הידוק החגורה מילים: דן אלמגור לחן: רוני וייס בקצה הפרבר במרתף ללא אור, גר לו פועל ושמו חיים. שישה ילדים, ושביעי כבר בתור. וכולם – תאווה לעיניים. עובד קשה בתור פועל. לא מתלונן, לא מקלל. בעבודה הוא כבר בשש. אוכל תמיד רק מה שיש. לא מרמה, לא מתרעם. יש עבודה? ברוך השם! כל עוד יש לילדים חלב ולחם הוא ברצון יטה גם את השכם. כי הוא שמע, והוא קרא: "יש להדק ת'חגורה!" ממול הפרבר, בפנטהאוז הדור, גר העסקן זליג זוסמן. וולוו חדש (על חשבון הציבור!) ואשתו? – היא נוסעת במוסטנג כי הוא אחד הפעילים בין עסקני הפועלים. והוא תמיד נושא מילים בשם אחוות העמלים. וכל נאום קולע בול. נושא נאום – וטס לחו"ל. ולפעמים, לבדוק אם אין בזבוז, סיור לימוד עורך הוא בוואדוז. ועם שובו מביא בשורה: "יש להדק ת'חגורה!" בחדר קטן שם בקצה הפרבר, גר לו פועל ושמו חיים. הכל התייקר? החלב? הסוכר? אז נשתה יום חלב – ויום מים. ובמכולת יש חובות. מהחשמל – שתי התראות. צריך תרופות, צריך בגדים ומחברות לילדים. אך הוא מושך ומקווה: הנטל מתחלק שווה. מוכן לסבול בשקט, צעד צעד, ורק לא להיות מקרה של סעד. הרי הממשלה אמרה: "יש להדק ת'חגורה!" בקצה הפרבר, שם הפגינו כולם, נעצרה מכונית מפוארת. ירד העסקן שירד אל העם ישר משיכון הצמרת. ואל המיקרופון קרא: "יש להדק ת'חגורה!" לפתע חיים התאדם והתקדם אל הנואם תפס אותו בחגורה מעל בטנו האדירה. אמר לו: "אדוני צודק אז בוא נתחיל קצת להדק"… הידק, הידק ת'חגורה הידוק כזה עוד לא נברא. ולמחרת בכל עיתון הופיעה כתבה ראשית "עסקן נפח את נשמתו כשנתן דוגמא אישית..

בדיוק ביום בו אני כותב שורות אלה, ב-21 באוקטובר, מלאו 75 שנים לנפילתם בשבי הלבנוני, של חמישה פלמ"חאים ובהם אבא שלי, ישעיהו גביש ז"ל. הם היו בסיור מודיעין ליד קיבוץ איילון, ונשבו בידי ז'נדרמרים לבנונים. 17 חודשים שהו בכלא בביירות, כשבחלק מהזמן ריחף מעל ראשם איום בתליה. עם תום מלחמת השחרור, שוחררו לאחר פעילותו המסורה של עורך הדין של ה"הגנה", אהרן חוטר ישי.

ב-2017 יצרה הבמאית שושי בן חמו, סרט דוקומנטרי גדול על הפרשה. מתוך השעה וחצי המרתקות שלה, אספתי חמש וחצי דקות, לזכרם של אבי וחבריו. הנה הם כאן לפניכם.

<https://links.responder.co.il/?lid=29021051&sid=324066717&k=7cac4a298a3b543b5620611cde020cfe

אלי רביד,ליישי. הקדמה :

היום לפני 75 שנה, ביום 22.10.1947, יצאו מקבוץ אילון חמישה חברי פלמ'ח לסיור בגבול ארץ ישראל -לבנון. החמישה היו : יחיאל אוגדן { בלומנקורן }, ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, יצחק סלע{ סלסטיאן}ואברהם ענבי, חברי ההכשרה של תנועת "הנוער העובד "בקיבוץ גבת שגויסו במסגרת הפלמ'ח. החולייה שהשתייכה לפלוגה א' של הגדוד הראשון של הפלמ'ח , נלכדה בגבול לבנון על ידי מארב של הז'נדרמריה הלבנונית, והסיור שהחל בארץ ישראל המנדטורית, היה להרפתקה גורלית ,מרביתה התרחשה ב" כלא החול " בביירות והסתימה ביום 24.3.1949, כשפדויי השבי חוזרים למדינת ישראל בת השנה.. אברהם ענבי , אחד מחמשת סיירי הפלמ'ח שנשבו , הוא בן קריית חיים .רבים ממייסדי ובני הקריה הכירו היטב את האירוע וחוו את השתלשלותו.

