בבית הספר היסודי א. ד. גורדון הכרתי את הילד משה קפון, שגר בקרית חיים מערבית הסימן הבולט בו הייתה נכותו [הלך על קביים, עם דגש על המילה הלך – כי הוא השתתף בכל האירועים והטיולים בכיתה]. מכיתה ד עד כיתה ח', 1952 עד 1956 – תקופה שלא תישכח לעולם. היינו חבורה של 4 ילדים – משה קפון ז"ל, ויבדלו לחיים ארוכים חנוך שחר [אז חנוך שוורץ] ,דויד גרוסמן ואנוכי. חנוך ודויד היו ספורטאים מעולים בקנה מידה ארצי, שהיוו – אני מדגיש – לא ניגוד, אלא השלמה עם מוגבלותו של משה. חנוך היה עוזר למשה להגיע לכל מקום וכשהיה צריך, היה סוחב אותו על הגב ומביאו לכל אתר. משה היה למדן, ושקד על ספרים. היה לו אוסף בולים מרשים. לימים, למד בטכניון בפקולטה לכימיה, תואר ראשון, תואר שני. תואר שלישי, והשתלב בצוות המרצים והחוקרים בטכניון. המחקר התאים לו, לאופיו, היה תאב דעת וחוקר מלידה. משה קפון לא התחתן מעולם, אך היו לו תלמידים בטכניון, והמדע היה עיקר חייו. נפטר בגיל 81, בביתו שבחיפה.
ד'ר משה קפון ז'ל { במרכז } וחברים. שנת 2000.
ד'ר אברהם בן עזרא 25.8.23 :
חברות בתקופת הילדות והנערות היא חוויה בלתי נשכחת, ומלווה חיים שלמים. על אף המגבלות הפיזיות והקשיים, משה עלה במדרגות המדע במסלול הקשה והגיע לפסגה.
אלי ס"ט – חיפאי במקורו – שלף מן הארכיון הפרטי שלו את התמונה הזו מימי חיפה 'האדומה':
ואלה הם דברי ההסבר:
תמונה זו היא, למיטב ידיעתי, מהשביתה הראשונה שהייתה בארץ. התמונה מאוספו של אבי המנוח שמואל-יוסף (ניסן) ס"ט (1942-1901), שבאחרית שנותיו היה מראשי מפ"ח (מועצת פועלי חיפה) ו'הפועל' חיפה.
מפעל פחטר-הופמן, שהתחיל כמסגריה, היה מ-1922 ספּק עמודי מתח גבוה לחברת החשמל. ב-1928 הוקם סניף במפרץ חיפה שייצר, בנוסף לעמודי חשמל, קרוניות למפעל החשמל בנהריים והיה ספק של חברת הנפט 'שֶׁל', שהייתה בעלת מונופול על שירותי נפט בארץ עד הכרזת המדינה. במרץ 1929 הוכרזה שביתה במפעל, בדרישה לשכר הולם. השביתה נמשכה 28 ימים ואבי היה בין החותמים על ההסכם שהביא לסיומה.
אלי רביד { ליישי } , מתוך ויקפדיה :
שלום פחטר { 1983-1953}.
בשנת 1910, לאחר הגעתו לארץ ישראל, יסד, יחד עם קלמן הופמן, מסגריה שצמחה לבית חרושת בשם פחטר והופמן. לאחר מלחמת העולם הראשונה עשה ניסוי בשיתוף פועליו ברווחי בית החרושת. הפועלים שבשנה הראשונה ראו רווחים שמחו מאוד על הרעיון, אך לאחר שבשנה השנייה היו הפסדים בקשו לקבל משכורת וויתרו על השיתוף ברווחים. החל משנת 1922 היה המפעל לספק של חברת החשמל ובשנת 1928 הקימה מפעל מיוחד בחיפה שהעסיק 130 פועלים, על פי חוזה עם חברת החשמל.[4] בסוף 1929 עבר המפעל לייצר עבור חברת של.[5]
במרץ 1929 הכריזו הפועלים בבית החרושת בחיפה שביתה בדרישה לתוספת שכר לפועלים המקצועיים. השביתה סוקרה בהרחבה בעיתונות בארץ ישראל[6] ונמשכה 28 ימים. היא נסתיימה לאחר שפנחס רוטנברג הבטיח להידרש לנושא בשובו לארץ ישראל.[7] משמאל האשימו את ההסתדרות בסיום מוקדם מדי של השביתה וטענו שהיא נגמרה בהפסד לפועלים.[8] פחטר שהרגיש שתמיד פעל למען פועליו נפגע מהשביתה וראה בפועלים השובתים כפויי טובה.[1] בשנת 1930 הוא עזב את ניהול בית החרושת והעביר אותו לניהול הבלעדי של הופמן.[9]
אלי רביד{ ליישי } : המסגריה של פחטר והופמן שהפכה למפעל ,ובו הייתה שביתת הפועלים , שכנה בחוף שמן . פחטר והופמן , הרחיבו את החברה גם לתחום הפטרוכימיה, והקימו בשנות ה-30 מפעל נוסף באזור מפעל דשנים היום והיו מחלוצי התעשייה הפטרוכימית בארץ.
במלאת 97 שנים להולדתו של הלל עוגני, הוא הלל עומר, הוא ע. הלל
לפני כמה שנים פרסמה לֶלִי שמר, בתה של המשוררת נעמי שמר, בערוץ היוטיוב שלה את השיר 'כתה בארץ', שהלחינה אמהּ למילותיו של ע. הלל ( 1990-1926) ואותו שרו חברי צוות הווי של הנח"ל:
הפגישה המחודשת עם השיר הנשכח הרעידה את לבי.
התרגשתי למשמע הקולות של שיר זה שליווה אותי בימי נעורי: לחגיגת בת-המצווה שלי קיבלתי במתנה את התקליט 'כמה טוב' של צוות הווי של הנח"ל. התקליט הזה נדפס בשנת 1968 והשיר 'כתה בארץ' נכלל בו. אומנם צוות ההווי של הנח"ל לא היה להקת הנח"ל 'האמיתית', על כל הזוהר והתהילה שנקשרו בה, ובכל זאת לא מעט כוכבים דרכו ב'צוות' וגם להיטים רבים, שכולנו היכרנו ושרנו, נוצרו בו, ובראשם חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר ששרו אופירה גלוסקא וצילה דגן. והיו לצוות ההווי עוד שירים שנכנסו לפנתיאון של הזמר העברי, ומקצתם אף נרקדים כריקודי עם, כמו 'זמר שכזה' של יעקב רוטבליט ונורית הירש, 'מלאך מסולם יעקב' של יורם טהרלב ונורית הירש, 'באביב את תשובי חזרה', של אבי קורן (למילותיו ולחנו של שארל אזנאבור), 'גשם ראשון' של מירה מאיר ואברהם זיגמן ועוד – אבל דומה כי השיר 'כתה בארץ' נשכח לגמרי.
שיר זה שבה את ליבי כבר אז, לפני יובל שנים, וגם כעת, במפגש המחודש, לא הניח לי. הוא התפזם בי בוקר וערב. רציתי לדעת מתי ובעקבות מה נכתב, ומה הביא את הפלמ"חניק הלל עומר לכתוב שורה כמו 'לֹא הֶבֶל הַמַּדִּים לָהֶם' – מילים אנטי-צבאיות שלא אופייניות לבני הקיבוצים של אותו דור שהיו מגויסים לרעיון הלאומי בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.
ראשית שאלתי את ללי שמר מה ידוע לה, והתברר שלא הרבה. הלכתי אפוא אצל בתו של ע. הלל, הבימאית טל עומר, והיא הפנתה אותי לספר שיריו של אביה ארץ הצהריים, שראה אור לראשונה בשנת 1950 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובו נדפס השיר.
