"נחל עוז: הקיבוץ המצולם ביותר בעולם"בזמן שתמונות האימה מאירועי ה-7 לאוקטובר עדיין מהדהדות, טריות ובלתי נתפסות, חוקר ואוצר הצילום גיא רז אוסף חומרים וצילומים משנותיו הראשונות של קיבוץ נחל עוז, שמראים את המורכבות בחיים על הגבול מהקמתו של היישוב. "אנחנו על ציר זמן היסטורי, היו פה מלחמות קודם לכן, ואני מקווה שמה שהיה לא יהיה" .
מאתלימור קלר| העברה מערוץ LIVING| פורסם 12/11/23
צילום: מתוך דף הפייסבוק של קיבוץ נחל עוז אוקטובר 2023.
בנסיבות טרגיות מציין בימים אלה נחל עוז 70 שנה להיווסדו, כהיאחזות הנח"ל הראשונה שהוקמה במדינת ישראל. השילוב של התיישבות חקלאית על גבול עוין, תחת מתקפות חוזרות של כנופיות מחבלים וחיילים מצרים, הביאה אליו התעניינות עצומה של התקשורת העולמית באותם ימים, והפכה אותו מוקד לתיעוד של מיטב צלמי התקופה. חוקר הצילום גיא רז ליקט אוסף נוסטלגי מרגש מראשית ימי העוז של נחל עוז. { מתוךYNET }.
קיבוץ נחל עוז, היום שטח צבאי סגור, אוסף את שבריו המדממים מטבח ה-7 באוקטובר. אירועי האימה ייחרטו בזיכרונותיהם של תושביו, וצילומים מספרים ולו במעט על הכאוס שנותר מאחור. במקביל קורם עור וגידים ארכיון הנצחה של איש אחד, שאוסף חומרים ומרכז צילומי עבר של הקיבוץ עבור מוזיאון שעתיד לקום במועצה אזורית אשכול, בעידוד מנהלת התקומה לשיקום יישובי עוטף עזה. האיש הזה הוא גיא רז – צלם, חוקר ואוצר הצילום של מוז"א, מוזיאון ארץ ישראל תל אביב, שמעניק באמצעות החומרים שהוא אוצר מבט צילומי היסטורי לקיבוץ נחל עוז בשנים 1957-1951.
"בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה נחל עוז לכינוי 'הקיבוץ המצולם ביותר בעולם'. בהיותו יישוב ספר, שתושביו עמדו בגבורה בהיתקלויות עם מחבלים שהגיעו מעזה, רבים מצלמי התקופה מהארץ ומחו"ל ביקרו וצילמו בו", אומר רז. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים קודם לכן, הייתה נס קיומי שזכה לתיעוד מכל העולם. בתוכה קמה היאחזות הנח"ל הראשונה נחל עוז, שספגה אבדות וזכתה אף היא לתיעוד המתיישבים בה על קו הגבול.
פסטורליות על הגבול
מתיישבים מקומיים כמו בוריס כרמי (בשנת 1951) ופאול גולדמן (בשנת 1956) היו בין הצלמים המתעדים של הנח"לאים בהיאחזות הנח"ל הראשונה באמצעות דיוקנאות החברים, חלקם בשדה, חלקם במועדון, אחד מהם מטפל בנשקים. "הם היו מודעים לכך שנחל עוז היפה והפסטורלי, שכולו שדות, סוסים, רומנטיקה ו'בית קטן בערבה', יושב על הגבול. מבחינת המבט ההיסטורי", מפר לרגע רז את השלווה, "אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השנייה". ואכן, הצלם גולדמן כבר מגיע לאקשן ולהצתות. פריים אחד שלו בלילה מראה חדר ילדים עם בובה אחרי ההפצצה, אותם פריימים מצולמים שראינו בחודש האחרון, 70 שנה אחרי".
