פניות לא מעטות, הצטברו, לתרגם ולהעלות לערוץ את השיר הפופולארי "כל כך הרבה אורות זהב", שנכתב לסרט הקולנוע "זה קרה בפאנקוב", של הבמאי סטאניצלאב רוסטוצקי, 1958. על דברים פשוטים שקורים בעיר, מה שאצלנו השתבש, לאחרונה, מאד.

בקישור:   https://www.youtube.com/watch?v=4Lp5H8aSrQg 

—

аломШבת аббатШלום               אלי סַ"ט  Eli Sat

שלום לידידיי

לפני שבוע, ב-21 ליוני, היום הארוך בשנה, חל יום המוסיקה הבינלאומי, ולכבודו אני שולחת כאן את המילים והתווים של השיר "הפסנתר של לאה" שחיברתי והלחנתי על פי סיפור אמיתי שקרה לאחת ממכרותיי. אנא העבירו לזמרים שאתם מכירים.  תוכלו לשמוע אותו בקישור הבא:  http://www.youtube.com/watch?v=e_CFVad8xkA

תודה למכותביי הוותיקים שצירפתי היום מהכשרת עשת ומהכשרת משגב עם, ההכשרה של אריה, בעלי ז"ל. שאחדים מחבריה אימצו אותי בחום. מי שמבקש להסיר אותו מרשימת התפוצה מתבקש לכתוב לי.  

תיהנו, הגיבו והפיצו.

תודה

 רותי יצחקי ריכטר

הַפְּסַנְתֵּר שֶׁל לֵאָה

כְּשֶׁלֵּאָה שֶׁלָּנוּ הָיְתָה עוֹד קְטַנָּה

 עִם גֻּמּוֹת שֶׁל חֵן וְצַמוֹתַּיִים,

הִיא בִּקְּשָׁה מֵאִמָּהּ שֶׁתִּקְנֶה לָהּ פְּסַנְתֵּר

מְחַיֵּךְ וּמְכֻבָּד אֲחוֹרַיִּים.

אָז אִמָּא לְלֵאָה הִסְבִּירָה בְּרוֹךְ,

שֶׁפְּסַנְתֵּר הוּא חָבֵר יָקָר עַד מְאוֹד:

 "וְקָשִׁים הַיָּמִים, בַּת, יְמֵי קְרָב וּמְצוּקָה,

וּבַבֵּית הַיּוֹם מוּעָטָה הַפְּרוּטָה".(2)      

אֲבָל לֵאָה שֶׁלָּנוּ גִּלְּתָה תּוּשִׁיָּה,

וְעַל קֶרֶשׁ דַּק הִיא מְצַיֶּרֶת

אֶת דּוֹ וְאֶת רֶה וְאֶת מִי פָה וְסוֹל

 וְאֶת שְׁאַר הַתָּוִים בַּמִּקְלֶדֶת

פזמון:

כִּי פְּסַנְתֵּר הוּא חָבֵר קָבוּעַ,

הוּא מֵבִין, הוּא מַקְשִׁיב, כֹּה רָגוּעַ,

וְאֶפְשָׁר לְנַגֵּן בּוֹ כָּל מָה שֶׁהָיָה,

וְאֶפְשָׁר לְסַפֵּר בּוֹ כָּל מָה שֶׁיָּבוֹא,

וְאֶפְשָׁר לְהוֹדוֹת בּוֹ, אֶפְשָׁר לֵאֱמֹר:

"בָּרוּךְ בּוֹרֵא הַטֵרְצָה וְרַעַם הָאָקוֹרְד!" (2)

וְהַיּוֹם לֵאָתָּנוּ אִשָּׁה נִכְבָּדָה,

עַל פְּסַנְתֵּר כָּנָף הִיא מְנַגֶּנֶת,

וְרָצוֹת אָז יָדֶיהָ עַל פְּנֵי הַפְּסַנְתֵּר,

מְפִיקוֹת צְלִיל עָנֹג מִמִּקְלֶדֶת.                                                                                                                                                                                    

אַךְ יֵשׁ וְנִדְמֶה לָהּ בְּרֶדֶת הַיּוֹם,

שֶׁעוֹלִים בָּהּ צְלִילִים רַכִּים כַּחֲלוֹם,

וְהִיא עוֹד זוֹכֶרֶת: זוֹ אוֹתָהּ מַנְגִּינָה

שֶׁפַּעַם זִמֵּר לָהּ קֶרֶשׁ גִּנָּה. (2)

פזמון: כִּי פְּסַנְתֵּר הוּא חָבֵר קָבוּעַ ןכו'

פרק נוסף מספרו של אהוד בן עזר " מסעותיי עם נשים ". פורסם ב" חדשות בן עזר " גיליון מספר 1859 מיום 28.6.23.

החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו  עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה. כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע. לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו. הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות. הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!

אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה  שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות. והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר. מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.

ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע. החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן.

אלי רביד{ ליישי}:

סיפורו של אהוד בן עזר הוא מימי עין גדי הראשונים כקבוץ. צבי למ'ד , מי ששכנע את רב העיר באר שבע { שעין גדי הייתה אז במרחב אחריותו }לפסוק הלכה "חברות עין גדי פטורות מטבילה במקווה לקראת יום חתונתן ",הוא בן הקרייה , צבי לפר ,ממייסדי קבוץ עין גדי.

אהוד בן עזר

.העברה מאתר" שירונט ".

מבצע את השיר האומן יזהר כהן בלווי תזמורת צ.ה.ל. מילים :ניסים אלוני. לחן :עודד לרר.

שיר כלולות

יזהר כהן
מילים: ניסים אלוני
לחן: עודד לרר

טל מהר גלעד אביא לך, אחותי כלה.
זהב אופיר אני אמצא לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

את פנינת הים אדוג לך, אחותי כלה.
ובגדי מלכות אתפור לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

אל גני תבואי חרש חרש,
אל גני באין רואים.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

פת של חרובים אתן לך, אחותי כלה.
ושמלת אביון אלביש לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

את יומי המר תמתיקי, אחותי כלה.
ובגדי כלולות תתני לי, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

אל גני תבואי חרש חרש
אל הגן באין רואים
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

העברה מאתר " זמר רשת " ,פרויקט חרום להצלת הזמר העברי המוקדם.

שיר נשכח, משיריה של נעמי שמר (נעמי ספיר, כשנכתב השיר).

ביום 14.9.2012 פרסם ב"אתר החופשי של בני קריית חיים" עורך האתר – גייזי (אליעזר) שביט (שייטוביץ'), שנולד (1934) בקרייה ולשעבר חבר קיבוץ נחל עוז בקשה בזו הלשון: 'בתום ליל חג העליה לנחל עוז נפרדו האמנים מחברי הקיבוץ ונעמי ספיר (שמר) קצינת התרבות של הנחל חיברה שיר ולחן מי שזוכר את הלחן יבורך !'.

על פי היומון "דבר" מיום 30.9.1953, חגיגות יסוד הקיבוץ (במקום היאחזות נח"ל) הייתה ביום 29.9.1953.נראה שאת המילים (ר' לעיל) שפרסם גייזי, ליד בקשתו, הוא מצא באתרו של ד"ר מרדכי נאור.

קצת יותר מ- 10 שנים לאחר פרסום הבקשה, ב- 18.5.2023, הגיעה תשובתה של ד"ר דינה גרייצר, היסטוריונית וחובבת של הזמר העברי: אני יודעת את הלחן. למדתי אותו בתנועה המאוחדת ברחובות, מטומי (יעקב) טוכמן ז"ל, מדריכנו האהוב, שנרצח, ע"י פידאיון, בנחל עוז, ב- 1954.