ארץ הצהרים היה ספר רב השפעה והוא יצא בחמש מהדורות. אחד השירים הידועים בו הוא 'בְּסִבּוּב כְּפָר-סָבָא', שבשעתו הקדיש לו דן אלמגור רשימה מיוחדת בבלוג עונג שבת ('מסביב לסיבוב [ד]: מ'סיבוב כפר סבא' ל'סיבוב הרצליה', 4 בנובמבר 2015).
העיתונאי חגי הוברמן גילה לי ש'כתה בארץ' נכתב בימי מלחמת העצמאות, עוד טרם הכרזת המדינה, ונדפס לראשונה בעיתון דבר, ב-26 במארס 1948:
הפרסום הראשון של השיר: דבר, 26 במארס 1948, עמ' 4
בגרסה שנדפסה במהדורה הראשונה של ארץ הצהרים (1950) הוכנסו כמה שינויים: את המילה 'קשיחים' החליף ע. הלל ב'פשוטים'. הוא ויתר על 'פשוטי הלוך', את ה'שינל הגס' החליף ב'מעיל' ואת 'הגרב הפלמחית הנזקפת' החליף 'בגרב הפלמחי האפור'. אך השינוי העיקרי הוא השמטת שני בתים שלמים מאמצע השיר המקורי (הבתים המתחילים ב'על כן לא בוז יבוזו לה' ו'שמענו במליצות'), והשמטת הבית האחרון ('לא לגיונות מוקדון').
ארץ הצהרים, הקיבוץ המאוחד, 1960, עמ' 48-47
מי הם העשרה הללו? האם מדובר במספר סמלי (מניין) או אולי באנשים אמיתיים, שנפלו באחד הקרבות שבהם השתתפו חיילי הפלמ"ח?
אכן חודש מארס 1948 נודע בריבוי הנופלים. שיטת שיירות הליווי נכשלה: ב-27 במארס, יום למחרת שהתפרסם השיר, נפלו 46 לוחמי פלמ"ח בהתקפה על שיירת יחיעם; באזור גוש עציון הותקפה באותו יום שיירת נבי דניאלובקרב נהרגו 15 לוחמים. בסוף החודש הותקפה גם שיירת חולדה שעשתה דרכה לירושלים ו-22 לוחמים נפלו. אי אפשר לנתק את כתיבת השיר מאווירת החודש הקשה הזה, אבל ספק אם מול עיניו של המשורר עמדו אנשים או אירועים מסוימים. השיר נכתב ופורסם לפני כל האירועים הללו.
בפתח המהדורה השנייה של ארץ הצהריים, שיצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1956, הוסיף המשורר שורת הקדשה: 'קודש לאחי אסף שנפל בדמי ימיו'.
הצנחן סמל אסף עוֹגְני (עומר) נפל ב-7 באוקטובר 1951, לאחר שכבר ראתה אור המהדורה הראשונה של הספר.
תהיתי שמא נעמי שמר עצמה שוחחה עם ע. הלל על השיר ואולי שיתפה גם את מבצעיו ואז התברר לי שחברי צוות הווי נח"ל לא היו הראשונים לשיר אותו. נעמי שמר, שהלחינה את השיר כנראה בשלהי שנות החמישים, מסרה אותו קודם כל ללהקת הנח"ל, ששרה אותו לראשונה באוקטובר 1962 בתוכניתה השישה-עשר 'טיפת דבש'. מסיבות שונות השיר לא הוקלט ולא נכלל בתקליט ההופעה.
מילות השיר עם הדגשות של נעמי שמר (ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית)
בימאי התוכנית היה דוד ברגמן, המנהל המוזיקלי משה וילנסקי, ובין חברי הלהקה היו ישראל פוליאקוב (פולי), אמנון ברנזון, מרדכי (פופיק) ארנון המנוחים, ולצדם נאוה אדר, אורה מורג, אסתר מזרחי (היום אתי עמית, חברת קיבוץ צרעה) והתפאורנית רותי דר. שאלתי את בנות הלהקה מה הן זוכרות מהשיר. אתי ורות זכרו אותו רק במעורפל, ולעומתן, אורה – היום סופרת ילדים ונוער מפורסמת – זכרה את השיר מילה במילה!
'למה השיר לא נכלל בתוכנית?' – שאלתי את אורה, והיא סיפרה שנעמי שמר הלחינה את השיר במיוחד ללהקת הנח"ל וגם עבדה איתם בחזרות בפיקוד הנח"ל ביפו, אולם חברי הלהקה לא התלהבו והתקשו לשיר את הלחן המורכב. 'לנעמי היה חשוב שנשיר אותו במדויק, אך החיילים לא יכלו להתרכז בשיר כל כך קשה ועצוב ולבסוף הוסכם שהשיר לא מתאים להופעות בפני חיילים'.
'למה לא הקלטתם אותו?' – שאלתי. ועל כך ענתה אורה, שתהליך הקלטת שירים באותם ימים היה יקר ומסובך ולכן העדיפו להקליט שירים שמחים: 'פרחים ונערות', 'בתחילה בלי מילים' ו'ענת'.
אורה כל כך התרגשה משיחתנו והודיעה לי שהיא מתכוונת לארגן מפגש של ותיקי הלהקה כדי לשחזר את השיר. אם כך יהיה נשמח להוסיף אותו כאן.
כעבור שלוש שנים מסרה נעמי שמר את השיר לרביעיית 'האחיות שמר', שהוקמה על ידה ופעלה בשנים 1967-1965. חברותיה של רביעייה נפלאה ונשכחת זו היו הזמרות דינה גולן (אז מנחם), שכבר הלכה לעולמה, רותי ביקל (היום שגיא), דליה אורן ואומנה גולדשטיין (היום כהן).
כן בהחלט שרנו את השיר הנפלא והמרטיט הזה. אני לא חושבת שקיימת הקלטה, לצערי. אני אפילו זוכרת את התפצלות הקולות בקטע של 'גבוהים הרי הלילה ועצומים מאוד הכוכבים'. אנחנו שרנו בסוף 1965 ובתחילת 1966. המעברים והחיבורים היו יותר פשוטים ולטעמי גם יותר נכונים לטקסט … זהו שיר מהאהובים עלי ומהמרגשים.
אחר כך שוחחתי עם הזמרת אופירה גלוסקא, חברת צוות הווי של הנח"ל, שהפנתה אותי לצביקה ארבל מקיבוץ כברי, שגם הוא היה בשעתו חבר הצוות והכין את העיבוד הקולי של השיר. צביקה לא כל כך שמח להיזכר בשיר…
כשהתקליט יצא קיוויתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו – השיר מלא זיופים. מאז לא שמעתי את השיר וגם כשהאזנתי לתקליט נהגתי לדלג עליו.
'איך הגיע השיר לצוות ההווי'? שאלתי.
וצביקה השיב:
בחיפושיי אחר חומר לתוכנית 'כמה טוב' הלכתי לאיצ'ה גולדנברג (לימים רס"ן איצ'ה גולן) במפקדת הנח"ל ביפו, והוא שנתן לי את השיר, שהגיע ללהקת הנח"ל בראשית שנות השישים בלי הרמוניות. ידעתי שזה שיר שניתן גם ל'אחיות שמר' ומכאן הנחתי שמדובר בשיר טוב ומיד אימצתי אותו. הכנתי הרמוניות ועיבוד, אבל ההקלטה באולפן 'קולינור' זכורה לי כסיוט. לא הצלחנו לשיר בצורה מדויקת, ובכל זאת החליטו אנשי האולפן שזו הגרסה הסופית. לא חקרנו מעולם על מי נכתב השיר, ונעמי שמר, שהיתה מעורבת בביצוע של 'חורשת האקליפטוס', לא התערבה כלל בהקלטה של שיר זה.
