כמו תמיד כשאני קוראת מספר ימים ביחד מחוסר זמן, יש לזה ערך מוסף. הפעם התוצאה היא מקאמה בלי שם. אני מתנצלת מראש על האווירה. אלו החיים.
אפילו שקשה להשלים,
אפילו שהלב מסרב להאמין,
אפילו כשבמעלות קדושים עולים,
עם ריחות של גויאבות ,רימונים ויסמין.
עצי אראוקריה , פלפל ,ותותים שונים,
חצרות "כמו פעם" וחלק מהבתים,
אולי אין ברירה ואנחנו מאמינים
לדברי שירן חביב. שהקריה היא קריית-מתים.
היא שמורה עד היום בעיקר בזיכרונות.
בית הלפרין , בית העם ,רותה חסין , דפי "יזכור" , בעצם – כולנו
מדי שבוע מודעות אבל מקוננות
ועם המתים – נעלמת גם הקריה שלנו .
כשאני שואלת את עצמי בכנות , מה נותר ?
מי את היום קריית-חיים ?
"קופצת" מייד התשובה- האתר!
זה מה שנשאר לנו. – בניה הגאים.
כל אלו שרוצים לבנות מגדלים,
לא על עצמם יהמרו , ולא על ילדיהם.
הללו יגורו במקומות אחרים,
ורק הכסף יזרום אל כיסי בגדיהם.
לקריה שלנו אין מחצבים מיוחדים.
רק מחצב "מלח הארץ" נכרה בה משום מה.
המחצב אותו כרו הורינו לנו , הילדים
ואותו נושאים כולנו בלב ובנשמה.
אני שמחה שהבאתי לאתר את מזיאד עבאס לפחות.
הוא נראה לי "רכישה" ממש מוצלחת.
הוא מביא לאתר אופטימיות ובדרך כלל גם ברכות
וכך יש מדי פעם לכולנו גם נחת.
כשקוראים באתר אחרי ימי היעדרות,
לעיתים נוצר מאליו שיר קינה.
עלינו על הילדות הנעורים וההתבגרות,
בקריה שהיתה וכנראה כבר אינה.
התמימים מניחים שזו סתם הזנחה,
שלא שמו לב למקום המיוחד,
רגוע, צמוד קרקע, עם בנייה נמוכה
שנתן למדינה אנשים "אחד אחד ".
הפחות תמימים נזכרים בשיר על פתח- תקווה,
ובטוחים שהם מבינים בדיוק " מה הולך ".
כמו יואל מוישה סלומון שחלם וקיווה,
אבל אמר במר ליבו "המוות כאן מולך ".
התמימים מאמינים שריבוי ההוסטלים בקרייה הקטנה,
הוא סתם מהלך של ה"לא מנוסים"
אחרים מעלים תיאוריית קונספירציה נושנה,
על חוסר איכפתיות לגורל החוסים.
אולי גם על חוסר עניין
שאל פתח פרנסי העיר מונח,
על עליבות הקריה ועליבות הבניין
הניצב זה שנים ברחוב שרת. לב הקריה -ומוזנח.
אז אולי אנחנו תמימים , ואולי חסרי אונים,
אולי נשארו רק גחלים מאש הלהבה,
אבל גם אם יקוצרו חיינו בימים או בשנים,
עדיין מפעמת בלב לקריה הזאת – אהבה.
נילי דיסקין