שלום לידידיי
אני מתנצלת שלא שלחתי לכם את הסיפור השבועי מאז שפרצה המלחמה. הייתי המומה כמו כולם ועסוקה בבישולים לחיילים ולמפונים. עכשיו אני מנסה לחזור לשגרה.
הסיפור שלפניכם היווה בסיס לתסריט שכתבתי לסרט הקצר "עוד לא זקנה".
אני רוצה לשיר
רותי יצחקי ריכטר
אתמול, מתי מנהל קורא אותי לבוא אצלו במשרד, אני כבר לדעת אני לעשות משהו לא בסדר, ואני גם תכף ומיד להבין שבטח הוא אומר אני צריכה מתנצלת, ואולי אפילו הוא אומר אני צריכה מבקשת סליחה, אפילו שאני לא לדעת למה. כי ככה זה בישראל. כל הזמן עולים חדשים צריכים מבקשים "סליחה… סליחה…"
בהתחלה אני לא לרצות ללכת שמה, בחדר של מנהל, אבל מה אני יכולה לעשות? אני לא רוצה הוא מפטר אותי, כי זה בושה גדולה בשבילי. אף פעם בחיים אני לא להיות מפוטרת. אני תמיד להשתדל לעשות הכי טוב מה שאני יכולה את העבודה שלי, ואני מאוד רוצה להיות בסדר ולא לחשוב כל הזמן שבצ'רנוביץ אני להיות זמרת מפורסמת באופרה, וכאן אני לעבוד בניקיון במועדון הספורט הקטן הזה, שמנהל ואנשים קוראים אותו "קאנטרי קלאב" כאילו זה מועדון הכי גדול. אז עכשיו אני כל הזמן מחזיקה ביד שלי דלי וסמרטוט, ואני לנקות יפה יפה המקלחות והשירותים.
אבל אולי אסור לי לחשוב שאני מסכנה, כי עוד לפני אני לבוא פה, אני כבר לדעת שככה זה יהיה, בגלל שכאן, בישראל, אני לא לעבוד במקצוע שלי, ועברית שפה קשה. ואני כבר כמעט בת ששים, ואנשים לא מאמינים כאן, בארץ, שתעודות שלנו שוות כמו שלהם, וזה נורא מעליב, כי זה לא נכון! בכלל לא נכון! אבל פה חושבים תעודות שלנו לא בסדר, ואין מה לעשות נגד הדיבורים המעליבים האלה. ככה זה.
ולמה אני לבוא פה? אני לבוא בישראל בגלל אני לא יכולה להיפרד מבת שלי, מאשינקה, ומגרישה, הנכד שלי, שכולם כאן קוראים אותו גרשון כי ככה הוא מבקש, ובקרוב הוא לגמור הגימנסיה ואז הוא ללכת בצבא. ואני כבר עכשיו מפחדת בשבילו, כי כאן יש כמעט כל יום קטסטרופות ופיגועים בכבישים ובצבא ובמקומות אחרים.
ואני לבוא פה אפילו אני לדעת אני מוכרחה להיפרד מבעל שלי, מאנדרי, שאני עכשיו נורא מתגעגעת אותו, ואני רוצה לראות סוף-סוף את פָּנִים שלו וללטף קצת את עור שלו, שכמעט לא מזדקן, ואם אני עוצמת עיניים, אני יכולה ממש להרגיש בקצה של האצבעות את טקסטורה שלו.
ולמה הוא, אנדרי, לא לבוא אתי פה? כי הוא אומר הוא לא משוגע לעזוב עבודה טובה בתיאטרון של צ'רנוביץ ולבוא לישראל בשביל לעבוד בזבל או בשביל לנגן ברחובות. ואני לדעת כי אולי פרידה שלנו לא רק גיאוגרפית, כי אנדרי גבר שרמנטי, והוא לא יכול לחיות בלי אישה. נו, ובתיאטרון לא חסרות בחורות… אבל מה, אם הוא לבוא אתנו פה, והוא לא למצוא כאן עבודה מתאימה בשבילו, הוא כל הזמן לצעוק ולכעוס אותי, ואנחנו לריב בלי הפסקה. אז בגלל זה אולי יותר טוב הוא נשאר שמה.
ואולי העבודה הזאת במועדון הספורט לא כל כך רעה. אפילו שלא משלמים כאן הרבה. יש כאן בריכת שחייה שמרשים לי ולגרישה ולמאשינקה לשחות בה בלי כסף, ואני אוהבת לשחות ולשיר לי בקול רם את כל האריות מה ששרתי באופרה. וככה אני לא מרגישה שאני לבד. ויש כאן מקלחות, ואפשר לשפוך מים חמים כמה שרוצים, ובזמן האחרון אני גם עושה מסאז'ים למי שנתפס לו הגב או שיש לו כאב בשרירים, כמו שאני יודעת לעשות, ואני יכולה להרוויח עוד קצת כסף.
וגם מאשינקה ובעלה מרוצים, כי אני יכולה לעזור להם לקנות לילד, זאת אומרת לגרישה, כל מה שצריך בבית ספר, למשל את המחשב היקר הזה שהוא קורא לו 'פנטיום', ומדבר עליו כאילו הוא חבר שלו. וגם יש להם, למאשינקה ולבעל שלה, קצת פרטיות בדירה המשותפת שלנו, ואני לא מתרוצצת להם בין הרגליים כל היום.