לבסוף פניתי לאליהו הכהן, שענה לי כך:
זהו שיר שחיבר ע. הלל בעצם ימי מלחמת העצמאות, בחודש מארס 1948 הארור, כשצה"ל עוד לא קם והאבדות בקרבות שניטשו היו רבות. את השיר כלל ע. הלל בספר שיריו הראשון ארץ הצהרים, והוא שיר הלל לכיתת נערים הצועדת במשעולי הארץ, שכוחם אינו במדיהם או בנשקם, 'לא גיבורי קרבות, לא שרד ולא הדר'. הם פשוט נערים שביניהם שוררת רעוּת ואהבת האדמה הזאת ('מסע מאוהבים, פשוטו כמשמעו, באדמה הזאת').
לדעתי, זהו ניסיון של ע. הלל לאפיין את דור לוחמי ההגנה שקדם לדור לוחמי תש"ח. ע. הלל היה בן משמר העמק, ומקיבוץ זה ומג'וערה שלידו יצאו כיתות נערים בלילות חשיכה לאימונים בבגדי חאקי פשוטים ('לא הֶבֶל המדים להם') ונרקמה ביניהם רעות.
ע. הלל השתמש במילה 'רֵעים' בעקבות ארבע החוברות של ילקוט הרֵעים, שיצאו בשנים 1946-1942 ובהן ביכורי תנובת משוררי 'דור בארץ', שע. הלל היה אחד מהם. בעקבות חוברות אלה הוא בחר להשתמש במילה 'רֵעים', לא ידידים ולא חברים, וכל זה עוד לפני שכתב חיים גורי את 'שיר הרֵעוּת'.
הטקסט של הרומאנסה הרוסית "לא, אל תלך" (Не уходи), אינו מפסגת השירה העולמית, הלחן (של ניקולאי זובוב) הוא שהקנה לשיר פופולאריות, אבל, לטעמי, הביצוע של ייבגניה סמוליאנינובה, הוא ברמת פלא. היא מצליחה להעביר את חרדת הנטישה של האוהבת לתחומי חיים אחרים, כשאני שומע את הביצוע עולה בי אותה תחושת הפחד שאני מאבד את ישראל שאני אוהב. העולם הזה כבר ידע ויודע דברים כאלו, שעשו בפקודת ממשלות שעלו לשלטון בדרך דמוקרטית.
מכתה עיתי מספר 163 , חדש יולי 2023 , מפורסם כאן באדיבותו של עופר גביש.
שלום לכם, חובבי סיפורים, שירים (וסיפורים על שירים).
לפני שלושה שבועות, ב-30 ביוני, נפטר הזמר ומנחה השירה בציבור, גבי ברלין ז"ל. הכרנו, הופענו יחד, נפגשנו (הפעם האחרונה שלושה ימים לפני מותו ועליה יסופר כאן) הסיפור-רון הראשון מוקדש לזכרו.
זה היה באחד הימים בשנת 1968, כשברדיו נשמע שיר חדש מפיו של זמר לא מוכר והיה מיד ללהיט. תלמידי כיתה י' בבית ספר עירוני א' בתל-אביב נדהמו. קרין הרדיו אמר את שמו של הכוכב הטרי. זה היה המורה שלהם ל… ביולוגיה. גם לפני התוספת הזו ברזומה של המורה, הוא היה אהוד ומקובל מאד על תלמידיו, (וכמובן גם תלמידותיו…), אך עכשיו היתה זו ממש הערצה. המורה לביולוגיה היה גבי ברלין.
ב-29 ביוני נפטר גבי ברלין, אחרי מחלה קצרה ואלימה. היה בן 81 וניתן לומר שלקח חלק בשימור הזמר העברי ובמסורת השירה בציבור. אחת לכמה שנים מקבלת אופנת השרב"צ דחיפה גדולה ממישהו, סמבורסקי, מאיר הרניק, אפי נצר, שרהלה שרון, כל אחד הוסיף משלו, החידוש שהביא גבי ברלין היה הקסטות. הוא היה הראשון שהבין את כוחה של ה"קלטת". איתן גפני שהפיק את גבי ברלין בראשית צעדיו המקצועיים אמר לי: "הם הקליטו ומכרו אלפי קסטות שהיו הצלחה עצומה. יאיר שרגאי עיבד והפיק מוסיקלית והיה שותף משמעותי בהצלחה. רבים מהישראלים בעולם שמו את הקלטות של גבי ברלין במכוניות שלהם".
שלושה ימים טרם לכתו, ביקרתי את גבי. ישבנו בבית קפה קרוב לדירתו שבמרכז תל-אביב ושוחחנו. קצת קשה לומר שהיתה זו "שיחה". גבי התקשה מאד בדיבור וכל גופו כאב. אחרי כמה דקות ביקש לעלות הביתה. ישבנו בדירתו, כמה חברים ודינה זוגתו. יעקב, השכן המסור המלווה אותו שנים, הפעיל את הטלויזיה על ערוץ היוטיוב והשמיע מה שקוראים, "שירי ארץ ישראל". לפתע היה מולנו גבי אחר. הוא הזדקף, מראה פניו השתנה, עצם עיניו ושר. הקול היה אחר לגמרי מאשר בניסיון השיחה כמה דקות קודם. היה זה איש אחר.
שיר לאלמונית השיר החדש כבש את תחנות הרדיו, (נו, טוב, היו שתיים. וטלויזיה? היתה ממש בחיתולים) שמו של גבי ברלין נישא בפי כל. כינו אותו "המורה המזמר". השיר שהעלה אותו לפסגה היה "שיר לאלמונית" שכתבו שמשון חלפי ונורית הירש. ראיינתי את גבי פעמים רבות, הופענו יחד, דיברנו, ופתאום שמתי לב שהשיר הזה לא עלה בשיחותינו. באותה פגישה אחרונה בבית הקפה שאלתי אותו על שיר לאלמונית: "זה הכל מלהקת גייסות השיריון" ענה והפתיע אותי. איך זה קשור? זה יצא חמש שנים אחרי שהשתחרר מצה"ל ומהלהקה. חמש דקות אחרי שקיבלתי את הידיעה על פטירתו, התקשרתי לנורית הירש. אחרי הבעות הצער המשותפות, שאלתי אותה לפשר המשפט: "מה זאת אומרת? הוא היה המפקד שלי".
הסבר – נורית הירש וגבי ברלין נולדו בהפרש של שלושה ימים באוגוסט 1942. הם למדו יחד בבית הספר תיכון שהוציא לשדה הזמר והאמנות יוצרים רבים, עירוני א' בתל אביב. בגיוס לצבא הלך גבי ברלין לתותחנים, בערב סיום הטירונות עלה לבמה ושר. בקהל היה שאול ביבר, מי שכונה האבא של הלהקות הצבאיות, שכמה שנים קודם הקים את להקת גייסות השיריון. הוא סחב מיד את גבי ללהקה "שלו", ושם חזר ופגש בנורית הירש. "ואז הוא מונה למפקד הלהקה – המשיכה נורית הירש – אבל אין מה לעשות מזה ענין. זה היה בעיקר מינוי של ותק. כשהלחנתי את המילים שקיבלתי מחלפי, חשבתי שהשיר מתאים לגבי ומסרתי לו אותו".
חלפי, הוא שמשון חלפי, האח הצעיר של המשורר המוכר יותר, אברהם חלפי. "היה איש שקט מאד – המשיכה נורית הירש – הקשר בינינו היה רק דרך השירים, לא איזו ידידות מיוחדת. אבל הכרנו והוא נתן לי את המילים. למילותיו הלחנתי גם את איזה בוקר של זהב".
