שרה'לה שלנו איננה,מוקדם מידי, מהר מידי וכמה חבל.אני רוצה לספר קצת על מה ומי היא הייתה.שרה ומלכה- אחיותי התאומות. ששמרו על קשר מיוחד למרות המרחק הגיאוגרפי.גדלנו בקרית חיים. מקום שאנחנו מאד אוהבים ומעריכים.המסלול של שרה, כמו של רבים מבני הקריה של אז- חברה פעילה בתנועת הנוער-הנוער העובד. הסמל על דש הבגד- "לעבודה להגנה ולשלום".עם סיום הלימודים בבית הספר, המסלול המקובל והמובן מאליו בקריה- צבא במסגרת הנח"ל ומשם לקיבוץ.הקבוצה/ הגרעין של שרה- גרעין נגוהות- עובר את תקופת הנח"ל בקבוץ גבע ולאחר מכן מצטרף לקיבוץ "אלומות" .לאחרי שעות העבודה- התחביבים הם קריאה ומוסיקה.שרה מאד מוסיקלית. כילדה למדה מספר שנים לנגן על פסנתר והפסנתר נענה לה ברצון ובקלות. בעקבות אמא שלנו שהייתה חברה נלהבת במקהלת הפועלים של משה ביק, היא מצטרפת למקהלת האיחוד. אז בניצוחו של יהודה שרת.
בעזרתו של חברה לקבוצה יצחק רועה )האח של רינה רויך, לימים אחד משדרי הרדיו והטלוויזיה הראשונים והאהובים( היא מדלגת בקלות מהפסנתר לאקורדיון.היא באלומות מספר שנים, בעיקר בעבודה עם ילדים.שרה יוצאת ללימודים בירושלים ונשארת בה..את לימודיה היא מממנת בין היתר בעזרת האקורדיון: מלווה חוגים של ריקודי עם בעיריית ירושלים ובמחנות הקיץ של הסוכנות בארצות הברית..מעיריית ירושלים היא נסחפת ל "אומנות לעם". מדובר בעשור הראשון והשני של המדינה. "אמנות לעם" גוף שמיועד להביא תרבות- בעיקר תיאטרון- לפריפריה-קיבוצים, מושבי עולים ועיירות פיתוח. ומכאן והלאה- במסגרת משרד החינוך- היא בענייני תיאטרון.שרה מנהלת את מחלקת התיאטרון במשרד, אחראית לנושא תקצוב התיאטרונים השונים. עוקבת בעניין ואהדה אחרי הנעשה בתחום ומפתחת יחסים הדוקים עם הרבהמהמנהלים, מהבמאים, מעובדי הבמה ומהשחקנים. אני רוצה להזכיר שני פרויקטים שהייתה מעורבת בהם: . האחד- עכו. פסטיבל התיאטרון בעכו. מתחילת הדרך של הפסטיבל המיוחד הזה שרה עוקבת, מעורבת, ומאד אוהבת ומפרגנת לקבוצות הצעירות והחדשניות המגיעותלפסטיבל.בשנת 2003 מוענק לשרה- כמו שנכתב- "אשר ליוותה באהבה רבה את הפסטיבל מהשנה הראשונה לקיומו" עיטור "יקיר הפסטיבל"…והשני- תיאטרון גשר. בראשית שנות התשעים, בתחילת גל העלייה הגדול מברית המועצות, מגיעה לארץ קבוצת עולים מיוחדת במינה- קבוצת שחקני תיאטרון ובראשה מי יבוא? מי יהיה הקהל? סימן שאלה גדול. שרה מתגייסת משכנעת ודוחפת. משרד החינוך- לא משרד הקליטה-, מחליט להירתם ולשלם את משכורות השחקנים. לאט לאט מגיע יותר קהל. בעיקר עולים מרוסיה אך גם אחרים. תוך שנתיים גשר מתחילים להציג בעברית. מיותר לומר כמה תורם לנו, ולמה הגיע תיאטרון גשר כיום. עם יציאתה לגמלאות היא לא עוזבת את התיאטרון והתיאטרון לא עוזב אותה. הקשר נשמר עד הסוף. יש לה קשר מיוחד עם תיאטרון הבית, החאן הירושלמי. בזכותה, אנחנו וכל ילדינו אוהבי תיאטרון. במפגשים המשפחתיים שרה'לה היא הרוח החיה. ללא תווים או כל הכנה מוקדמת היא מתיישבת ליד הפסנתר והשירה קולחת..
משפחתם של מירב ונדב שלנו בירושלים היא בשבילה בית שני, והיא לילדיהם סבתא נוספת לכל דבר ועניין.
שרה'לה עומדת להיקבר ליד אמא שלנו, שבה טיפלה במסירות מיוחדת.
שרה'לה תחסר לנו מאד.
אמנון
מכמורת
20/2/302/__