מארס 2017
פירוּרים של זיכרונות (קריית חיים, בית-הספר 'מגינים', אמצע שנות החמישים עד תחילת
השישים) את "פירורי הזיכרונות" האלה כתבתי לא מזמן, בעקבות מפגש שארגנו בני הכיתה שלמדתי בה בבית-הספר 'מגינים' – מעין יום-הולדת שבעים משותף. לא נכחתי במפגש, אבל קיבלתי תיעוד כתוב ומצולם, וגם כמה תגובות על ה"פירורים" שלי. הקוראים המעוניינים יוכלו לקבל, בוודאי, מצגת מיוחדת מהמארגנים. ואת הסרט שתיעד את המפגש אפשר למצוא ביו-טיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=CIVIr2L320k&feature=youtu.be
* בית-הספר מגינים: בשמו המקורי ( כפי שהבנתי כשקראתי על תולדות קריית-חיים, בשנים מאוחרות הרבה יותר) נקרא, פשוט, בית ספר ב' . נדמה לי שעדיין נקרא כך גם כשנרשמתי לכיתה א'. "בית ספר א'", לעומת זאת, שכן בבניין הישן (הגדול, יחסית) ששימש אחר-כך את תיכון קריית-חיים. שני "בתי הספר העממיים" האלה (עדיין לא נקראו "יסודיים") המשיכו מסורת שבע"פ – כבר לא מסורת כתובה, אחרי שהתקבל חוק הַאחָדה של "חינוך ממלכתי" – ברוח "זרם העובדים" הישן: זיקה למפלגות הפועלים ולהסתדרות (את אחד במאי ציינו כל שנה; לפחות בדרך סמלית, ולפחות עד שנות החמישים המאוחרות), עידוד תנועות הנוער ( בעיקר – כמובן – "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת", שאחר-כך התמזגו), הקפדה על שיעורי מלאכה ועל "שיעור גינה" ( או "שיעור חקלאות").
* אינני יודע אם כך היה נהוג בכל בתי הספר בישראל בימים ההם, אבל אצלנו – אולי כהמשך למסורת "זרם העובדים" – חולקו ספרי לימוד ומחברות, חינם, לכל תלמיד, בתחילתה של כל שנת לימודים. לבנותינו ולבנינו ולנכדים שלנו זה יישמע, כנראה, כמו סיפור דמיוני. הם חיים בתקופה שבה ההורים חייבים להוציא כל שנה סכומים גדולים מאוד, ממש בזבזניים, על ספרים ומחברות (נו… ההפרטה ה"מבורכת"…), אבל כך היה בימים ההם!
* אני עדיין זוכר שבכיתות הראשונות של בית הספר ישבנו – שניים-שניים – ליד שולחנות עץ ישנים מאוד, מלאים חריצים וסימני כתיבה שלא יכלו להימחק, מׅשטח-הכתיבה שלהם אלכסוני במקצת, ובו גומחה עגולה, קטנה, שלא היה ברור לנו מהו יעוּדה. ה"גדולים" סיפרו לנו שבעבר הרחוק עדיין כתבו ב"עט נובע" (עם ציפורן בקצה), ובגומחה הניחו צנצנת קטנה של דיו, כדי למלא את העט מדי פעם. אותנו חייבו – בשנים הראשונות – לכתוב רק בעיפרון, אבל קראנו ושמענו על חידוש מרַגֵש, שהולך ונעשה פופולרי: "עט כדורי", שבשבילו צריך רק לקנות, אחת לתקופה מסוימת, "רֶפיל" [re-fill]. התוצרת הנמכרת ביותר: "עט גלובּוּס". קשה לי לזכור מתי הרשו לנו לכתוב בעט כזה בבית-הספר. אולי רק בכיתה ה'?
* האמת (לפחות האמת שלי, שאינה משובבת-נפש): שיעורי המלאכה, שיעורי הציור ו"שיעור גינה" היו חסרי-טעם, מייגעים ומתסכלים. בגינת בית-הספר נדרשנו רק לעדור ו"לעקור את היַבּֽלית" (פעמים רבות – בחום, כשהשמש ממש מעלינו), ולא למדנו שום דבר יפה ומעניין על צמחים ועל פרחים. שיעורי ה"מלאכה" לבּנים ( הבנות עסקו באותו זמן בתפירה. זה לא היה עובר בשתיקה בימינו, ימי הפמיניזם ושוויון הזכויות והחובות) הוקדשו לעשייה משעממת, אינסופית, של קופסאות עץ חסרות-תכלית ו"מאפרות"-נחושת (בשביל מי? – – הרי אצלנו לא עישנו בבית). בשיעורי הציור נאלצתי להתאמץ ולצייר היטב טבע דומם או דמויות אנושיות; לא הייתי מוכשר לכך, וקיבלתי ציונים נמוכים (אכן, שיטת-הערכה חינוכית ביותר!…). איש לא העלה בדעתו ששיעורים כאלה יכולים להיות מפגש מעניין עם תולדות האמנות (בעזרת שקופיות, למשל, ואלבומים וספרים, ואולי – למה לא? – טיול למוזיאון של חיפה או של תל אביב. ).
*מסיבות-סיום שנתיות: כן, זה היה יפה, גם אם גזל הרבה שעות לימוד לטובת "חזרות" על הצגה זו או אחרת. גם את זה יתקַשו הדורות הצעירים להבין בימינו: כל מסיבת הסיום חייבה בימוי מדוקדק של מחזות כתובים; לא שעשועים לפי בחירתם וטעמם של התלמידים עצמם. זה טוב, או לא טוב? אין לי תשובה נחרצת. אבל אני חושב שהיה משהו יפה בהתנסותם של תלמידים צעירים בהעלאת מחזות על במה, בשינון תפקיד, במאמץ "לשחק" את התפקיד הזה, בהתרגשות של הפקה ( עם תלבושות ותפאורה, אמנם בצניעוּת רבה). זה היה אמור להיות רציני, וגם המחזות היו רציניים. בכיתות הנמוכות – בדרך כלל על נושא תנ"כי ( אני זוכר שפעם אחת שיחקתי בתפקיד יעקב אבינו – לבוש "כתונת פסים" שאמא שלי תפרה ממגבות-מטבח צבעוניות – וחבורת בנות פיזזה סביבי ושרה: "אל תירא, עבדי יעקב ").
בחגיגה המפוארת לסיום בית הספר ( בימים ההם – סיום כיתה ח') הועלה על הבמה מחזה ארוך על בר-כוכבא. אני זוכר חודשים רבים של חזרות ושל התרגשות. ההצגה עלתה על הבמה הגדולה ברחבה הפתוחה של בית-הספר ( הבמה וחלק גדול מהרחבה כבר חוסלו , בשנים מאוחרות הרבה יותר), וברקע האחורי – גבעות חול ושיחי רותם ( גם זה חוסל מזמן). משה ביק "המורה לזׅמרה", חיבר מנגינות מיוחדות למקהלה קטנה שעמדה בצד (בסגנון – כפי שהוא זכור לי – עתיק-כביכול). את תפקיד הגיבור הראשי, בר-כוכבא (הרי אז לא ידענו, ולא לימדו אותנו, שאדם זה היה שנוי במחלוקת בתקופתו, וכמעט כל חכמי התלמוד התנגדו לו; והמרד שלו הוביל רק לחורבן נוסף…) מילא אברהם אורני. אני הייתי "זֽקַן הסנהדרין", עטור גלימה לבנה (תפורה מסדין לבן, תוצרת אמא שלי) , עם זקן לבן מצמר-גפן. אינני זוכר מה היו התפקידים האחרים ומי מילא אותם ( אולי עומרי ארבל היה רבי עקיבא?).
* אחות בית-הספר: זה היה מוסד מכובד בפני עצמו (מוסד שכבר אינו קיים במערכת החינוך עכשיו. והיה צריך לשמור עליו). אני זוכר חדר-אחות מיוחד, מלא מכשירים קטנים וצנצנות. ואת האחות המיתולוגית פנינה ורשַבסקי – זקופה, תמיד במדי-אחות מצוחצחים ומגוהצים, חבושה כובע-אחיות לבן. היא עוררה יׅראת כבוד. בתחילת כל שנת לימודים עברה בין הכיתות כדי לבדוק מהו מצבו של כל תלמיד ( גם את מצב השיניים שלו!), ואם צריך – ליידע את ההורים. והיא שניהלה את "אגודת הבריאות" – עוד מוסד שנעלם ממערכת החינוך, ואיננו. הייתה זו מועצה קטנה, ובה נציג או נציגה מכל כיתה, ותפקידה: פיקוח על מצב ההיגיינה והניקיון בבית-הספר – כמובן, תחת עינה הפקוחה של האחות. ל"אגודת הבריאות" הייתה הילה יוקרתית, עד כדי כך שהפעילים בה ענדו תג מיוחד, ובטקסים חגיגיים שרו המנון (זוכרים אותו? את הלחן חיבר, כנראה, משה ביק; בין המילים : "עזרה לַטָף, / טיפול בַּסָב./ לא נאחֵר…"). מהמילים האלה יכולתי להבין שחברי "אגודת הבריאות" עוסקים גם בפעילות קהילתית מסוימת, לא רק בתחומי בית-הספר.
* בשנים מאוחרות הרבה יותר קראתי שפנינה ורשבסקי ובעלה היו ממייסדי קריית-חיים, ופנינה הייתה אחות מיתולוגית כבר בימיה הראשונים של הקרייה. תצלום מייצג שלה אפשר למצוא ב'אתר החופשי של בני קריית חיים' –
http://www.pbase.com/geyzi/image/98719414
היא ובעלה , צבי, עברו לחיפה, ושם נפטרו בגיל מופלג.
* בבית הספר פעלה מסעדה מיוחדת לתלמידים; עוד שירות-רווחה חשוב שמערכת החינוך הישראלית מיהרה "להיפטר" ממנו בשנים מאוחרות יותר, שנות ההפרטה. המסעדה, כפי שהבנתי, הייתה מסובסדת. התשלום החודשי (או השנתי) היה סמלי, ה"טבחים" היו התלמידים. עבודתם במסעדה – תחת מבטה החמור של המורה לתזונה, נֶסיה – נתפסה כחלק מהתחייבותם לבית-הספר, לפי לוח תורנויות. המסעדה נועדה לכל מי ששני הוריו עבדו בשעות הצהריים ולא יכלו להתפנות להכנת ארוחה באמצע היום. ואכן, היה ביקוש! אני עצמי לא נמניתי עם אלה שמצאו דירה ריקה כשחזרו הביתה עם תום הלימודים, אבל נהניתי, אה… כמה נהניתי! – כמו כולם – מימי התורנות שלי במסעדה: פּֽטו֗ר מנוכחות בשיעורים, טעימות מהארוחה השונה כל כך מזו שאמא בישלה בבית (ובעיקר הפּודינג הוורַדרד, לקינוח, שבתפריט היומי של המסעדה סומן כ"רפרפת").
* מורות ומורים: בכיתה א' קיבלה אותנו מחנכת מבוגרת, אימהית ומפנקת – בֶּלה וֶדוביץ'. אני זוכר אותה לטובה, והצטערתי כשנודע לנו שעזבה ועברה לחיפה , ממש לפני שנכנסנו לכיתה ב'. יש טוענים שהייתה רגזנית מאוד. אני עצמי לא זוכר אותה כך. וזכורות לי כמה הזדמנויות ( באופן עמום) שבהן הביאה לכיתה "פנס קסם" וגם מכשיר זעיר, נייד, להשמעת תקליטים (עם שירי ילדים).
יפה, לא ?
את חנה דיכטר, כולנו זוכרים אותה – ואיך לא ? – קיבלנו כמחנכת חדשה, לשלוש שנים רצופות. כשאני חושב עליה היום, עלי להכיר בהרבה חסרונות שהיו לה, לצד מעלותיה. באותן שנים ראינו במסדרונות בית הספר מורות ומורים (כן, היו גם מורים! – דבר שקשה לגלות היום בבתי ספר יסודיים) שלימדו וחינכו כיתות אחרות. אני עדיין זוכר – ממבט מרוחק, כמובן – את חנה הירש (נדמה לי שהיה לה שמץ מבטא אנגלו-סקסי, והיה לה קול קצת עבה וצרוד, והיא באה, בדרך כלל, בלבוש מרושל במקצת. אולי הזיכרון שלי אינו מדויק). ואני זוכר את שרה אלופי (שהיו לה, למיטב זיכרוני, מראה מוקפד והבעת פנים מתונה ושלֵווה. אולי קפואה, בכוונה?). וגם מורֶה, שכולם קראו לו פֽרויקֶה ( אינני יודע עכשיו מה הוא לימד, ואת מי). המורֶה שׅמחָה (אני מקווה שאני זוכר באמת את שמו) לימד את הבנים "מלאכה", וכנראה הרגזנו אותו לא מעט, בין השאר משום שההליכה ברגל מבית-הספר, לאורך שביל של חול, עד הצריף המיוחד שבו התקיימו השיעורים שלו – הייתה מייגעת. ממש כמו השיעורים שלו. חיים סַאס ( ואולי כתב זאת כך: שָֺשֺ) היה המורה לאנגלית: איש חביב (ולא מחייב, אם אפשר לנסח זאת כך); יוצא הולנד, כנראה, אבל אולי היה יֶקה של ממש. האנגלית בפיו הייתה, מן הסתם, די נכונה, אבל המׅבטא… (נו!…) – – ולא נראה לי שלמדנו ממנו אנגלית בדרך משמעותית במיוחד. זכור לי לטובה מורה צעיר שבא לקריות רק לשנה אחת, יגאל. קיבלנו אותו כמחנך בכיתה ה', וזאת היתה הפתעה אמיתית: צעיר ( בניגוד למרבית המורות והמורים), בוגר טרי של האוניברסיטה העברית, בעל אופקים רחבים בהיסטוריה ובספרות ( אני זוכר, בין השאר, שהביא לנו לאחד השיעורים טקסטים מתורגמים של רַבּינדרנַאט טַגו֗ר, וחׅייב כל תלמיד בעבודת-מחקר אישית על האדם הקדמון – עבודה ששמחתי להשקיע בה מאמץ). בסוף שנת הלימודים התבשרנו שהוא לא ימשיך. בכיתות ז' ו-ח' קיבלה אותנו ציפורה כגן. אינני בטוח שידענו להעריך אותה באמת; ודאי שלא יכולנו לדעת מהו הרקע האישי שלה ומה הן ההתלבטויות שלה. והיו! כשלמדנו בביה"ס התיכון שמענו שלמדה לתואר מתקדם בספרות עברית, עזבה את ההוראה בבתי הספר ועברה למׅשרַת מרצה באוניברסיטת חיפה. כשהייתי מבוגר הרבה יותר קראתי כמה מאמרים שפרסמה, והבנתי שהיתה אחראית למחקר מעמיק על כתביו המאוחרים של ברדיצ'בסקי. כשלימדה אותנו בבית-הספר – כך אני יכול לזכור – היה לי רושם שלא היתה נלהבת במיוחד. אולי היתה יבֵשה במקצת בדרך שבה לימדה. כשכולנו פגשנו אותה בכנס קטן של הכיתה – בחיפה, לפני כעשרים-וחמש שנים (?) – שמעתי ממנה שבאה לקריית חיים רק משום שבעלה, אליעזר, קיבל את ניהול בית-הספר התיכון, ובעצם חשה מַחנָק בסביבה הזאת וחלמה כמעט כל יום על נסיעה לתל אביב ואפילו על מגורים בעיר הרחוקה הזאת. מה יודעים תלמידים צעירים על המורים שלהם?!
* כשלמדנו בכיתה א' היה צבי-עֵין-צוּר מנהל בית- הספר. הוא היה מבוגר, ותיק ומכובד מאוד בקריית-חיים, ושנים רבות אחר-כך קראתי שלימד וחינך כבר בשנות השלושים-ארבעים. סיפרו שהיה מומחה לתנ"ך, ושָקַד זמן רב על פירוש מׅשלו לתנ"ך. לא נודע לי עד היום שעבודתו זו, אם הושלמה, בכלל, הופיעה בדפוס. אני נרשמתי והתקבלתי לבית-הספר מגינים רק משום שאמא שלי למדה אצל עין-צור והכירה אותו , כתלמידה צעירה (היא ומשפחתה באו לקריית-חיים ב-1936). רשמית – לפי האזור שבו התגוררנו ( רחוב כ"ח) – הייתי אמור ללמוד ב"בית-ספר א' ", אבל אמא שלי חשבה שלבֵּן שלה "מגיע הטוב ביותר". היא קבעה פגישה עם עין-צור ושכנעה אותו שיקבל אותי דווקא לבית-הספר שלו. אני זוכר אותו משוטט במסדרונות בית-הספר, כפוף במקצת, ידיו שלובות לאחור, בהבעה רצינית-רצינית, מעוררת הערצה ואולי פחד. בשנתנו השנייה בבית הספר הודיעו שהמנהל המיתולוגי שלנו נפטר. מנוס אלופי, מורה ותיק, קיבל את התפקיד. לא הכרנו אותו כמורה (נדמה לי שבימינו כבר לא לימד, או שלימד מעט מאוד), אבל שמחנו לדעת שהוא המנהל שלנו – בעיקר בגלל השיער הלבן שלו, המסורק-היטב (קצת בנוסח בן-גוריון… אבל מנוס היה אדם גבוה!) , הארֶשת החגיגית ששיווה לעצמו והדיבור המתון שלו, עם שמץ מבטא סלאבי.
[ * תוספות ותיקונים ששלח אלי משה קוט:
למורה למלאכה [לַבָנות] קראו פנינה. למורה לחקלאות קראו ראובן. היינו שרים לו: " עבדים היינו לראובן בגינה". המורה לקרטונַז` היה שמחה סוקניק, אבא של לוי והשעורים היו בתחומי בית הספר. בחולות הלכנו לשיעורי נגרות ומַסגרוּת שהיו במבנים עגולים של הקמפ האנגלי. למורה לנגרות קראו גוטמן, והוא היה קצת יקה אם זכרוני אינו מטעה אותי.המורה למסגרוּת היה בחור צעיר שאיני זוכר את שמו. ]
[* תוספות ותיקונים ששלחה מיקה פלג:
שם משפחתו של המורה יגאל, המחנך שלנו בכיתה ה' , היה קַרפֶּל. הוא גר ברחוב רנ"ס בקריית מוצקין .
– המורה חיים שש – אולי לא היה יקה או הולנדי, אלא יוצא פולין.
( אני, מצדי, יכול לזכור לפחות את אשתו, שבאה כנראה מהולנד או מגרמניה. – עודד ).