וכך נולד השיר והגיע לגבי ברלין שהקליט אותו בעיבודה של נורית הירש וכמו שאומרים, כבש בסערה את גלי האתר. לקראת סוף 1968 היה כבר השיר בראש מצעד הפזמונים, ואז גם הוציא המורה המוכשר, תקליט ראשון. הנה הקלטת השיר:
בקרית שמונה איפ'שהו בשנת 2015, הצטלבו דרכינו, גבי ברלין ואני. הכרנו עוד קודם, לכמה תחקירים ראיינתי אותו טלפונית, אך לא יותר. באירוע שהתקיים ברמת גן, היה לכל אחד מאתנו חלק. חלקי צנוע, גבי כמובן מרכזי יותר. לאחר ההופעה, בעת קיפול הכבלים, פנה אלי לפתע: "עפר, למה שלא נעשה מועדון זמר בקרית שמונה?" הופתעתי. זו היתה מחמאה גדולה, שאחד ממובילי מועדוני הזמר וממעצבי הסגנון, יפנה כך אלי. והיוזמה יצאה לדרך. נפגשנו ושרנו, לי זו היתה חויה נהדרת. לעבוד עם גבי ברלין, להופיע איתו. ללוות אותו. מאז נפגשנו, שוחחנו ושרנו פעמים רבות. ביום הולדתי ה-70 כיבד אותי, הגיע ושר. כמו שכבר נכתב, שלושה ימים לפני לכתו נפגשנו בפעם האחרונה. הנה מזכרת מאחד האירועים בקרית שמונה. ראו איך ותיק הבמות הזה, מתלהב ושר כבפעם הראשונה, על במתנו הצנועה בצפון הרחוק. הצילום של דינה לוין-פלר, שותפתו שהיתה מגיעה לכל אירוע, מעצבת את השקופיות וגם, מצלמת.
סוף דבר עוד שתי תחנות חשובות בחייו של גבי היו, מפעל השירה בציבור בבית הספר היסודי. ופעילותו הפוליטית.
מספרת דינה לוין-פלר, בת זוגו בעשרים השנים האחרונות: "לגבי היה חשוב מאד להעניק לילדים את האהבה לשירה ובכך גם לעשות משהו לשימור הזמר העברי". פעם-פעמיים בשבוע היו מגיעים לבית ספר יסודי בגבעתיים, גבי ודינה ואיתם הקלידן רפי וולבה, שליווה, תרתי משמע, את גבי לאורך שנים. "גבי היה שר ומלמד את הילדים על השירים ועל הסיפור שלהם. הם אהבו אותו מאד". דינה כבר מחפשת דרכים להמשיך את המפעל החשוב.
דינה וגבי נפגשו באירוע שישי בצהרים של משמרות השלום והדמוקרטיה, ליד מדרגות העירייה, מקום הירצחו של יצחק רבין. גבי ברלין היה בעל תודעה פוליטית ברורה. כמעט שלושה עשורים שהיה מגיע בקביעות למפגשי משמרות השלום, היה ממתמידי המחאות עוד בהפגנות בבלפור ואחר כך במחאה כנגד המהפיכה המשפטית. ברקע נראים שני נגניו המסורים והמתמידים, הקלידן רפי וולבה, והחצוצרן אבי ברש, שעברו איתו עשרות (מאות?) מופעים משותפים.
מובן שהמועדון האהוד על גבי וחבריו הוא "הפועל תל אביב". בהלווייתו רבו הפרחים האדומים ואף צעיפי הקבוצה.
פרס מפעל חיים מטעם אמ"י ביום שני 26.6.2023 התקיים ערב זמר עברי בהיכל התרבות בפתח תקוה. ערבים מסוג זה התקיימו שם פעמים רבות, הפעם היה זה הטיש הגדול, משה להב, שאירח את המפיק ויזם התרבות, איתן גפני, במלאת לו 80. היה זה די טבעי ומובן שלאירוע יוזמן גם גבי ברלין. איתן גפני היה המפיק הראשון שלו. הראשון שהבין שעם הכשרון הזה והקול הזה, יש מה לעשות. אלא שהפעם נוכחותו של גבי ברלין היתה שונה לגמרי. באחד מרגעי השיר של הערב ניגש הטיש לגבי והזמין אותו לשיר "אט זורם הנחל". זה אחד מקטעי הוידאו המרגשים שראיתי ואני מזמין תכם לצפות בו. גבי מתחיל בקול שבור ובמהלך השירה מתחזק וכל הקהל דומע. בסוף השירה מגיע סגן יו"ר אמ"י אייל באייער ונותן לגבי ברלין פרס על מפעל חיים.
הקשר למשפחת הרבנים ברלין
אלי רביד { ליישי}:היה מעניין? מומלץ בחם להירשם לקבלת המכתב החודשי מעופר גביש, שיגיע אליכם חינם אחת לחודש . להרשמה : נכנסים לאתר " עופר גביש -אירועי זמר " .
המוזיקולוג נחומי הרציון ממושב ניר-משה עוסק כל חייו בזמר העברי – במחקר, בהוראה ובעיקר בהפצתו בקרב קהלים רחבים ומגוונים בכל הארץ, וזאת במועדוני-זמר ובערבי-שירה שהוא מארגן ומנחה * בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר כיצד הזמר העברי משתלב בכל חייו, החל מן הילדות ועד עתה
כל שיחת טלפון עם נחומי, וכן הודעות במסרונים ובווטסאפ ומכתבים בדוא"ל שהוא שולח, מסתיימות במשפט קבוע "לא נפסיק לשיר". כידוע, מילים אלו לקוחות משירם של חיים חפר ודובי זלצר, שיר שזכה לביצוע של אחד מגדולי הזמרים שלנו, יהורם גאון. נחומי הוא האיש אשר פועל, הלכה למעשה, כדי להגשים את המשפט הזה – כדי שלא נפסיק לשיר שירים עבריים בכל זמן ועל כל נושא. שם המשפחה של נחומי, 'הרציון', עוּברַת מהשם הרומני 'הֶרְצָנוֹ', שמקורו בעיר או אזור ברומניה שנקרא הֶרְצָה. מספר נחומי: "אבי שמואל היה חלוץ, איש העלייה הרביעית. הוא עלה לבדו לארץ בשנת 1929 בהיותו בן 20 והיה ממקימי מושב עין עירון. אמי, ברוריה, עלתה ארצה לבדה שלוש שנים אחריו מאזור בֶּסָרַבְּיָה." נחומי נולד בחדרה בשנת 1941, שם למד ב'בית חינוך' ובבית הספר התיכון בעיר. לאחר סיום הלימודים התגייס לנח"ל, היה חבר בגרעין "יַעַל", יחדיו היו בהכשרה בקיבוץ אֶרֶז בשנת 1959 ואחר כך הצטרפו לקיבוץ היעד שלהם – ניר אליהו.
נחומי הרציון (מימין) וחלק מהתזמורת במועדון הזמר שבדביר. צילום: עדינה בר-אל
קיבוצניק ומדריך
במסגרת השירות בנח"ל נחומי הדריך וריכז בקן הנוער העובד והלומד בעפולה 'במשך שנה וחצי ולאחר כשנתיים המשיך להדריך בתנועה: היה רכז קן בראשון לציון ואחר כך רכז אזור הדרום, ובמקביל גם ריכז את גרעין ההשלמה לקיבוצו. לאחר שסיים את תפקידיו בהדרכה שב נחומי לקיבוץ והחל את הקריירה שלו כמחנך ומורה למוזיקה ולזֶמֶר עברי, בבית הספר בניר אליהו ובהמשך ניהל את בית הספר בקיבוץ. אחת מחניכותיו בגרעין הייתה רחל (אוּקִי) והשניים נישׂאו בשנת 1967, שבוע לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. להזכירכם, קיבוץ ניר אליהו נמצא, בזמנו, על הגבול, ממש מול קלקיליה. "במלחמה היינו בקיבוץ, הייתי בתפקיד לוחם בהגנה המרחבית וחבלן," מספר נחומי, "כמה לילות לפני המלחמה היקפנו את כל אזור קלקיליה במאות מוקשים. הייתי חבלן מקצועי ולהערכתי חימשתי מעל 300 מוקשים במו אצבעותיי. אחר כך עברתי לגדנ"ע והייתי קצין חינוך במילואים. למרות שעברתי את הגיל המקובל למילואים, לא ויתרו עליי בגדנ"ע. באופן קבוע הייתי קצין חינוך, כחודש או חודשיים בשנה, במפעלי הקיץ."
על הבמה – המשורר רוני סומק, דפנה ארמוני, נחומי ונגנים. צילום: עדינה בר-אל
שירים במקסיקו ושדה בוקר
רחל ונחומי יצאו לשליחות חינוכית במקסיקו, מטעם הסוכנות היהודית. הם הגיעו לבית הספר העברי "מוֹנְטֶה סינַי" במקסיקו סיטי, שם למדו בני הקהילה היהודית יוצאי דמֶשֶׂק: "הייתי שם מורה למוזיקה ולמקצועות העברית," משחזר נחומי, "היה לי חדר מוזיקה, אליו היו מגיעים התלמידים. לימדתי כארבע או חמש כיתות ביום בחדר זה. הייתי מוציא שירונים מיוחדים בעברית בדפים משוכפלים. תלמידי למדו אז עשרות רבות של שירים עבריים," הוא מציין בגאווה. אחרי שלוש שנות שליחות במקסיקו שבה המשפחה ארצה והגיעה למדרשת שדה בוקר: "בשדה בוקר היה בזמנו סמינר למורים," מספר נחומי. "הייתי רכז חינוך חברתי של הסמינר, אבל עיקר עבודתי היה כמורה למוזיקה. בכל שבת הייתה פעולה בנושאי תרבות וזמר. אירחנו את מיטב המלחינים והמשוררים, מחברי מילים, ביניהם: דוד זהבי, ידידיה אדמון, דניאל סמבורסקי, עודד בורלא, לוין קיפניס ועוד. גם ידידי הטוב, אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל, התארח אצלנו." בשנת 1965 נסגר הסמינר, ובמדרשת שדה בוקר הוקם בית הספר התיכון לחינוך סביבתי. נחומי היה בצוות המייסד את בית הספר, שכלל כחמישה עשר איש, חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון ואנשי חינוך, שהיו בצוות במקום. הם הקדישו שנה שלמה להכנת תוכניות לימודים וכמובן גם לסיורים באזור. נחומי לימד במדרשה 25 שנה. "המוטו של בית ספר זה הוא לימודי סביבה," מציין נחומי. "התוכנית כוללת כמובן שיעורים במקצועות היסוד, עם דגש על ביולוגיה, גיאוגרפיה של היישובים והרבה סיורי שטח של התלמידים. מלבד הסיורים בסביבה שלנו בנגב," מוסיף נחומי, "משתתפת כל שכבת גיל, פעם בשנה, בסדנת שדה להיכרות עם אחד מאזורי הארץ. וכך בצורה מסודרת, כל תלמיד מגיע להיכרות יסודית, במשך שנות לימודיו, עם כל אזורי הארץ: הר הנגב, חוף הים, ועוד. בכל סדנה כזו התלמידים יוצאים לחמישה-שישה ימים, לנים בחוץ בחניונים ובאוהלים ולומדים את האזור באמצעות סיורים, מפגשים עם אנשים ותחקירים עצמיים שלהם. אני הייתי ממונה, שש עשרה שנה, על סדנה שנקראה 'נוף האדם בגליל', בה חקרו, כמובן, את הגליל." במדרשה בשדה בוקר היה נחומי מורה למוזיקה, לשון ולימודי סביבה: "זה חינוך לאהבת ארץ ישראל בשילוב שירי ארץ ישראל," הוא אומר. רחל (אוּקי), האישה של נחומי, קשורה גם היא לחינוך. היא בעלת שני תארים אוניברסיטאיים ועבודתה – הן האזורית והן הארצית מטעם משרד החינוך – התמקדה בתחום תוכניות הלימודים ותהליכי שינוי. היא יעצה לבתי ספר והרצתה בפני מורים, מנהלים ומדריכים פדגוגיים, משפחת הרציון התגוררה במדרשת שדה בוקר 25 שנים. בשנת 1999 הם עברו למושב ניר משה, בו הם מתגוררים עד היום, ומכאן ממשיכה פעילותו של נחומי בתחום הפצת הזמר העברי.
מועדון הזמר הראשון שהקים נחומי היה במדרשת שדה בוקר, ומאז הוא התחיל להתפרשׂ ולארגן מועדוני זמר קבועים וערבי זמר חד-פעמיים בכמה מועצות אזוריות בדרום.
"אני עובד עם שירונים ולא באמצעות מצגות ומיני דברים שמתפוגגים ברוח," אומר נחומי. "השירונים שאני מכין מוגשים בהדפסה מלאה, התמלילים מנוקדים, מפוסקים ומוגהים היטב, עם כריכה נאה ואיורים. ממועדון הזמר הראשון שלי בשדה בוקר, במועצה האזורית הר הנגב, יש עשרים וחמישה שירונים." לפי הערכתו יש כבר קרוב לחמש מאות (!) שירונים שערך. עותקים של כולם שמורים בספרייה הלאומית.
"הכלי העיקרי שלי הוא חליליות," מספר נחומי, "ואני גם פורט על פסנתר לעת מצוא. בשליחות שלנו במקסיקו התלמידים שרו בליווי פסנתר. אני לא פורט יצירות קלָסיות, אלא בעיקר שירים עבריים. כך אני מכין את הסולמות המתאימים לקהל ולסולנים בעזרת הפסנתר."
השלושה שהשפיעו
לשאלה מתי התעוררה אצלו האהבה לזמר העברי ומי ה'אשם' בזה, עונה נחומי: "קיבלתי את החינוך המוזיקלי שלי משלושה אנשים. הראשון היה המורה לזמרה בבית הספר היסודי בחדרה, אוטו (אהרון) גרוניך, אביו של המוזיקאי שלמה גרוניך. בכל שבוע היו לפחות שני שיעורי זמרה וגרוניך לימד אותנו שירים. הוא היה מתהלך בכיתה בין הטורים," נזכר נחומי, "ותוך כדי כך מכתיב לנו את המילים. אחר כך היה מנגן את הלחן בכינור ושר, גם זה תוך כדי מעבר בין הטורים. כך למדנו את השירים בליווי כינור." "גרוניך שלימד בכמה בתי ספר בחדרה, אליהם היה מגיע רכוב על אופניים, מאוד השפיע עליי," אומר נחומי. "השתתפתי גם במקהלה שהוא הקים בבית הספר, ואחר כך הצטרפתי לתזמורת כלי נשיפה של מכבי-אש בחדרה, שגרוניך ניצח עליה. בתזמורת זו ניגנתי על פיקולו." "הדמות השנייה שהשפיעה עלי לאהוב מוזיקה היה המורה למוזיקה בתיכון – ד"ר חנן שטייניץ," מספר נחומי. "הוא לימד אותנו מוזיקה קלָאסית. הוא היה מגיע ממושב רמות השבים עם תיק כבד מלא בתקליטים, ואני עזרתי לו וסחבתי את הפטיפון. אולי בזכות זה קיבלתי ציון 100 במוזיקה," הוא מחייך. האדם השלישי שמאוד מאוד השפיע על נחומי היה המלחין עמנואל זמיר: "הייתי אז בכיתה ט' או י', כשהוא הגיע לחדרה והקים בעיר חוג לזמר עברי. היו לו עשרות חוגים מקריית שמונה עד דימונה. הוא היה עובר מיישוב ליישוב בטנדר ישן, טנדר 'ויליס' ירוק, ומלמד שירים עבריים. "עמנואל זמיר ניגן על חלילית אלט וגם בזה הושפעתי ממנו," מעיד נחומי. "אני מנגן על כל החליליות, אבל בערבי הזמר שלי אני מנגן בחלילית אלט, שמותאמת לקולם של השרים, לעומת חלילית סופרן שנשמעת בטון גבוה מדי." נחומי נזכר כיצד עמנואל זמיר לימד אותם את מילות השירים: "הוא היה מכתיב לנו את המילים בצורה מאוד מדויקת, ואפילו ציין היכן לשים פסיקים ונקודות. הוא היה מדגיש את המילים, מאיית אותן לפעמים ומקפיד מאוד. עד היום אני שומר אצלי את השירון בו כתבתי את כל השירים שלימד אותנו." אולי הוא זה שגרם לנחומי ברבות הימים להוציא לאור שירונים מודפסים, וכך לחשוף את הקהל למילים המדויקות ולשפה היפה. ברור שבכך ניכרת גם אהבתו לשפה העברית. גם את דרך ההוראה המיוחדת של עמנואל זמיר זוכר נחומי: "זמיר היה מחלל בחלילית, אבל הרי אי אפשר לחלל ולשיר, לכן היה זמיר שר ומנגן על קונצרטינה, שנקראת גם 'מפוחית יד', כמו אקורדיון קטן, שצדדיו בצורת משוּשֶׁה, ולאחר שידענו את מילות השירים, הוא היה מלווה את שירתנו בחלילית." נחומי היה מביא לחוג חלילית סופרן וגם פיקולו מעץ, שהוא 'צרוד' קצת. "עמנואל תמיד אמר שהצליל מזכיר לו חליל ערבי." כשהיה בן 16 צירף עמנואל זמיר את נחומי ללהקה הארצית שלו. יחד אִתו השתתפו בלהקה זו כמה נגנים, שהיו לשמות מוכרים ביותר בתחום הזמר העברי, ביניהם: גיל אַלְדֶּמַע שניגן באקורדיון, מישה אַפֶּלְבּוֹיְם שניגן בכלי שנקרא דוֹמְרָה (כלי רוסי דומה למנדולינה). בין הזמרות והזמרים בלהקה היו גם: חנה אהרוני, אהובה צדוק ויצחק עמנואל. הלהקה הופיעה בחדרה והסביבה, בבית לֶסין בתל-אביב ועוד, וכן השתתפה בכמה הקלטות רדיו, כמו שידור ישיר שפתח את חגיגות יום העצמאות תשכ"ז (1967) מקרית גת.
הוראת מוזיקה
מספר נחומי: "למדתי מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב במחזור השלישי של המחלקה למוזיקולוגיה. אחר כך יצאנו לשליחות. כשחזרנו, 'גייסו' אותי להוראה בסמינר למורים בבאר שבע (שהפך אחר כך למכללה). הייתה במכללה מגמה מיוחדת להכשרת מורים למוזיקה. לימדתי מקצועות מוזיקה שונים גם במגמות אחרות, כגון לימודי זמר עברי לגננות ולמורות. הנחלתי להן הרבה שירים עבריים.
"במקביל לימדתי במוסדות נוספים: שמונה שנים לימדתי באוניברסיטת בן גוריון קורסים שונים בתולדות הזמר העברי. חמש-עשרה שנים עבדתי במכללת ספיר. במסגרת לימודים כלליים לימדתי קורסים בתולדות הזמר העברי, שהשתתפו בהם המון תלמידים. קרה שנרשמו כמאה וחמישים תלמידים לקורס, והיו חייבים לחלק אותם לקבוצות. במשך שתים עשרה שנים לימדתי במכללת אחווה. היו כמה שנים שלימדתי במקביל בשלושה מוסדות להשכלה גבוהה. בכל יום הייתי במקום אחר," מסכם נחומי.
דפנה ארמוני בדביר, "הוא מזכיר לי את אבא שלי". צילום: עדינה בר-אל
ערב שירי משוררים
כיום זה כבר הפך לערב שנתי-מסורתי: מזה 40 שנה מתקיים ערב זמר בכל חודש בקיבוץ דביר, במועצה האזורית בני-שמעון. כשליש מן הקהל מגיע מהאזור והרוב מגיעים מיישובים קרובים: עומר, מיתר, להבים ובאר-שבע ומיישובים רחוקים יותר, ביניהם: היישובים סביב בירת הנגב וכן ממושבי המועצה האזורית באר טוביה, יד מרדכי, עין צורים, נגבה, מגן, גבולות ועוד.
להלן רשמים שלי, כותבת שורות אלו, שהגיעה ממושב ניר ישראל והשתתפה בערב הזמר האחרון של שנת תשפ"ג: "אין כמו תפאורה ונוף של קיבוץ כדי לקיים בו ערב של שירים עבריים. עם ההגעה למקום נהנים מן האוויר הצלול ומן הירוק-הירוק הזה, וכאשר נכנסים לחדר האוכל פוגשים באנשים שנראים 'מלח הארץ', בלבוש לא רשמי, שמכירים זה את זה, ובלי גינונים מיותרים מוזגים לעצמם קפה מהמיחם, או סודה מהברז".
במסגרת מועדן הזמר בקיבוץ דביר, החליט נחומי להקדיש מפגש מיוחד לשבוע הספר העברי, לפיכך הוא בחר בנושא "שירי משוררים". מי שהגיע הרוויח כבר מן ההתחלה בשירון, שהוא אוצר בלום של שירים יפים ומרגשים, שכתבו משוררים. ועוד – לכבוד שבוע הספר, בערב זה אירח נחומי שני אמנים: את המשורר רוני סומק ואת הזמרת דפנה ארמוני. גם נחומי עצמו נראה כ'טיפוס' קיבוצניקי (אכן, הוא היה כזה בעבר). אומרת עליו דפנה ארמוני: "נחומי הזמין אותי לערב זה. שמעתי עליו שהוא איש מיוחד והיום זכיתי להכיר אותו. הוא כל כך קיבוצניק, ובשבילי זה מחמם את הלב לפגוש אותו." וכאן מוסיפה דפנה פרטים ביוגרפיים שלא כל כך ידועים לכולם: "ההורים שלי ז"ל הכירו זה את זו בהכשרה של קיבוץ יגור ואני נולדתי בקיבוץ רביבים. אז עבורי זו סגירת מעגל יפה שקשורה לקיבוץ. נחומי הוא איש מקסים, הוא מזכיר לי את אבא שלי ואת כל הדור הנפלא הזה, שהיו בו ערכים מושרשים עמוק ואהבת ארץ ישראל." הערב נפתח. על הבמה ישבו נחומי ושמונה נגנים עם כליהם: מערכת כלֵי הקשה, גיטרה קלָסית, כינור, קונטרבס, חליל, חצוצרה ומצילתיים. נחומי ישב באמצע וצמוד לבמה ישב פסנתרן ליד פסנתר אקוסטי. כולם נגנים מוכשרים ומנוסים. ביניהם: שלומי מַתְיָאס מקיבוץ חוֹלית, בעוטף עזה, בוגר בית ספר "רימון". שלומי מספר: "אני זמר ונגן פסנתר וגיטרה. אני עובד עם נחומי כעשרים שנה במסגרות שונות, מתוכן במועדון הזמר הזה חמש-עשרה שנים." לעומתו אצל יעל טֶנֶא, כַּנֶרֶת ממושב גֵּיאָה, זו רק הפעם השנייה שהיא משתתפת בערב עם נחומי ותזמורת זו. טנא מאוד נהנית ומקווה להמשיך. התזמורת ונחומי מלהיבים את הקהל שנהנה לשיר. בין השירים משתלב המשורר רוני סומק, שעולה מדי פעם לבמה, קורא בקול שירים שכתב ומספר אנקדוטות על ההיסטוריה שלהם. בין השאר הוא מספר על מוחמד אַבּוּ עָגָ'אג', ידידו הבדווי מכְּסייפָה, אשר הלחין את שירו "בַּדֶּרֶךְ לַעֲרָד", בתרגום לערבית של סמיח אלקאסים. בהמשך הערב מוקרן סרטון, בו בֶּרי סָחֲרוֹף שר שיר זה על רקע כבשים במדבר. דפנה ארמוני עולה על הבמה זוהרת בלבוש ובתכשיטים צבעוניים. היא מלהיבה מאוד את הקהל בשירתה. היא שרה כמה שירי משוררים: "דֵּצֶמְבֶּר" של נתן אלתרמן עם לחן של וילנסקי, "בְּתוֹךְ" שכתבה יעל טֵבֵת והלחין יאיר רוזנבלום, "אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב" מאת נתן זך והלחן של מתי כספי, ושתי בלדות: "בַּלָּדָה לָאִשָּׁה" של תרצה אֲתָר עם לחן של משה וילנסקי, וְ"הַבַּלָּדָה עַל חֶדְוָה וּשְׁלוֹמִיק" שכתב יהונתן גפן והלחין יאיר רוזנבלום. נחומי מזמין מדי פעם סולן או סולנית לשיר על הבמה: "יש לי רשימה ובה למעלה מארבעים סולנים," הוא אומר, "ומדי פעם אני מחליט את מי להזמין ומתאים לו או לה שיר." אחד מהם היה נָעֲמָן דָּג ממושב לכיש, אשר שר את "שִׁירִי לִי כִּי טוֹב" של בֶּן-צִיּוֹן תֹּמֶר ודוּבִּי זֶלְצֶר בקול בס עמוק ויפה ביותר ומסתבר שבחיי היום יום הוא בּוֹקֵר, מגדל בקר.
