לפני כמה ימים קיבלתי צלצול טלפוני."שלום, אני המזכירה של מנהל בית הספר הראלי יוסי בן דב".נעצרה נשימתי. עד היום שיחה כזו הייתה גוררת דרישה להגעת ההורים באופן דחוף למשרד המנהל בעקבות עוד איזה תעלול שעשיתי בבית הספר."מנהל בית הספר רוצה להזמינך לטקס חנוכת בית "הרוח והרעות" שאנחנו חונכים בסוף החודש"."מה זה?" שאלתי.וכאן קיבלתי הסבר כי זהו מפעל הנצחה חינוכי המיועד להנצחת הנופלים בוגרי בית הספר ולציון זוכי "פרס ישראל" ומקבלי הצל"שים מבין הבוגרים. הכוונה היא לחבר את ההקרבה של הנופלים עם החינוך וההכוונה למצוינות וחתירה להישגים פורצי דרך. "רעיון מדהים" אמרתי. מפעלי הנצחת נופלים יש רבים ומוצלחים, אבל חיבור עם הכוונה ושאיפה למצוינות כמודל חינוכי, זה רעיון שעוד לא ראיתי והוא נפלא בעיניי. "בהיותך צל"שניק מנהל בית הספר רוצה להזמינך אישית לחנוכת המרכז" אמרה.השבתי ש"ברור שאגיע, לכבוד רב יהיה זה לי", ואז נזכרתי ששנים רבות מאוד לא הגעתי לטקסי הזיכרון בבית הספר ולא עברתי ליד אנדרטת ההנצחה שבחצר בית הספר.בנעורי הייתי פעיל מאוד בתנועת "הנוער העובד". התגוררנו בקריית חיים, בית גידול מפואר לחניכי תנועות הנוער עם "החולצות הכחולות".בית הספר הראלי היה מעוז של תנועת הצופים. למעשה "הצופים" היו חלק מהמערך החינוכי של בית הספר. זה הגיע עד לידי נידוי וגידור של מי שלא היה בצופים ובטח אם היה בתנועת נוער אחרת.אחותי הגדולה , יהודית, גם היא הייתה חניכה ב"נוער העובד" ואבי הזהירה לבל תבליט עובדה זו בבית הספר או אפילו המליץ לה להסתיר עובדה זו.יהודית, בהיותה טובה וממושמעת, צייתה כמובן אבל אני התעקשתי.מהיום הראשון על תלבושת בית הספר שלי התנוסס סמל בית הספר עם סיסמתו "והצנע לכת", ועל דש החולצה, בקו ישר מעליו, סמל תנועת "הנוער העובד" עם סיסמתו "עלה והגשם".פעילותי בתנועה גררה לעיתים נסיעות לתל אביב, לבית "הוועד הפועל" שם ישב מרכז התנועה ועוד פעילויות שדרשו ממני לפעמים לבקש להשתחרר לפני סיום הלימודים. באחד הימים בעוד אנחנו יושבים בכיתה ומחכים למורה שהתעכב, נכנס בסערה לכיתה מרכז השכבה הבוגרת מר פוייגי.פוייגי היה מושג שכל מי שלמד בראלי באותם שנים לא ישכח.הוא היה קשוח, דרשן, קפדן ורוח סערה שאם היה מחליט לנשוף אותה עליך מצבך היה נואש.פחדנו ממנו ברמות שקשה לתאר. בהמשך חיי היו לי הרבה רגעי פחד כולל פחד מוות, אבל ידעתי להתגבר על כולם ע"י השוואה קצרה לפוייגי וידעתי, זה "קטן עלי".פוייגי נכנס לכיתה ואמר בקול גדול ומאיים: "אייכהורן (שם משפחתי הקודם שאף אחד לא השתמש בו – קראו לי בשמי הפרטי – אסף) קום!!!קפצתי מבועת על רגליי ואז התחיל ליפול עלי בנוכחות כל הכיתה הנדהמת מבול של משפטים בנוסח:אייכהורן, אתה כשתהייה גדול תהייה עסקן בהסתדרות. יגישו לך תה ואתה לא תביא שום תועלת.לא תעשה כלום חוץ מלדבר…..ואז מאיזה שהוא מקור שאיני יודע מהו העזתי ועניתי לו:"אין לך שום זכות לדבר אלי ככה. אני גאה במה שאני עושה ואין בו שום פסול"."באמת", הוא זעק עלי. "כאן אנחנו מכינים את העתיד של המדינה, ואתה?רד למטה לאנדרטה המנציחה את בוגרי בית הספר שנפלו ותבין מה זה הראלי.שלושה רמטכ"לים יצאו כבר מבית הספר, ואתה?"ואז רינה שליט, תלמידה מצטיינת, ספורטאית מצטיינת, פעילה בצופים , נאה מאוד בקיצור "נערת פוסטר" הכי מוצלחת שיכולה להיות לבית הספר תוקעת לי מרפק ולוחשת לי בקול רועד, "תגיד לו שאתה תהייה הרמטכ"ל הרביעי מבית הספר". לא יודע איך העזתי אבל בקול שקט, רועד על סף דמעות אמרתי לפוייגי:"אני יוצא מהכיתה ולא אחזור אליה עד שתתנצל בפני".צעדתי אל הדלת אדום מהתרגשות, פחד וכעס לעיניי פוייגי ההמום.כולם חיכו שאטרוק את הדלת בזעם אבל גייסתי את כל כוחותיי ושריריי הרועדים , סגרתי את הדלת בשקט ויצאתי מהכיתה.למחרת נשלח אלי שדר שפוייגי מבקש שאביא אליו לפגישה את המדריך שלי מהתנועה.מרכז הקן שלי בקן דרום בקריית חיים היה משה שמיר, חבר קיבוץ עין גדי שלימים היה ראש המועצה האזורית "תמר".ספרתי לו את הסיפור אבל אמרתי לו שפוייגי זה משהו לא פשוט. ביקשתי שיביא איתו את המרכז הארצי של התנועה, מוטקה יחזקאלי, חבר קיבוץ ראש הניקרה.מוטקה היה אדם שהערצתי. בן אדם, חכם, מדבר איתך בגובה העיניים דמות אמיתית.וכך כעבור יום הגענו שלושתנו למשרדו של פוייגי שקיבלנו בסבר פנים יפות ומזמין.אחרי פתיחה קלה וכיבוד מוטקה ביקש ממני שאצא רגע מהחדר.אח"כ סיפרו לי שהוא אמר לפוייגי שחשוב לו להבין האם בזה שהם נתנו לי תפקידים ומעמד הם לא גרמו לי בלבול ונזק. התפתחה שם שיחה שבסופה פוייגי הפך גם הוא למעריץ של מוטקה.בסיום הוא אמר להם שאם הייתי יותר מבוגר הוא היה מזמין אותי להתנצלות על כוס בירה.האירוע הזה חרוט בי עד היום.האנדרטה הפכה אצלי ל"מחוץ לתחום".בכל אירוע שהיה לי בשרות הצבאי הארוך שלי (30 שנה בקבע ו 21 במילואים)מסיום קורס טייס , דרך כל טקסי עליה בדרגה כולל טקס הענקת הצל"ש שלי בו בגלל חשאיותו נכחו רק 10 אנשים בלי אף קרוב משפחה, בכל הטקסים האלו תמיד לשבריר של שניה זכרתי את פוייגי צורח עלי "אתה יודע מה זה בית הספר הראלי? שלושה רמטכ"לים יצאו מכאן " והרגשתי את המרפק של רינה שליט בצלעותיי.אז בשבילי טקס חנוכת בית "הרוח והרעות" הוא סגירת מעגל.סגירה שתאפשר לי לשוב ולעמוד ליד האנדרטה,סגירה שבשבילי היא חיבור אמיתי של "והצנע לכת" עם "עלה והגשם".
מעניין ונוגע ללב!