חברנו היקר אמוץ , הלך לעולמו.
אמוץ חורב { סוכובולסקי }, הצעיר מאיתנו בשנה, הצטרף בהיותו בן 14 לקבוצת " עלומים " בסניף הנוער העובד בקריית חיים , בוגר בית הספר החקלאי " כדורי " , התגייס לנח'ל ויחד עימנו ,חברי גרעין " רעות " היה מראשוני קבוץ עין -גדי { הגרעין השני }.אמוץ היה אדם חרוץ ,הגון , סקרן , בעל כשר למידה ,רחב אופקים וחבר טוב ונאמן. איש עשייה מוכשר מאד. היה מראשוני חברת "לפידות "בשדות הנפט של אבו רודס שבדרום סיני ,שם הכיר את רעייתו הדסה , נישאו והקימו משפחה לתפארת. עם פנוי סיני, היה ממקימי בית הזיקוק באשדוד והיה מבכירי אנשיו. אמוץ נמנה על הטובים שתרמו מכישוריהם ומרצם לבניית ארצנו הטובה.
אנו משתתפים בצערה של חברתנו הדסה וכל בני המשפחה. יהי זכרו ברוך.
ליישי{ אלי רביד }.
הספד גיא- הבן של אמוץ
אבא האהוב,
כשהייתי בכיתה ח' אספתי חרקים במסגרת שיעורי ביולוגיה בבית הספר. במהלך אותה שנה יצאת למילואים בחברון ויום אחד הגעת הביתה לחופש ובידך קופסת נעליים ובה ארבעה עשי שבתאי השקד לאוסף החרקים שלי. כפי שעשיתי עם חרקים אחרים, שמתי את העשים לשעה במרעלה והוספתי אותם לאוסף. אך העשים הענקיים לא מתו, ובלילה התעוררו והתחילו לטייל בתוך הקופסה.
ביום שישי שעבר, בבית החולים, הזכרתי לך את הסיפור הזה ואתה צחקת, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך צוחק.
מהסיפור הזה אפשר ללמוד עליך הרבה:
אהבת את המדינה, במשך שנים ראית זאת כזכות לשרת במילואים כל זמן שהצבא הסכים לגייס אותך, אהבת את הארץ, טיילת הרבה והכרת את בעלי החיים, את הצמחים, את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה. אך בראש ובראשונה היית איש משפחה:
כילד היית מספר לי את גילגוליו של מעיל לפני השינה עד ששנינו ידענו לדקלם אותו בעל פה , כשגדלתי היינו רוכבים יחד בקיץ על האופניים לקטוף תאנים (אתה היית אומר לארות תאנים) ובדרך פגשנו צבאים, תנשמות, חוגלות ונחשים. בשעות הפנאי שיחקנו דמקה ושח ויצאנו לריצות ארוכות על חוף הים. וגם כשהיית במילואים לא שכחת להביא לי חרקים לאוסף.
כשנולדו הנכדים מייד התנדבת לעזור, מדי שבוע הגעת לביקור, הוצאת אותם מהגנים, לקחת אותם לגני שעשועים ולהצגות, אהבת אותם מאד והם החזירו לך אהבה רבה.
בשנים האחרונות גופך התחיל לבגוד בך, עברת ניתוח לא מוצלח בברך, ואז התחילו הנפילות, וכל נפילה לקחה ממך חלק מעצמאותך, נאלצת להפסיק לנהוג והתקשית בהליכה. אך עדיין קיווית לחזור לרכב על האופניים.
לפני חודש וחצי פתאום הופיעה צרידות ואחרי יומיים קשיי נשימה, בבית החולים החליטו להרדים ולהנשים אותך. הרדמה ממנה לא הצלחת להתאושש. התעוררת כלוא בתוך הגוף שבגד, מבין מה שקורה אך בקושי יכול לזוז או לתקשר, ובפיך בקשה אחת, "תוציאו אותי מכאן".
ביום רביעי בצהריים הוציאו אותך מבית החולים למחלקת הסיעוד המורכב, בדרך תומר הביא אותך הביתה לביקור, נפרדת מהבית ומאמא, המעגל נסגר, בערב נגאלת מייסורך.
אני אוהב אותך אבא
נוח בשלום על משכבך
הספד תומר-בנו של אמוץ
רגעים קטנים של חסד – תומר חורב
השבועות האחרונים של אבא בבית החולים היו לא פשוטים, סביר להניח שהדוברים לפניי גם הזכירו זאת. אבל גם בתוך התקופה הזו מצאתי כמה רגעים קטנים של חסד, כאלו שמעלים חיוך על הפנים. הייתי רוצה לחלוק איתכם כמה מהם.
בלילה שבו הגענו למיון שהינו שם כמה שעות. בשלב מסוים קולך הצרוד העלה חשד אצל הרופא במיון כי קיימת בעיה בגרון והוא הזעיק רופאת אף אוזן גרון לבצע בדיקה. ישבת שם מוקף בצוות הרפואי ודוקטור אליסה שאלה אותך אם הקול שלך תמיד היה צרוד. "כשהייתי ילד בעממי לא קיבלו אותי למקהלה", השבת לה. הצוות הרפואי כולו צחק, כנראה שלא כל יום אנשים במצב כזה זורקים להם בדיחות. כמה דקות אחר כך היא כבר המליצה להרדים אותך. בהמשך עוד הספקנו שנינו לפגוש אותה שוב, בכל כמה ימים היא הגיעה לבדוק אותך עם חיוך ענק, מחכה שתצחיק אותה שוב, אפילו אמרה שביקרה אותך כשהיית מורדם.
את יום הולדתך השמונים וארבעה הספקת לציין בבית החולים. זה היה בדיוק ביום שבוא עברת מטיפול נמרץ למחלקה פנימית, באותו היום לא הייתי איתך וכשהגעתי כעבור יומיים שאלתי אותך על יום ההולדת. הבטת אליי ולא ענית כלום בהתחלה, אחר כך אמרת "שמונים וארבע זה מספיק", אולי זו הייתה הפעם הראשונה שאמרת לי איך הדברים יסתיימו. אחר כך שאלתי אותך איך אתה מסכם את התקופה הזו, "היה נפלא" השבת. אני חושב שאין נחמה גדולה יותר מהזיכרון הזה שהענקת לי.
בשלב מסוים בבית החולים רצו לשחרר אותך לשיקום, הרופאים שם עוד לא הבינו כמה עקשן אתה ברצונך לסיים את העניינים בדרכך. לצורך זה נשלחה מאבחנת קוגניטיבית שבמסגרת הבדיקה ביקשה ממך לזכור שלוש חפצים. "שלושה" תיקנת אותה, ולרגע קטן ראיתי את אבא המוכר מופיע. "צודק", היא צחקה ולרגע חשבתי שתעבור את הבדיקה בהצלחה, אבל לזכור את החפצים לא הצלחת.
עוד רגע קטן של אושר היה לראות אותך מחייך בפעם האחרונה. אחות בשם זינה טיפלה בך בדיוק כשהגעתי. מחוץ לחדר שמעתי אותה מדברת איתך. "עכשיו אני אשים לך משככי כאבים, בחור יפה כמוך – לא צריך לסבול". יכולתי לשמוע את החיוך, נכנסתי פנימה וגם ראיתי אותו. בכלל, אני חושב שבכל פעם שבאתי מצאתי אותך כשבלוריתך המפוארת מסורקת למשעי.
בבית החולים שתינו ביחד גם את הקפה אחרון שלך. בוקר אחד הגיע עגלת הקפה של "עזר מציון" בדיוק בזמן שהצוות הוריד אותך לכורסא והתבקשתי להמתין בחוץ. הכנתי לעצמי קפה שחור וחזרתי לחדר, ישבת בכורסא שפוף וכשנכנסתי ראיתי אותך מזדקף. באותו הרגע נראית כמו כלב ציד שמרחרח את האוויר, חשבתי שגם אוזנייך יזדקרו. קירבתי את כוס הקפה וראיתי אותך מתענג. לא התאפקתי, "רוצה?" שאלתי אותך ואתה הנהנת במרץ. זה היה אחרי שכבר נכשלת במבחני הבליעה ואי אפשר היה לתת לך לשתות, בהחלטה של רגע לקחתי את אחד ממקלות הספוג שאיתם לחלחנו את שפתיך טבלתי בקפה ונתתי לך. פעם. ופעמיים. בשלישית נכנסה לחדר אחת האחיות, והריחה את הקפה. הייתי משוכנע שהיא תנזוף בנו, לא ידעתי אם בי או בך, אבל היא לא הבינה שמי שבעצם נהנה מהקפה זה אתה. אחרי שיצאה חייכנו אחד לשני בתחושת ניצחון קטנה.
לאורך כל זמן האשפוז מהרגע שעברת למחלקה הפנימית ביקשת שנוציא אותך מבית החולים. לך וגם לנו היה ברור שלא מדובר בבקשה של שחרור במסגרת החלמה. היית מוכן לסוף אבל לא רצית שהוא יגיע בבית החולים ואחרי שבבית החולים הבינו את בחירתך הסכימו להעביר אותך. חיכינו כמה ימים עד שהתפנה מקום בהרצפלד. בבוקר יום רביעי הגיע נהג האמבולנס והכין אותך למעבר, נפרדנו מצוות המחלקה ובדרך למטה שאלתי את הנהג אם יסכים לעבור לביקור קצר בבית לפני שנמשיך לגדרה. הוא התייעץ לרגע עם המוקד והסכים לבקשה. ברגע האחרון ולמרות שהייתי אמור להגיע ברכב שלי החלטתי להשאיר אותו בבית החולים ולנסוע איתך באמבולנס. "אבא? אתה רוצה שנבקר בבית?" שאלתי אותך והנהנת. נסענו הביתה והתקשרתי לאמא לספר שאנחנו באים. הביקור נמשך בדיוק שתי דקות. הוצאנו את האלונקה נכנסנו לבית ונפגשתם, אתה ואמא בבית שלכם. זה שבניתם יחד, שהולדתם בו אותנו, שגידלתם אותנו, שהייתם בו יחד חמישים שנה. חזרנו לאמבולנס ונסענו להרצפלד. בדרך שוב החזקתי את ידך ושנינו דמענו.
אולי היו אלא תלאות הנסיעה, ואולי שלווה עטפה אותך אחרי שראית את אמא בבית אבל המצב שלך הדרדר במהירות ושעות ספורות אחרי שהגענו להרצפלד נפטרת.
אני שמח שהצלחנו למלא את בקשתך לצאת מבית החולים.
אני שמח שהצלחנו להביא אותך הביתה.
אני שמח שהפעם האחרונה שאתה ואמא הייתם ביחד הייתה בבית.
אני שמח על רגעי החסד הקטנים הללו.
תודה. אבא.
הספד איתי- הבן של אמוץ
אבא
החודש האחרון היה קשה לכולנו, ויותר מכל לך. אבל רוב הזמן בבית החולים זה לא היית אתה. אתה היית האיש שקם בבוקר ומתאמן לפי תכנית הכושר של חיל האוויר הקנדי ואז רוכב על אופניים לעבודה, או זה שהולך לרוץ על החוף ולא נותן לשטויות כמו בקבוקי זכוכית שבורים או רקטות מעזה לעצור אותך.
אתה היית לוקח אותנו לטיולים של החברה להגנת הטבע או למירוצי מכוניות בחולות אשקלון עם האוסטרלה על הראש. אתה היית הולך תמיד עם מכנסיים קצרים וסנדלים. בגדים ארוכים? זה רק לקיץ, מיגון מקוצים כשהלכת. הלכת? רכבת על האופניים לקטוף סברסים.