הסולנית אילנה מרקס מלהבים. צילום: עדינה בר-אל
אחת הסולניות בערב זה היתה אילנה מָרְקְס מלהבים (בעבר מפראן), שמספרת: "יש כאן מועדון זמר שפועל המון המון שנים, בזמן האחרון הצטרפתי גם אני לנחומי. בדרך כלל הוא נותן לסולנים לשיר שירים עם מנגינה קצת יותר מורכבת, כדי שיעזרו לקהל לשיר אותם. מדי פעם הוא דואג לתת לי שיר סולו. הוא מתקשר כשבוע שבועיים לפני המפגש ובוחר איזה שיר מתאים לי. אני מתאמנת בבית ואז מגיעה לפה לפני המופע. בזמן ה'בלאנס' אנחנו הסולנים עושים 'ניסוי כלים'. המועדון מלא מפה לפה בדרך כלל," והיא מוסיפה: "יש אנשים קבועים שמגיעים בכל חודש למועדון." אכן, לפני המופע ובהפסקה ניתן לראות שחלק גדול מן האנשים מכירים זה את זה, שמחים להיפגש, וגם מפרגנים לסולן או לסולנית מהיישוב שלהם. כדאי לשים לב לדבריה של דפנה ארמוני, שהיתה תקופה מסוימת יו"ר איגוד אמני ישראל (אמ"י): "קיבלתי את ההצעה להשתתף בערב הזה ושמחתי מאוד. ערב שירי משוררים זה נפלא. צריך לשמר את הדברים האלה. מאוד חשוב שיקדמו את הזמר העברי." על היחס לאמנים ותיקים היא אומרת: "צריך להקפיד להזמין אותם להופעות. צריך לעגן את זה בצורה חוקית. ביום העצמאות, למשל, שתהיה חובה לשלב אמנים ותיקים עם האמנים האחרים. וזאת כדי למנוע מצב בו כל הכספים ילכו לאמנים הצעירים ולמי שעכשיו הוא 'אִין'; ואילו לאמנים הוותיקים, ששרים את שירי ארץ ישראל היפה, לא תהיה פרנסה. זה חשוב גם לדור הצעיר, שיכיר את השירים של פעם." ועוד היא מוסיפה: "שמתי לב שעושים את זה בתכנית 'כוכב נולד'. שם לוקחים לפעמים שירים ישנים ועושים להם ביצועים חדשים, וזה נפלא. שימשיכו להשמיע את השירים האלה ויתנו את הכבוד למבוגרים."
נחומי מחלל בערב מועדון הזמר. צילום: עדינה בר-אל
לסיום
לפני שנים הייתה בבית הספר היסודי דמות 'המורה לזמרה'. היום כמעט ואין שיעורי זמרה במערכת החינוך ולא לומדים שיר חדש בכל שבוע, כמו פעם. אמנם יש בתי ספר שמשלבים לימוד שירים עבריים לקראת חגים, חגיגות סיום, או פרויקטים מיוחדים. ספק אם מפעילויות בודדות אלה יצמח דור ששר ואוהב את הזמר העברי. ובצד זה, הפעילות של נחומי גורמת לקהלים גדולים, בעיקר למבוגרים שגדלו בארץ לזכור ולשיר שירים מן העבר, כשהם מלווים בנימה נוסטלגית. אין חולק על כך שהשירים 'של פעם' העשירו ומעשירים את השפה והתרבות העברית ומביאים את ניחוח ארץ ישראל הישנה והטובה.
