העברה מגיליון " עונג שבת " בעריכת פרופ' דוד אסף. גיליון 3.11.23.
מכל שפע התיעוד שפורסם השבוע ריגשה אותי תמונה שפרסמה אתמול סיון קלינגבייל, עיתונאית הארץ ובת קיבוץ ניר עוז. זהו צילום הממגורה (הסִילוֹ) של הקיבוץ ההרוס: דגל ישראל ענקי, צח ומצוחצח, ולצדו דגל הקיבוץ, גם הוא בוהק בנקיונו, וסיסמה זו מתחתיו:
לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב
קיבוץ ניר עוז נוסד ב-1955 על ידי תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). עד הטבח של 7 באוקטובר חיו בקיבוץ קטן זה כ-450 אנשים, נשים וטף. באותה שבת ארורה נרצחו 27 מתושביו ועוד 74 מהם חטופים ונעדרים. קהילה שיתופית שכל אדם רביעי בה נרצח או שגורלו אינו ידוע.
ואף על פי כן ולמרות הכל, התושבים ששרדו מצאו את עוז הרוח (ניר עוז!) לדבוק בסיסמה המליצית הישנה, שליוותה אותם עם עלייתם לקרקע. את הסיסמה הזו הגה בשלהי 1945 מנהיג מפ"ם מאיר יערי במהלך פגישה טעונה עם פרטיזנים ניצולי שואה. הפגישה, שהתקיימה בקיבוץ עברון (ביניהם הייתה חייקה גרוסמן), דנה ביחס 'הנכון' לברית המועצות ובהבדלים שנחשפו בין השקפת העולם של הניצולים, ששרדו ועלו לארץ, לבין נקודת המבט של הנהגת התנועה בארץ (קרי, יערי עצמו). זו גם הכותרת שהעניק יערי לאחד ממאמריו (נדפס בספרו בדרך ארוכה, 1947).
והסיסמה המגייסת – גם אם מנותקת מהקשרה המקורי – ליוותה מאז את חניכי השומר הצעיר, בסניפי התנועה בכל הארץ ובהגשמה השיתופית. ניר עוז היה הקיבוץ השבעים של תנועה מפוארת זו.
תושבי ניר עוז המופלאים לא הפסיקו להדהים את המדינה. השבוע, באצילות שלא תתואר במילים, הם שיגרו שני מכתבים שצריכים להיכנס לפנתיאון הגבורה האזרחית שלנו.
מכתב אחד נשלח לספקים ולבעלי חוב של הקיבוץ ובו התנצלה איילת גוברמן, מנהלת החשבונות, כי התשלום יתעכב מעט בשל התקפת המחבלים. הם מתבקשים לשלוח שוב את החשבוניות כי קשה לשחזר את המסמכים המקוריים…
המכתב השני, שהוא לא פחות ממדהים, נשלח למפקד פיקוד דרום האלוף ירון פינקלמן. אסנת פרי (שבעלה חיים פרי בן השמונים נחטף לעזה מול עיניה!) כתבה בשם חברי הקיבוץ, כי על אף האובדן הנורא ועל אף משבר האמון ותחושת ההפקרה שחוו באותן שעות שחורות, עתה הם מבקשים לחזק את ידיו על מנת שיקדיש את כל משאבי רוחו לניהול המלחמה ולהשגת הניצחון על אוייבנו.
