אסף אגמון : על ערכים וצניעות. לזכרו של פרופסור יהודה חיות ז'ל.

נפרדנו אתמול בבוקר מחבר ילדות, פרופ' יהודה חיות. יודל'ה כפי שקראנו לו גדל איתנו ב"נוער העובד" בחולות קריית חיים. חייכן, שובב, טוב לב ובעיקר חבר. הוא היה כל כך אהוב עד שלמרות שלקח מאיתנו (השכבה שלי צעירה בשנתיים משלו)כבר בגיל 15 את אחת הבנות הכי יפות ושוות שלנו, רותי, לא כעסנו עליו. כמו כולנו בקרייה הוא ינק בבית, בבית הספר והתנועה את ערכי אהבת האדם, אהבת הארץ, ערכי הנתינה והאחריות. אך טבעי היה שהמשיך להגשמה, לצנחנים (היה ממשחררי הכותל), לאקדמיה ולמשרות ציבוריות של שרות לציבור ולמדינה. חוכמתו וסקרנותו עם יחסי האנוש המשובחים שלו הביאו אותו להגיע להיות נשיא אוניברסיטת חיפה ואף להיות יו"ר וועד ראשי האוניברסיטאות. כל תאריו, מחקריו והישגיו לא הצליחו לערער את התכונה הכי בולטת של יודל'ה, צניעותו. אף פעם לא השתמש בתאריו או במעמדו. דיבר עם כל אחד בגובה העיניים. הרגשת שהוא לא מצטנע, זה היה פשוט הוא. וכל הטוב הנדיר הזה התנפץ אל סלעי הרוע של החברה שלנו. והפעם הרוע זה לא ביבי, לא בן גביר, לא סמוטריץ' ואפילו לא דרעי. זה אנחנו. כן אנחנו. יודל'ה שהיה יו"ר חבר הנאמנים של בית החולים רמב"ם הגיע עם בעיה רפואית די שגרתית למיון של בית החולים. התעקש להתאשפז כאחרון החולים ובלי לעייף אתכם בפרטים, לאחר מסכת של מאבקי אגו בין רופאים ומנהלי מחלקות מצבו התדרדר עד לסכנת חיים. במחלקה בה אושפז יודל'ה מנהל המחלקה הבכיר מאוד סרב לטפל בו כי טען ש"הוא לא החולה שלי". רק כשחייו עמדו מנגד המשפחה התקוממה ופשוט העבירה אותו לבית חולים אחר שם ניצלו חייו אך יודל'ה נשאר עם נזקים בלתי הפיכים. גם מסלול השיקום היה עמוס באירועים שבן אנוש לא יכול להסבירם. כשיודל'ה חזר הבייתה , מרותק לכסא גלגלים, מוגבל קשות בכל היבט ניסתה רעייתו רותי להקל עליו בכל דרך אפשרית. רותי ניסתה לסלול שבילון קטנטן בביתם הקט שבמרכז הכרמל שהגישה אליו כרוכה בטיפוס במדרגות, כך שבאמצעותו אפשר יהיה להוביל את יודל'ה המרותק לכיסא גלגלים לטיפולים וגם סתם לאפשר לו לצאת לאוויר החופשי. ואז "השכנים הטובים", אלו שידעו לפנות אליו בכל בקשה ומשאלה ושתמיד נענו ברצון, הזדעקו. "זה יהרוס לנו כמה שתילים." זעקו. תתחייבי שגם תחזירי את המצב לקדמותו אח"כ" (ולמה התכוונו באח"כ?!!)הצטיידו בעו"ד ובהסתת שכנים שמעולם לא הגיעו אל סביבת האזור של השבילון המתוכנן, איימו, צעקו, העליבו ומנעו את סלילת השביל. אין מילים לתאר את גודל הכאב ובעיקר העלבון. אנשים משכילים, נאורים לכאורה, מה מביא אותם להיות רעי לב כל כך? כל הדרך הארוכה מההלוויה לביתי נסעתי עם דמעות בעיניים ולב שבור. איך זה קרה לנו? איך כך גמלנו לאדם שכל כך הרבה נתן ורצה אך להיטיב? איך אנחנו הפכנו מחברה עם אחריות הדדית, חברה עם ערכים של נתינה לכל כך אנוכיים?איך העם שלנו שהיה סמל לעולם לתקומה מתהומות הרשע, סמל לתקווה שהטוב שבאדם ינצח, איך לתוכנו חדרו כזה רוע, אנוכיות וקשיות לב? אין לי הסבר לחושך הזה ולכן לא יכולתי לעצור את דמעותיי. יודל'ה בהיפרדו מאיתנו השאיר אותנו עם עולם חסר, עולם פגום. גם נפרדנו מאדם יוצא דופן וגם נחשפנו לשפלות הנשארים. אז תדע לך יודל'ה, בי נשבעתי, אני הקטן ודל הכח, שאעשה כל מה שאוכל כדי לנסות לתקן את הקלקול הזה, החסר הזה.אנחנו חייבים את זה לך. לנצח נחסר ונזכור אותך!

לתת. מילים : חמוטל בן זאב. לחן : בועז שרעבי.

מתוך " זמר רשת ".

לתת את הנשמה ואת הלב לתת, לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל עוד תלמד לתת לתת. לגלות סודות בסתר להתיר את סבך הקשר כשהלב בך נצבט מכל חיוך מכל מבט. אתה נזהר אתה יודע וחוץ ממך איש לא שומע פוסע בין הדקויות וממלא שעות פנויות. לתת את הנשמה… אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים לחיות עם כל השינויים לרקום איתה סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר. לתת את הנשמה… לראות בתוך הנפילה שיש מקום למחילה תמיד אפשר שוב להתחיל כמו יום חדש כמו כרגיל לתת.

יגאל יקירי,

הכרתי אישית את פרופ. חיות. אדם מרשים ונעים הליכות. נפגשנו בתחילה בישיבות ההנהלה בצים,

ובהמשך שוחחנו לא מעט על נושאי ספנות, גם כאשר הוא היה יועץ לנמל וונקובר בקנדה , בו עשיתי פרויקט לא קטן.

דני עוזיאל.

תגובת פרופסור משה גולדברג 28.12.22

מעניין ונוגע ללב !!!