עודד אסף : עוד משהו על רחוב ג' (וכמה דברים נוספים)

עודד אסף ( 24 ביולי 2016)

קראתי, באיחור מצער, את הדברים היפים שכתב כאן יוסי וולך (ב-3 בדצמבר 2005) על רחוב ג' הישן. אני חש צורך להוסיף משהו מהזיכרונות שלי. נולדתי לקראת סוף 1947, ובכן, על פי הלוח היהודי, בתש"ח. סבתא וסבא שלי, אלקה וחיים פרנקל, השתקעו בקריית חיים ב-1936, ברח' ג' 31 ; כלומר, בחלק הדרומי יותר של הרחוב (לא בקטע הצפוני , שבו התמקד וולך). שניהם נמנו עם חלוצי העלייה השלישית, ועברו כמה גלגולים בדרכם לקרייה: קיבוץ מזרע בראשיתו, חיפה, מושב ירקונה. סבא לקח חלק בהקמת תחנת הכוח בנהריים , ועד מותו בלא עת (ב-1955) עבד בחברת החשמל. ליד ביתם של סבתא וסבא גרו, כפי שאני זוכר, שושנה שכטר ואמה הקשישה , ואולי יש מי שזוכר את שני עצי הדקל הגבוהים מאוד שפיארו את הכניסה אליהן. בצד אחר התגוררה משפחת גוטמן. ממש ממול – כך אני זוכר מימי ילדותי – התגוררה משפחת זמורה (יוצאי תימן).  בהמשך , לכיוון ביה"ס 'מגינים' (שבו למדתי) , התגוררו דבורה ויחזקאל לנדאו, שהיו ידידים טובים של סבתא וסבא. אני חושב שעל בנם,עודד (שאותו אני זוכר  בהחלט, וגם את הוריו טובי הלב), יודעים ותיקי הקרייה לא מעט. ראוי להזכיר גם את משפחת מיש ואת משפחת ציבין שביתה, כך נדמה לי, עמד ממש, או כמעט, בקצה הרחוב. בצדו המזרחי של קצה-הרחוב גר אחד מנכבדי הקרייה , שברשותו היה טלפון (תארו לכם!). אינני זוכר את שמו, ומישהו מהקוראים יוכל להיזכר בו, כנראה. מכאן, בפנייה שמאלה (מזרחה), הלכה ונמשכה רצועת חול רחבה, ומאחוריה גבעות חול חשופות (ועליהן, בעונה מסוימת, שיחי רותם נושאי ריח נהדר), ואי-שם מאחוריהן – בתים דו-קומתיים קטנטנים של 'שיכון עולים' (הם נהרסו במשך הזמן).  משם נשקף, במלוא הדרו, מגדל המים.

 וגם משהו  על קטע הרחוב הצפוני יותר: חנות הספרים של וקסלר, שוולך מספר עליה, היתה קסם אמיתי. במרחק כמה בתים ממנה, צפונה, ניצב ביתה של משפחת גולדשטיין (מרים, אחותה של סבתא שלי, ובעלה, שלמה. עכשיו אני מבין שגרו ברחוב זה שתי משפחות גולדשטיין, שהרי שלמה לא היה בעל חנות חומרי בניין אלא פועל באזור התעשייה. מול הבית שלהם התגוררה, כפי שאני זוכר, משפ' רובל, אך הנוף שנשקף משם היה בעיקרו מגרש חול ענקי שעליו ניצב, כך סיפרו לנו, בית העם הישן. אני עדיין זוכר את שרידי הבמה וכמה שאריות מן הקירות, ואפילו כמה הופעות שעדיין התקיימו שם לאור הכוכבים (הייתכן ששמעתי שם , כילד קטנטן, את יפה ירקוני, ואולי את ישראל יצחקי? אני לא בטוח), ובעיקר את מדורות ל"ג בעומר. זיכרון ילדות עמום מראה לי קיוסק קטן שעמד ממש בקצה הצפוני, לפני המפגש עם  רחוב אחר. הקיוסק לא שרד שנים רבות, כנראה (תחרות קשה מדי עם קיסלביץ'?) ואולי מישהו מהקוראים זוכר אותו.

            ובהזדמנות זו, כמה דברים כללים. שימור מבנים היסטוריים ושימור הזיכרון הם עניינים שבלעדיהם תרבות אינה תרבות עמוקה. נכון שבשנות השבעים-שמונים היתה המודעות לכך רק בחיתוליה, אבל כבר נמצא מי שעסק בכך בארצנו. לא בקריית חיים! הרס מגדל המים היה פשע (סליחה על הניסוח הבוטה. ושימו לב לשימור המגדל בקריית מוצקין). כמוהו – עם כל ההבנה שמדובר ברכוש משפחתי ולא ציבורי – גם הרס בית משפ' הלפרין, שאין, ולא היה, דומה לו. גם בית ענבי-ליפשיץ היה ראוי לקצת יותר כבוד, והמבין יבין. ובכלל, מי שגדל היום בקריית חיים או מי שבא לבקר בה אינו יכול אפילו לדמיין את המראה המקורי ואת התכנון הייחודי  (ייחודי באמת. לא רק בהיבט ארכיטקטוני אלא גם באידיאלים המנחים אותו) שהיה לה בעבר. נכון שיש 'תיאטרון הצפון', ובית הוועד הישן, וכמה מבנים של בתי ספר, ועוד כמה רחובות שבהם נותרו – עד מתי? – כמה בתים ישנים יותר, בודדים. אבל חלק אחד של רחוב ותיק, עם כמה בתים וחצרות כפי שהיו באמת, זה ליד זה,  כפרויקט לשימור אמיתי? משהו מקביל ל'רחוב הראשונים' בכמה מהמושבות הוותיקות? אין. וכבר אי אפשר שיהיה. אולי אין טעם לבכות על חלב שנשפך, אבל אני יכול לחשוב על הדור של סבתא וסבא, שהיה, מן הסתם, מקים קול זעקה על כך שהדורות הבאים מתכוונים לשפוך, בכלל,  את כל החלב.

עודד אסף

( 24 ביולי 2016)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *