אתמול התכנסו בני המשפחה וחבריו ליד קברו של אבישי , היכל חרוב, בית עלמין תל רגב.
דברים שהקריאה חנה , רעייתו של אבישי במעמד טכס האזכרה , אתמול.
ברכות שכתב חנן פרגר ז'ל ,בשנת 2014, במלאת לאבישי 80 שנה , במעמד חבריו מילדות ונוער, שותפיו לחיים ולדרך.
חנן פרגר{ מימין } ואבישי ברק .השניים מרחוב א'.{ רחוב אלכסנדר זייד }
כתב צביקה זליקוביץ.
שרנו ליד קברו
הזכרנו במעמד ההתכנסות אתמול את מרדכי שכטמן , הקומוניסט מרחוב א' מספר 71 שכנם של משפחת בנקיר { ברק } ,שאבישי פעל רבות על מנת להנציחו ב"בית יד לבנים "בקריית חיים, והצליח במשימתו שנים מעטות לפני לכתו מאיתנו .
בית שכטמן הקומוניסט, אשר סבל מן הנאמנות של המפא"יניקים למסורת "בלי חרות ומקי" . כשנספה במאורעות ב-1938 לא צויין בין הנופלים, הוא היה נהג קטר כאשר עוזרו הערבי המסיק של תנור מנוע הקיטור, רצח אותו בבאלד א שייך { תל חנן }וברח. אלמנתו , צילה , הייתה מקבלת לחצר הבית ערמות של סלעים אותם הייתה מנפצת בעזרת פטיש ביד ,לאבני התשתית המשמשות לבנית הכבישים, כן ,היו מביאים לה מסמרים ישנים מעוקמים אותם יישרה והחזירה לשימוש, הכול למען הקיום והפרנסה שלה ושני ילדיה הרכים יצחק ורחל. ב-1942 פתחה גן בחצר ביתם לילדי המגויסים ושם אפשר לראות את ברכת השחייה הראשונה בקריה.
ב-1.5.2023, התקיים ב"תיאטרון הצפון "(בית העם) אירוע רב רושם לציון מלאת 90 שנה לקריית חיים. תושבי הקריה לצד בניה ובנותיה מכל קצווי הארץ ומחו"ל התכנסו לערב מרגש, לשמוע ולהשמיע את סיפורי המורשת והנוסטלגיה של המקום הכול כך מיוחד הזה, שרשם דפים רבים בספרי ההיסטוריה של המדינה שבדרך .השתתפותו של שלמה סגל, בן הדור השני למייסדי קריית חיים נמנעה עקב פטירתה של רעייתו רותי ז"ל.השבוע ביקרתי את שלמה ושתי בנותיו מיכל ויעל בביתו שברחוב ו' (יצחק יציב) 69, שהוא ביתם של הוריו, חברי ארגון א' (160 משפחות הראשונות של מייסדי קריית חיים) ובפעם נוספת התרגשויותיי עלו על גדותיהן. פגשתי איש בן 93 (כמעט), צלול וחד בצורה בלתי רגילה המכיר ויודע את כל הליכי ההתיישבות וההקמה של קריית חיים והשיחה קלחה לה כאילו היו הדברים רק אתמול. אחד הסיפורים המיוחדים היה על הבית הזה שברחוב ו' (יצחק יציב), הוריו של שלמה שניהם צברים האבא יליד חברון והאימא ילידת צפת, היו האחרונים ברשימת המאה ששים של ארגון א' שבאופן די טבעי התיישבו ברחובות א' ב' ג' ד', ונהנו כמו כולם מהרכישה והבנייה המשותפת ואבא של שלמה סרב! הוא נדד מזרחה עד רחוב ו', הביא מבת גלים צריף הקים אותו בחולות וחיו שם שנים ארוכות. הוא היה ממקימי ארגון המים של הקריה, אגודת המים של היום ולמעשה היה מנהלה. שלמה עבד עם אביו בהנחת קווי המים בשלשת הרחובות הראשונים בקריית חיים המערבית. בין בני מחזורו של שלמה אנו מוצאים את ישראל קסטנברג, רות חשמן, אברהם ארליך ורבים וטובים נוספים. ושלא כחבריו שמצאו דרכם בהתיישבות העובדת שמחוץ לקריית חיים, הוא התגייס לחיל האוויר והיה צלם אווירי. משך שעה ארוכה ישבתי ושוחחתי עם שלמה ולא פסקתי להתלהב לרגע מהאיש המופלא הזה. זיכרונותיו, ידענותו, וצלילותו הרשימו אותי בצורה בלתי רגילה. הוא כיבד אותי בגלידה מעשה ידיו שהוא מכין לנכדיו ובאגוזי פקאן הגדלים בחצרו והם מוגשים למבקרים בביתו טריים וקלויים. לקראת סיום הפגישה הגשתי לשלמה את האלבום המפואר (145 עמודי מורשת, היסטוריה ונוסטלגיה) המספר על 90 שנות קריית חיים שב-7.10.2023 (זוכרים) סיימתי עריכתו.
שלמה סגל { משמאל } ואורי יסוד. דצמבר 2023 בקרית חיים.
ב- 1993 ביקר בארץ הבארד (טרובאדור) בולאט ואקודג'אבה – מגדולי המשוררים הרוסיים (שלא כתב על פי הוראות הקרמלין). הוא זיהה, כבר אז, מה שאנחנו מכירים רק עכשיו – את הישראלית (הוא קרא לה 'סברה') הלוחמת וכתב אז את השיר הידוע בשם 'חיילת' (Солдатка), אותו ביצעה ישראלית ממוצא רוסי – לאריסה גרשטיין (שהייתה אז סגנית ראש עיריית ירושלים וכבר הופיעה בערוץ השירים הרוסיים שלנו), שהלכה לעולמה לפני כשבועיים.
קליפ עם קולה של לאריסה וכתוביות של תרגום השיר לעברית,
היוצר והפזמונאי, מראשוני השחקנים שהעלו הצגות יחיד בישראל ("סתם יום של חול") הלך לעולמו. במרוצת השנים הוא שיחק בתיאטראות הקאמרי והבימה, הלחין שירים כמו "שיירת הרוכבים", "עמק דותן" ו"האורקסטרה של ראשון", ובשנת 2005 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חייו.
איש התיאטרון, המוזיקאי, היוצר והמלחין, חתן פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים, שמעון ישראלי, הלך לעולמו והוא בן 91. הלווייתו תתקיים ביום א' ב-14:00 בקיבוץ מבוא חמה.
ישראלי, שציין את יום הולדתו ה-91 בתחילת השבוע, נולד בשם שמעון פוססורסקי ב-1932 בוורשה שבפולין, בן זקונים אחרי חמישה ילדים. עם פלישת הנאצים לפולין בגיל תשע הצליח לברוח יחד עם משפחתו לעיירה סטולבצי, על גבול רוסיה-פולין, ומשם ברח לבדו למנסרה והצטרף לפרטיזנים, כשמשפחתו – הוריו ואחיו – נרצחו על ידי הנאצים.
בריאיון ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2009 סיפר כיצד במשך חורף שלם הסתתר בתוך בור עמוק בשירותים מאולתרים. "חפרו בית שימוש בחוץ, ריפדו את הבור בקש ובנו עליו בודקה עם מושב והכול", אמר אז. "ישבתי שם מקופל. היו זורקים לי פנימה אוכל, מעילים להתכסות. מישהו זרק ספר תפילות עם עיפרון. ציירתי על כל השוליים עמוד תלייה עם דמות תלויה וצלב קרס. כשהוציאו אותי משם לקח לי שבועיים ליישר את הרגליים."
בשנת 1946 עלה לישראל בעליית הנוער ועברת את שם משפחתו לישראלי. הוא חי במשך שנה בכפר חיטים ואחרי שהגיעו בני זוג שהציגו את עצמם כדודיו, הוא עבר עימם לתל אביב, עבד בחנות ספרים ו"חלם על תיאטרון", לדבריו בריאיון ל"ידיעות אחרונות" משנת 2010. בצבא שירת בחוליית בידור להקת הכרמל, יחד עם חנה אהרוני ופולדי שצמן. בהמשך הוא שיחק בתיאטרון האוהל, הבימה והקאמרי, כשהשתתף בהצגות "זעקי, ארץ אהובה" (1953), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1955) ו"הוא הלך בשדות" (1956). ב"הוא הלך בשדות" הכיר את אריק לביא וצבי בורודו, ויחד הם הקימו את ההרכב "שלושת המיתרים" והופיעו בפריז. עם שובו הוא הצטרף ללהקת "בצל ירוק".
ישראלי היה מראשוני השחקנים של התיאטרון העירוני חיפה והשתתף בין היתר בהצגות "פרנק החמישי", "ימים של זהב", "בר כוכבא", "כנר על הגג" (שם גילם את טוביה בדרום אפריקה), "הן לא תקחוהו עימך", "ריצרד השלישי" ו"נשף מסיכות". בין ההצגות שביים בתיאטרון חיפה ניתן למנות את "חיפה, חיפה", "קרקס עירוני" ו"הרומן שלי עם ברכט".
שמעון ישראלי שר ברדיו , במסגרת שידורי "קול ישראל " , 1959. צילום : משה פרידן לע'מ.
בגיל 30, עת נולד בנו עופר, החל בכתיבת שירים ומונולוגים, שמהם יצר את הצגת היחיד הראשונה שלו – "סתם יום של חול." ישראלי היה מראשוני השחקנים שהעלו הצגות יחיד בישראל ומראשוני הזמרים ששרו שירים שהלחינו בעצמם, בהם "שיירת הרוכבים", "עמק דותן" ו"האורקסטרה של ראשון", והיה הראשון לבצע פנינים כמו "השמלה הסגולה" (יחד עם אילנה רובינא,( "ביתי אל מול גולן" ו"הלילה הולך בשדרות". הוא הופיע באינספור מופעים מכל הסוגים, כתב תסריטים וספרים, ובשנת 2005 זכה כאמור בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.
סרטו התיעודי, "המרתף", שבו לקח חלק לצד זהרירה חריפאי, חנה כהנא ודודי סמדר, זכה בשני פרסים במסגרת פסטיבל ברלין בשנת 1963. "בסרט 'המרתף', העוסק בנושא השואה והנקמה, נפל דבר בחיי", אמר בריאיון מ-2010, "הוא שחרר אותי מכובד השואה שנשאתי הרבה שנים".
בין ההפקות בהן השתתף בעשורים האחרונים ניתן לציין את "סלטו מורטלה", "בדרך אל החתולים", "הדוד ואניה", "טייבלה והשד שלה" ו"האגם המוזהב". כמו כן, עשה גם מספר תפקידי קולנוע, כשבשנת 1999 שיחק בסרט "איש משטרה", ובשנת 2007 שיחק בסרט "אסקימוסים בגליל". בשנותיו האחרונות ישראלי הופיע בערבי זמר ברחבי הארץ.
עמוק, עמוק העצב בעיניים עמוק, עמוק היין במרתף הלילה את ליבי אקרע לשניים לך ולגביע הנוטף
אל תשאלני מה אל תשאלני איך בני אדם נולדו לשתוק ולחייך בני אדם נולדו לשכוח וללכת כרוח הנושבת בשלכת
דולף, דולף הדלף דולף ומייבב עברו עלי שנות אלף שנות אלף שבלב זמר ליבי הלילה היי, טירי טירי טיילה נגן נא לעולם הוי טירי טירילי טם
במרתפים הרוח מייבבת במרתפים אין אור בחלונות אבל אדם בוכה שם כמו ילד אבל אדם חולם שם חלומות
אל תשאלני אן אל תשאלני איך גם אתה אינך יודע והולך ודאי ישנו מקום שבו עומדים מלכת שבו יתום העץ גם משלכת
דולף, דולף הדלף…
אלי רביד, ליישי:
במלחמת העולם השנייה ,היצטרף הנער שמעון ישראלי לקבוצת פרטיזנים יהודים , ביניהם היה גם דודי יעקב ישה אסטרחן. בהגיעו ארצה לביתנו בקריית חיים , סיפר לי דודי גם על כך. לימים , בהיותנו בהכשרה בקבוץ משמר דוד , פגשתי לראשונה את שמעון ישראלי בעת החזרות ש "להקת בצל ירוק " ערכה בקבוץ . מאז וגם בפגישות מזדמנות נוספות , במהלך השנים שוחחנו גם על כך. מאז הצגת היחיד הנהדרת שלו " סתם יום של חול " שראיתי בקומת המרתף של ה"קאמרי " בבניין " קולנוע מוגרבי " בתל אביב { שנת 1958} ועד לשנים אלה, ליוויתי את הופעותיו המגוונות, חלקן פורצות דרך בתחום אומנות הבמה. האזנתי רבות לסיפוריו ולשיריו המיוחדים בתוכנם , בלחן נהדר ובביצוע קפדן ומיוחד. שמעון ישראלי היה אדם מוכשר מאד , רב גווני ,נבון ,מצחיק-עצוב וצנוע . מרבית שנותיו היה תושב חיפה. מטובי האומנים והיוצרים בארצנו הכואבת והאהובה. יהי זכרו ברוך.
העברה מאתר " היסטוריה במבט אחר " , 17.12.23.
ביום שישי 15.12.23 הלך לעולמו אחד מענקי הבידור בארץ. זמר ושחקן אגדי, חלוץ בתחומו – שמעון ישראלי – שאחראי לאחד מהשירים היפים והאופטימיים ביותר בשפה העברית:
סְתָם יוֹם שֶׁל חוֹל
עִם בֹּקֶר כָּחֹל,
בְּלִי חַג וּמָחוֹל,
בְּלִי חֲצוֹצְרוֹת וָתֹף.
כְּלוּם לֹא קָרָה,
אֲבָל נַעֲרָה
חִיְּכָה, בְּעָבְרָהּ
פֶּרַח לִקְטֹף
שָׁם, עַל הַחוֹף.
כשהגיעו ארצה, הוא ואחותו, היו שניהם היחידים ממשפחתם ששרדו את זוועות השואה. שימק פוססורסקי בחר לו שם משפחה חדש – ישראלי – לזכר אביו ישראל שלא זכה לעלות לארץ ונרצח בפולין. 4 שנים לאחר שעלה לישראל כנער פולני, כבר שר בעברית כשמעון ישראלי, חייל בלהקה צבאית.
סימן ההיכר של ישראלי היה קול הבס הרועם והמרשים שלו, קול שריתק את שומעיו גם כשהלם בהם וגם כשליטף את אוזנם ועבר לשירת בריטון נעימה.
סְתָם יוֹם שֶׁל חוֹל
עִם בֹּקֶר כָּחֹל,
בְּלִי חַג וּמָחוֹל,
יוֹם בֵּין יָמִים שָׁוִים.
אוֹר לֹא גָּבַר,
אֲבָל בְּפַרְבָּר
עָבַר הַדַּוָּר
עִם מִכְתָּבִים
לָאוֹהֲבִים.
ישראלי היה פורץ דרך, אמיץ וחדשן. הוא היה הראשון שעלה לבמה במסגרת "ערב יחיד" והזמר הראשון שהלחין לעצמו את שיריו. הוא שיחק, שר, ביים וכתב – לו ולאחרים. בין אם כתב את "שיירת הרוכבים" לדודאים, או תסריט לסרט קולנוע, בין אם שיחק בתיאטרון או על המסכים, הוא עשה מה שקרוב לליבו – גם אם נחל כישלון.
ההשראה ל"סתם יום של חול" הגיעה אליו כששהה בפריז. המעבר מהתרבות הנלחמת והמגוייסת בישראל לאווירה הפריזאית השמחה ונטולת הדאגות, גרמה לו להתמסר לתחושה הזו, של הנאה מיופיים הפשוט של החיים. לצד המנגינה שהתנגנה במוחו, צץ לו גם משפט שסיכם עבורו את החוויה המרנינה בפריז: "סתם יום רגיל, עם אושר וגיל". כשחזר ארצה, ביקש מחברו המשורר יוסי גמזו לכתוב מילים למנגינה העליזה, והוא שינה את הנוסח ל"סתם יום של חול, עם בוקר כחול".
ביום שישי ה-15 בדצמבר הלך שמעון ישראלי לעולמו. הוא היה בן 91.
בהכנת הפוסט נעזרנו בכתבות של בן שלו על שמעון ישראלי, שהתפרסמו ב"הארץ".
− אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
− − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת [עץ] ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
− − רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו.
הנער רועי רוטברג על סוס באזור נחל עוז.(צילום: בוריס כרמי – אוסף מיתר הספרייה הלאומית)
תערוכה שהוצגה בלובי של חדר האוכל בנחל עוז נפגעה במתקפת 7 באוקטובר, כאשר קירות הגלריה נופצו. כעת, היא תוצג במוזיאון בית שטורמן שבעין חרוד, בתערוכה מקיפה עם צילומים נוספים המתעדים את ההיסטוריה של הקיבוץ. "חלק מהתמונות נפגעו מרסיסים, מקליעים ומשברי זכוכית", שחזר משה גרוס, צלם חבר הקיבוץ לשעבר, שחילץ את עבודות שלו ואחרות מהקיבוץ
חודשיים אחרי שתערוכת ה"מטבח" שהוצגה בלובי של נחל עוז נפגעה קשות בהתקפת המחבלים על הקיבוץ, היא תוצג לציבור מחדש בנוסף לצילומי מחזור בני המשק, בתערוכה שתיפתח בסוף השבוע בבית שטורמן שבעין חרוד.
"מספר ימים אחרי פרוץ המלחמה התחיל לבעור בי הרעיון לקיים תצוגה מאחד היישובים בנגב המערבי, והתחלתי לחפש תערוכה שנפתחה לפני המלחמה, ובגלל האסון הנורא הצגתה נקטעה. פגשתי את האוצר וחוקר הצילום גיא רז, ושיתפתי אותו ברעיון שלי. הוא קפץ ואמר שבנחל עוז נפתחה התערוכה 'המטבח' והוא לא יודע מה קרה לה בעקבות המלחמה", שחזרה עפרה ברעם, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון בית שטורמן שבעין חרוד.
"יצרתי קשר עם משה גרוס, צלם התערוכה מנחל עוז, וביקשתי ממנו, תוך כדי סיכון חייו, להגיע לקיבוץ ולבדוק את מצב התערוכה. בשיחה איתו התברר לי שנחל עוז חגגו 70 שנה להקמתם, והייתה כוונה לרגל חגיגות ה-70 לקיים תערוכת צילומים נוספת שלו בקיבוץ. ביקשתי ממנו גם את הצילומים שהיו אמורים להית מוצגים בהמשך, כך שזכינו לקבל חומרים משתי תערוכות, והרחבנו את היריעה לצילומים נוספים. הצילום המוקדם ביותר הוא משנת 1955, והאחרון בצילומים שיוצגו הוא מנובמבר 2023, כחודש אחרי הטבח. אנו נציג את התערוכה למשך כ-4 חודשים", סיכמה ברעם.
משה גרוס, 75, הוא צלם ותיק ומוערך, מנהל את מועדון הצילום של תל אביב, ובעברו חבר קיבוץ נחל עוז במשך 22 שנים. באותן שנים, נהג גרוס לצלם את רוב האירועים שהתקיימו בקיבוץ, את חברי הקיבוץ ואת כל בוגרי י"ב, כתמונת מחזור קבועה. התערוכה "המטבח", היא אוסף צילומים שלו מהמטבח המיתולוגי של נחל עוז בשנות השמונים. אותה תערוכה נפתחה בקיבוץ בחודש יוני האחרון והוצגה בלובי של חדר האוכל, שכבר אינו פעיל ומשמש כגלריה. התכנון המקורי היה לקיים את התערוכה למשך מספר חודשים ובהמשך להציג תערוכת תמונות מחזור שצילם לאורך 23 שנים.
"ההודעה על האסון הנורא תפסה אותי בבית ברמת גן", נזכר גרוס בשיחה עם ynet, "יצרתי קשר עם אחד מהחברים והבנתי שמסתובבים מחבלים בקיבוץ ושהם נעולים בממ"ד. בערב הבנתי שהם פונו תחת אש למשמר העמק, ומספר ימים לאחר מכן שלחו לי תמונה איך הגלריה נראית וראיתי שחלק מהתמונות נפגעו מרסיסים, מקליעים ומשברי זכוכית. כל קירות הגלריה התנפצו, כמו כל אנשי נחל עוז שמעתי את הבשורה הקשה על החטופים והנרצחים".
"כשעפרה ברעם הציעה לי להמשיך את התערוכה בבית שטורמן, הסכמתי מיד, והצעתי לה להוסיף גם את תערוכת תמונות המחזור שהייתה אמורה להיות מוצגת בהמשך". באחת מתמונות המחזור שיוצגו בתערוכה אף מתועדים צחי עידן שנחטף לעזה לצד יסמין לבנה- זוהר ז"ל שנרצחה בטבח 7 באוקטובר. גרוס המשיך ותיאר את הקושי לחזור לנחל עוז בצל המלחמה, "במשך חודש שלם ניסיתי להגיע לנחל עוז כדי להתחיל פרויקט של תיעוד השיקום של המקום, אך לא אפשרו לי כי מדובר בשטח צבאי סגור. רק לאחר חודש, הצלחתי להיכנס ליום אחד, אספתי את כל הצילומים שלי שהיו בתערוכה ובמקביל צילמתי עוד תמונות מהקיבוץ.
"לאחר כמה ימים הבאתי את הצילומים לעין חרוד", תיאר גרוס, "נסעתי עם האוצרת רחל רינת-הייליג, וסגרנו את הנושא של שתי התערוכות, כחלק מתערוכה כוללת של צילומים היסטוריים מנחל עוז. אני מרגיש שאת התערוכה הזו אי-אפשר להפסיק, הצלחנו בכוחות משולבים לקחת את התערוכה שנפגעה ולהציג אותה מחדש".
הפרסום לתערוכה בבית שטורמן בעין חרוד מאוחד שנפתחה לקהל היום.
סרנדה לעדה
אלי רביד,ליישי : לאה נהור , ממייסדות קבוץ נח'ל עוז, כתבה שיר זה לכבודה של עדה דלוג'ץ -רז, חברת קבוץ רמת יוחנן שהתנדבה להדריך את בנות קבוץ נח'ל עוז הצעירות בניהול המטבח וחדר האוכל .
היום השתתפנו , שולה ואנוכי, בהרצאה של גיא רז על " נחל עוז הקיבוץ המצולם בעולם ,בשנות ה-50 " ובטכס פתיחת התערוכה ב" בית שטורמן " בעין חרוד מאוחד. היה מעניין ומרתק.
העברה מ" עונג שבת" בעריכת פרופ' דוד אסף. גיליון יום ששי 15.12.23.
{ מתפרסמים כאן פרקים מתוך מאמר נרחב בנושא.}
זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא.הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.
החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר.
אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'.
כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.
באשר פלוגה צועדת, באשר הגדוד חונה, שם עולה דמותך מנגד וליבנו לך עונה.
כי צחוקך ניגון, ניגון כנרת קומתך קומת תמר, ובאוהל את עוברת עם הרוח במדבר.
תמיד, תמיד, הו כרמלית, צרובת פנים אלינו את מופעת ובך נביט, הו כרמלית, עם אש סביב בורקת ונוגהת, כי את אחת ומתוכנו את עלית ואין שניה – למעננו את יפית הו כרמלית. (כרמלית) נזכרך בליל הרעם ונראך בדמות כוכב ואת שמך נלחש עוד פעם ערב אש וטרם קרב
כי קולך הולך איתנו כניגון יקר מפז כי אותך נשאנו בלבבנו מני אז
תמיד תמיד…
וכל איש רואה פניך, וכל איש חולמך חלום, והוא חי ומת אליך בעוד שמך שפתיו יחתום.
כי הינך גליל, גליל ונגב והברוש על גבע רם, כי הינך שחרות הרגב – כי ביתו את בעולם –