* עוד משהו על משה ביק – אולי רק כדי להבהיר כמה עניינים שהזיכרונות של כולנו לא מדייקים בהם.הנכון הוא, ש"מורֶה לזמרה" ו"מורָה לזמרה|" היו גם בדורות הקודמים משהו מוּעַד-לפורענות… תעלולים והתעללות מצד התלמידים. תמיד. וכשהתלמידים מתבגרים – הם נתקפים ברגשות-אשם (ובצדק, בדרך כלל). גם אני. בשנים מאוחרות קראתי והבנתי שמשה ביק היה מוזיקאי פעיל ומשמעותי בימי היישוב (הוא הגיע לארץ-ישראל כבר בימי העלייה השנייה);ארגן מקהלות-פועלים וניצח עליהן; עיבד שירים רבים וגם הלחין ( לא, לא את השיר המפורסם על העגבנייה! המלחין היה יואל אֶנגל, ומשה ביק רק אהב לנצח על ביצוע השיר הזה. אבל "נבנה ארצנו" ו "בלֵיל י"א באדר" – אלה לחנים שלו). וביק גם היה אספן רציני של מורשת שירי יידיש ( על זה לא ידענו בכלל, בימי בית-הספר שלנו). הבעיות במפגש שלנו אׅתו, ובמפגש שלו אׅתנו, היו אלה: הוא היה מבוגר מאוד – מבוגר יותר מדי – בשבילנו; לא הבין אותנו, את שכבת-הגיל שלנו, את ההווי שלנו ואת המוזיקה שאהבנו (בהיבט מסוים הוא, פשוט, "חי בעבר"). למעשה, הוא היה צריך לפרוש מזמן מכל תפקיד של הוראה בבתי-ספר, ואולי לא הוא היה אשם בכך שהמשיך, אלא כל אלה שהתעקשו על המשך עבודתו או אׅפשרו לו להמשיך. חבל! ועוד בעיה:הקונספט של "שיעור זׅמרה", כשלעצמו, היה מיושן ושחוק לגמרי. ושוב – לא משה ביק היה האשם בכך ( הוא עשה רק מה שידע ואהב לעשות, ולא היה יכול לפעול אחרת) אלא אנשי משרד החינוך שהתעקשו, משום מה, להמשיך בשיטת הלימוד הלא-רלוונטית הזאת. לא חשבו על שיעורי מוזיקהשבהם יוכלו התלמידים לשמוע ולהבין מוזיקות מעניינות וטובות, ולפתח חושים מוזיקליים וסקרנות. המטלה היחידה הייתה – ללמוד ולשנן שיר ארצישראלי, ולשיר. נקודה. משה ביק היה מורה מתוסכל, והיום, כשאני חושב עליו, אני סולח לו על התפרצויות הזעם שלו ועל כך שהשיעורים שלו שׅעממו אותי ( הרי כבר אז שמעתי המון מוזיקה בבית, וניגנתי. אבל לכל מה שהתרחש ב"שיעור הזמרה" הייתי מנוּכּר לחלוטין). ואני חוזר על אותה המילה: חבל.
* הפסקות בין השיעורים: לך ותספר היום לדור הצעיר שבבית הספר היסודי ההוא-ההוא הוגשה בשעה עשר בבוקר, כל יום, כוס חלב לכל תלמיד ( בעצם, שוקו פושר, שקראו לו "קקאו", בסתיו ובחורף, ולֶבֶּן באביב). נכון שספלי- המתכת לא היו נעימים במיוחד לשפתיים, והשוקו היה תפל ( עם "קרום", פה ושם), אבל כדאי להעריך מערכת חינוך הדואגת לתזונה ולבריאות של תלמידיה – בלי תשלום! בימים ההם עדיין רָווֽחה הדעה, בכל העולם, שכל ילד חייב ( וזכאי) לשתות כוס חלב ביום : סידן, חלבונים וכיו"ב. גם מׅדאגות שכאלה פטרו מערכות החינוך את עצמן בעידן ההפרטה הנוכחי. אבל בימים ההם – צלצול פעמון, קצת לפני השעה עשר, ה"שַמָש" (אז לא קראו לבעל תפקיד כזה "שַרָת" או "איש תחזוקה") – אדם מבוגר, חביב מאוד, אולי קצת שפוף אך טוב-מזג, וכנראה משכיל יותר מכפי שידענו
(שם משפחתו היה קֽנׅיַאגין? כך נדמה לי) – נכנס לכיתה , מגש גדול בידיו, וכוסות המשקה עליו. שותים, אולי בלי חשק, ושועטים החוצה.