קיבוץ נחל עוז 1956 | צילום: פאול גולדמן מוזיאון ארץ ישראל תל אביבקיבוץ נחל עוז, ג, 1951 | צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר הספרייה הלאומיתקיבוץ נחל עוז, ג, 1956 | צילום: פאול גולדמן מוזיאון ארץ ישראל תל אביבקיבוץ נחל עוז, ג, 1951 | צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר הספרייה הלאומית
התמונות צולמו אז בשחור-לבן והיום כל מה שמצולם, בין אם סטילס ובין אם וידאו, הוא בצבע. "הזוועות קשות יותר בצבע, והמעבר משחור-לבן לצבע הוא חלק מההיסטוריה של הצילום", רז מצביע על אחד ההבדלים. במחקר שלו הוא נעצר בצילומי השחור-לבן ב-1957, עליהם הרצה השבוע (12.11) במוז"א במסגרת ההרצאה "נחל עוז – הקיבוץ המצולם ביותר בעולם". את החלק הבא, אם וכאשר, הוא כבר מייעד לתיעוד בצבע מאז ועד היום. "אנחנו על ציר זמן היסטורי, היו פה מלחמות קודם לכן, ואני מקווה שמה שהיה לא יהיה. החזרה לאחור נותנת כוחות, בבחינת בואו תראו איך הכול התחיל בהיאחזות הנח"ל הראשונה, כמה עברנו ולמה הגענו". צילומי השחור-לבן מבחינתו הם מעשה אמנות שלא מתעלם גם מצבעי האפור שבהם. "בחיים יש שחור-לבן ומסלולי התנגשות ביניהם, אבל בואו נסתכל גם על האפורים ולא רק על השחור-לבן ומי צודק, ימין או שמאל".
קיבוץ נחל עוז, ג, 1951 | צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר הספרייה הלאומיתקיבוץ נחל עוז, ג, 1951 | צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר הספרייה הלאומיתקיבוץ נחל עוז, ג, 1951 | צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר הספרייה הלאומיתקיבוץ נחל עוז, ג, 1956 | צילום: פאול גולדמן מוזיאון ארץ ישראל תל אביב
קיבוץ נחל עוז שוכן במערב הנגב הצפוני, ליד שדרות ונתיבות וליד רצועת עזה. הוא עלה על הקרקע ב-26 ביולי 1951 כהיאחזות הנח"ל הראשונה בישראל, הפך לקיבוץ שנתיים לאחר מכן, ותושביו עמדו בגבורה בהיתקלויות עם מחבלים שהגיעו מעזה. ב-7 באוקטובר 2023, במתקפת הפתע על ישראל שהחלה את מלחמת "חרבות ברזל" הוא נכבש על ידי מחבלים, שהסתובבו בו במשך שעות ורצחו וחטפו לשטח עזה רבים מאזרחיו, בהם גם מייסדיו ומקימיו, נשים וילדים. בתי התושבים הוחרבו ונשדדו.
אייקונים של התקופה
רז, 60, יליד קיבוץ גבע בעמק יזרעאל, הוא צלם בוגר "קאמרה אובסקורה" שמאז 1995 חוקר את ההיסטוריה של הצילום בארץ. הוא מעיד על עצמו כמי שחי בשני צירים מקבילים – היסטוריית הצילום וההיסטוריה של הארץ – ויש רגעים שמשיקים, כמו אוצרות לצילומי הסטילס של הקיבוץ שנפגשת עם מציאות ימינו. "בוריס כרמי מצלם ב-51' בין החברים את רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז כבן 17 ששימש כמפקד אזור (רכז ביטחון) ונרצח על ידי מסתננים מרצועת עזה ב-56', בהיותו בן 21. על קברו נשא משה דיין הספד שנחשב לאחר הבולטים בהיסטוריה של המדינה ועיצב את הזהות הישראלית. נאומו של דיין צוטט ברבות הימים על ידי שני צידי המפה הפוליטית, כשכל אחד מאמץ משפטים שונים ממנו. היום נשמעות המילים מצמררות במיוחד, כאילו נכתבו היום:
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע…." רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
כרמי כביכול ייצר את הדיוקן של מי שעתיד להילקח מהם. במאורעות 55'-56', כשפאול גולדמן מגיע לתעד את שריפת השדות והפצצת המרגמות, זהו קצה התקופה שבחרתי לאצור". בין הצילומים נראה כתב טלוויזיה אמריקאי בשם אד מורו עומד מול שילוט מנוקב בכדורים בצומת סעד, 2.5 ק"מ מנחל עוז והמקום שאליו הגיעו אז בטרמפים כדי להגיע לקיבוץ. "זה היה אייקון של עוטף עזה כי רוב צלמי התקופה בשנות החמישים צילמו אותו, עם או בלי אנשים, בדרך לנחל עוז או ליישובי האזור".