הידע העצום, האהבה לאוכל ויין טובים, עוף במלח לארוחת שישי, פינג'ן של קפה שחור עם גרעיני הל שלמים, נסיעות ארוכות לבקר אותנו בפינות הנידחות בהן שירתנו בצבא, עם משמרת לילה לפני ועוד משמרת לילה אחרי הנסיעה. כל אלו רק מתחילים מי שהיית, אבא.
ומעל כל אלה, הבלורית והחיוך הנצחי. זה מי שהיית, אבא, וכך אני מתכוון לזכור אותך.
לפני עשרים שנה, כשיצאת לפנסיה, כל המשפחה נסעה לטיול באיטליה. רצית שנטוס בכמה מטוסים נפרדים כדי שאם תקרה תאונה זה לא יהיה סופו של שבט חורב. תראה אותנו עכשיו – העמדת משפחה לתפארת ושבט חורב לא עומד להיעלם בזמן הקרוב.
כשהיית בבית החולים ביקשת שוב ושוב שניקח אותך משם. "הולכים", היית אומר לנו, וכשניסינו להסביר שאנחנו לא יכולים לקחת אותך משם, שאם נוציא אותך מבית החולים תמות, היית אומר לנו "מספיק עם התירוצים". היה ברור שלהמשיך לחיות ככה אחרי שנוציא אותך משם לא היה חלק מהתכנית שלך. כשהועברת מבית החולים להרצפלד, תומר הספיק לקחת אותך לראות את הבית ולהרגיש גשם יורד עליך. אני מוצא הרבה נחמה בביקור הזה ומאמין שהוא איפשר לך להמשיך הלאה בלב שלם, כי שעות ספורות אחריו כבר לא היית איתנו.
תמיד אמרת שאנחנו יודעים שיש חיים אחרי המוות ושהם טובים – עובדה שאף אחד לא חזר. אחרי החודש שעברת מגיע לך להיות במקום טוב. אתה בטח רוכב שם על אופניים.
אני אוהב אותך, אבא
אמוץ כ"ד באדר תשפ"ג, 17 מרס 2023
בפעמים האחרונות שראיתי אותך, רציתי לספר לך כמה זכרונות מימי ילדותנו ומהשנים שאחר כך. רק כמה, "על קצה המזלג". חשבתי שאצליח להעלות חיוך על פניך כשתיזכר, אבל לא הצלחתי להגיע לזה. אתה כבר היית שקוע בימים הקשים ביותר שהיו לך.
אני זוכרת את ההתרגשות בבית לקראת לכתך ל"כדורי". היית אח גדול, דמות נערצת, ואני רק ילדה בת 4. כולנו בבית התרגשנו לקראת המאורע. אמא ישבה ורקמה בחוט דה. אם. צה. אדום את השם המלא "אמוץ סוכובולסקי", 14 אותיות, בלי "לחפף" ובלי קיצורי דרך.
כשגידלנו בבית ארנבת "קודי" היא אהבה במיוחד "לפשפש" על המיטה שלך, ואתה היית מוכן "להרוג" אותנו. כשהחזקנו אותה בידיים, היית מכריז: "תביאו את האוכל". כבר אז התחלת להיות קרניבור.
אני זוכרת אותך דואג לאמא כשקיבלה אירוע מוחי, אי אז לפני כ – 50 שנה. עם פרוץ מלחמת "יום הכיפורים" כשפינו אותה מ"הרצפלד" – כן, אותו מקום אליו הגעת ביומך האחרון – בלי לחשוב פעמיים, הבאתם את אמא, אתה והדסה, אליכם הביתה, והיה ברור שזה לא ליום-יומיים, והיא זקוקה לשיקום.
ובהקשר אחר קצת – גם אנחנו "התנחלנו" אצלכם כשבאנו לחופשת מולדת מרומניה, אבי אני ושלושה ילדים קטנים, שאחד מהם ישב בגיגית ו"קישקש" – "גוגי-גוגי". "בזכותנו" נאלצת להכנס ל"מצודת זאב" כדי לטפל בענייני כוכב יאיר שלנו. עמדת בזה בגבורה ואני לא זוכרת ש"קיטרת".
