העברה מ" חיפה תאגיד החדשות".
במסגרת חגיגות שנת ה-90 לקריית חיים, נערך אמש (ב' 1/5/23) ערב מספרי סיפורים מיוחד, עם השחקן הוותיק והידוע, אבי פסטיבל מספרי הסיפורים, הלוא הוא יוסי אלפי הנפלא.
הערב החל במפגש גדול אליו הגיעו מכל קצוות הארץ, תושבים ותיקים לרוב, כולם נרגשים ושמחים לפגוש חברים אותם לא ראו זמן רב. יש לציין כי מקריית שחיים יצאו מספר בלתי מבוטל של אלופים ותת-אלופים בצה"ל, אנשי תקשורת וכלכלה, אומנים רבים, אלופי ספורט ואנשי חינוך.
הערב הנפלא הזה הוכיח את מה שתמיד ידענו, הרוח הקרייתית מלאה במשפחתיות, נאמנות, התנדבות, חלוציות, חברות, עזרה הדדית וערכים, ואלה עולים ממנה בכנות ומכל הלב.
יותר מהכל היה ברור מכל חוויות הערב הזה – אדם יכול לצאת מהקריה, אך הקריה לעולם תישאר בתוכו. או במילים פשוטות – קרייתי תמיד נשאר קרייתי.
יוסי לפיד מספר:
"לרגל חגיגות 90 שנה לקריית חיים, הפיקה הנהלת ועד הקריה אירוע מיוחד במינו, שהציג היבטים שונים מההיסטוריה העשירה והמגוונת של הקריה. לצורך כך, מוניתי לנהל ולהוביל את הפקת האירוע, כך שיתאים למעמד המכובד והמרגש.
הוחלט להפיק אירוע בסגנון פסטיבל מספרי סיפורים, עם האחד והיחיד, אבי התיאטרון הקהילתי ומספר הסיפורים יוסי אלפי.
מונתה ועדת היגוי בהשתתפות צילה ברוך, פסח טבק, ברוך שמאילוב ושני רוט-קפון. גייסנו את אורי יסוד, מוותיקי הקריה, כיועץ ומוביל הצד התוכני.
צוותי העבודה שלנו פעלו עם אנשי ההפקה של אלפי, ויחד, מתוך רשימה ארוכה ומכובדת של ותיקים, נבחרו המועמדים שייקחו חלק באירוע .לאורך כל התהליך, שארך 4 חודשים תמימים של עבודה אינטנסיבית, ליוותה אותנו תחקירנית מטעמו של אלפי.
הערב ענה על כל הציפיות, כך לפחות מצד המארגנים. האווירה ששררה לכל אורכו היתה אווירת שיתוף וקירבה אמיתית בין המנחה ובין האנשים שהרכיבו את פאנל המשתתפים.הפאנל המגוון הורכב קרייתים ותיקים, בגילים שונים, צעיר הפאנליסטים בן 72, והמבוגרת ביותר חגגה כבר 92 אביבים. נושאים ותחומים שונים ומגוונים הועלו במהלך הערב, חלוציות, ההתיישבות העובדת, כלכלה, ספורט, תרבות, קליטת עליה, תנועות הנוער ועוד.
כפי שצפינו מראש, לא הצלחנו להקיף את כל הנושאים ששאפנו לעסוק בהם, הרי כיצד ניתן לדחוס 90 שנים ארוכות, רוויות אירועים אין ספור, תהפוכות, התפתחויות, עליות ומורדות, חברויות ומריבות, שמחה, עצבות ועוד ועוד… בתוך שעתיים קצרצרות?
כשהסתיים הערב הנפלא, נותרנו כולנו עם טעם של עוד ועם תחושה שתם ולא נשלם. אין לנו כוונה להמתין עוד שנים כדי לשוב ולחוות את ההתרגשות והשמחה שחווינו באירוע הזה, וכל נפלה ההחלטה – עושים פרויקט המשך – וממש בקרוב! נמשיך בתיעוד ההיסטוריה של הקריה אז גם יובאו נושאים רבים שנותרו "על רצפת חדר העריכה" ובהם לא זכינו לגעת.
זה גם הזמן גם לציין את התגובות החמות והנלהבות שנשמעו לאחר הערב, רובן ככולן מלאות אהדה ופירגון, כשמעט האכזבה שהובעה לצדן, נגעה לכך שלא הועלו תחומים ונושאים מסוימים בעלי ערך וחשיבות היסטורית לקריית חיים שלנו, שלה אנו חוגגים כעת 90 שנות קיום.
אז לחיי ההמשך, ולעוד שנים ארוכות לקריית חיים, המקום שאין עוד כמוהו בכל העולם.
מאלי רביד, ליישי :
בין משתתפי הפאנל נמנה גם בן קרית חיים , משה בוגי יעלון, חבר תנועת " הנוער העובד והלומד", איש הנח'ל , חבר קבוץ גרופית, רמטכ'ל צ.ה.ל , חבר כנסת ושר הבטחון של מדינת ישראל.
מדבריו של בוגי יעלון במפגש החגיגי בקרייה וקטעים מספרו" דרך ארוכה קצרה ".