ד'ר דב גביש , אחיו של חבר החולייה ישעיהו , חקר כתב ופרסם ספר מרתק על הפרשה .השקת הספר " בשבי לבנון "הייתה בשנת 2017, בביתו של אברהם ענבי בחיפה ותקציר מפגש זה מתפרסם היום כאן.

אנו כיתת סיירים להקת הנח"ל מתוך "זמר רשת." מילים: חיים חפר לחן: סרז' גינזבורג אנו כיתת סיירים הולכים בואדיות ובהרים, שמש מלמעלה בוערת, יורד הערב, הרוח נח בין השיחים ורק אנחנו עוד הולכים… אנו היטב מכירים את דרך הנחש עלי צורים, דרך ציפור בשמים, בורות המים, האבנים והעצים, הכוכבים הנוצצים. סיירים, סיירים, הלאה, סיירים! סיירים, סיירים, הלאה, סיירים! דרך מפרכת – אל תפסיק ללכת! סיירים, סיירים, הלאה, סיירים! סיירים, סיירים, הלאה, סיירים! הסיירים, הסיירים, הסיירים … אנו כיתת סיירים את המפות על פה אנו זוכרים, אנו הופכים סנטימטרים לקילומטרים של מישורים ושל כפים ושל פלגי זיעה שוטפים… כך חגורי תרמילים אנחנו את הארץ מגלים, אנו חותמים ברגלינו את גבולותינו ולפעמים בתוך הסתר עושות רגלינו גם יותר… סיירים, סיירים…. אנו כיתת סיירים צרובי רוחות ושמש מדברים, אנו קלי הרגלים, תמיד עיניים, קרני מישוש ואצבעות ליחידות אשר יוצאות… ליל סכינים טרם קרב רואה תמיד אותנו לפניו, גם עת הקרב כבר גווע וגדוד יגע ינוח בצידי דרכים – גם אז אנחנו עוד הולכים… סיירים, סיירים …

גרימי , צבי גלעד{ גרמיצ'נסקי } {1936-2021}בן קריית חיים. חלוץ במידבר ים המלח, ממקימי קבוץ עין גדי וחבר בה עד יום מותו.. באתר זה –מדור בשם "טור אישי של גרימי."

שלום ליישי,

רצ"ב רשימת קשר מעודכנת אליה נוסף אלי יריב (קריגר). אנא עדכן באתר.

ברכות לאלי על הצטרפותו לרשימה!

צוויגי

יריב )קריגר)  אלי (1949)

רחוב ס"ג 31  למדתי בנתיבים ותיכון קרית חיים.

אחותי תחיה קרן קריגר נפטרה ב 2020.

עברתי מקרית חיים לתל אביב ב 2021.

054-6092398

רחוב גארי ברתיני 3/20

תל אביב 6810883

[email protected]

כיום גמלאי של חברת חשמל.

רשימת הקשר העולמית של בני קרית חיים  –  בעריכת יצחק עציון (צוויגי)     

שינוי בפרטים  הקיימים או הרשמה  "לרשימת הקשר"  למי שעדיין לא רשום  יעשו

באמצעות דוא"ל לצווגי >  [email protected]

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון.4.10.22

 עבורי ועבור רבים אחת התמונות הכי יהודיות שאני מכיר הינה ההלוויה של חללי בית השיטה. אחד עשר ארונות עטופים בדגל הלאום כשברקע מתנגן – "ונתנה תוקף״ בניגונו המדהים של יאיר רוזנבלום ובקולו של חנוך אלבלק. זו התמונה הנצבת לנגד עיני במיוחד בבית הכנסת כשאני מתפלל, והיא משתלבת עם הסיפור המיוחס לרבי אמנון ממגנצא במאה ה-11 שמסר נשמתו גם הוא על יהדותו, רק שאז היה זה בגלות , מול הגמון אכזר והתמונה הינה על מיטה בבית הכנסת. הלוויה בבית השיטה הינה במדינת היהודים העצמאית בשדות הקיבוץ למרגלות הגלבוע, קיבוץ שממש לצד ״ונתנה תוקף" שר באותו הזמן בדיוק את שכתבה חברת הקיבוץ, דורית צמרת – "והחיטה צומחת שוב". שרשרת יהודית הנותנת משמעות אמיתית ורב גונית ליהדות של כל אחת ואחד מאתנו ויחד עם זאת שוללת מכל מי שירצה בכך את הדירוג של מי יהודי טוב יותר ומי פחות. הלוואי ונדע כולנו להשכיל ולחפש את המאחד על פני זה המפריד. גמר חתימה טובה