ה"משפחולוגיה" תמיד זרמה בעורקיך, לא רק בחצר הפרטית שלכם, אלא גם של המשפחה המורחבת. אתה ידעת מי הוא מי, מי היה גר איפה, מי קבור ב"סגולה" ומי ברחובות. היית מוכן לעזוב הכל ולנסוע לקצה הארץ לכל אירוע משפחתי, ו – כן, גם ללוויות, שתמיד היו הזדמנות למפגש משפחתי.
הפעם , אמוץ, המפגש הזה הוא ביוזמתך ולזכרך
אחותך ה"קטנה" , רזיה
הספד לוטם הנכד בן של תומר
אמוץ, סבא שלי היה איש משכיל, אהבתי מאוד שכשבאתי לבקר הוא תמיד היה מספר לי על סיפורים מהחיים שלו. פעם אחת הוא אפילו בא לכיתה שלי וסיפר על ההשתתפות שלו כצנחן בירושלים במלחמת ששת הימים.
תמיד היה כיף לפתור תשחצים מהעיתון עם סבא. הוא גם תמיד עזר לי בהחלטות קשות עם עצות כמו "תמיד תהיה רק עם אנשים שכיף וטוב לך איתם", וכל הדברים האלה הפכו אותו לאיש הטוב שהוא היה.
אז סבא אני מקווה שנהנית מכל רגע בחיים שלך ושבגן עדן יש עכשיו נשמה טהורה שמסתכלת עלינו מלמעלה ותומכת בכל אחד ואחד מאיתנו.
הספד עפר הנכד- בן של גיא
היי סבא
אם אתה שומע את זה אז רק רציתי להגיד לך שהיית הסבא המושלם
היית תמיד מצחיק תמיד חיכיתי לפגוש אותך ולדבר איתך ולראות שאתה במצב רוח טוב
מקווה שבשמיים לא תסבול יותר מכאבים
נ"ב מקווה שתגיע משם לזנב שלי כדי לתפוס אותו 😊
17.3.23
הספד שולה נחמה- אחות של אמוץ
אמוץ.. אח שלי.. חודש תמים התייסר כשהוא כלוא בתוך גופו, לא מדבר כמעט, לא אוכל, לא שותה, לא מתפקד, מרותק למיטה.. מנותק מהעולם ועסוק בסבל האינסופי שלו.
חסר תקווה ותוחלת.
ומבין הכל. שומע ורואה ויודע את חומרת מצבו. מבקש למות, ונאחז בחיים. הכל ביחד.
אתמול הלך לעולמו ונגאל מייסוריו.
ונותרנו עם עצב גדול וגם עם תחושת הקלה. בשבילו ובשבילנו.
אני אשאר עם הזכרונות של אח גדול ונערץ, שהלך ללמוד בכדורי וכל הבית גוייס לטובת היציאה לשם, כשאמא רוקמת בשקדנות בחוט DMC אדום את שמו על כל החולצות, הגופיות, הגרביים והתחתונים.
ילד יוצא לפנימיה. מעשה חלוצי מאין כמוהו, ולזה מתלווה הרומנטיות של עבודה בדיר והמיתוסים של כדורי, כולל בחינות הכבוד והתעללות באליפים.
גרנו בקרית מוצקין, מקום בורגני במונחים של אז. למרות היותנו קפיטליסטים בהגדרה, האווירה בבית היתה מפאיניקית סוציאליסטית. בשבת הולכים לסניף מפא"י, ב-1 במאי שוזרים לבנות סרטי אדומים בשיער ונוסעים למצעד בחיפה, ואגודת הספורט האולטימטיבית היא הפועל. ואז מגיע היום והבנות (הבנות זה אנחנו) רוצות ללמוד שחייה. אבל שחייה יש רק במכבי, בבריכה בקרית ביאליק. היה לא תהיה. ברגע שהדבר התגלה, הכל נגדע באחת.
