כותבת אליך ורוצה להאמין שרוחך רוחפת בינינו ואת שומעת מבעד לרגבי האדמה, שהרי הרבינו לדבר על הפרידה, כבר כשבקרנו כאן בחגי תשרי, והלכנו בין קבריהם של אמא שלנו ושל חצי. על סגולותייך ודאי תשמעי מחברותיך וחבריך הרבים. עליך כאמא וכסבתא ודאי תשמעי מבניך ונכדיך. הייתי מבקשת להתמקד בביטוי שמרבים להשתמש בו: "נפטרה לאחר מאבק במחלה קשה". היום, אני מבינה טוב מאוד מדוע משתמשים בביטוי "מאבק". ארבע-עשרה שנים את חולה, ובאומץ ונחישות את מתמודדת עם החום העולה ויורד, עם החולשה שתוקפת, עם סדרות של טיפולים כימותרפיים, בלי למרר על מר גורלך, את ממשיכה להשקיע את כל מרצך בספריה שכל כך חשובה לך, ולהפוך אותה למרכז תרבות פעיל. והנסיעות התכופות לצפת לביקורת, לבדיקה, בהמתנה למוצא פיו של הרופא. ואם הזכרתי את הרופא ד"ר נג'יב דאלי,
המלווה אותך ביחס אישי ארבע עשרה שנים, ואת מחזירה לו בתחושת אמון ובטחון ומסרבת לעבור למרכז. את אומרת: "מי מכיר אותי בבית חולים במרכז, ומי ישים עלי בכלל?" את קשורה בנימי נפשך לגליל – הוא זורם בעורקיך, זו קרקע הגידול שלך. ומכאן, לחברותיך. אני מבקשת להודות מעומק ליבי לחברותיך. המסירות והתמיכה בך יוצאי דופן. אחותי היקרה, הקשר ביננו לא היה כזה שמתקשרים יומיום לשתף בענייני חולין. הייתי מדמה קשר זה לשורש שיח הרותם הגדל בסביבית מגורי בדרום. שורש שיפודי עמוק, המגיע לשכבות הלחות, מבלי להיות מושפע מעונות ומשנים שחונות, ולכן הוא תמיד ירוק ופורח בעת הזו בפריחה לבנה וריחנית. כך גם היה הקשר ביננו – עמוק ומושתת על אהבותינו המשותפות: ספרות, אמנות וצמחיה.
שלום לך אחותי היקרה, נוחי בשלום. חסרונך צרוב בי.
אוהבת,
גלילה