מאיה הייתה חברה שלי .
גם אם גרנו בריחוק מקום, גם אם לא התראינו שנים –תמיד הרגשתי וידעתי את החום והידידות ששפעו ממנה. ובפגישות היה זה כאילו לא התרחש פסק זמן. למדנו באותה כתה- מא'. יחד הלכנו לתנועה, יחד ספגנו חוויות ויחד בילינו את היפות בשנות נעורינו. הקשר אתה (ועם קבוצת הבנות, ה-girls אתן גדלתי) לא נפסק. מאיה חייתה כל חייה (חוץ מתקופה לא ארוכה בקיבוץ האון) בקרית-חיים, באותו בית. בכל נימי נפשה היתה קשורה לקריה. מאיה הייתה הקרייתית האולטימטיבית. היא סימלה את ארץ ישראל של פעם: בפשטות הליכותיה, בישירות שלה ללא התחכמויות, ביכולתה לקשור קשרים עם אנשים בצורה אמיתית, כנה ופשוטה ולהביע את רגשותיה ודעותיה בגלוי, באומץ וללא כחל וסרק, בטוב ליבה, בעזרה לזולת, במסירות, בצניעות ובחברות הטובה. למאיה היו כישרונות יחודיים: לנגינה בפסנתר, לדיבור שוטף בשפה הרוסית – דבר שעזר לה בתקופת שליחותה החינוכית בריגה. יחד עם שבעה מחבריה, בני הקריה הוותיקים (והיא האישה היחידה) התמסרה להנחיל את מורשת הקריה וערכיה לדור הצעיר, ובמשך כמה שנים התמידו בשליחותם . לכל אחד מהם הייתה "עמדה" – של מאיה ליד קן התנועה המאוחדת – ושם סיפרו את סיפור הקריה וההסטוריה שלה לתלמידי בתי הספר.
עם העליה ההמונית מרוסיה התגייסה לעזרה בקליטה, ובכל יום ששי יחד עם איתמר בעלה, אבישי וחברים נוספים היו מספקים צרכיהם של עולים. ביום הולדתה השמונים חגגה לה משפחתה הרחבה והאוהבת בטיול של יום שלם באוטובוס למקומות המשמעותיים בחייה. היה זה יום נפלא וחווייתי לכל מי שנכח שם, סיכום נפלא של חיים מלאים.
עם כל ההלם והזעזוע על פטירתה הפתאומית של מאיה, אולי נשאב נחמה פורתא בידיעה שהיא הלכה לעולמה בהרגשה של מלאות, של סיכום חיים חיובי, של הערכה ואהבה – ללא סבל מיותר לא לה ולא למשפחתה.
רחל