בן הקיבוץ רועי רוטברג שעל קברו נשא משה דיין את ההספד המפורסם, צולם בשנת 1951 | צילום: בוריס כרמי אוסף מיתר הספרייה הלאומיתאד מורו בנחל עוז, 1956 | צילום: פאול גולדמן מוזיאון ארץ ישראל תל אביבקיבוץ נחל עוז, ג, 1951 | צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר הספרייה הלאומיתקיבוץ נחל עוז, ג, 1956 | צילום: פאול גולדמן מוזיאון ארץ ישראל תל אביבקיבוץ נחל עוז, ג, 1956 | צילום: פאול גולדמן מוזיאון ארץ ישראל תל אביב
רז דולה קבצים מארכיונים, מפענח מיקומים ואישים בעזרת אנשי מקצוע והיסטוריונים כמו מרדכי נאור, ממייסדי נחל עוז, שגם אחראי לכותרת "הקיבוץ המצולם ביותר בעולם". בעתיד הוא מקווה ליצור מהאוסף גם תערוכה. "רק אתמול בלילה, בעודי מסתכל בדף הפייסבוק של נחל עוז, הגעתי למישהי שהעלתה צילום משנות ה-50 של אמא שלה על שער עיתון 'במחנה'. את הצילום צילם וורנר בראון, שעל אוסף צילומים שלו אני עובד בימים אלה. ההיסטוריה של הצילום בארץ מתחילה לפני 150 שנה ומאגר הצלמים שלי הולך ונבנה כבר 30 שנה, להם אני מקדיש הרצאות ותערוכות".
"אני בונה את ההיסטוריה של הדור הבא"
בעבודתו הוא מביט אל העבר, אולם מנקודת המבט הנוכחית הוא מתקשה לעשות כן מול העתיד. "זו שאלת המיליון", הוא מסכם, "אנחנו צריכים להיות אופטימיים כמו שאומר חיים ילין מקיבוץ בארי וראש המועצה האזורית אשכול לשעבר. התושבים, המדינה שצריכה לקבל החלטה. זה עניין מורכב. מה שבטוח, יש אינספור של חומרים לתיעוד ובתערוכה השנתית של צילום עיתונות וצילום תיעודי במוז"א, 'עדות מקומית', יהיה פרק נרחב למלחמה. אני נציג צילומי הסטילס שמרכז לדורות הבאים את הצלמים שפועלים בשטח ובונה את ההיסטוריה של הדור הבא".
גיא רז {צילום יח'צ}.חוקר ואוצר היסטורית הצילום בארץ.
קיבוץ נחל עוז בצבע, שדה חמניות | צילום: מורן פרייבךקיבוץ נחל עוז, גדר מצוירת של האמן אליסף מיארה | צילום: טום אורן-דננברג
זהו אולי האירוע האחרון בחגיגות ה-90 לקריית חיים וכמה חבל שהוא קורה לנו דווקא בימים קשים למדינת ישראל כולה. ממש בימים אלו סיימנו את העריכה והליכי ההפקה של אלבום מפואר ומיוחד במינו המסכם 90 שנות קיומה של קריית חיים. 144 עמודי צבע, תמונות מיום ההקמה ועד לאירוע המרגש כפי שכולנו חווינו, סיפורים, שירים ומעשיות המשתלבים אחד בשני באופן מיוחד ומרגש לאורכן של 90 שנות היסטוריה מרגשת.
נכון לעכשיו יש לנו הסכם עם ההוצאה לאור על רכישת 30 העותקים הראשונים של האלבום במחיר מיוחד ומי שמעוניין מתבקש להתקשר עמי.
אליהו הכהן, ראש וראשון לחוקרי הזמר העברי בדורנו, חתן פרס ישראל, בעל לדליה רעייתו האוהבת והמסורה, אב לאיילת ולאפרת, סב, איש משפחה, חבר, איש רֵעִים ומושא להערצה, הלך היום לפנות בוקר לעולמו. תם המסע הגדול בן 88 השנים, שראשיתו במארס 1935 בשכונת נוה צדק. תמו שנות הדיאליזה השבועית, תמו חודשי המחלה, שבמהלכם התמודד אליהו מתוך תעצומות נפש, בראש צלול ובגבורה עילאית עם הסוף הבלתי נמנע. תמה מנת הסבל והייסורים. הסתיימה עלילת חייו של 'הכהן הגדול מֵאֶחָיו', שהיה מגדלור וכתובת שאליה פונים בהערצה חוקרים ותלמידים, איש נדיב ששיתף את אוצרות רוחו עם כל דורש וענה בסבלנות לכל שואל.
