בבית הספר היסודי א. ד. גורדון הכרתי את הילד משה קפון, שגר בקרית חיים מערבית הסימן הבולט בו הייתה נכותו [הלך על קביים, עם דגש על המילה הלך – כי הוא השתתף בכל האירועים והטיולים בכיתה]. מכיתה ד עד כיתה ח', 1952 עד 1956 – תקופה שלא תישכח לעולם. היינו חבורה של 4 ילדים – משה קפון ז"ל, ויבדלו לחיים ארוכים חנוך שחר [אז חנוך שוורץ] ,דויד גרוסמן ואנוכי. חנוך ודויד היו ספורטאים מעולים בקנה מידה ארצי, שהיוו – אני מדגיש – לא ניגוד, אלא השלמה עם מוגבלותו של משה. חנוך היה עוזר למשה להגיע לכל מקום וכשהיה צריך, היה סוחב אותו על הגב ומביאו לכל אתר. משה היה למדן, ושקד על ספרים. היה לו אוסף בולים מרשים. לימים, למד בטכניון בפקולטה לכימיה, תואר ראשון, תואר שני. תואר שלישי, והשתלב בצוות המרצים והחוקרים בטכניון. המחקר התאים לו, לאופיו, היה תאב דעת וחוקר מלידה. משה קפון לא התחתן מעולם, אך היו לו תלמידים בטכניון, והמדע היה עיקר חייו. נפטר בגיל 81, בביתו שבחיפה.
ד'ר משה קפון ז'ל { במרכז } וחברים. שנת 2000.
ד'ר אברהם בן עזרא 25.8.23 :
חברות בתקופת הילדות והנערות היא חוויה בלתי נשכחת, ומלווה חיים שלמים. על אף המגבלות הפיזיות והקשיים, משה עלה במדרגות המדע במסלול הקשה והגיע לפסגה.
חברות בתקופת הילדות והנערות היא חוויה בלתי נשכחת, ומלווה חיים שלמים. על אף המגבלות הפיזיות והקשיים, משה עלה במדרגות המדע במסלול הקשה והגיע לפסגה.