אני מתנצלת מראש על רוח הנכאים. אבל בזמן הממש אחרון, ולמרות גילי הלא כל כך זקן, אני מתבשרת כמעט כל יום על חבר או חברה שאינם יותר בעולמנו, גם אם הם חזק בזכרוני. אז זה מה שיצא.
אנשים נמוגים לאיטם
אנשים נמוגים לאיטם,
בקול דממה דקה.
לעיתים עולה שוועתם,
לעיתים הם חולפים בשתיקה.
יש מי ששומר עלינו
שלא נחשוב. שלא נדע.
היום – יהלכו בינינו,
מחר- פתיל אורם ייגדע.
הם עוטים סביבנו כאור,
כבגדי מלך עירום,
לא נוכל לראותם, רק נזכור,
כי היו – ואינם עוד היום.
אנשים נמוגים לאיטם,
בקול דממה דקה.
עוד קמעה אי אפשר לראותם,
עוד קמעה – הילתם רחוקה.
מכה בכנף. קלה.
קול עדין כאוושת געגוע.
ציץ שדה שקמל וכלה,
מוטל לו דומם ורגוע.
יש רק את עכשיו, אם נבחר.
כי מחר,
מאוחר.
נילי דיסקין