שלום לידידיי
עונת הרחצה בעיצומה, ולכן גם השבוע אני שולחת אגדה הקשורה בים. היא לקוחה מהפרק "מן הים הגדול" שבספרי הדיגיטלי והחינמי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" בהוצאה הדיגיטלית עברית. בפרק הנ"ל יש אגדות נוספות העוסקות בים, כגון אגדות העוסקות בהפקת הארגמן והתכלת, בצבת הים, בגילוי הפנינים ועוד. כאמור, ניתן להוריד את כל הספר בחינם בקישור https://bit.ly/2HBq1oF
הוא ניתן להורדה לטלפון הנייד, למחשב ולאייפד, וכך הוא זמין בכל עת בבית, בבית הספר ובהדרכה בשדה. כל אגדה מלווה בהסבר מדעי ובתמונות להמחשה שצילם הצלם אריה ריכטר ז"ל
בשבוע שעבר הייתה לי תקלה במחשב, ואחדים מכם לא קיבלו את האגדה "איך נוצר המפרש הראשון". לכן אני מצרפת אותה כאן בשנית בצירוף לאגדה העוסקת בעוגנים עתיקים.
קריאה נעימה
רותי ריכטר
מי המציא את השימוש בעוגן?
לפני שנים רבות התגורר איש זקן באחת ממערות הכורכר שבחוף השרון. בימים ההם לא הרבו האנשים להפליג למסעות רחוקים, כי פחדו מסערות הים ומגליו הגבוהים. הם ידעו שאנשים רבים התפתו למראה הים השקט, וטבעו בסערות-פתאום איומות שפקדו את הים. לכן לא הרחיקו רוב הדייגים מהחוף. יום אחד פקדה בצורת את הארץ. הזרעים והפירות נכחדו בהדרגה, חיות הציד מתו ברעב, ואלה שנותרו בחיים היו דלות בשר. הרעב היכה באנשים ורבים מהם חלו ומתו. האיש הזקן היה בנעוריו יורד ים אמיץ שלא פחד מסערות פתע ומגלי ענק, אבל עתה, לעת זקנה, היה תשוש וחולה, וימים רבים שכב במערה האפלולית. אבן גדולה שבמרכזה שקע גדול שימשה כר לראשו, והוא ריפד את השקע בעורות חיה כדי שלא יכאיבו זיזי האבן לעורפו. הזקן היה רעב תמיד כי כל שיניו נשרו מזקנה ומרעב, והוא לא היה יכול ללעוס את בשר הציד הקשה. יום-יום הסתכל האיש מבעד לפתח המערה בים הכחול, וגעגועים אחזו בו לחזור ולשוט במימיו ולהפליג לארצות רחוקות. יום אחד קרא הזקן לבניו ואמר להם: "לא אוכל לשאת עוד את הגעגועים לים. מחר אפליג למרחקים ואביא דגים לכם ולבני ביתכם כדי שלא תרעבו." בניו ביקשו ממנו שלא יצא אל הים, אבל הוא לא שמע לתחנוניהם, ולמחרת קם ממיטתו ויצא לסירתו הישנה שעגנה ליד אחד הסלעים. "לא אניח לך לצאת אל הים, סבא!" בכה הנכד הבכור שחיכה לדייג ליד הסירה כדי לשדל אותו לסגת מהרעיון המסוכן. "אתה חלש ותשוש, וכל רוח קלה יכולה להפוך את סירתך ולהשליך אותך למים!" אבל האיש הזקן לא נכנע לדברי נכדו האהוב והתעקש לצאת מיד לים. כשראה הנכד שאינו יכול לשכנע את סבו, הביא לסירה את האבן הגדולה ששימשה לזקן כר למראשותיו, והיכה בפטיש גדול בשקע שבמרכז האבן. כך יצר בה חור גדול, השחיל בו חבל עבה, וקשר את החבל היטב לאבן הגדולה. "קח אתך, סבא, את האבן ואת החבל הקשור אליה. כשתבוא סערה תוכל להשליך את האבן באמצעות החבל לקרקעית הים, והיא תתמוך בסירתך לבל תתהפך," ביקש הנכד. לקח הסבא את עוגן האבן שהכין לו נכדו, הטיל אותו לסירה ויצא לדרך. ימים רבים עברו והאיש לא שב ממסעו. אשתו, בניו ונכדיו דאגו לו מאוד, והתפללו לאלוהים שיחזיר את הסבא לביתו בריא ושלם. אבל ככל שחלפו הימים אחז בהם הייאוש, והם חשבו שהזקן טבע בים ועוגן האבן טבע עמו. יום אחד, כשהתפללו בני המשפחה לאלוהי הים, ראו בקצה האופק סירה קטנה מתקרבת אל החוף. הייתה זו סירתו של הסבא הזקן. עייף ויגע חזר האיש ממסעו, אבל הוא היה מאושר, כי סירתו הייתה עמוסה בדגים ובסחורות, וחיוכו הטוב האיר את פניו כשהעניק לכל אחד מבניו ונכדיו מתנות שקנה להם בארצות רחוקות. הוא סיפר להם שבעת סערה, כשרצה לנוח הרחק מהגלים הגבוהים המכים בסירתו בחוזקה בלי רחמים, מצא מסתור מאחורי אחד הסלעים הגדולים הבולטים מעל פני הים, והשליך למים את עוגן האבן הענק. כך נח בסירתו והחליף כוח עד ששככה הסערה. מאז פשט השימוש בעוגן בכל רחבי העולם. הספנים והדייגים הרבו להשתמש בו, ולא חששו עוד להרחיק לשדות הדגה העשירים שבמרחבי הים הפתוח.
עוגן אבן עתיק שנמשה מהים.
המדע שמאחורי ה אגדה
עוגנים עתיקים ואבני קשירה
העוגן משמש אמצעי לעצירת כלי שיט בים הפתוח. עוגנים שנקרעו מחבליהם ושקעו בים או עוגנים שננטשו על החוף משמשים עדות לקיומה של ספנות עתיקה בארצות שונות. העוגנים העתיקים ביותר היו עשויים אבן גדולה שבמרכזה נקדח חור, ואליו קשרו חבלים עבים. כדי להגדיל את יעילותו של העוגן נהגו להוסיף לו משקולות. במרוצת השנים למד האדם לבנות כלי שיט גדולים וכבדים, והיה צורך לצייד אותם בעוגנים כבדים מאוד או בעוגנים אחדים. בתקופת הברונזה עברו לייצור עוגנים ממתכת זו, והם החליפו בהדרגה את עוגני האבן. עוגני ברונזה היו נפוצים מאוד ביוון העתיקה. בתקופות מאוחרות יותר הוחלפו עוגני הברונזה בעוגני ברזל. עוגני מתכת היו נפוצים מאוד בים התיכון, אך עד היום לא נמצאו עוגני מתכת עתיקים בכינרת. עוגנים עתיקים נמצאו לא רק במעמקי הים אלא גם במקומות ישוב הסמוכים לו, ודמותם נחקקה בציורים ובמטבעות עתיקים. כדי לקשור את הספינות לרציף השתמשו באבנים בעלות נקב גדול. אלה נקראו אבני קשירה. העוגן ואבן הקשירה היו דומים מאוד זה לזה בצורתם ובתפקידם, ולעיתים קרובות השתמשו באבן קשירה כעוגן או בעוגן כאבן קשירה. אבני פולחן כבדות מאוד, בעלות נקב, שימשו בטכסים דתיים, ומשערים שהובאו כמנחה לאלים כדי שישמרו על יורדי הים ויחזירו אותם בשלום הביתה.