אז אם מנהל קורא אותי, אני מוכרחה לגשת ולראות מה הוא רוצה…
הוא דווקא בסדר גמור אתי, המנהל הצעיר הזה, והוא לא עושה סקנדל אם אני מאחרת לפעמים בגלל שאני נותנת שיעור פיתוח קול אצל איזו תלמידה בשכונה או עושה לאנשים מסאז' באמצע העבודה בשביל להרוויח עוד כמה שקלים. אבל עכשיו, מתי אני נכנסת אצלו במשרד, אני רואה עיניים שלו מתרחקות מעיניים שלי, והשרירים בפנים שלו כמו אצל איש מה שצריך לעשות דברים שהוא לא אוהב.
"שבי בבקשה, לוסיה," הוא אומר ומביט בי ככה, מהצד, במבט קשה.
"לוסיה" הוא קורא לי, אפילו שהוא יודע שהשם שלי בשבילו זה דוקטור מרינוב. בגלל שאני לעשות הדוקטורט שלי באקדמיה למוסיקה בצ'רנוביץ, איפה שאני אחר כך גם מלמדת פיתוח קול מתי שאין לי הופעות באופרה.
"מה… מה… מה קרה?" אני מגמגמת ומתביישת בגמגום שלי, שמראה לאיש כמה אני פוחדת.
"את מבינה, גברת לוסיה," הוא אומר, "לא נעים לי, אבל יש תלונות."
"תלונות? מה זה המלה הזאתי 'תלונות'?"
"תלונות זה טענות, לוסיה."
טוב. את המלה הזאת אני מבינה, כי זה דומה ל"טַעיְנֵיס" באידיש.
"טענות? למה טענות?! אני לנקות טוב!"
"כן," הוא אומר. "הניקיון דווקא בסדר. בסדר גמור. אבל האנשים מתלוננים שאת לא מתנהגת באופן נורמלי. הם אומרים שאת שרה בבריכה בקול רם. שאת עושה שם ממש קונצרטים!"
"ומי ששר בבריכה הוא לא נורמלי? ואני דווקא נורא אוהבת לשיר. בגלל אני יש לי קול טוב מצו-סופרן. בצ'רנוביץ אני לשיר באופרה… ואצלנו, באוקראינה, זה די נורמלי אם אדם עצוב שר לו קצת לפעמים. אולי לא ברחוב, אבל ככה קצת, בשקט…"
"אבל לוסיה, את לא שרה בשקט! את שרה בקול רם!"
"נו, בטח, אדון מנהל. זה בגלל אני זמרת אופרה!"
ואני רואה אדון מנהל לא אוהב השיחה הזאתי, ועכשיו יש בקול שלו כעס של חלשים מתי הוא אומר לי: "כאן, לוסיה, זה לא מקובל! את מבינה, אנשים חושבים שזה לא נורמלי. אני מצטער."
רק שלא יפטר אותי! רק שלא יזרוק אותי מהעבודה! כי אני צריכה הכסף הזה בשביל שאני אולי לנסוע לאנדרי בקיץ אם יהיה לי מספיק כסף בשביל לקנות כרטיס טיסה. ואני מוכרחה להמשיך לשחות ולשיר בשביל שאני לא אשתגע! אני לא יכולה לא לשיר! ככה אני! עוד מתי אני ילדה קטנה בביתצפר אני לשיר כל הזמן!
"א… א… א… אני לא לשיר יותר, אדון מנהל." אני אומרת בקול חלש ובפנים רותחות. "א… א… אני לא… לא… לא לשיר יותר… בקול… בקול.. בקול… בקול רם בבריכה מתי… מתי… מתי יש אנשים שמה."
עכשיו הוא מרוצה ופנים שלו שמחות.
"יופי, לוסיה," הוא אומר. "אני שמח שאת מבינה אותי. אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני. אני מקווה שאת לא כועסת."
"לא… לא…" אני מגמגמת ומסתכלת ברצפה כאילו איבדתי שמה משהו. ובאמת, לא עליו אני כועסת, כי הוא צעיר, ואני אף פעם לא לכעוס את אנשים צעירים מה שעושים השגיאות שלהם לא בכוונה. אבל על עצמי אני לכעוס הרבה. כן. הרבה מאוד! כי למה אני צריכה מתקפלת ומתקמטת ככה?! בגיל שלי?!
ואחר כך אני עוזבת משרד שלו וחוזרת למקלחת ולשירותים, שכמה שמנקים אותם הם תמיד מתלכלכים. בהתחלה אני עצובה ואפילו בוכה קצת מתי שאף אחד לא רואה, אבל אחר כך אני מחליטה שבלילה, מתי אני לגמור לעבוד, זאת אומרת מתי הבריכה כבר סגורה בשביל אנשים של מועדון, אני בטוח ישחה לי שמה לבד ואני לשיר לי שמה הרבה. אבל אני לא לשיר שם סתם בשקט! אני לשיר שמה בקול חזק כמו אני לשיר על הבמה באופרה!