נולדתי בקרית חיים ב1950.אמא ,בתיה לבית זילבר ,ניצולת שואה, אבא, דוד סמולינסקי , פועל ייצור ב"שמן". הבית היה בית שיכון ותיקים מפא'יניק, גג רעפים, חצר קטנה, משק עזר.הבגדים שלובשים -בגדי " אתא ".העיתון שקוראים " דבר". החיים טובים מאד אבל צנועים , מאד צנועים. בקריית חיים כולם {רובם המכריע } היו מפאי'ניקים, כולם חברי הסתדרות וכולם חברי קופת חולים. היו גם כמה מפמ'ניקים, מעט אחדות העבודה ואפילו קומוניסט בודד. חרותניק ? לא היה דבר כזה. הכל היה מאד הומוגני .המיפעל, הצרכנייה , תנועת הנוער-הכל מגויס. הכל חלק מעולם תנועת העבודה. אני זוכר את אבא, יוצא מהבית באוטובוס הראשון של עשרה לחמש כדי להגיע לעבודה ב" שמן" בשעה שש בבקר. בקיץ, בבית , תמיד לובש מכנסיים חאקי קצרים וגופייה. מעריץ את בן גוריון, נאמן לאבא חושי , בשעות הפנאי יושב ליד הרדיו, קורא ספר או פותר תשבצים מיומן.
אמא הייתה שולחת אותי לצרכנייה לקנות לחם שחור ולא לבן כי הלבן עלה פרוטה יותר. בתקופות מסוימות אכלנו סלט מקישואים וכבד קצוץ מקישואים וליפתן מקישואים וריבת קישואים כיוון שקישואים היו הירק הכי זול. שום דבר לא בוזבז. שום דבר לא הושלך לפח. שום טיפת מים לא הלכה לאיבוד. מבד שקי סוכר למשל , אמא תפרה בגדים. לכל דבר היה ערך. אמא הייתה ניצולת שואה ואת כל משפחתה איבדה בשואה, ובמאמץ אדיר היא גידלה בת ושני בנים. הקושי הגדול שלה היה שבחרתי קבוץ כי משאת נפשה היה שאלמד ואהיה רופא או מהנדס. כשחזרתי מהקבוץ לצבא, קיבלתי ממנה להפתעתי ברכת " יישר כח " , כי אם המדינה זקוקה לאחד הבנים שלה אי אפשר להפנות למדינה עורף. עושים את מה שצריך לעשות. רוצים או לא רוצים.
הקריה היה מקום מגויס. זה היה באוויר, בחול , באנשים. איש לא אמר זאת במפורש, אבל הייתה הרגשה שיש כאן דבר מהגדול ולדבר הזה כולנו מחויבים. את הדבר הזה כולנו משרתים. לכן, באיזון בין צרכי הכלל לבין צרכי הפרט הכף נטתה בברור לצד הכלל .כך גדלנו. זה היה מובן מאליו. זאת הייתה תבנית הנוף. הרקע השותק של השואה והמורשת של החלוציות והתרבות של תנועת העבודה התמזגו יחד לרשת ערכית הדוקה וחזקה. הרשת הזאת לא מנעה מאיתנו לשמוח ולהתפרחח ולחיות חיים מאד עשירים. היא לא מנעה מאיתנו לראות סרטים , לשמוע קונצרטים ולבלות בקיץ הארוך על חוף הים. אבל היא מיקמה את החיים שלנו בהקשר מאד ברור: כאן בונים מדינה. על כל אחד מוטלת משימה. אם חיי הכלל דורשים מאבק -כולנו מגויסים למאבק. כולנו נעשה את הנדרש כדי שהמאבק יצליח. היה לי ברור שאני לא חי רק בשביל עצמי. זה היה מהבית , מהגנון , מהגן, מבית הספר, מהתנועה. אנחנו פה בשביל משהו. אנחנו מקימים מדינה ושומרים על ערכיה, בטחונה ועמינו.
זה מה שהבית אמר. זה מה שקריית חיים אמרה. מכאן אני בא.
כשהשתתפתי בדיון אצל ראש הממשלה ושר הבטחון אהוד ברק. הסתכלתי סביבי ולפתע שמתי לב שחוץ מראש הממשלה ,כל המשתתפים בדיון אצלו הם מקרית חיים: ראש אמ'ן עמוס מלכא , אלוף פיקוד המרכז איציק איתן, מתאם פעולות בשטחים עמוס גלעד, מנכ'ל משרד הבטחון אילן בירן ואני סגן הרמטכ'ל –כולנו בני הקרייה. באותו רגע שאלתי את עצמי מה היה בה בקרית חיים ,שגרם לנו להיות ראש גדול. מה היה שם , שגרם גם לנו להבין שיש כאן משימה גדולה שאנחנו צריכים לקחת עליה אחריות ?
קריית חיים שלי היא עבורי מצפן. כמי שמנווט את דרכו בעולמנו זה , על שלל קשייו ולבטיו, תמיד כשאיבדתי את הדרך והכוון, הקפדתי לשוב למחוז ילדותי ונעורי, קריית חיים …. ולהתחיל מכאן את הנווט מחדש.
שמעתי לאחרונה על חגיגות הקריה לשנת ה-90 והתפלאתי על כך שלא הודיעו או הזמינו את ילידי שנת 1933 של הקריה שלא יידעו אותם עלכך. הורי דב וסלבה בן-חיים גרנו ברחוב ג 74 וגרתי בקריה עד גיוסי לצבא ולאחר מכן נישאתי ועברתי לחיפה אך תמיד התגאתי כבת קרית חיים.חבל שלא נוכחתי בכנס הזה