דני נולד בחדרה ב-23 במרס 1937, י"א בניסן תרצ"ז, ההורים גרו אז בשכונת אפריים, במזרח המושבה. ביסודי למד בבית החינוך "ארלוזורוב" ובעממי ב"אחד העם" ובהמשך בתיכון חדרה בכיתות ט' ו-י'. אח"כ עבד במפעל לחלקי חילוף "מֶכָניקוֹ" באיזור התעשיה החדש בחדרה, עד גיוסו לצה"ל. מכיתה ד' היה חניך בתנועת "הנוער העובד" ולפני הגיוס חבר גרעין, בקבוצה שהלכה להשלים את קיבוץ כפר עזה, שבין חבריה: אברהם יקיר, עוזי פֶלֶר, יהודה כהן (שוּלמן) ועוד. היות והיה צעיר מהם הצטרף לקבוצה שהתחברה לגרעין "רֵעוּת", להשלים את קיבוץ עין גדי, שבין חבריה: יוסי ליכט (לִיאוֹר, שאחותו, יוֹנְקִי, מגרעין "שְׁדֵמוֹת", הייתה חברה בקיבוץ), דב גביש, נאוה בֶּרְמַן (אָרָד), בנימין בַּקְפַיְן ועוד. מעט לפני השירות הצבאי פרש מהגרעין והתגייס ל"גולני", מספר אישי 319813 ועבר טירונות וקורס מ"כים בחורף קשה וגשום. עם סיום קורס המ"כים הועבר ליחידת צילום אוויר בחיל המודיעין בפיקוד הצפון, בין מפקדיו היה יצחק רבין. התמחה בצילומי אוויר, כשחלק מהטיסות היו מעבר לגבולות עם ירדן, סוריה ולבנון. כשעבר מעל הבית בחדרה, הטַיָּס הגביר רעש המנוע ו'עשה שלום' תוך נפנוף כנפי המטוס למעלה ולמטה. אחרי הצבא התקבל לעבודה בבנק לאומי, בסניף המרכזי בעיר, ועבד שם עד צאתו לגמלאות. במקביל החל דני לעסוק בצילום, בלימוד עצמי. מדי פעם קנה מצלמה חדישה יותר, החל מ"זוֹרקי" הרוסית ו"לַיקָה" הגרמנית ועד מצלמות יפניות חדישות ומשוכללות.בשלבים הראשונים הקים במחסן הבית מעבדה לפיתוח והדפסת תמונות והשיג תוצאות טובות מאוד. מאוחר יותר, כשחיסל את המעבדה הביתית, יצר קשר חם ורציף עם פוטו "כְּפִיר" המקצועי בחדרה, בניהולו של שמעון טַפִּירוֹ, שאיתו ועם משפחתו נוצר קשר אישי וידידותי. לעבודה בבנק תמיד לקח את המצלמה, ופעמים רבות, עם סיום העבודה, יצא מהעיר לגינות פרחים, פרדסים ושדות, או לשפת הים וצילם נופים ושקיעות. דני תעד בצילומיו אירועי משפחה רבים ומפגשי חברים וגם השתתף פעמים רבות, יחד עם אשתו, שולה, במועדון הזמר בקיבוץ דְּבִיר, שם צילם את הקהל, את הסולנים והנגנים ואת אורחי המועדון: מלחינים, משוררים, זמרים ועוד, ותמיד דאג לפתח את התמונות ולשלוח למצולמים, ולא ביקש תשלום בַּעֲדָן. אהב גם לעזור לצלמים מתחילים בצילום ופיתוח ראשוני וגם לימד צילום בביה"ס התיכון בחדרה. כך גם הוכנס לקטגוריה המקצועית בתחום הצילום, כשצילם פרחים, צמחים וקקטוסים בשני ספרים שערך אברהם שטיינמן, מורה וגנן ותיק מביה"ס התיכון חקלאי ב"משק הפועלות" בחדרה: "צמחי בית ומרפסת" (עם עובד: תרבות וחינוך, 1977) ו"קקטוסים במרפסת ובגן" (עם עובד: תרבות וחינוך, 1979).דני נשא לאישה את שולה (שולמית) פז מגבעתיים, ב-25 במרס 1963, כ"ט באדר, ליל א' בניסן תשכ"ג. הם גרו בחדרה ברח' רמב"ם, אח"כ עברו לרח' הגיבורים 35 ולבסוף גרו בסִמטַת לוּבִּין. ראשונה נולדה הבת, יעל, ואחריה הבן, גל (גלי). שולה הייתה מורה מסורה ולימדה שנים רבות בביה"ס "צפרירים" בשכונת בְּרַנְדֶּס. הקשר עם קיבוץ עין גדי נמשך ויצויַן שלאחר השירות הצבאי ישב מספר חודשים בקיבוץ, אך החליט לחזור לחדרה. מדי פעם 'קפץ' לקיבוץ לביקור, גם טייל בסביבה, במיוחד עם צַ'רְלִי, יוֹרָם צוּרִי, שהתיידד איתו וטיילו יחד בסביבת הקיבוץ, ותמיד חזר משם עם צילומי נוף נהדרים. למרות שלא היה חבר בעין גדי, השתתף מדי פעם במפגשי חברים של גרעין "רֵעוּת". במיוחד זכור המפגש בפסח תשע"ח-2018 ברמת צבי, לציון יומולדת ה-80 לרבים מחברי הגרעין, כשדני היה אז בדיור מוגן והגיע לכנס עם בנימין בַּקְפַיְן. דני היה מקורב לספורט בחדרה והיה אוהד מושבע של קבוצות הכדורגל "הפועל" ו"מכבי" המקומיות. בשל הגינותו ויושרו הציעו לו להיות כתב עיתון "חדשות הספורט", שיצא לאור בשנות החמישים. הוא סיקר את משחקי הכדורגל של קבוצות "הפועל" ו"מכבי" בחדרה ואירועי ספורט נוספים. היה יושב במשחקים ורושם בפנקסו את השערים, את האירועים החשובים וציין את דקות ההתרחשויות ואת השחקנים הבולטים. כל אלה אירעו בשבתות, ובמוצאי השבת מיהר הביתה ודיווח בטלפון למערכת העיתון על המשחקים, ודיווחיו התפרסמו למחרת. הוא היה מוכר באירועי הספורט, ובכלל בחדרה, ופעמים רבות היו קוראים לעברו: 'מה שלום כַּתָּבֵנוּ?' בשנות השבעים הציעו לו לאמן את קבוצת הילדים בכדורגל של "הפועל" חדרה. הוא לקח את התפקיד ברצינות, וחוץ מאימוני הספורט עבד איתם הרבה על התנהגות נאותה ומשחק הוגן. בסיום המשחקים היה מברך את המאמן ואת שחקני הקבוצה היריבה ומאמנים ומנהלי קבוצות רבים ציינו את התנהגותו והשקעתו בצד החינוכי והאנושי של שחקני קבוצתו. הוא גם הגיע להישגים וקבוצתו נמנתה על צמרת הליגה לילדים ואף זכו שנה אחת, בהנהגתו, באליפות המדינה, כשגברו בגמר על "מכבי" ת"א. קשרים מיוחדים יצר דני עם 'יד לבנים' בחדרה ונכלל בקבוצת המתנדבים. הוא השתתף בפעילויות, באירועים ובאזכרות, בבניין המרכזי ובבית העלמין, ותמיד עם המצלמה. הוא גם ביקר אצל משפחות נופלים וליווה אותן לטקסי זיכרון רבים ביחידות הצה"ליות. יצויַן מקרה אחד, שהיה נוסע מדי שנה לטקס זיכרון ברמת הגולן, בו ייצג את משפחתו של חייל, שהוריו לא יכלו להגיע לשם. גם לאחר שנפטרו הורי החיָל, נסע מדי שנה לטקס, כשכתובתו ומס' הטלפון שלו היו רשומים במטה הזיכרון של היחידה. בטקסי הזיכרון האלה ציינו באופן מיוחד את מסירותו והתמדתו לייצג את משפחת החיָל. במילואים שרת דני בסיירת הג'יפים של "גולני" ופיקוד הצפון ובמלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש רמת הגולן. כשנקרא לשירות מילואים תמיד היה לוקח את המצלמה, מצלם את הנופים ואת החבר'ה וכמובן דאג לשלוח תמונות לחבריו. קשר מיוחד היה לדני עם חבריו מהמחלקה בגדוד 12 ב"גולני", עוד מהגיוס לצה"ל. הם היו רגילים להיפגש מדי שנה באתר הזיכרון של החטיבה, סמוך לצומת "גולני", ונפגשו עם מפקדי האתר, ולעתים גם עם מפקדים בכירים של החטיבה. שולה נפטרה בליל שבת, ז' באלול תשע"ב, 25 באוגוסט 2012. דני חי כשנתיים לבדו בבית בסִמטַת לוּבִּין ועבר לדיור מוגן בבית "הַנָּשִׂיא" בחדרה, אח"כ עבר לבית "שִׁקְמָה" בקיבוץ הַזּוֹרֵעַ, שם נפטר בשבת, 25 ביוני 2022, כ"ו בסיוון תשפ"ב. הוא נקבר בחדרה, בקבר משותף עם שולה. השאיר אחריו את בתו, יעל, ובנותיה: מַעֲיָן ונוֹעָה, ובנו, גַּל, וכלתו, קֶרֶן וילדיהם: אוֹפִיר ורוֹאִי.
מצרף מילות השיר "קום והתהלך בארץ", שדני אהב מאוד, בין שירי א"י
כנס גרעין " רעות " המסורתי המתקיים מדי שנה בשנה , מזה שנים ארוכות אצל עודד זך במושב רמת צבי. שנת 2018, בהיותנו בני 80. דני הר ציון ז'ל , שלישי משמאל.