מאת גייזי שביט
הלכנו לנח"ל עם חלום. ברבות הימים, היו שהתפכחו מן החלום, והיו שהלכו להגשים חלומות אחרים ..רעיון הקיבוץ כראשיתו, בכל נקודת זמן לא היה אלא אוטופיה, כמו תחיית המתים וחזון ימי המשיח , אשר הם מקור געגועים וערגה לערכים יותר נעלים אך בכל נקודת זמן הם נשארים רחוקים כשהיו, נחשקים ולא ניתנים להשגה… אבל החתירה אל עבר האוטופיה, אשר אינה ניתנת להשגה , היא שנתנה את טעם החיים במשך תקופה ארוכה לרבים מאתנו.
לא היו בקבוץ של פעם, רק חלומות נעלים, היו גם פשלות אנושיות בתחומי החברות, החינוך ועוד, היו גם היו עיוותים , היו רעיונות והתנהגות, של הקרבת חרות הפרט על מזבח גולם ,"צרכי הקולקטיב" כאילו שיש לקיבוץ או לארגונים אחרים זכות קיום או צרכים משלהם , לבד מהתרומה שהם יכולים לתרום לקידומו וחירותו של הפרט. אני מאמין שבאיזון נכון, אדם שואף לתרום לחברה בה הוא חי , ליצור למענה, להגן עליה , מכוח הכרת התודה על סיפוק צרכי ההזדהות שלו , כמו על התפקיד החשוב שזו תורמת לצרכיו ולאישיותו. אבל מרגע שהחברה כבר לא תורמת ולא תומכת בצרכיו והוא אינו יכול להזדהות, "החובות" של אדם כלפי החברה הן סוג של שיעבוד , עבדות וניצול.
בעשור הקודם, כאשר הקיבוץ התחיל לאבד את טעם קיומו, או בהגדרה אחרת, סיים את תפקידו ההיסטורי, חשבתי שבחברה המודרנית בה המשפחה המורחבת והמלוכדת , אשר מהווה מקור להזדהות ולהרגשת בטחון- כמעט נעלמה כליל , יכול היה הקיבוץ למלא את תפקיד המשפחה המורחבת : נושא לביטחון ולהזדהות . אלא שהמגמות של ההתבדלות וצמצום הערבויות והשותפות בין החברים , אשר הלכו והתחזקו, הפכו גם אפשרות זאת ללא אקטואלית הגיל אשר אנו כבר צועדים במשעוליו, הוא גיל הפיוס אשר פירושו הוא לא להביט אחורה בזעם, תסכול או עצב . להביט קדימה מפויסים וחפים ממשקעים של עבר ובתקוות טובות וחלומות טובים לעתיד.
האם במציאות של היום בארצנו הדבר אפשרי ????
=============
מסיימי כתה י"ב בנחל עוז לפני יותר מ-20 שנה , הביעו את דעתם על השנויים בקיבוץ באירוניה השמורה לבני הנעורים , בפלקט אשר מדבר יותר מאלף מילים כפי שאפשר לראות כאן בתמונה המצורפת
א.ד. גורדון