לכל אדם יש תחליף, חוץ מכמה שאין להם. לאליהו אין ולא יהיה תחליף, והלב כואב ודואב על הַאי שוּפְרָא דְבָּלֵי בְּאַרְעָא. על הידע העצום שצבר, יֶדע כזה שאותו ידע אליהו גם לזכור, לשלוף בזמן הנכון ולעשות בו שימוש מועיל לתועלת הכלל. ולא רק על הזמר העברי חלשה מלכותו אלא גם על תולדות ארץ ישראל ותולדות היישוב, על ספרות הנוסעים לארץ הקודש, על תולדות הספר העברי והחינוך היהודי. בכל אלה, ועוד יותר, החזיק ושלט, ובכל אלה אין לו יורש. איש הָאַשְׁכּוֹלוֹת היה – איש שהכל בו.
ועל כל אלה חפפה דמותו רבת הגוונים: אהבה יוקדת לארץ ציון וירושלים, ליושביה ולכל אשר בה (כולל ממלכת החי והצומח), ציונות עקשנית של 'לא נזוז מפה', חוש הומור עסיסי ויכולת נדירה לספר סיפור, ועוד איזה סיפור!
מגילת זכויותיו ומורשתו המדעית עוד תיפרש בהרחבה לאחר שיפוגו ימי הצער והכאב, תרומתו למחקר הזמר העברי – מקצוע שהקים כמעט לבדו ובמו ידיו – עוד תוערך ועוד ידובר בה.
קוראי בלוג עונג שבת זכו בעשור האחרון לאורח קבוע לשבת. כמעט כל חודש, התפרסם כאן מאמר פרי עטו של אליהו. קרוב לתשעים רשימות, ועוד כמה שמוכנות לדפוס ויתפרסמו בהמשך. כמו תוכניות הרדיו והטלוויזיה שהגיש לאורך השנים – 'יין ישן נושן', שרתי לך ארצי', 'על הדשא' ועוד ועוד – שהקנו לו מעריצים רבים, כך גם מאמריו בבלוג. מאמרים אלה משכו את תשומת לבם של אלפי קוראים, שבלעו את דבריו כבִכּוּרָהּ ביום קיץ וחיכו בקוצר רוח לרשימה הבאה. הצטברותם יחד של מאמריו היא הגשמת חלומו הגדול, שכמעט והושלם: סקירה מקפת וביקורתית, מתועדת ומוסמכת של שירי הזמר מתקופת חיבת ציון והעלייה הראשונה.
לא פעם אמר לי, מתוך הכרת ערך עצמו, כי בכל הקשור לשירי הזמר של העליות האחרות, ובוודאי של מדינת ישראל, יש הרבה אנשים מוכשרים וידענים שיוכלו לכתוב עליהם לא פחות טוב ממנו, ואילו על שירי חיבת ציון והעלייה הראשונה אין אף אחד אחר חוץ ממנו… אמר וידע מה שאמר. ועדיין לא תמה המלאכה. החומרים הרבים שאסף וגנוזים בספרייתו – כולל עדויות מוקלטות של דור 'הוותיקים' שאותם הנציח אליהו על סלילי טייפ ישן – ימתינו לדור הבא של החוקרים.
בלוג עונג שבת היה עבור אליהו חוף מבטחים, שאותו חיפש במשך שנים רבות, וכשמצאוֹ עגנה בו ספינתו לבטח. היכולת לפרסם מאמרים פרי עטו וממצאיו, שיעברו עריכה קפדנית בידי מי שהוא סומך עליו, היכולת לשלב במלל גם תמונות וקולות – כל אלה נמצאו לו בבלוג. אליהו סמך לחלוטין על עריכתי, על הוספותיי כמו גם על השמטותיי, ונענה לכל בקשה או שאלה שהפניתי אליו. בקשות אלה חייבו אותו לפעמים לרדת למרתף הספרייה האגדית שבביתו, ולנסות ולאתר כרכים ישנים נושנים של 'השחר', 'עולם קטן' או 'בוסתנאי', כדי לסרוק מתוכם קטע מסוים שדרשתי ממנו למען אוכל להגיה את מה שהעתיק בכתב ידו לפני כמה עשרות שנים. וכשחיפש את העותק הישן – כך סיפר לי – תמיד נקרו על דרכו ספרים בלתי צפויים ששכח מקיומם, ואלה משכו את לבו והסיחו את דעתו למשהו אחר, מעניין לא פחות…
הביטחון המלא שבטח בי אליהו היה עבורי כבוד שאין למעלה ממנו. הרגשתי להבדיל כמו י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם ומתרגם כתביו לעברית (שעשה בהם גם שינויים לא מעטים על פי הבנתו וטעמו). חשתי מעט ממה שהרגיש ברקוביץ שעה ששלום עליכם הגדול הודיע ברבים כי מסר את קולמוסו בידי חתנו. הכבוד היה שלי והעונג היה של קוראי המאמרים.
אנו נפרדים היום מאליהו, אך לא ממורשתו. זו תמשיך ותנבע ותעשיר את אוהבי ארץ ישראל וזמרתה.
אחד ממחקריו האחרונים, שיתפרסם בקרוב בבלוג, עוסק במלחין שהיה נערץ עליו: חנינא קרצ'בסקי, המורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה, שבין שיריו כולנו מכירים את 'אל ראש ההר', 'על שפת ים כנרת', 'פה בארץ חמדת אבות', 'בשדמות בית לחם', ועוד ועוד – אין צריך לומר שעל גלגולי כולם כתב אליהו בהרחבה.
ושיר אחד הלחין קרצ'בסקי כדי שישירוהו בטקסים השנתיים לזכרו של בנימין זאב הרצל, וזהו שירו של רבי יהודה הלוי 'הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת'.
הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם?
הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים
וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם
בְּתוֹכָם שַׂר וְגָדוֹל תָּם וְיָשָׁר
יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבוֹן וְחָכָם.
משוררי חיבת ציון הרגישו קשר עז ועמוק אל יהודה הלוי, שכל חייו פיעמה בו התשוקה לעלות לארץ ישראל. 'הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת' היה שיר אבל וקינה שכתב עם מותו של ידיד חכם, 'שר וגדול, תם וישר'. שמו של הידיד שמת לא נזכר ודווקא משום כך הפכו השורות הללו מתאימות לפרידה אחרונה מדמויות נערצות, גדולות מהחיים.
השיר התפשט בכל הארץ והפך למין מארש אֵבֶל רשמי, שאותו מנגנים או שרים באזכרות למנהיגי היישוב. בחנוכה של שנת תרפ"ו שלח חנינא קרצ'בסקי יד בנפשו מסיבות שעד היום אינן ידועות, ובלווייתו שרו הנאספים את 'היֵדעו הדמעות'…
וכאז כן היום. הרגבים שבתוכם ייטמן אליהו לא יֵדעו מה בתוכם, אבל אנו יודעים וזוכרים: שר וגדול, תם וישר, איש נבון וחכם.
מורנו ורבינו אליהו, לא רק אנו נפרדים ממך. עמנו כאן, סביב ערש הדווי, ניצבות – לא בגוף כי אם ברוח – רבות מן הדמויות שהערצת ושמילאו את עולמך: חובבי ציון והביל"ויים, איכרי המושבות וחלוצי העלייה השנייה והשלישית. והם באים מירושלים שמחוץ לחומות ומתל אביב הקטנה, מעין חרוד ומרמת יוחנן, מן העמק ומן הגליל, מן הכפר ומן העיר. מלווים אותך בדרכך האחרונה גם עשרות האנשים והנשים שחקרת את יצירתם והפחת בה חיים חדשים: אליקוּם צונזר ואברהם גולדפאדן, מנחם מנדל דוליצקי ונפתלי הרץ אימבר, חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, רחל המשוררת ונעמי שמר, צבי בן יוסף ולוין קיפניס, דוד זהבי ויהודה שרת, מרדכי זעירא ויעקב אורלנד, ועמם גדודים גדודים של הוזים וחוזים, חולמים ובונים, יוצרים ומלחינים, שידעת לדובב את שפתותיהם.
נוח בשלום על משכבך איש יקר. נזכור אותך תמיד.
ביקור בביתו של אליהו הכהן, 2018 (צילום: דליה הכהן)
אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי צריך לטלפן אליו, בעניין שיר כלשהו, בררתי את המילים וסדרתי אותן ושוב בררתי ושוב סדרתי. החוגה הסתובבה, אליהו ענה וכאילו אנחנו מכרים משנים. חבל על ד'אבדין.
איש אשכולות היה אליהו הכהן. הכרתיו אישית. יש בידי מספר מכתבים שכתב לי לפני שנים רבות; וגם התכתבנו לא מעט במיילים. למדתי ממנו המון. אליהו שיתף אותי בידע שלו על שירים עבריים שמקורם רוסי, תחום שקרוב לליבי. קראתי בשקיקה את כל מה שפרסם והגיע לידיי. מאמריו בבלוג השבועי "עונג שבת" של פרופסור דוד אסף היו מדהימים ומשכילים. תמיד ייחלתי לרגע הזה שבו יכַנֵּס בספר עב־ כרס את כל הידע שלו בזמר העברי, שכפי שנהג לומר צבור בין היתר בהמון פתקאות. הוא לא יעשה זאת, וחבל… אליהו הכהן, פטירתו היא אבֵדה לכולנו, וביניהם כל שוחרי הזמר העברי. יהי זכרו ברוך!
ליישי : בני קריית חיים משתתפים בצערה של חברתנו היקרה רינה עינבר { בר-אולפן } ,במות גיסתה אביטל {לבית שלגי } בר-אולפן ז'ל , ובצער כל בני המשפחה . יהי זכרה ברוך.
ילידי 1933."התנועה המאוחדת " קן קריית חיים. אביטל שלגי שנייה משמאל.
הערב, יום הזיכרון לדוד שלי היקר ישראל גלבוס ז"ל מקרית חיים,
עובד קק"ל, אשר אני נקרא על שמו. 58 שנים להירצחו על ידי מחבלים, סמוך לגבול הלבנון.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.
ישראל זיסק.
ארצנו הקטנטונת. מילים : יורם טהרלב. לחן: רמי קלינשטיין. ביצוע: אוריאל רקובסקי.לווי מוסיקאלי, עיבוד וסאונד: שרון רייז. תודה לניסן גביש יו'ר גימלאי קק'ל ולמושב משואות יצחק על מתן חסות לשיר.
ציוני דרך בחייו של ישראל גלבוס ז"ל:
ישראל, בן רחל וזלמן, נולד בכ"ג בכסלו תש"ב (13.12.1941) בעיר צ'ור סבחוז ברוסיה. הוריו, ילידי פולין, ברחו לרוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה. האב זלמן גוייס לצבא הרוסי ונהרג בשנת תש"ד(1944). לאחר המלחמה האם רחל חזרה לפולין, שם למד ישראל בבית הספר היסודי והתיכון. ישראל, אימו ואחיו יוסי עלו לארץ באביב תשי"ז (20 במאי 1957) והתגוררו בצריף בקרית חיים המזרחית. כעבור זמן מה המשפחה עברה לדירה נוחה בקרית חיים מערבית, ליד חוף הים. גם אחותו אסתר ובעלה משה ז"ל עלו לארץ והתגוררו בבאר שבע. ישראל היה בחור צנוע, שקט ונוח. הוא התגייס לצה"ל ושירת ביחידת חי"ר. אחרי שחרורו החל לעבוד בקק"ל, והיה מסור מאוד לעבודתו כטרקטוריסט. הוא עבד בהכשרת דרכים ביערות קק"ל. תחילה עבד תחת אש ליד קיבוץ אלמגור, כשכף הטרקטור מורמת למעלה כהגנה מפני כדורים ולאחר מכן עבד על יד גבול הלבנון, והתגורר באותו זמן בקיבוץ יראון שבגליל העליון. ביום שלישי כ"א בחשון תשכ"ו (16.11.1965) ישראל נרצח על ידי מחבלים ליד גבול הלבנון, סמוך לקיבוץ יראון. ישראל היה בן 24 במותו. הותיר אחריו אם רחל, אחות אסתר ואח יוסי. הובא למנוחות בבית העלמין חוף הכרמל הישן בחיפה. אחותו הבכורה של ישראל, אסתר, קראה לבנה – ישראל, על שם אחיה הצעיר. ביום כ"א בחשון תשס"ד (16.11.2003) יום הזיכרון ה- 38 לרצח ישראל, חנכה הקק"ל, בטקס מרשים ומרגש, חורשה ופינת מרגוע לזכרו. האתר נמצא ליד גבול לבנון, סמוך לקיבוץ יראון, ובו פינת ישיבה בצל העצים אשר צופה מצד דרום לכיוון נחל דישון, ומצד צפון לכיוון לבנון. בשלט, שנחקק על אבן בזלת גדולה ויפה והוצב בפינת המרגוע, נכתב: "חורשה ופינת מרגוע על שם ישראל גלבוס ז"ל,
פורסם ב
משפחת בנקיר{ ברק },קריית חיים בשנת 1950 רחוב א' מספר 71.יושבים: האב יעקב. האם שרה וביניהם הבן יגאל. עומדים משמאל לימין: הדסה. יחזקאל. אבישי. עמנואל { מנו}.
העברה מגיליון " עונג שבת " בעריכת פרופ' דוד אסף. גיליון 3.11.23.
מכל שפע התיעוד שפורסם השבוע ריגשה אותי תמונה שפרסמה אתמול סיון קלינגבייל, עיתונאית הארץ ובת קיבוץ ניר עוז. זהו צילום הממגורה (הסִילוֹ) של הקיבוץ ההרוס: דגל ישראל ענקי, צח ומצוחצח, ולצדו דגל הקיבוץ, גם הוא בוהק בנקיונו, וסיסמה זו מתחתיו:
לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב
קיבוץ ניר עוז נוסד ב-1955 על ידי תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). עד הטבח של 7 באוקטובר חיו בקיבוץ קטן זה כ-450 אנשים, נשים וטף. באותה שבת ארורה נרצחו 27 מתושביו ועוד 74 מהם חטופים ונעדרים. קהילה שיתופית שכל אדם רביעי בה נרצח או שגורלו אינו ידוע.
ואף על פי כן ולמרות הכל, התושבים ששרדו מצאו את עוז הרוח (ניר עוז!) לדבוק בסיסמה המליצית הישנה, שליוותה אותם עם עלייתם לקרקע. את הסיסמה הזו הגה בשלהי 1945 מנהיג מפ"ם מאיר יערי במהלך פגישה טעונה עם פרטיזנים ניצולי שואה. הפגישה, שהתקיימה בקיבוץ עברון (ביניהם הייתה חייקה גרוסמן), דנה ביחס 'הנכון' לברית המועצות ובהבדלים שנחשפו בין השקפת העולם של הניצולים, ששרדו ועלו לארץ, לבין נקודת המבט של הנהגת התנועה בארץ (קרי, יערי עצמו). זו גם הכותרת שהעניק יערי לאחד ממאמריו (נדפס בספרו בדרך ארוכה, 1947).
והסיסמה המגייסת – גם אם מנותקת מהקשרה המקורי – ליוותה מאז את חניכי השומר הצעיר, בסניפי התנועה בכל הארץ ובהגשמה השיתופית. ניר עוז היה הקיבוץ השבעים של תנועה מפוארת זו.
תושבי ניר עוז המופלאים לא הפסיקו להדהים את המדינה. השבוע, באצילות שלא תתואר במילים, הם שיגרו שני מכתבים שצריכים להיכנס לפנתיאון הגבורה האזרחית שלנו.
מכתב אחד נשלח לספקים ולבעלי חוב של הקיבוץ ובו התנצלה איילת גוברמן, מנהלת החשבונות, כי התשלום יתעכב מעט בשל התקפת המחבלים. הם מתבקשים לשלוח שוב את החשבוניות כי קשה לשחזר את המסמכים המקוריים…
המכתב השני, שהוא לא פחות ממדהים, נשלח למפקד פיקוד דרום האלוף ירון פינקלמן. אסנת פרי (שבעלה חיים פרי בן השמונים נחטף לעזה מול עיניה!) כתבה בשם חברי הקיבוץ, כי על אף האובדן הנורא ועל אף משבר האמון ותחושת ההפקרה שחוו באותן שעות שחורות, עתה הם מבקשים לחזק את ידיו על מנת שיקדיש את כל משאבי רוחו לניהול המלחמה ולהשגת הניצחון על אוייבנו.
