ט
2.הקמת ההיאחזות בתשי"ג
3.איזרוח ההיאחזות בתשט"ז
מצורף בזה קובץ על למה? ואיך? נכללה עין גדי בתחום מדינת ישראל
מקווה שתקראו וגם תורישו לדורות הבאים את הכתוב
בברכה
צבי לפר
איך נכללה עין – גדי בתחומי מדינת ישראל ולמה ?
גם היום, כבעבר, מלמדים בבתי הספר : בארץ היה מנדט בריטי ,בריטניה החליטה להתקפל ממושבותיה ושטחי שלטונה בעולם, הוקמה ועדת או"ם שהמליצה לחלק את הארץ בין היהודים לערבים, לפי שטחים שהרוב בהם ערבים יהיו מדינה ערבית והיהודים יקבלו את השטחים שהם מעבדים. מכאן האימרות הגבול יעבור היכן שהתלם האחרון וכו'. ועידת האום 27.11.1947 החליטה לקבל ההמלצה. היהודים הסכימו בעוד הערבים לא קיבלו את החלטה, פרצה מלחמת העצמאות, 5 צבאות ערביים פלשו לא"י וברובם נהדפו. נחתם הסכם שביטת נשק עם מצרים, ולקראת חתימה הסכם עם ירדן, קבלה הממשלה החלטה, לבקשת בן גוריון, לכבוש את אילת ולהשלים את שטח הנגב שהוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית.
בעיקרון זו האמת אך רק מלמעלה ובקוים כללים. כחברי עין גדי היום וגם חברים לשעבר חובה עלינו לדעת ולהנחיל לדורות הבאים:
בינואר 1956 איזרח גרעין שדמות את עין גדי, שהפכה מהאחזות נחל לקיבוץ.
במאי 1956 הוקמה מועצה אזרית תמר. הוקמה מועצה ממונה בראשות יהודה אלמוג, ושני נציגי מפעלי ים המלח ושני נציגי עין גדי (עמוס גנור וצבי לפר) ונציג משרד הפנים מבאר שבע.
יהודה אלמוג שאף לפתח את שטח המועצה ובמיוחד מצדה ועין גדי. מאחר וטרם הוקמו הרשויות הממשלתיות כמו רשות הטבע ונגנים, והמועצה האזורית הייתה מנועה, חוקית, לפעול ולהקים מכספיה פעולות נרחבות, הוחלט להקים את האגודה לקימום מצדה ועין גדי, כאגודה עותומנית כחוק. חמישה מחברי המועצה הצטרפו כמייסדי האגודה.
לימים התברר ששנור רגיל ותרומות מזדמנות אינן מספיקות להזיז דברים, העלה יהודה אלמוג הצעה לשכנע את משה שרת, שבאותו זמן התפטר מתפקידו כשר חוץ, להיות נשיא האגודה ולפעול להשגת הכספים הנדרשים.
לאחר מבצע קדש (מלחמת סיני) נסענו יהודה אלמוג ואני למעונו של שרת בירושלים. הגענו ביום גשום וקר ומשה שרת כיבד אותנו בתה רוסי ( לדבריו תה חייב להיות כמו נשיקה חם, מתוק וחזק). לאחר מכן יהודה אלמוג הציג אותי כחבר עין גדי וצעיר חברי המועצה. שרת מיד אמר שעלי לדעת איך נכללה עין גדי בתחומי מדינת ישראל.
במאי 47 הוקמה ועדת האום לעניין א"י United Nations Special Committee On Palestine ובעברית " אונסקופ" החליטה הסוכנות לתמוך בועדה ולצרף אליה מלווים את אבא אבן ומשה טוב. תפקיד הועדה היה לשרטט את גבולות שתי המדינות ערבית ויהודית, לאחר שהצעה להקים מדינה דו לאומית נדחתה, כולל ביקור בשטחי א"י. כבר בשלבים הקודמים למנוי הועדה היה ברור שהחלוקה תעשה על פי התושבים בשטח. ולכן הוקמו בסוף 1946 אחד עשר ישובים בנגב שחוברו לשני קויי מים. הועדה שכללה 11 חברים, ממדינות קטנות יחסית, ולכל אחד סגן ומחליף מאותה מדינה, הייתה מסיימת את סיוריה בשטח בהתכנסות בבית ימק'א בירושלים כמשרדי הועדה. לאחר תום כל כינוס היה אחד ולעיתים שני נציג הסוכנות מגיעים לבנין המוסדות בירושלים לדווח.
