העברה מ*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*—{ פרסום 143 מיום 7.12.22}
.תחזיקו חזק
*שלום לכולם! לפני שאתם קוראים את הפינה של היום, תחזיקו חזק במעקה, תשבו היטב ותביטו רק קדימה, כדי שלא תעופו, כי הסיפור הזה כמעט ולא יאמן*
הימים היו לפני קום המדינה, בשנת 1945 וחוקים והגבלות של "איך מתנהל טיול" כמו שיש היום עוד לא היו נפוצים. קבוצה של כ100 תלמידים מקריית חיים עשתה את דרכה לטיול בסביבת חמת גדר…
איך עושים את דרכם באותו זמן? לוקחים רכבת עד תחנת צמח, ומשם התחיל הטיול הרגלי לעבר המרחצאות החמים, כשבדרך הוא עובר מעל עמק הירמוך. הדרך היחידה כמעט ללכת לאורכה, הייתה דרכה של מסילת הרכבת…אתם כבר שומעים את הגלגלים משקשקים בסיפור?
התלמידים הגיעו בסמוך לגשר אל חמה (ג'יסר אל האווי, שנה לפני שפוצץ בליל הגשרים) המפורסם, והארוך בגשרי הרכבת בארץ (140 מטר אורכו, ו20 מטר גובהו מעל הירמוך) ולמעשה המעבר היחיד באיזור לכיוון חמת גדר.
המורה הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נזכר שהרכבת נוסעת לעיתים נדירות, ויחד עם תלמידיו, התחיל לצעוד בצד ימין של הגשר, על מעין לוח מתכת צר בצמוד למסילה, שנועד עבור עובדי התפעול..
כשהמורה הגיע לצד השני, חלק מהתלמידים על הגשר, וחלקם עוד לא התחילו לעלות עליו, נשמע פתאום הרעש המוכר והמפחיד ביותר בסיטואציה הזו. רעש הרכבת המגיעה.
שיקלול מהיר של הנתונים הוביל למסקנה: מי שבאמצע הגשר, לא יוכל להספיק לחזור לתחילתו או להגיע לסופו. צעקה ענקית נשמעה מפי המורה: "כ-ו-ל-ם להיצמד למעקה!". התלמידים המבוהלים נשענו על המעקה (היום הוא כבר לא קיים) כשפלג גופם העליון נמצא מחוצה לו, והיא הגיעה.
הגשר רעד מעוצמת הנסיעה, והתלמידים המבוהלים עליו, כשמשב הרכבת הצמודה אליהם, מרעיד את גופם (ולא רק מהפחד:). כעבור כחצי דקה, הרכבת חלפה על פניהם (או על גבם במקרה הזה) וכולם יצאו בשלום…
אבל רגע. הטיול צריך להימשך…כעת עברו כולם לצידו השני של הגשר להמשך הטיול, אך שם ההרפתקה לא תמה…שוטרי חיל הספר העבר ירדני (שוטרים ערבים בד"כ, בשירות המנדט הבריטי) עצרו אותם לחקירה בנוגע לשיטוטיהם באיזור.
100 ילדים ומורה אחד מצאו את עצמם מכונסים בסמוך למבנה, ומחכים לגזר דינם…השוטרים הבינו שאין להם מה לעשות עם כמות כזו, והורו לכולם לחזור אחורה לביתם…
רגע, איך חוזרים הביתה? כן כן, הבנתם נכון…דרך הגשר חזרה🙈
ושוב הם עשו את הדרך, ובסופה הגיעו לביתם בשלום, עם טיול שהם לא שכחו לאורך כל השנים…
המקורות לספור הנ'ל , הוא סיפורם של הקריתים בני ה10-11 , מיסדי וחברי קבוץ להב, אודות הטיול השנתי של כיתתם לעמק הירדן בשנת 1945 ,שפורסם באתר החופשי של בני קרית חיים ביום 23.5.2013.
הטיול לירמוך, 1945
זהו סיפורם המשותף של 3 מ- 100 משתתפיו, כולם היום חברי קיבוץ להב: דן רטנר, הדסה בנסמן (אז- רוטנברג), אוקי קדרון (אז – קורדוניק):
באביב 1945 יצאו שלוש כיתות ה' מביה"ס לילדי עובדים בקרית-חיים לטיול שנתי.
כ- 100 ילדים בגילאי 11-10 יצאו ליומיים או שלושה לטייל בעמק הירדן. המורה להתעמלות, דולק אומשוייף, היה אחראי על ארגון הטיול ויצאו איתו עוד מספר מורים. נסעו מחיפה ברכבת העמק עד לצמח, ומשם יצאו ברגל לכיוון אל-חמה.
החווייה שמתוארת כאן היתה כל-כך חזקה, ששאר אירועי הטיול לא זכורים לאיש. היכן טיילו, מה עשו בשאר הימים, איפה ישנו בלילה (בדגניה?) – איש מהם לא זוכר ממנו פרט כלשהו, מלבד האירוע בירמוך.
לאורך הירמוך לא היתה כל דרך, מלבד פסי הרכבת. הנחל זורם בערוץ עמוק, ולא פשוט לרדת לקו המים ולעלות חזרה. דולק, המורה המוביל, החליט לעבור על הגשר, ולהמשיך על הפסים עד לאל-חמה. הדבר לא נראה מסוכן שכן הרכבות היו דלילות ונדירות, והאזור כל כך שקט ונידח… כאשר החלו הראשונים לעלות על הגשר, החוצה את הירמוך ממערב למזרח, הסתבר שהגשר גבוה למדי מעל לאפיק, ויש רק לוח צר מימין לפסים עליו ניתן לדרוך. מלבדו נמתחו שני הפסים, ואדנים ביניהם, וברווחים נראה הנחל אי-שם למטה בעומק הוואדי. הטור החל לעלות ולעבור את הגשר, כשהילדים משתדלים שלא להביט למטה. גם בלי זה היה די מפחיד.
כאשר הראשונים עברו כבר את אמצע הגשר, והאחרונים עדיין על הסוללה שלפניו, נשמע לפתע רעש, והרכבת הופיעה כשהיא עולה על הגשר מעברו השני ונוסעת אל מול הקבוצה. דולק היה הראשון שהרגיש בה, והבין את העומד לקרות. לא היה כל סיכוי לברוח חזרה. דולק נתן צעקה "להאחז במעקה!", וכולם נצמדו אל המעקה שהיה קבוע בצד ימין. הרכבת התקרבה יותר ויותר, הגשר רעד בחזקה, הרעש גבר, והילדים עמדו ברווח הצר שבין הפסים למעקה, על אותו לוח צר ששימש כמסלול ההליכה, חלקם עם הגב לרכבת תוך התכופפות אל מעבר למעקה, רובם משותקים מפחד ומתח. הרכבת הגיעה, עברה, רוח חזקה שנגרמה מתנועה הרכבת העיפה כובעים, והנה, הקרון האחרון עבר, השקט חזר והטלטלה פסקה.
לאחר התאוששות קצרה המשיך הטיול ועבר את הגשר לצידו השני. אולם, הצד השני היה כבר ארץ אחרת – עבר-הירדן. בעוד הם צועדים ומגיעים לבוסתן, הופיעו מספר שוטרים עבר-ירדנים ועצרו את הקבוצה. כמובן שלא היו שום אישורים לחדירה הזו. במקום התפתח דיון, וגם ההסברים שהכוונה היתה לחצות לקטע קצר ולאחר כק"מ לעבור חזרה על הגשר השני ולחזור לגדה הצפונית של הירמוך, ישר לאתר המעיינות הקדום, גם הסבר זה לא הרגיע את השוטרים. השוטרים רצו לדווח ולקבל הוראות, אחד המורים הלך איתם לחפש טלפון. למזלם, האיש שמעבר לטלפון הבין שלא ניתן לעצור מאה ילדים, ולאחר בירורים ודיבורים נתן הוראה לשחררם ולשלוח אותם "חזרה לארץ-ישראל". לאחר מספר שעות בהן המתינו הילדים ליד אותו בוסתן, חזר הטיול באותה דרך בדיוק. לאל-חמה לא הגיעו. שוב עברו על הגשר, הפעם בשקט ושלווה, וחזרו לצמח.
כאמור, בעקבות החווייה הטראומטית הזו לא זכור להם היום שום פרט אחר ממהלך הטיול, אבל את סיפור הגשר על הירמוך, עם רכבת אדירה וילדים לחוצים, סיפרו פעמים רבות, והוא נותר חקוק בזכרונם.
שני פרטים קטנים נוספים: לאחד הילדים, אלון (היום – פרופ' אלון גל) היתה אז סבתא בעפולה. כשעצרה הרכבת בתחנת עפולה, המתינה הסבתא עם כוס חלב בידה, והנכד קיבל, שתה והטיול המשיך.
כאשר חזרו לקריית-חיים, לא נראה הסיפור הזה חשוב עד כדי כך שכולם ידברו עליו. ההורים שמעו עליו, הנידו בראשם ולא מעבר לזה. הוא לא הוגדר כמשהו חריג והאמונה במדריכים והבטחון במורים ובביה"ס היו מלאים.
ראיין ורשם: אבי נבון
ואלה גיבורי המעשה , בני הקריה ילידי 1934.