השיר “החיטה צומחת שוב” נכתב לאחר מלחמת יום כיפור (1973) על ידי חברת קיבוץ “בית השיטה” דורית צמרת לזכרם של חבריה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. השיר נכתב על אחד עשר הבנים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, מספר רב ועצום ליישוב כה קטן.

מילים : דורית צמרת , חברת בית השיטה. לחן : חיים ברקני, חבר שער הגולן.

מילות השיר

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף

וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ –

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף

בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט

אַךְ הָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת

וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ

מוּאָר הָחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת

עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק…

וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד

זָרַח הַשֶׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא

עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד

כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת

אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן

שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

אוטובוס " לילנד טייגר " בשרות הבטחון. צילום : יגאל תומרקין. מתוך " היסטוריה ושימור בישראל" אליעד אלון.

מתוך האתר " היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פורסם ביום 25.4.2020.

במהלך חודש נובמבר 1973, הגיעה שיירת ג'יפים צבאיים אל פתח הדלת של משפחת מרנין (מרצ'בסקי) בקריית טבעון. ההורים לוסי ויעקב פתחו את הדלת וחשכו עיניהם. אחרי חודשים של מעקב יומי בקצין העיר בחיפה, כדי לנסות ולמצוא תזכורת קטנה מהבנים יאיר ופנחס (פינקה) שלחמו בעיצומה של מלחמת יום כיפור, הודיעו הקצינים להורים מוכי ההלם: שניהם נעדרים. אחד בגזרתו ברמת הגולן והשני בגזרתו שבסיני. כבר אז העריכו בצבא שהשניים לא שרדו את הפגיעות.שני האחים נהרגו באותו היום – 7.10.1973סרן פנחס (פינקה) מרנין פנחס (פינקה), נולד ביום 9.4.1950 בארגנטינה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. בסוף שנת לימודיו האחרונה ארגן קבוצת חברים לגרעין נח"ל, שהיה אמור להשלים את קיבוץ מי-עמי.פנחס גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967 והוצב לנח"ל. אחרי-כן התנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס מט"קים. כעבור זמן השלים קורס קצינים וקורס קציני שריון, ומונה מפקד מחלקת טנקים.לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר החל לעבוד בחברת "מגור", ועד מהרה היה למנהל סניף חיפה והצפון של החברה, ואחרי-כן שותף בה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף פנחס בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא מילא תפקיד של מ"פ טנקים, לאחר שמפקד הפלוגה נפצע ונשאר מאחור. ביום7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, יאיר, נפל פנחס בקרב. במחצבה ליד הכפר נפח נפגע הטנק שלו והוא נפצע. הוא ניסה לחלץ את עצמו, אך מת לאחר שעות מספר. הוא הובא למנוחת-עולמים, ליד קבר אחיו, בבית-העלמין בקרית-טבעון.סמל יאיר מרנין נולד ביום 24.7.1954 , בקיבוץ רמת השופט. כאחיו, פנחס, אהב ספורט ונלהב מאוד לכדורסל. בשל גובהו נמנה עם חברי נבחרת בית-הספר ועם נבחרת "הפועל" בקרית-טבעון,הוא התכונן, לאחר שישתחרר מן השירות הצבאי, לסייר ברחבי ארצות-הברית. ולאחר הסיור – התכונן ללמוד תכנות מחשבים.יאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון" ובקורס מפקדי טנקי "פטון". בימי הקורס האחרונים פרצה המלחמה וחניכיו נשלחו לחזית. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יאיר בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום 7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, פנחס, נפל יאיר בקרב. הוא חש בטנק שלו, עם עוד שלושה טנקים, לסייע למעוזים הנצורים שבגזרה הצפונית, על גדות תעלת סואץ. ליד מוצב "נוזל" נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-טבעון, ונקבר ליד אחיו.הנאהבים והנעימים – בחייהם ובמותם לא נפרדו. יהי זכרם ברוך

אלי אשכנזי: הלכה לעולמה האם השכולה ששני בניה נהרגו באותה שעה במלחמת יום כיפור.

העברה מ"וואלה " פורסם ביום 29.9.2021.

לוסי מרנין, שבניה פנחס ויאיר נפלו ביום השני ללחימה, אחד בסיני והשני ברמת הגולן, מתה בגיל 98. לוסי, שהיתה מורה לאנגלית, פעלה להנצחתם במרכז לזכר חללי צה"ל ביישוב שבו התגוררה רוב ימיה, קריית טבעון. "הייתה לה היכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה".

לוסי מרנין, ששכלה את שני בניה במלחמת יום כיפור, הלכה היום (רביעי) לעולמה בגיל 98. השניים, סרן פנחס (פינקה), בן 23 במותו, וסמל יאיר מרנין, בן 19 במותו, היו לוחמי שריון שנהרגו ביומה השני של המלחמה, באותה השעה. יאיר נהרג בחזית סיני ופנחס בחזית רמת הגולן. לוסי גדלה בארגנטינה, שם הכירה את יעקב (יענקל'ה) ונישאה לו. בארגנטינה נולד בנם הבכור, פנחס. לאחר מכן עלתה המשפחה לישראל וכאן נולדו אחיו ואחותו של פנחס, יאיר וענת. בשבע השנים הראשונות בארץ התגוררה המשפחה בקיבוץ רמת השופט ואחר כך עברה לקריית טבעון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוכרזו פנחס ויאיר כנעדרים. חודש לאחר מכן נמצאה גופתו של פנחס, וגופתו של יאיר נמצאה כעבור חמישה חודשים מהמלחמה. כשנהרג פנחס, אשתו עידית הייתה בחודש השמיני להריונה עם בתם שחר. שבע שנים לאחר נפילת בניהם, האב יעקב מת משברון לב. הוא היה אגרונום ועסק במחקר חקלאי ובהדרכה חקלאית בחוות הניסיונות נווה יער. פנחס ויאיר היו שניהם כדורסלנים מצטיינים. לאחר מותם, מועדון הכדורסל בקריית טבעון החליט לשאת את שמם, וכיום נקרא הפועל "מרנין" קריית טבעון. לאורך השנים שמרה לוסי על קשר עם הנהלת המועדון, שמדי שנה ערך טורניר לזכר שני בניה, שבסופו הייתה לוסי נושאת דברים. מפעל זה הפך למפעל הספורט המרכזי ביישוב. בקריית טבעון פועל מרכז הנצחה לזכר חללי צה"ל בני המקום, המשמש גם כמרכז תרבות וחינוך, ובו גלריות, אולם מופעים, קולנוע וספריה. מדובר במרכז שיזמו הוריהם של 24 חללי צה"ל, בני היישוב, שנהרגו במלחמת יום כיפור. לוסי מרנין הייתה בין היוזמים והמקימים של מרכז ההנצחה, וכן התנדבה בו במשך שנים רבות כמורה לאנגלית. "הייתה לסבתא יכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה", סיפרה הנכדה שחר, שהיא עצמה פעילה במרכז ההנצחה מזה 12 שנה. ב-1988 התבקשה לוסי לשאת דברים בשם ההורים השכולים בעצרת הזיכרון לחללי חיל השריון בלטרון. "אני פונה אליכן, האימהות במדינות-ערב", אמרה אז, "אתן יודעות כמוני מה זה להביא ילד לעולם, לגדל אותו, לאהוב אותו ולאבד אותו. אנחנו צריכות להתאחד ולשתף פעולה למען עתיד טוב יותר".

מורי ורבי!
במשך 30 שנים, מאז למדתי בחוג לביולוגיה באונ' בן-גוריון, אני זוכר לטובה את פרופ' גוטרמן. דווקא בשל קשיחותו, אופי הרס"ר והעובדה שיושרו ומקצועיותו העמידו דורות של תלמידים…. עובדה שמכל המרצים שלי שלימדו אותי בבן-גוריון, חלקם היו מטורללים עם קבלות ומיעוטם לא נשכחים. פרופ' גוטרמן הוא אחד מהבודדים שהיו ועודם נערצים אצלי.