* לך ותספר עוד משהו לדור העכשווי: בהפסקות לא התבודדו כל תלמיד או כל חבורת תלמידים במבט מרוכז בסמרטפון ( לא היה דבר כזה, וטוב שלא היה). פעילויות של ממש ואינטראקציה של ממש רחשו-רעשו בשטח הפתוח ובמסדרונות. היו משחקי-כדור ומשחקי-קבוצות ( אני זוכר שהיה משחק בשם "עמו֗דּו", ואינני זוכר מה הוא היה באמת. ומשחק של קבוצה-מול-קבוצה – "אנחנו יוצאים להילחם אתכם"). ומשחקי גוּלות ( אצלנו קראו להן "בַּלו֗רו֗ת") ו"חמש אבנים". בנות קפצו על חבל, ומדי פעם רקדו ריקודי-מעגל. ומי שרצה – כמובן – היה יכול לפרוש לפינה צדדית, ליד שיחים שפרחיהם ורודים וריחניים, ולהרהר, ולדמיין.
* הקיוסק – לא בתוך בית הספר, כמובן ( לא היה מנהג כזה בימים ההם), אלא בצומת שבה נפגש רחוב ג' עם "הכביש הראשי". צריף עץ קטן, וקשיש חביב , אדון קיסֶלֶביץ', הוא המוכר. ידענו שהוא סבא של בן-כיתתנו , אריה ( השמנמן… הוא נעלם ואבדו עקבותיו. מישהו יודע לאן?), אבל זה לא מנע מאׅתנו דוחק וצעקות – בלי תור ובלי סדר – שהרגיזו מאוד את האיש המבוגר הזה. גם לא הקפדנו על נימוס (שוב: רגשות-אשם בדיעבד…). הקיוסק היה קסם בפני עצמו: וַפלות קטנות, "ארטיקים" (בטעם סינתטי של שוקולד או וניל או פירות – מה זה משנה? תמיד נזל משהו ולׅכלך את הבגד) ו"קרטיבים" (לא רק בטעם סינתטי אלא גם בצבעים סינתטיים-זרחניים, שכל מי שמודע ימינו לענייני בריאות מתרחק מהם), מסטיקים ענקיים, "גָזו֗ז" (כוס זכוכית – מי ידע אז על כוסות חד-פעמיות, היגייניות הרבה יותר? – מלאה מי-סודה עם כמה טיפות של סירופ צהוב-צהוב שנקרא, משום מה, "לימון", או סירופ-אדום-אדום, מתוק-מזעזע. ולמי שמוכן לשלם קצת יותר – "עסיס", טעים קצת יותר, חמצמץ, ובלי צבע בולט). לקיוסק הזה היינו ממהרים, רכוּבים על אופניים, בהפסקה הגדולה. כנראה רק אחרי כיתה ג' או ד'.
ואם מדובר באופניים: זה היה כלי הרכב הראשון-במעלה בקריות. בכל משפחה – יותר מזוג אחד של אופניים. ולפי החוק – שחוסל ואיננו, ובאמת חבל, כי הוא ממש נחוץ עכשיו – כל בעל אופניים היה חייב לקבל רישיון מדי שנה (אחרי בדיקה של מצב הגלגלים, הפנס עם ה"דינמו", הפעמון, ו"מחזיר האור" האדום על הגלגל האחורי). גרתי ברחוב רחוק למדי מבית-הספר. לכיתה א' ואולי גם לכיתה ב' נסעתי
(ואתי כמה מהשכנים שלי) באוטובוס מיוחד, שעבר ברחוב כ"ג. הנהג קיבל מכל אחד מהנוסעים הצעירים שלו מטבע חום-מיניאטוּרי של "פרוּטה" (מי זוכר היום דבר שכזה? ומי זוכר את ה"גֽרוּש" – מטבע חום גדול – ואת המטבע הקטן – דווקא קטן יותר, אבל בצבע כסף – של "שניים וחצי גרוש"? ואת ה"לירה"?). אבל אחרי שלמדתי רכיבה על אופניים, בחופש הגדול של כיתה ג', היה ברור שרק באופניים שלי אגיע לבית-הספר. ונדמה לי שההסעה באוטובוס לא התחדשה, בכל מקרה. האופניים ניצחו.
* את ימי תנועת הנוער שלי התחלתי בכיתה ו'. ניסיתי בכיתה ה', ודווקא בקן "התנועה המאוחדת", ולמיטב זיכרוני – התייאשתי מיד ועזבתי. אחר-כך התברר שרוב-רובה של הכיתה שלנו פנה ל"נוער העובד", וגם אני הלכתי לשם. כדאי לזכור ולהזכיר, כך אני חושב, שחברי "הנוער העובד" היו גרעין מרכזי של הכיתה, אבל לא כל התלמידים נמנו עם הגרעין הזה. היו גם "שוליים". אני יכול לזכור כמה תלמידים כמו מיצוּ (מיכאל), מו֗טֶק ( מרדכי), אריה קיסלביץ' – נכדו של בעל הקיוסק, פּוּנדיק (ז"ל), יעקב יוסיפו֗ן, שכנראה לא הצטרפו לתנועת הנוער. פרדי, ידידי הטוב, הצטרף לתקופה די קצרה. הוא הורחק – כך נראה לי – ואולי החליט להתרחק, משום שפעם אחת בא לפעולה עם הכלבה הנחמדה שלו (ג'יפּי), עורר תשומת-לב בהופעה הלא-שגרתית (ה"בורגנית"?) הזאת, ונׅנזף באופן חמור. בכיתה שלנו במגינים הייתה גם דבורית. עכשיו, מזווית ראייה של מבוגרים, אנחנו יכולים לתהות: האם הכרנו באמת את התלמידים ה"צדדיים" האלה ואת הרקע שלהם? האם השתדלנו להבין אותם? האם התייחסנו אליהם בריחוק, ולפעמים בשמץ התנשאות? סביב שנת 2015 סיפר לי פרדי כיצד עלה על עקבותיהם של שניים מהם, ואז הבין הרבה יותר. דבורית (מתברר ששמה המקורי, הפולני, היה דורית, ואולי דורה) היא עכשיו חוקרת רפואית בדרגה גבוהה בארצות-הברית. יעקב יוסיפון ( זכרתי אותו מימי בית-הספר כתלמיד ביישן ועצור, ואמו – דוברת אנגלית) בָנה את עצמו היטב אחרי שמשפחתו היגרה לארצות-הברית, ושנים רבות מילא תפקיד מקצועי גבוה למדי באחת השלוחות הצבאיות שם. וממש כפי ששאלתי קודם על מה שיודעים תלמידים על מוריהם, או לא יודעים, אני יכול לשאול עכשיו: מה באמת יודעים תלמידים צעירים בבית-הספר על בני-כיתתם, בייחוד על אלה שאינם ב"במרכז", ומה הם מסוגלים לדעת על כישוריהם האמיתיים ועל עולמם הפנימי? אין לי תשובה חד-משמעית, אבל נדמה לי שלסיפור הזה יש מוּסר-השכֵּל.
* אחרי שנים רבות התחלתי גם לתהות: איך קרה שדווקא "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת" – שבמהלך שנות החמישים התמזגו – היו בימי ילדותנו תנועות הנוער הגדולות והחזקות ביותר בקרייה, ו"השומר הצעיר", תנועה שבשנות השלושים והארבעים הייתה הדומיננטית, הפופולרית ביותר (לפי כל העדויות והמסמכים, קן קריית חיים של "השומר הצעיר" היה מפורסם ומהוּלל בכל היישוב. אמא שלי יכלה גם היא לספר על כך. היא הייתה בתנועה הזאת, והקן הזה היה בית שני בשבילה), איך קרה שתנועה זו נדחקה לשוליים? אף אחד בכיתה שלנו לא היה חבר "השומר הצעיר". לא ברור לי אם היו, וכמה היו כאלה, בכיתות אחרות. בבית-הספר התיכון הכרתי רק "שו֗מרית" אחת. לקן "השומר הצעיר" (בניין ישן, קרוב לקצה המזרחי של רחוב כ"ח, שריד מהימים שבהם השתכנו שם כמה קיבוצים לפני שקיבלו את השטח הקבוע שלהם) הגיעו, בתפזורת, מעטים, בעיקר מהקרייה המערבית ומקרָיות אחרות. איך קרה הדבר? אולי יש מי שחָקר והסביר.
כך או כך, מהיכרותי הקצרה עם "השומר הצעיר" בשנות החמישים ותחילת הששים (בין השאר משום שקיבוץ בית-אלפא היה כמעט "בית נוסף" בשבילי), עדיין נשמרה בתנועת הנוער הזאת מוּדעוּת אינטנסיבית – לא נטולת בעיות וסתירות פנימיות, כמובן – לעניינים אידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים, ואולי גם לתחומים מסוימים של תרבות ואמנות. ב"נוער העובד והלומד", למיטב זיכרוני, לא מצאתי מוּדעוּת כזאת, וזה הטריד אותי. כבר אז. נכון ששרנו "ציבּורֵנוּ מלוּכּד / למחנה עמָל אחד", וגם את האינטרנציונל לימדו אותנו לשיר, אבל לא ממש הסבירו מה עומד מאחורי המילים האלה, ומהו האתגר האפשרי שהן מציבות לנו. הרי, לדוגמה, ראינו כמה מַעבּרות סביבנו, ומדי פעם צעדו ברחובות שלנו גמלים וחמורים, ועליהם תושבֵי כפרים ערביים בגליל המערבי, שבאו כדי למכור ירקות ופירות, ומדי פעם הסתובבו בקרייה רוכלים מסכנים – פליטי השואה, דוברי יידיש – שהשתדלו למכור כמה שרוכים וקופסאות גפרורים, אבל על כל אלה לא ידענו שום דבר ממשי, ותנועת הנוער לא טרחה לייַדֵע אותנו ולהסביר. קריית חיים , בתי הספר ותנועות הנוער שבּה, היו " חממות" (לטוב ולרע…).
* ולסיום, תוספת קצרה על קריית חיים. גדלנו ביישוב שעדיין שמר על רבים מעקרונותיו השיתופיים המקוריים, כפי שהיו לו כשנוסד (1933), אם כי לא על כולם. עדיין היו ברחובות הוותיקים חצרות שבהן גידלו ירקות ופירות, ואפילו תרנגולות ותרנגולי-הודו, וכמעט כל הבתים היו קטנים, חד-קומתיים, והמראה הכללי היה כפרי. הבניינים ה"גבוהים" ביותר, ברחוב כ"ח ( שבו גרתי) או ברחוב כ"ג, היו דו-קומתיים, ונדירים. המבנים של "קריית חשמל" בקצה הקרייה היו יוצאי דופן בהחלט; אוטונומיה מסוימת. והקרייתים קנו ב"צרכניה" הקואופרטיבית, והייתה מאפייה (באחת הפינות של רחוב ה', עם ריחות נהדרים של לחם טרי), ופעלה "אגודת המים השיתופית", וסניף "ארגון אימהות עובדות" פעל במרץ רב. בקריית חיים הוותיקה היה אפשר להגיד: זה כמו קיבוץ או מושב; כל אחד מכיר כל אחד. אז עדיין חיו אׅתנו, ולידינו, מייסדי הקרייה – הדור של סבתא וסבא שלי, שגרו ברחוב ג', לא רחוק מביתה-הספר; ובשטח נראו ופעלו "בני קריית חיים", שגדלו שם כילדים וכנערים ( הדור של הורי, ושל הוריה של אירית והוריו של עדי, ועוד ועוד). כל תושבי הקריה הזכורים לי היו חברי ההסתדרות, קוראים נאמנים של "דבר" או של "על המשמר" (פה ושם גם "מעריב", אחר הצהריים. ואצל חיים הסַפָּר – רק אצלו! – אפילו חוברות של "העולם הזה", לא-עלינו…). ואת כל זה מילאה תחושה של שוויון, של סולידריות – בגבולות האפשר, כמובן (הרי אדם הוא אדם…), אבל הרבה מֵעל המקובל עכשיו, ובמרחק משמעותי מהשאיפות הרו֗וֽחות בימינו, ימי הקפיטליזם חסר המעצורים. חיפה הייתה "העיר הגדולה" בשבילנו, ורק בהזדמנויות חגיגיות, בשביל כיף מיוחד, עלינו על אוטובוס 51 כדי לשוטט בה. בעיקר ב"הדר"- אזור שבימים ההם, שלא כמו עכשיו, היה מכובד, מלא בתי-קולנוע, וברחובותיו המרכזיים (רחוב הרצל ורחוב הנביאים) היה אפשר למצוא חנויות בגדים אלגנטיות, חנויות ספרים ותקליטים, בתי קפה וקונדיטוריות, ובשנות החמישים המאוחרות – חוויה חדשה: "הכרמלית". נהנינו מכל זה, אבל היינו, אחרי הכל, בני כפר, ילדי "ארץ ישראל העובדת". היו לזה המון יתרונות. ואני יודע שגם מגבלות היו, הרבה מאוד מגבלות. הרי כולנו מכירים, כך אני משער, סיפורים ושירים מארצות שונות – על סגירוּת ועל מחנק מסוים של צעירים ב-small towns ועל רצונם להימלט לעולם הגדול והפתוח.
* מה נשאר מהמראה ומהאופי של קריית חיים הישנה, היום? לצערי, כמעט שום דבר. לא דאגו אפילו לשימור מבנים היסטוריים למען הדורות הצעירים, כמו מגדל המים וכמה בתי-מגורים מיוחדים (כמו בית משפחת הלפרין, או הבית הקטן שבקצה הדרומי של רחובות א'/ב', שבחצר שלו – זוכרים? – עמד ביתן קטן לאפייה). ולא קבעו אזור מוּגן בדרך לחוף, שבו יישמרו דיונות-החול, פרחי הרותם ונר-הלילה. בימים אלה, כך אני מבין מקריאה ומצפייה בכמה סרטונים תיעודיים, מתבשלת תוכנית למלא את הקרייה המערבית ואת חלקו הפנוי של החוף, לכיוון חיפה, במגדלי-מגורים. אז מה יישאר מהמעט שנשאר? ומה נשאר ומה יישאר מאותם יתרונות שהפנמנו בילדותנו, יתרונות מסוימים שאני יודע להעריך אותם גם עכשיו – מה מכל זה נשאר בתוכֵנו ומשפיע על חיינו ועל דור הבנים והנכדים שלנו?
The answer is blowing in the wind – – –
עודד
.