לא הפועל- לא קיים.
החוג הופסק מייד למגינת ליבנו.
כן, זה היה אמוץ שנשא את הדגל האדום. ומי שקרא את הספר האדום של אסף ענברי יודע שהכל על אותו רצף, ואין גבול להשתגעות.
והיה הגיוס לנח"ל עם הגרעין לעין גדי, וחברות בקיבוץ, שהטביעה את חותמה עליו ועל כולנו כמשפחה. היינו גאים בו, הוא היה לנו מודל לחיקוי ובעקבותיו יצאנו גם אנחנו לגרעיני נח"ל. הגשמה קראנו לזה אז. איזו תקופה תמימה.
עבודה בקידוחי נפט היתה הדבר הכי קרוב לבוק ג'ונס הישראלי. מה שהתחיל בקידוחי חלץ נמשך בשדות הנפט בסיני.. ובמגורים באבו רודס עם כל המשפחה.
אמוץ היה סקרן, התעניין בנושאים מוזרים והיה בקי בפרטים לא רלוונטים שאיש מלבדו לא יודע..
הוא הויקיפדיה המשפחתית. יודע את ההיסטוריה שלה ובקי בתולדותיה, ושום עבודת שרשים לא תיכון בלעדיו.
בשבילי היית תמיד ילד מהנוער העובד. עם מכנסיים קצרים גם כשהחורף מקפיא ועם בלורית בלונדינית. וסנדלים תנ"כים.
אח שליבו גדול והוא מתנדב ודואג לכל דבר שנראה לו שיוכל לעזור.. עם קול רועם ונוכחות פיסית בולטת, עם כעסים על אי הצדק בעולם. ותמיד נדיב, עוזר. מסוגל להתייצב אצלי ביום שישי עם קופסת מגפי בלנסטון כי ביום ראשון אני חייבת, ועדיין לא הישגתי.
לא היה לו מושג בהתנהלות ערמומית, בפוליטיקה של משא ומתן, בשקרים או אפילו בשקרים לבנים. פיו וליבו שווים, והוא לא יחסוך מאף אחד את דעתו, גם אם היא תעורר התנגדות ומחלוקת.
תערובת של קונטרסטים שיכלה להתקיים רק אצלו.
מעל לכל היתה לו אהבה גדולה לנכדים וקשרים מיוחדים של סבא ונכד. היה מרגש לראות אותו משיל מעליו את קליפות הקשיחות והחספוס כאשר הוא עם הנכדים, וזה יהיה הזיכרון הכי חזק שלי ממנו
הדסה, גיא, תומר, איתי וגם הכלות והנכדים – כואבת איתכם
כבר מתגעגעת
הספד קרן- אשתו של איתי
לחמי היקר ואהוב, אמוץ חורב
הדברים נאמרו בטקס הפרידה באופן ספונטני וייתכנו שינויים בתוכן, כנראה לטובה.
אמוץ היקר, לא התכוונתי לדבר בפורום כזה, אני לא בנאדם של קהל, אבל להשאיר לעצמי על הקשר המיוחד שהיה לנו, זה יהיה אבל כלפיך וכלי הנוכחים.
היית רוכב בעצמך דרך הסיפורים שלי ממסעות האופניים, רוצה לשמוע כל פרט על החוויה, איפה הייתי, מה ראיתי, כמה קשה זה היה ודואג להוסיף לי המון סיפורים וידע משלך על המקומות בהם רכבתי, אין מקום שלא הכרת, אין סיפור שלא שיתפת והעשרת את הרכיבה שלי בשלך והפכת אותה להרבה יותר מעניינת ומשמעותית.
נהינית לראות סרטונים שלי עושה שטויות, להגיד לי שאני משוגעת ויש לי אומץ, עם פנים זורחות בהנאה וסיפוק.