לדברי שרת, באחד הימים לקראת סוף עבודת הועדה, הגיעו למשרדו משלחת של שלושה יהודה אלמוג, שמריה גוטמן ומי שלימים נקרא מנשקה הראל. פניתם הייתה בנושא אי הכללת מצדה בשטח המדינה היהודית. הם כחלק ממדריכי הטיולים לעין גדי ומנציחי הסיפורים על מצדה והנחלתו למיטב הנוער ומעבר לכך. שרת הפסיקם לרגע ואמר מצדה אינה מוכרת בעולם ופרט למעט מאד אנשים מכירים ומוקירים את הסיפור. לכן יש למצוא סיבה רצינית יותר, לדבריו עין גדי תדבר יותר ללב חברי הועדה ששמונה מהם נוצרים מאמינים. בעין גדי נכתב חלק ממזמורי ספר תהילים על ידי דוד המלך. בעין גדי נכתב ספר שיר השירים על ידי בנו שלמה המלך וזו סיבה טובה יותר לעבוד עליה. ואכן, ברגע האחרון, לאחר שמפות החלוקה הודפסו נעשה תיקון ושטח בצורת משולש שבסיסו הגבול שסומן מבאר שבע לשפך נחל פרצים לים המלח מדרום, ממזרח ים המלח עד מצפון לעין גדי נכלל בתחום המדינה היהודית. מאחר והמפות כבר הודפסו, כאשר המדינה הערבית בצהוב והיהודית בירוק, וקווי הגבול בשחור, השטח שהוסף וגבולותיו נצבע ביד בירוק על גבי בצהוב.
אישוש לדברי שרת קיבלתי מיד לאחר הקמת מזיאון העצמאות בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, מקום בו הוכרזה מדינת ישראל. ראיתי כאחד המוצגים: מפת החלוקה עם התיקונים ביד, שניתן להבחין בהם אם מתבוננים במפה היטב.
עוד קודם למבצע עובדה, מטה הפלמ"ח הפך להיות מטה פיקוד דרום, המשימה שהוטלה על הפיקוד במרץ 1949 הייתה מבצע עובדה – כיבוש אילת. אבל באותו מבצע "עובדה" שסיים את מלחמת השחרור, נעשה מבצע נוסף שסיפח באופן מעשי את מדבר יהודה הדרומי-מעין גדי עד סדום,לשטח מדינת ישראל.מבצע זה שלא ניכלל בפקודות המבצע של המטכ"ל, היה יוזמה אישית של אדם מיוחד במינו-הארכיאולוג שמריהו גוטמן. שמריה שהוביל בשנות ה-40' טיולים וסיורים של תנועות הנוער ויחידות הפלמ"ח למצדה ומדבר יהודה, הבין שכעת זו ההזדמנות האחרונה לספח שטח זה למדינת ישראל.
לשמריה, רס"ן בחיל המודיעין שהקים את יח' "השחר" (המסתערבים של הפלמ"ח) שעברה לצה"ל, נודע על ההכנות לכבוש את אילת, שלא כללו את עין גדי ומצדה. שמריה הגיע נרגש לידידו יגאל אלון-מפקד חזית הדרום, וניסה לשכנע אותו בחשיבות הדבר הזה. יגאל טען שלא קיבל שום הוראה לכך מהמטכ"ל, ולכן אין הוא יכול לבצע את זה. שמריה שראה שהטיעון הערכי לא מספיק-אמר ליגאל שעליו לפעול כמו שהוא יגאל לימד אותם בפלמ"ח: בזמן תכנון של כיבוש שטח מסוים, יש לתכנן גם השתלטות על עורף האזור, כדי שהאויב לא יוכל להגיע משם בהפתעה. יגאל שהבין את הראש של שמריה ורצה לעזור לו, שאל אותו מה הוא צריך לצורך ההשתלטות. שמריה ביקש מחלקת חיילים ושני סיירים של הפלמ"ח, וכן כיתת ימאים מחיל הים להובלת הכוח בים המלח מסדום לעין גדי.
יגאל אלון נתן לו מחלקת חיילים מחט' אלכסנדרוני שכבשה את דרום הר חברון, וישבה ליד הגשר ההרוס בכביש באר שבע-חברון ליד דהריה. שמריה גייס את שלמה אראל-לימים מפקד חיל הים, שהכיר מעבודתו במפעל האשלג בסדום את הפעלת הדוברות שנעו בים המלח מסדום לקליה. סדום כידוע כבר שוחררה מהמצור בנוב' 48' במבצע "לוט", וניתן היה להגיע אליה מעין חוסוב (חצבה) דרך ואדי אל-קצייב (נחל אמציה).
שמריה אירגן במהירות את הכוח הקטן שלו ודאג להיות צמוד לראש הטור של חט' גולני שירדה במעלה עקרבים המסוכן, כדי למנוע עיכובים. בסדום הם הכינו לשייט את הדוברות שנקראו-מעונות (MAUNOT) בלילה, כדי למנוע מהכוח הירדני בספי ממזרח לסדום, לאתר את פעילות הכוח.
הם יצאו לעין גדי בלילה חשוך וגשום של חודש מרץ ושמריה שזיהה את צוק מצדה המוכר לו, ניווט בדיוק למעגן הדייג של הבדואים בעין גדי. לאחר ההשתלטות על המקום הוא עלה עם כיתה לראש הר ישי ("הפרונקל") ששולט על על כל האזור ועל הדרך הקדומה מעין גדי לחברון ("מעלה הציץ").
כשהגיעו לשם משקיפי האו"מ- הם קבעו את קו הגבול ("הקו הירוק") מהר ישי דרך הר חולד לרכס לסיפר שמדרום לדהריה.
כך הצליח שמריה גוטמן בתעוזה ויוזמה מקורית, לספח חבל זה לתחום מדינת ישראל.
