( שיר ודברי הספד)
שיר ערש נגבי
רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ
וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן
אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ;
נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.
לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה
וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן?
אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ
נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.
יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם
וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן.
אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם?..
נוּמָה, נוּמָה, בֵּן
הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק
לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן?
אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק!
נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.
אֹפֶל, אֹפֶל בִּשְׂדוֹתֵינוּ
וְהַנֵּר – אוֹרוֹ קָטֵן.
חֲשֵׁכָה לֹא תַּפְחִידֵנוּ –
נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.
מַה הַקּוֹל אֲנִי שׁוֹמֵעַ
וְטִרְטוּר מַפְחִיד, סוֹאֵן?
זֶה הַטְּרַקְטוֹר נִיר גּוֹמֵעַ
נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.
בחוויה שלי, השיר הזה של מוהר ווילנסקי הוא ממש על אבא שלי ועלי. אני זוכר את עצמי בגן בלילה, מתקשה להירדם, מבוהל מיללות התנים ושומע מרחוק גם קול מונוטוני של טרקטור חורש. זיכרון נוסף- אני בן 4 או 5. אתה חורש בשדה בכניסה לקיבוץ ליד הנגריה הישנה. הושבת אותי בקצה השדה ואני יושב לבד המון זמן ומחכה וצופה בך מרחוק. מפחד ודואג לי ולך. ככה אני חושב שמילדותי דאגתי לך. תמיד היו השדות והעבודה החשובה שלך והדאגה שלי שמשהו רע יכול לקרות שם. הייתי בן 9 כשהייתה פה מלחמת ששת הימים. המשק הופגז. במקלט ליד גן רימון היתה אוירה דחוסה בלשון המעטה. בערב הגעת והוצאת אותי כדי לאפשר לי לנשום אויר צח וכדי שלא אסבול מהאסתמה . צפיתי ביראה בשדות החיטה הבוערים שנראו מרחוק אבל נשמתי עמוק והרגשתי שאיתך אני מוגן. גדלתי קצת ועם השנים התחלפה הדאגה בגאווה.
בתחילת שנות ה 70 עבדת במשרד החקלאות כמדריך פלחה של כל אזור הדרום. להיות אז עם רכב צמוד, גם אם זה רנו 4 , היה בעיני משהו מיוחד באמת. גמאת מרחקים וגם על הדרך לימדת אותי ואת יובל לנהוג בשדות. לגיל שלנו ממש לא הייתה בעיניך חשיבות לעניין זה…יום אחד יזמת תחרות עמ' לעודד את החקלאים בנגב להגביר את יבול החיטה . הצבת יעד חדש ומאתגר שלא הושג עד אז: 700 ק"ג לדונם. נאה דורש ונאה מקיים. זרעת בעצמך דונם חיטה וטיפחת אותו ואני עזרתי לך להעביר קוים. הקיבוץ המנצח , נדמה לי משאבי שדה, חצה את קו ה-700. אנחנו זכינו במקום השלישי. ההצלחה שלך הייתה ההצלחה שלי. הרבה פעמים היית לוקח אותנו לשדות לבדוק את החיטה. ממך למדנו למולל את השיבולת בתנועה מהירה, לנשוף על כף היד ולהישאר רק עם הגרעינים. ובהמשך חייך- תמיד לא נחת על השמרים כמו שאומרים..אם זה בריכוז הנוי ואם בתחנת ניסיונות, או בצמחי תבלין, או יעוץ בחוץ לארץ…או גידול במשק של פרחים מיוחדים מאוסטרליה או בניהול חוה חקלאית בבשור . תמיד מתחדש ותמיד יצירתי.
מאז שזוכר עצמי- זה גם אבא שלי וצילום. הצילום היה חלק בלתי נפרד מהבית. חלק נכבד מהתקציב המשפחתי הקיבוצי הלא גדול יועד לחומרי צילום, המקלחת הזעירה שהוסבה לחדר חושך. מכונת ההגדלה, ריחות חמצמצים של תמיסות מפתח וקובע שאותם אני יכול לזהות מרחוק עד היום. בחושך עומד שם לידך על בהונות הרגליים. נראית לי כמו קוסם בזמן שהפכת לנגד עיני ניירות צהבהבים שצפו בקערות לצילומי שחור לבן מרהיבים. צילמת ותיעדת אירועים בקיבוץ ולא הסתפקת בזה. בהמשך חייך למדת צילום באקדמיה לאמנות "בצלאל' ובבית הספר לצילום 'קמרה אובסקורה' והצגת את צילומיך בתערוכות רבות ובספרי צילום. נורא רצית שגם אני ויובל נהפוך יום אחד לצלמים כמוך. כבר בכיתה ב' קנית לי מצלמת "בוקסה" ראשונה, ולקחת אותנו ל"פוטו" ללמוד את רזי הפיתוח וההדפסה. נו, אבא..זה לא כ"כ הצליח ולא באשמתך.. טוב, היום אני לפחות מצלם בסמארטפון..אבל עם אמא זה כן הצליח לך ..אחרי שנים היא החלה לצלם צילומים יפהפיים של טבע דומם.
גשם- מזג האויר ביומיים האחרונים כאילו ניחש שאתה מגיע לסביבה. לרגע אחד זה נראה לא מופרך שלפני כמעט חמישים שנה, אתה צילמת כאן לא רחוק שטפונות ושלוליות ענק וקראת להם מסע לארץ הגשם… צפון הנגב, ממש ארץ הגשם… הספר שצילמת וכתבה דבורה עומר זכה להצלחה רבה והודפס באינספור מהדורות, תורגם למספר שפות והוסיף לגאווה המשפחתית. בכלל, הענין של הגשם היה אצלנו מין אובססיה. אתה היית המודד הרשמי של הקיבוץ. עם מד הגשם בגינה, או זה שטיפסנו לבדוק אותו על הגג בשכונת קונייטרה. את הנתונים המצטברים פרסמת על לוח מודעות בחדר אוכל ובעיני היינו חשובים. אספת סטטיסטיקות של 100 שנה מעזה וכל שנה היית מנבא אם תהיה גשומה, שחונה או בינונית. לפני חודשיים אמרת שהשנה תהיה כמות בינונית ואני עניתי נחיה ונראה.
אבא שלי האהוב..חקלאי פיקח וצלם מחונן.. אתה היית נער מ"קבוצת הנערים הזו" שישבה בהיאחזות הנח"ל הראשונה, הקימה כאן את קיבוץ נחל עוז ונשאה על כתפיה את שערי עזה הכבדים הנראים ממול. לפני שבע שנים פרסמת את סיפור חייך בספר לו קראת "אלומת אור עזה". המשא הכבד בא לידי ביטוי בתיאורים שלך כיצד יום יום בשנות ההקמה, עיבדת את השדות כאן תוך סכנת חיים, לא פחות. סיפורי מוקש שעלית עליו ולא התפוצץ, או מוקש אחר שעצרת לפניו ברגע האחרון בדרכי העפר, הפכו באופן קצת מוזר לסיפורי פולקלור אצלנו בבית.למרות זאת לא נטרת טינה לערביי הסביבה, פיתחת עם השנים קשרים מצוינים הן עם הבדואים בנגב והן עם תושבי עזה בזמן שעוד היה כאן פתוח בסביבה. משפחת אה-שאווה היו אורחים אצלנו בבית ואנו התארחנו אצלם. "שייך מברוכ" כינו אותך. דיברת את שפתם, האמנת באנשים ובסוג של דו קיום ומימשת אותו בפועל.
אבא, החיים כאן הפגישו אותך עם תנאים לא פשוטים. הסבל של מחלתה של אמא לאורך השנים ומותו של יובל היו יכולים למוטט כל אחד.
אך שניכם אהבתם את החיים ועשיתם כל מאמץ להינות מהם. היית יצירתי גם באומנות וגם בחקלאות. אהבת לטייל בארץ ובחו"ל. היה לך חוש הומור מעולה שהורשת לי קצת וגם חברים מצוינים. אה פרופו חוש הומור- לפני חודש גיא בא עם מדים לבקר אותך בבית אבות ביד מרדכי, ואתה סיפרת לנו שכל המחלקה הסיעודית קמה על רגליה והצדיעה לו…אתה ואמא אהבתם מאד את הנכדים ופינקתם אותם. גם כילד וגם כאבא לילדים תמיד חוויתי את הכיף שכל קיץ באופן קבוע אתה מגיע עם מלא תאנים וסברסים. היית מהיחידים שהתמחו בקטיף סברסים וקילופם מבלי להשאיר קוצים. בכלל, תמיד אהבת לארח, לבשל דברים מיוחדים, להכין לנו ארוחות ערב עשירות עם אבוקדו וסלט חצילים.אפילו בעשור האחרון המצאת את עצמך מחדש ביחד עם רוח'לה ושניכם ידעתם ליהנות מחיים משותפים אינטנסיביים ומגוונים. הלוואי ואספיק לראות חצי מהסרטים שכבר ראיתם.
היית לי אבא מיוחד, ולכולנו סבא מיוחד..גם דורש, מחמיר, מכוון, וגם צוחק, דואג, מפנק..פשוט בן אדם! אני מאד מעריך אותך וגאה בך על הכל. כולנו. זהו, חלפה לה תקופה. נשמטת לנו אבא כך ונשמט לו עוד חלק בפאזל של נחל עוז של פעם, ושל המשפחה שלנו…
ברוכיק שלנו- זכרך כבר ברוך