תמיד דאגת לפתוח לכבודי את היין הכי טוב שלך, סומך עלי שנשתה אותו עד תום ומציע מיד עוד בקבוק, שגם אותו נשתה בהנאה, תוך כדי אתה מטבל אותו בסיפורים על היקב ממנו הגיע, היינן המוכשר שעמל ואיזה גלגולים עבר, יותר מלשתות את היין, אהבתי לשתות את הסיפורים שלך.
זרחת לרגע כשראית אותי, כשבאתי עם איתי לבקר בבית החולים, הבטחת לי שנשתה יין טוב יחד כשתצא משם.
אתה עכשיו למעלה עם אבא שלי, הייתם מאוד דומים בהרבה מובנים, אחד מהם זה חוש הומור מוזר שבא עם צחוק כזה שמתגלגל.
מצטערת שלא הספקתי לשמור את הצחוק שלך אמוץ, הייתי משמיעה אותו כל בוקר אילו יכולתי, צחוק אמיתי מהלב שמושך אחריו אנרגיה טובה.
אני הכי מצטערת שלא הספקתי להגיד לך כמה אני מעריכה אותך, אוהבת אותך, היית לי כמו אבא בכל השנים שהכרנו.
קשה להאמין שאדם נצחי כמוך יכול ללכת.
אמוץ, אני אוהבת אותך וכבר מתגעגעת.
הספד לאמוץ- נועה הכלה- אשתו של תומר
כשבאתי הפעם הראשונה לארוחה בבית משפחת חורב פגשתי איש גדול שקיבל יפה את פניי. אבל
דבר לא הכין אותי ל עוצמת קולו הרועם של אמוץ בארוחה המשפחתית. קול שמלא את הבית
ומהדהד מן הקירות.
אמוץ היה איש עקשן מאוד. כאשר אמר משהו היה משוכנע לחלוטין בצדקת דבריו, גם אם לא היה
בהם ולו עובדה אחת נכונה… תחושת הצדק המוחלט בשילוב הקול הרועם יצרו אפקט מרשים של
סופת רעמים מתמשכת.
כמה סימלי שהסימן הראשון של סיום חייו היה אובדן קולו הרועם…
עם הזמן התרגלתי לווליום וגם למדתי להכיר אדם עמוק ומעניין, בעל ידע נרחב וסיפורים מרתקים,
שורשי ואוהב הארץ, ובעיקר אוהב משפחתו. עם לידת הנכדה הראשונה ועם כל נכד שבא אחריה
ראיתי איך האיש הגדול והחזק נמס ומתרכך כמו צמר גפן, מאושר מכל מילה, חיוך או מגע של
הנכדים.
בכל ביקור היה סבא אמוץ צופה מן הצד, נהרה גדולה על פניו ומעיר בחיוך רחב "את מאוד נחמדה
לי" או "סבא מאוד מרוצה ממך" או "את רואה אותה סבתא?" ודלק שמחת המפגש החזיק עוד
ימים רבים אחריו.
אמוץ היה אדם גאה שלא הסכים להיכנע לבגידת הגוף, למגבלותיו ולנזקי הזיקנה. נראה הי ה לי
שבתוכו תמיד הרגיש גבר צעיר וחזק המקפץ על הגבעות בקלילות ולכן הופתע שוב ושוב כאשר גופו
לא התאים את עצמו לתחושתו הפנימית. גם בבית החולים באשפוז האחרון עוד עסק ברצונו לקבל
בחזרה את רישיון הנהיגה ולחזור לנהוג בהקדם.
אבל ברגעים שהיה עם משפחה, חברים ונכדים הצליח לחזור לתחושת אחדות הגוף והנפש וכל מי
שהיה לידו הרגיש את הנחת והסיפוק על פניו.
אני בטוחה שהנכדים ישאו איתם את גאוותו של סבא, את המבט החם והמסופק ויזכרו עמוק
בתוכם שהיה איש אחד- גדול ועקשן עם קול רועם- שאהב אותם אהבה רבה בלי תנאי. בדיוק כפי
שהם.