מאשר ל"זמרשת" כצל'ה – אברהם כ"ץ-עוז (יליד תל-אביב 1934), ח"כ לשעבר, מטעם מפא"י ו"המערך" ושר החקלאות בממשלת האחדות של שמיר, ממקימי קיבוץ נחל עוז, שנעמי (אז ספיר) וגדעון שמר היו מצוות ששלח פיקוד הנח"ל לעזור בחגיגות אזרוח ההיאחזות.

מ"שיר פרידה" (ללא לחן) שכתבה נעמי ספיר לחברי נחל עוז, בשם כל חברי צוות התרבות מפיקוד הנח"ל, שסייע בחגיגות האזרוח, שהושאר על לוח המודעות כשהצוות עזב ניתן ללמוד שבנוסף לנעמי ספיר וגדעון שמר הצוות כלל גם את סימה, אברמל' ומיכה.  

תמונתה של נעמי ספיר, מנצחת על המקהלה באירוע האזרוח של נחל-עוז, עם תודתה של נעמי שמר על פרסום התמונה ב"אתר החופשי של בני קריית חיים".   

רוב תודות ליענקל'ה כהן, יליד גן-יבנה, 1934, שהצטרף לגרעין המייסד של נחל-עוז ועד היום שם, על התגייסותו לאיסוף החומרים והמידע שנמסרו באדיבות ארכיון נחל-עוז.  

מילים:נעמי שמר
לחן:נעמי שמר
כתיבה: 1953
הלחנה: 1953

עוזו אחים שלבו רעי ידיים במחול ותנו הזמר חי צעיר הי – עורו אחים, הרימו קול, כך פורץ השיר מול עזה העיר. יחד, קדימה, הרגל תעוז, הלב יעלוז ב- הורה נח"ל מחודשת שיר של מרץ, הורה נחל עוז.

נעמי שמר מנצחת על מקהלת חברי נחל עוז ביום האזרוח.

הפתק בכתב ידה של נעמי שמר, שהשאירה על לוח המודעות בנחל עוז עם עזיבתה, בתם חגיגות אזרוח היאחזות הנחל.

ואלה הידיים והלבבות ,בני קריית חיים ,מייסדי קבוץ נחל עוז.

מאלי רביד { ליישי }:באתר " זמר רשת " תמצאו סיקור נרחב אודות השיר " הורה נחל עוז"{ מילים ולחן נעמי{ ספיר } שמר, כולל התוויים והשמעתו ,בין היתר ,מפיו של עמוס גלעד בן קריית חיים וחבר עין גדי, ומפיה של ד'ר דינה גרייצר שהוקלטה בימים אלה על ידי עופר גביש המלווה שירתה בגיטרה, בעקבות תגובתה לכתבה שפורסמה באתר זה.

אהוד בן עזר מסעותיי עם נשים, הוצאת "ספרי מקור", 2013. העברה באדיבות אהוד בן עזר מתוך " מכתב עיתי לילי" מספר 1857מיום 21.6.22.מכתב עיתי חינם פעמיים בשבוע.

פרק שני

חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "…ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.

בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פרסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הִיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא…

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה…)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז- אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה חיימקה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השחרור באלבומו "כאלה היו".

אהוד בן עזר.

הוא לא ידע את שמה .העברה מ" שירונט ". מילים : חיים חפר. לחן : סשה ארגוב. ביצוע : גבי עמרני{ המבצע הראשון בלהקת הנח'ל }

הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.

הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא
ואת פניו נשקו גם רוח, גם חמה.
אבל בחניה לילית אחת נוכח הוא –
נוכח הוא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה,
אבל אותה צמה
הלכה עמו לאורך כל הדרך,
והוא ידע, יש יום
בו יפגשו פתאום,
עם שחר של טללים או שמש ערב.

הקיץ השני החליף גוונים וצבע,
פטרול סיור חזר מלילה של סיון
מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע
והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן.

והוא שאל "האם?", והיא ענתה "זוכרת"
וכה דיברו שעות, איש לא ידע על מה
וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת,
זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה…