שלמה הרציג: בין אימה ליגון.

העברה מ" עונג שבת" בעריכת פרופ' דוד אסף. גיליון יום ששי 15.12.23.

{ מתפרסמים כאן פרקים מתוך מאמר נרחב בנושא.}

זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא.הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.  

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.

החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר. 

אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'. 

כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.

הנה חוה אלברשטיין בביצוע האהוב של השיר: 

האמנם מילים: לאה גולדברג לחן:  סשה ארגוב  וחיים ברקני העברה מ"שירונט". האמנם האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם ומחשוף ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי שיבולים ידקרוך ותימתק דקירתם או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן ונשמת ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע וראית את השמש בראי השלולית הזהוב ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם את תלכי לבדך בשדה…